"הא לחמא עניא כל דכפין ייתי ויכול". זה לחם עוני כל מי שרעב יבוא ויאכל. קורא ההגדה מזמינים את העניים לבוא לאכול. לחתם סופר זצ"ל הייתה קושיה: נניח שתפתח הדלת וכל עניי העיר יבואו. להיכן נכניס אותם? מה ניתן להם לאכול?

והוא תירץ לפי דרכו: שיעשה נס. יאכלו קמעה ויתברך במעיהם. ולא יאמר אדם: צר לי המקום כבירושלים. כמו שהיה בירושלים כך אותו הדבר.

אבל אומר רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא, לנו יש תשובה אחרת: אתם מכירים את הסוכות של בני ברק? הקבלנים תלמידי חכמים מחמירים בשיעור הסוכה כשבעה טפחים של שיעור חזון איש. הוא מלגלג עליהם, כן, שהם עושים סוכה בדיוק שבעה טפחים. הקבלנים של בני ברק. 70 ס"מ. והנשים הרי פטורות, אז נשארים הב וחמישה בנים. ואז הם עוד מזמינים את האושפיזין "לתי אברהם אבינו", לא מספיק להם הדתיים האלה, אלא ועמו יצחק ויעקב,יוסף, משה ואהרון ודוד. אבל להיכן יכנסו?

התשובה: שאם זו דירת ארעי, יש מקום לכולם. וכשם שזה נכון בדירת ארעי של הסוכה, כך נכון הדבר בלחם עוני של המצה. אם הכל של הקב"ה ואיננו להוטים אחר מותרות, יספיק המקום לכולם. ויספיק האוכל לכולם. זה התירוץ של רבי יעקב.

כל דכפין ייתי ויכול. כל רעב יבוא ויוכל. לא מובן. הלא אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שייסב. על צד שמאלו. ויש לו שלוש מצות לליל הסדר. העני. כל מצה יש לה תפקיד. העליונה והתחתונה זה ללחם משנה, האמצעית זה לאפיקומן ועל "על אכילת מצה". לחם עוני בפרוסה. והתחתונה לכורך. והוא פותח את הסדר "כל דכפין ייתי ויכול", כל רעב יבוא ויאכל.

ונניח שהדלת נפתחת ועוד עני נכנס. מה יתן לו? הרי אין לו אלא שלוש מצות. צא מהן שני כזיתים. להוציא וכזית לכורך, ושניים לאפיקומן. מה נשאר? התשובה: שיש עני נצרך תניח את החומרות ותסתפק בכזית מצה. כיוצא בכך כתוב: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". דרשו בו שהוא נעשה חולין. מצדיק תמים הפך להיות איש האדמה. מדוע? למה לא נאמר שהיתה כוונתו לשם שמים? ליין לקידוש? התשובה: ודאי שהוא התכוון ליין של קידוש. אבל אם העולם חרב אל תחשוב על חומרות. תזרע חיטה, תאפה לחם, להשביע רעבון של כולם. ותקדש על החלות. אפשר לקדש על החלה. למה אתה מחמיר ביין שהעולם חרב ורעב?

אז זאת אומרת לומדים מפה שיש אורחים אל תהיה מחמיר והוא ישאיר רעב. תוריד את החומרות ותן לו גם לאכול. כולם שמעו על החומרות של החזון איש, זצ"ל, יודעים שהוא היה תמיד מחמיר. ככה מפורסם. אבל במפורש אומר רבי יעקלה: שמעתי מפי החזון איש: "אני לא מחמיר, אני רק מקפיד על ההלכה". שאלתי מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?". חייכן וענה: שהלכה אומרת להחמיר, הרי זו הלכה, שהלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שידע שהלכה אינה תובעת זאת. וממלא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם. אל תחמיר על חשבון השני! אם ההלכה לא מחיבת אותך, אל תחמיר על חשבון השני.

והוסיף (סיפרנו את זה כבר בעבר) החזון איש ואמר: בוא ואספר לך: יש לי שכן עשיר, שאלתי אותו: "היודע אתה שיש לך שכן עני מרוד?". התברר שהוא יודע. הצעתי לו: "ה' בירך אותך בעושר רב אולי תפרנס אותו?". מה ענה? "בפורים יש מתנות לאביונים, אומנם כל הפשוט יד נותנים לו, אבל הוא לא אביון, לא כל מי שיפשוט יד הוא אביון. אז איך אני אקיים מצוה זו?". השכן שלי הזה, אני יודע בו שהוא עני מרוד ואפשר לקיים בו מצות מתנות לאביונים בהידור. לכן אני לא מוציא ואתו מעוניו, כדי שאוכל לקיים בו מצות מתנות לאביונים בהידור".

הנה דוגמה לחומרה של חמור. שואלים: מדוע ליל הסדר פותח בהכרזה: "כל דכפין ייתי ויכול" , ואני לא מבין מה השאלה? איך יכול יהודי להסב לליל הסדר לאכול בניחותא שבחוץ מסתובב אח רעב שאין לו מה לאכול? עבורנו אנו מכריזים זאת כדי שאנו נוכל לאכול במצפון נקי. כל דכפין ייתי ויכול. עכשיו אני רגוע, אני קראתי להם, מי שבא בא, מי שלא בא לא בא. שאם לא כן, היכן הנושא בעול עם חברו? היכן הרגשת הזולת?

בסיביר היה לי חבר, בנימין מהוסקוב, זצ"ל, בנובהרדוק בכרנו אותו כמתמיד עצום! למדנו ממנו איך להתמיד ולנצל את הזמן, למדנו ממנו איך להיות בן אדם למקום. אבל בסיביר גילנו אצלו איך יהיו המידות בין אדם לחברו. רעבנו ללחם, כפשוטו כמשמעו, עבדנו בפרך, כרתנו עצים, קור נורא, 14 שעות ליום. והתקיימנו על קצבת מזון זעומה. לבנימין האירה ההשגחה פנים. שיבצו אותו לעבוד במטבח. קודם כל, מקום שמוסק וחם. סיביר. אז הוא היה ליד תנור. דבר שני, אכל... לא נגלה. אוכל היה כאוות נפשו. ונודע לנו, תשמעו טוב, נודע לנו, לא הוא סיפר, מעובדי המטבח נודע לנו שבנימין הזה אכל בדיוק כמו המנות של שאר החברים. כדי לשאת בעול עימם ולחוש בצערם. הייתה לו האפשרות לאכול כאוות נפשו, אבל הוא אכל בדיוק אותה כמות שאכלו האחרים. כדי לחוש עימם בצערם ולשאת בעול עימם.

אבל למרות שכתוב "כל דכפין ייתי ויכול", צריך להיזהר שלא נהיה כאותו אדם שהגיע לביקור בעיירה ועיירה רעשה וגעשה, כל אחד היה לו בן או קרוב בעיר הגדולה והוא שבא מהעיר הגדולה לעיירה, כולם נהרו לבית שבו הוא התארח כדי לקבל פריסת שלום מיקיריהם. מצאו אותו ליד הקערה אוכל מתבשילי אמו בלהיטות. "מה שלום בני ברל וכלתי פיגה?", שאל זליג הרצען. "מתו" ענה האורח בקצרה והמשיך לבלוס בכל המפה. זליג הרצען התמוטט, "מתו?" קרא בקול בוכים, "איך מתו? מתי מתו?". ביקש לשמוע פרטים איך מתו. האורח לא משיב. מטיב את המפית על צווארו וגוער על הצלחת. שאלה פרל האלמנה: "מה שלום בתי גולדה וחתני פייבוש". "מתו!", השיב האורח ומחה את פיו ועיניו זגוגיות. "מתו? ומה על היתומים" קראה האלמנה, "מסכנים! למה לא הודיעו?". "מתו". השיב האורח ודלה עוד כופתה נוטפת ציר. המשפחה נמחתה. "מה זה פרצה מגפה?" התעניין זליג, בקול בוכים. "שאני אוכל כל העולם מת!". הפטיר האורח בפה מלא.

אז לא להיות כאלה, כן?! בפתח ליל הסדר אנחנו מצהרים שאנחנו לא כמוהו ואנחנו קוראים לעניים להסב עמנו, לרעבים בואו לאכול כי אנחנו יהודים רחמנים וגומלי חסדים, אנחנו לא אנוכיים, אלא רגשיים לזולת. לכן מתחילים את ההגדה: "כל דכפין ייתי ויכול". כל רעב יבוא ויאכל.

שהייתי ילד סיפרו סיפור: יהודי הכין לעצמו בערב שבת מנורה שתדלק כל הלילה. כשהוא קם עם שחר, בחורף עדיין חשוך עד שעה מאוחרת, אז הוא יוכל ללמוד ולקרוא תהילים. קם מבעוד לילה והמנורה כבתה. בעיה. אסור לומר לגוי להדליקה. אמירה לגוי שבות, איסור דרבנן. אבל מותר לגוי  להדליק אותה לצורכו. אז הוא העיר את השכן הגוי: "אתה רוצה לשתות וודקה?". בשביל זה הוא מוכן לקום בליל חורף. "אך אוי! חשוך פה". ניגש הגוי והדליק את המנורה, שתה, שבע ובצאתו לא שכח לכבות את המנורה. תשאל י'בן אדם! אולי היהודי רוצה אור. גוי לא חושב, חושב רק על עצמו, שתה וודקה, כיבה את האור, ביי, הלך לישון. "כל דכפין ייתי ויכול".

אגב אורחא נספר על בעל שאגת האריה, זצ"ל, הוא ערך כידוע גלות ונדד מעיר לעיר. שבאמתחתו טלית והתפילין וקומץ גריסים. כי הוא נזהר מאכילת תבואה חדשה לני שיתירה חג הפסח. שלא כהמון שהקל בכך בתבואה של נוכרים. בכל מקום שהתאכסן ביקש מבעלת האכסניה שתבשל לו מהגריסים שלו מהכל שהוא נשא עימו. הגיע לעיר אחת ונקלע לחתונה. זה לא כמו היום שיש עשרות אולמות. ישב לשולחן העניים לנוח מנדודיו. מובן שהוא לא אכל מאומה שם. אבל אם היו מתעניינים בו היה מבקש שיבשלו עבורו מעט גריסים שלו בקדרה שלו. אבל כיון שלא שאלו אותו, אז הוא לא רצה להטריח. אספו את הכלים בגמר הסעודה והתברר שנעלמה כף של כסף. מיד נפל החדש על השאגת אריה. אורח שישוב בצד. ולא אוכל מאומה. אז מה מעשיו כאן? ודאי הוא ארב להזדמנות לגנוב. צעקו עליו, גערו בו, הכלימו אותו והלבינו את פניו, חיפשו בכליו ולא מצאו. ותבעו ממנו "תגלה היכן זה!".

פתח ואמר: "עליי התכוון דוד המלך בקינתו: 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד', לאמר כשהגעתי לכאן איש לא התעניין בי, לא שאל אם אני רעב. מדוע איני אוכל, התעלמו ממני כאילו הייתי מת ובטל מן העולם". זה החלק הראשון של הפסוק, "נשכחתי כמת מלב", אין פה אנשים עם לב. הייתי חשוב בעיניהם כמו מת. המשך הפסוק: אבל פתאום הייתי, מתי שהכל אובד. הייתי ככלי אובד. מתי הייתי, מתי גילו שאני פה?  שאבד להם הכלי. עליי אמר דוד המלך את הפסוק, אמר שאגת האריה.

כל דכפין ייתי ויכול". השתא הכא לשנה הבאה לירושלים הבנויה. השתא הכא, השנה כאן בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

מפעם לפעם אני נוסע לחו"ל עבור המוסדות. הם לא אוהבים שאני בא לעיתים תכופות מידי. היית השנה אל תחזור עד לשנה הבאה כעת חיה. בתקופת חג השבועות הייתי בטורונטו, בקנדה, חזרתי ארצה. אבל המצוקה בארץ הייתה רבה ולא ראיתי מוצא, ובתקופת חנוכה, חזרתי לשם.

"הרי רק כעת היית!". משבועות עד חנוכה. "כרגע היית!". חצי שנה. "כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה". אז עניתי בפתגם הגמרא: יש גמרא בנידה סב, כתוב: "רבי לא שנה, רבי חייא מניין לו? רבי חייא היה תלמדי של רבי, וכל תלמודו של רבי חייא היה ממנו, מרבי, מהרבי שלו. אז כתוב שמה: "רבי לא שנה, רבי חייא מניין לו?"

אז אמרתי להם: נכון, נכון. הרב הגיע לפני שעברה שנה, רבי לא שנה. נכון, רבי, אני הרבי הגעתי עוד לא עברה שנה. אבל זה בגלל שרבי חיא, הרבנים צריכים לחיות. רבי חייא צריך לחיות. רבי חייא מניין לו? מניין לו? אין לו! אין לו מה לאכול! אין לרבנים שמה, אין כלום מה לאכול. שמעו את הוורט התפייסו ונתנו. נו, זה וורט יפה.  

הקשר בין הצדקה לגאולה מבואר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". זה פסוק בישעיה א. אבל בהאכלת עניים בייחוד, זאת אומרת ציון תפדה ושביה בצדקה, בהאכלת עניים באיכות. כתוב: "המזבח עץ וידבר אלי", זה השולחן שלפני ה'. זה פסוק ביחזקאל מ'. דילגנו באמצע. "מזבח עץ וידבר אלי" זה השולחן שלפני ה'. פותח הפסוק: "במזבח" ומסיים "בשולחן". לומר לך: שבזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם שהוא מאכיל עליו עניים, מכפר עליו. כמו שכתוב בברכות נה, בחגגה כז.

נזכיר את דברי הגמרא ביומא לח, בעניין ניקנור: הוא הלך לאלכסנדריה לייצר שערי נחושת ענקיים עבור בית המקדש. הביא אותם בספינה. התרגשה סערה והספינה חשבה להישבר. לא ראו ברירה, אלא להשליך אחד השערים הכבדים לים ועדיין לא חלפה הסכנה, ביקשו ממנו להשליך גם את השנייה. כרך עצמו עליה, אם משליכים אותם גם הוא הלך איתה. ואמר :"הטילינו עמה", מיד נח הים מזעפו. אבל עדיין מצטער על השער האבוד שהשליך אותו למים. כיון שהגיעו לנמל עכו בצבץ אותו שער מתחת לספינה. כשהחליפו את כל שערי הנחושת במקדש לשערי זהב, השאירו את שערי ניקנור על קנם, נחושת, מפני הנס שנעשה בהם.

אף אנו אומרים: שני שערי כפרה לנו: הקורבנות והכנסת אורחים. אבל בסער הגדול איבדנו את האחת. "טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה", כמו שכתוב באיכה ב'. אז נכרוך עצמנו בשנייה, נדבר בה בכל עוז, זה הכנת אורחים, וכך תחזור אלינו גם הראשונה במהרה בימינו אמן!

מה הקשר בין "כל דכפין ייתי ויכול" לבין "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל"? התשובה: בטבעו אוהב באדם לקבל. לא לתת. בנובהרדוק אמרו שאם אדם מקדים אותך בברכת "צפרא טבא" בידוע שהוא מבקש ממך הלוואה.

לכן משרישים שיותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. ועד לגאולה שאמרו שאין ישראל נגאלים אלא בצדקה, שנאמר :"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

בעניי הזה יש סיפר: מעשה בשני קמצנים שנועדו יחדיו. אמר אחד לחברו: "אומללים אנו, אין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא. עולם הזה אין לנו כי איננו מפרגנים לעצמנו, לבושים קרעים, אוכלים פסולת, חיים בזבל, אוגרים רכוש, לא נהנים ממנו. ועולם הבא גם אין לנו. כי ידנו קפוצה לצדקה ולכל דבר שבקדושה". זאת אומרת העני קמצן. ענה לו חברו: "אבל אל תכחיש, זה עונג. החיסכון הגדול". יש הרבה עניים שמתו וגילו שכל המזרונים שלהם בלטות מפוצצים. הם לא נהנים הם בעצמם מרו בעונג החיסכון. אז הוא אומר חברו: "אין לא תכחיש שעונג החיסכון גדול ורב מכל עונג אחר שבעולם. ובעניין עולם הבא מצאתי עצה". הוא מרגיע אותו, אומר לו למה אתה אומר שאין לנו עולם הזה ועולם הבא? חסכון זה לא עונג. אז עולם הזה יש. בעולם הבא גם יש לי עצה: אני לא מושיט יד לאיש. לשון דבר שבעולם. לא ללחיצת יד ולא להושיט לו דבר. נדר נדרתי. ואני שומר על זה בהקפדה. עכשיו אי אפשר לבוא אלי בטענות. שלא תגיד שידי קפוצה רק לצדקה. אני לא פותח את היד. אני נדרתי נדר שאני לא מושיט יד לאיש, אז ממילא אי אפשר לתבוע איתי למה לא נתת צדקה. כי אני לא.. אני כבר נדרתי נדר שזהו לא מושיט יד לאיש". חבר שלו פקפק: "אני לא בטוח שיתחשבו בכך בעולם העליון. בוא וניתן תקיעת כף שכאשר תגיע לשם, תחזור ותספר לי בהקיץ או בחלום מה נעשה בדינך". אז הוא אומר לו: "לא. תקיעת כף אני לא אתן לך, כי אני נאמן לנדרי. אבל אני מבטיח לך שאני אבוא אלייך בחלום". שנים עברו. הלה התבקש לבית עולמו. כעבור זמן ניגלה לחברו בחלום. פניו שחורות כשולי קדרה. החבר כבר הבין הכל. "ובכן, לא התחשבו בנדר. כמוש אמרתי לך". אז הוא אמר לו: "דווקא התחשבו. אבל שאלו: 'לפני כמה שנים רחצת בנהר ונגרפת לשיבולת מים (מערובת מה שאנחנו קוראים) ואחד חירף את נפשו להציל אותך והושטת את ידך והוא משה אותך. איך זה הושטת לו את היד?'. התקוממתי:  'מה השאלה? הרי בכך הוא הציל את חיי. על דעת כך לא נדרתי'. אמרו: 'והצדקה? הרי נאמר בה וצדקה תציל ממות', גם היא מצילה חיים, אז מדוע לגביה כן נדרת? הלא יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. גם בצדקה לטובתך. מדוע עבורה לא הושטת יד?'. אז הוא אומר לו : "אתה רואה, התחשבו בנדר שלי, אז לכן העצה שלי תידור כמוני רק אל תלך לנהר".

על בשרי למדתי, אומר רבי יענקל'ה גלינסקי, כל מה שאדם עושה לעצמו עושה. "בכי גמול ידיו יעשה לו. ובדידי הבאע 33:00 עובדה. בתקופת העלייה הגדולה מארצות המזרח. העבירו רבבות על דתם, כלאו אותם במחנות עולים. ההנהלה סידרה את היציאה לעבודות דוחק בפרדסים, בסלילת כבישים ותגמלה בפרוטות למחיה בלבד. והזהירו: מי שיתבע חינוך תורני לבניו, לא ישובץ בעבודה וירעב ללחם. כפיה חילונית, ציונית. וממשו את איומיהם. שהיהדות הנאמנה דרשה שיינתן לילדי העולם הדתיים חינוך כרצונם, הם ענו לכך הציונים: "אין לכך דרישה". ואז החזון איש, זצ"ל, ביקש מהרב דסלר, זכרונו לחיי העולם הבא, שישלח פעילים למחנות העולים לברר מי מהם מעוניין בחינוך תורני להציל את בניו. נשלחתי עם כמה מחבריי, הגענו למחנה העולים, תימנים, לא רחוק מראש העין. מובן שהכניסה לא הורשתה. בני להתסיס כביכול, להצית ולהמריד. סיירנו מסביב, המחנה היה מגודר בטיל. אחד הבחורים הגביה מעט את הגדר, אבל זה לא הספיק. חברו מצא מוט ברזל חפר מעט, זה כבר הספיק בדוחק. נו, מי יכול להשתחל שמה? בתוך המחפורת הזאת? רק אני. גם זה לא היה פשוט. שכבתי לארץ וזחלתי. דחקתי את הראש, דחסתי אחריו חצי גוף, תפסו אותי. החברים מיהרו להמלט ואותי משכו פנימה, הכו אותי במרץ ודחפו אותי למשרד ההנהלה. החלטתי שאם אני רוצה לצאת מכאן חי, וזה לא הלצה, הם רצחו אנשים, חייב אני להרגיעם. איך אני ארגיע אותם? החלטתי שאני מעמיד פנים שאני מדבר רק אידיש. והרי זה מופג. לשלוח דובר אידיש לשכנע יהודים ספרדים. אז אתה לא יכול להאשים אותי שאני באתי להשפיע משהו לא טוב. איך אני באתי להשפיע אם אני מדבר אידיש והם ספרדים לא מבינים אידיש. והם המטירו עליי שאלות, מי שלח אותך? מי עומד אחרייך? ואני באחת: אידיש. "ווס", נבוכו. היו אלו בני קיבוצים, צברים שורשיים. חיפשו בכל המחנה מצאו פקיד אחד שהבין אידיש. הביאו אותו. ראיתי אותו ואורו עיני.

בסיומה של מלחמת עולם השנייה, שוחררתי מסיביר במסגרת הסכם בין רוסיה לפולניה להחזרת הניתנים הפולניים למולדתם. נסעתי דרך גרוזיה והגעתי לסמרקנד. הרעב היה נורא! אנשים מתו ברעב, יום אחד השגתי צלחת גדושה באטריות. לפתע פנה אליי הבחור הזה, שעתה נכנס למשרדי מחנה העולים, ואז הוא התחנן אליי באידיש שוטפת :"אנא! הצילני! אני עומד לגווע ברעב". אמרתי לו: "גם אני רעב". והוא ענה : "אבל אתה ממשיך בדרכך ומחר תשיג אוכל. אני נשאר כאן ואין כאן אוכל". ראיתי שבאמת הוא במצב של פיקוח נפש, מסרתי לו את הצלחת. התנפל עליה בלהיטות, איטריה לא השאיר! והנה כאן אני פוגש אותי והוא מייצג את הנהלת המחנה ואני באתי במחתרת. מיד המטירו עליו הוראות תשאל אותו כך וכך. אמר להם תנו לי לנהל את העניינים כדרכי. התחלנו לשוחח, הם לא הבינו מילה. אמר לי אני רוצה לעזור לך, תן לי עצה כיצד? מובן שחייב הוא להצטייר כמי שעומד מעבר למתרס. אמרתי לו רעיון כיצד. חברים שלו עומדים מסביב ממתינים לשמוע. "נו, נו, מה אמרת לו? מה הוא ענה?". אמר להם: "אין לכם מושג את מי תפסתם! זה אחד מראשי הפעילים ההדוקים. אני הבהרתי לו שגורלנו בידנו. ואני מוכן לשחררו רק בתנאי אחד שהוא יתלווה אליי מאוהל לאוהל ואני אציג אותו בפני העולים ואזהיר אותם מפניו ומפני שכמותו. יופי! טוב הדבר. תלכו. וכל סובבנו מאוהל לאוהל ובכל כל אוהל שאלתי ובעברית צחה, האם מוכנים הם לרשום את בניהם לחינוך תורני כמסורת אבותיהם. בסוף הסיבוב, היו בידי למעלה משישים שמות של בנים להורים יראי משים החפצים לחנך בדרך אבות. רק אז כמובן זרקו אותי בבושת פנים בליווי בעיטות ואזהרות שאני לא אעז עוד להראות שם את פני. חזרתי אל בני ברק אל חברי, ערכנו רשימה מסודרת, בתביעה לרישומם לחינוך תורני. שהגעתי לבני ברק, אתו עליי החברים ואמרו לי: "איך הצלחת לסד אותם?". תמהתי: י גילה לך שהערמתי עליהם?". סיפרו: מיד שהגענו לבני ברק סרנו לחזון איש וסיפרנו לו נואשים תפסו את יענק'לה גלינסקי! חזון איש אמר וחייך, אמר :"לא הם תפסו אותם, הוא תפס אותם". והבינו שהערים עלים, אלא שהם אינם יודעים כיצד.

"סוד ה' ליראיו". אבל כיצד נתגלגל כל הדבר? צלחת אטריות. אין דבר שאתה עושה ולא בשבילך. גם שאתה עושה לאחרים זה בשבילך. לכן, כל דכפין ייתי ויכול".