פרשת בלק | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫אפשר להתחיל. אפשר להתחיל, בואנה.

‫אילו הייתי בא לתת כותרת

‫לפרשת בלק,

‫הייתי אומר,

‫זו פרשה המלמדת אותנו ‫אהבת השם לישראל.

‫הרי צריך להבין דבר אחד,

‫כל הסיפור של בלק, שהזמין את בלעם,

‫והבטיח לו המון כסף וכבוד,

‫ואחרי כן הוא בא, בסוף הוא הגיע,

‫ובנו מזבחות,

‫שבעה מזבחות.

‫כל פעם זה 21 מזבחות הוא בנה.

יצחק, אתה שומע?

‫איך אנחנו מבינים?

‫ישראל ידעו מזה?

‫הרוא ישראל היו חוץ ממואב,

‫והם, בלק היום מלך מואב,

‫והוא הולך ומזמין את בלעם,

‫עם זקני מדיין, שולח להם, ‫לבלעם שיבוא.

‫ובלעם היה בארם,

‫מארם ינחני ברק מלך מואב.

‫הוא היה בארם.

‫הוא אומר, מארם ינחני בלק ונחף.

‫הוא ביקש ממנו שיבוא מארם עד מואב.

‫אתם יודעים איפה זה ארם.

‫אחרי סוריה, אחרי נהר פיראט,

‫אז מגיעים לטורקיה,

‫ובצד המזרחי של טורקיה, ‫שם זה ארם, על יד הרי ארארט.

‫שם זה ארם. משמה לבוא,

‫הוא שלח לו שליחים שיבואו עד מואב, ‫עיר מואב.

כל זה, בני ישראל ידעו מזה,

‫שיש פה בלק כזה, ‫הולך להזמין את בלעם, ‫או אחרי כן, כשבא בלעם.

‫הם ידעו שהם עורכים מזבחות.

‫הם לא ידעו כלום. ‫אפילו משה רבנו לא ידע.

‫מה הם יודעים? ‫רק אולי בנבואה, ‫משה רבנו ידע בנבואה, ‫אבל ככה אין להם מאיפה לדעת. ‫הם עושים שם מה שהרשעים האלה מתכננים,

‫והם מתכננים להשמיד את עם ישראל.

‫וישראל לא יודעת מזה בכלל.

‫איך אנחנו יודעים מזה?

‫אחרי כן, כשמשה רבנו כתב את התורה,

‫אמר לו הקדוש ברוך הוא

‫את כל פרשת בלעם.

זה דבר מעניין.

פרשת בלעם, מה זה? ‫סיפור של שני רשעים, שני גויים,

‫קוסמים, מחשפים, שניהם.

‫גם בלעם היה מחשב גדול, ובלעם גם.

מה אנחנו צריכים לדעת? ‫כל מה שהם עשו הרשעים האלה?

‫התורה כותבת

פרשה שלמה.

מה הקדוש ברוך הוא רוצה? ‫מה המסר

של הקדוש ברוך הוא

בפרשת בלעם?

‫המשך שלו הוא,

‫תראו מה מתכננים עליכם

הרשעים האלה,

‫ואני הצלתי אתכם מהם.

‫הרי כתוב בחזל,

הרי זה היה במציאות מוכח,

‫שהרשע הזה בלעם,

‫את אשר טהור יואר.

כך אמר לו בלקי, ידעתי,

‫כת אשר טהור יואר. ‫מה שאתה מקלל, הוא מתקלל.

‫זו הייתה מציאות ידועה ומפורסמת, ‫זה לא סתם דיבורים.

‫אבל מה? אבל באותו זמן,

‫אבל הקדוש ברוך הוא עשה, ‫לא רק שהוא לא יקלל,

‫אלא הפך לו את הקללות שהוא יברך בעצמו.

‫וחזל, במסכת ברכות, מסבירים ‫כי כל החוכמה של בלעם, ‫מה היה כוחו גדול לקלל?

‫כי הוא היה יודע ‫מתי הקדוש ברוך הוא זועם,

‫מתי הוא בכעס,

‫ובאותו ראייה שהוא בכעס,

‫הוא היה יכול לקלל.

‫והגמרא שואלת, וכמה זעמו?

‫רגע.

‫שואל התוספות, אם רק רגע,

‫רגע כממרה, הגמרא אומרת, ‫מה זה כממרה?

‫תגיד המילה רגע.

רגע,

כמה זה הזמן של רגע? ‫כמה שלוקח זמן לומר המילה רגע.

‫רגע כממרה,

זה הזמן של רגע.

‫ממש שתי שניות.

‫ובאותו רגע שואל התוספות, ‫אז מה הוא היה יכול לקלל בשתי שניות?

‫אז אומר התוספות, ‫היה יכול לומר כלב.

‫היה יכול לומר כלב. ‫לא, כלא את ישראל, ‫לא צריך את כל זה.

‫הוא הרי יודע, הקדוש ברוך הוא, ‫למי הוא מכוון.

‫הוא היה יכול לומר כלב,

‫תכלה אותם.

‫ומה היה החסד שעשה לנו הקדוש ברוך הוא?

‫שכל אותם הימים שבלעם ובלט

‫היו משתדלים לקלל את ישראל,

‫לא זעם השם.

‫זה מה שהוא אמר,

‫מא אזעום, לא זעם השם.

‫אני לא יכול לקלל לבד, ‫רק אם הקשוח הוא בכעס, ‫ואני אומר מילה,

זה משפיע.

‫אבל אם הקשוח הוא בכעס, ‫זה החסד שעשה הקדוש ברוך הוא,

‫שכל אות הזמן הוא לא כעס.

‫והציל אותנו, אנחנו רואים בנביא,

‫שהוא מוכיח לישראל,

‫תראו איך שאני אוהב אתכם.

‫תראו מה יעש לכם בלעם,

‫ומה אני עשיתי,

‫שהפכתי לו את הקללות לברכה.

‫נתתי רסן בפיו את אשר

‫שאם בפיך תדבר והוא לא היה לו ברירה, ‫הוא היה מוכיח, ‫לא יכול לעשות כלום בעצמו.

‫זה היה...

אז אני אומר, המסר של פרשת בלק,

‫בשביל מה? הרי זה היה סיפור, שני כמה גויים,

‫והיום אין רשעים

שמתכננים איך להשמיד את ישראל?

‫כל הזמן אתה שומע פליטות פה של איראן,

‫שהם אומרים,

‫ישראל תושמד תוך כמה שנים.

‫הם אמרו,

‫בעשרים ושלוש,

‫עוד עשרים ושלוש שנים הם אמרו.

‫מאיפה הם יודעים? מכשפים. ‫מאיפה הם יודעים?

‫מה יהיה בעד עשרים ושלוש?

‫גם היום יש מכשפים,

‫ותמיד זה היה.

אבל מה?

‫וישראל לא ידעה מזה כלום.

‫אז הקדוש ברוך הוא כתב פרשה של מקור הסיפור ‫בשביל התורה הזאת.

‫תדעו כמה אני אוהב אתכם.

‫איך כתוב? בספר מלאכי כתוב.

‫כתוב, אהבתי אתכם, אמר השם,

‫ואמרתם במאה, אהבנו לך?

‫הלא אח עשיו ליעקב,

‫זו התשובה, לא אח עשיו ליעקב.

‫נאום השם, בא אהב את יעקב ‫ואת עשיו שנאתי.

‫וישים את הרב שממה

‫ואת נחלתו לטנות מדבר הקורפונים.

‫זה העניין של פרשת השבוע.

‫יש הרי גמרא במסכת פסחים,

‫דף קייח,

עמוד ב'.

‫הגמרא שם שואלת,

‫כתוב בפסוק,

‫הללו את אדוני כל גויים,

‫שבחו כל האומים,

‫כי גבר עלינו חסדו.

‫בגלל שגבר עלינו חסדו, ‫לכן הגויים צריכים לשבח?

‫הגמרא מקשה את הכושייה הזאת.

‫הללו את השם כל גויים, ‫שבחו כל גויים. למה?

‫כי גבר עלינו חסדו.

‫בשביל שגבר חסדו על עם ישראל,

‫לכן הגויים צריכים לשבח?

‫אז הגמרא מתרצת, ככה התירוץ.

‫הגמרא מתרצת, הרי אתם צריכים ‫להלל לשם

על החסדים שהוא עשה איתכם,

‫וכל וחומר שאנחנו,

‫שמלאים ומוקפים חסדים ‫מהקדוש ברוך הוא,

‫שאנחנו נהלל אותו.

‫זה הגמרא אומרת.

אבל אומרים, זה הפשט, הפשט אומרים,

‫הללו את השם כל גויים, ‫שבחו כל האומים,

‫כי אתם יודעים

‫את החסדים שהוא עשה איתנו.

‫לא, אנחנו לא יודעים אפילו, ‫אם לא הייתה התורה כותבת פרסות בלעם,

פרסות בלק, ‫לא היינו יודעים בכלל מהסיפור הזה.

‫אבל הם יודעים, בלק ובלעם יודעים ‫שהם ניסו לקלל את ישראל ולא הצליחו.

‫אז לכן אומרים להם, ‫הללו את השם כל גויים,

‫אתם, שמכירים את החסדים ‫שהוא עושה איתנו,

‫הללו את השם כל גויים, ‫שבחו כל האומים,

‫כי גבר עלינו חסדו. ‫אתם יודעים את זה.

‫אמרתי, בזה באמת היה סיפור מפורסם

‫בכל העולם היה סיפור מפורסם ‫של

בזמן רב יצחק מוולוז'ין, ‫בנו של רב חיים מוולוז'ין.

‫הוא היה ראש ישיבת וולוז'ין. ‫הרי רב חיים,

תלמיד הגרו, ‫הוא הקים את ישיבת וולוז'ין

‫בעיר וולוז'ין.

‫העיירה הייתה וולוז'ין,

‫ושם הוא הקים את הישיבה.

הייתה ישיבה שהפיצה תורה, ‫לפי שלמדו שם,

‫עם הכוונה של רב חיים.

‫למדו שם,

‫כל היום וכל הלילה הייתה תורה.

‫עשו משמרות, הבחורים.

‫חלק הלכו לישון בתחילת הלילה,

‫וקמו באמצע הלילה ללמוד עד הבוקר, ‫ואחרים

למדו בתחילת הלילה,

‫והלכו לישון באמצע הלילה.

‫וכל העשרים-וארבע שעות

היה לימוד.

‫והלימוד היה,

‫עם הכוונה של רב חיים,

‫איך ללמוד את כל הש״ס.

‫היו לומדים את כל הש״ס לפי סדר,

‫אבל לטעת ש״ס,

‫יצאו משם גדולי עולם,

‫מישיבת וולוז'ין.

לא רק מזמן רב חיים. ‫רב חיים לא ידע כמה זמן היה ראש הישיבה,

‫לא ידע כמה זמן בחייו הוא היה ראש שבעה.

‫אחרי כן היה בן שלו, רבי צלע, יצחק,

‫רבי יצחק,

‫אז אומרים יצלע.

‫רבי צלעה,

‫הוא היה גם חכם גדול

ופיקח גדול.

‫הוא היה מנהיג גדול,

‫כי הוא היה שהולך לצער.

‫היו אז,

‫זה לפני המהפכה הקומוניסטית.

‫היו, עצר ניקולאי, ‫המלך אלכסנדר הראשון,

‫בזמן אלכסנדר.

‫אז יש סיפור מפורסם, שמעתי אותו,

‫לא יודע, שמעתי אותו,

‫אפילו במרוקו שמעתי את הסיפור הזה.

‫שהוא היה, המלך הזה,

‫היה שונא ישראל.

הוא בא למועצת השרים,

‫לפנות ערב,

‫ואמר להם,

‫תכינו טיוטה,

‫חוקה של לגרש את היהודים מארצנו.

‫לאו דווקא לסיביר,

‫שילכו לאיפה שהם רוצים,

‫אבל גירוש, כמו גירוש ספרד,

‫שילכו לאיפה שהם רוצים, ‫אבל גירוש, גירוש זה,

‫הם צריכים לעזוב את הבית,

‫את החנות,

‫את הרכוש שלהם,

‫ועל זה יש חוקים, ‫מה הם יכולים לקחת, מה לא לקחת,

‫ומי שלא יוצא, מה העונש שלו,

‫ומתי לעשות, לכמה זמן נותנים להם ‫אפשרות להישאר עוד פה קצת,

‫אז שיתארגנו, כל מיני חוקים.

‫הוא בא ואמר לשרים, ‫אני דורש מכם,

במשך לילה,

‫אתם כותבים חוקה.

‫טיוטה של חוקה של הגירוש.

‫ישבו השרים,

‫הרקיסר בעצמו מצווה,

‫אז ישבו השרים וכתבו את החוקה, ‫טיוטה של החוקה.

אז אנחנו תכף נראה מה היה.

‫באמצע הלילה, בשתיים בלילה,

‫הקיסר מגיע.

‫כמובן, לא נותנים לכל אחד להיכנס, ‫צריך לומר סיסמה.

‫הוא אמר סיסמה, והשומרים ראו אותו,

‫וכולם צעדיץ, הדיעו לו,

‫ונכנס.

ראה את הטיוטה, קרע אותה,

‫לקח אותה, קרע אותה ושם אותה באח,

‫בתנור הסקה.

‫טוב.

‫והלך.

‫בבוקר

הקיסר מגיע עוד פעם, ‫או עוד פעם, או פעם אחת.

‫נראה.

והוא דורש, ‫איפה החוקה שאמרתי לכם?

‫אמרו לו, מה, אתה באת בעצמך ‫וקרעת את הטיוטה שהכנו?

‫שמת אותה באח, שרפת אותה.

‫אמרו, מה, אני באתי באמצע הלילה? ‫אני לא באתי באמצע הלילה.

‫אמרו, בואו נברר, אני מאזין, ‫לא משחקים פה.

‫אז מי כן הגיע?

‫היה דמות של שאתה באת.

‫שאלו את השומרים,

‫היו כמה שערים,

‫בכל שער יש שומרים,

‫והם אישרו שהקיסר נכנס ‫בשעה זאת וזאת ושתיים,

‫וביקשו ממנו את הסיסמה, ‫הוא אמר את הסיסמה, ‫והרשו לו להיכנס.

‫הוא נכנס, ואחרי כן הלך.

‫הם מעידים את זה.

‫אמר להם, אני לא הייתי פה, ‫אני לא הייתי.

‫אומרים לו, אז מה אנחנו נעשה?

‫אנחנו, אני אומר לך, ‫שהוא ואתה בעצמך באת.

‫מה אמר הקיסר?

‫אני רואה שהאלוקים של היהודים ‫לא נותן לנו לגרש אותם.

‫זה מישהו אחר בא, בדמותי,

‫אולי אל יוהנובי,

‫הוא בא בדמותי והוא קרע את החוקה הזאת.

‫אז ככה התבטלה הגזירה.

‫מאיפה היהודים יודעים את הסיפור הזה?

‫מה ידעים יודעים מה היה שם, ‫במועצת השרים?

‫מה היה יודעים? שר אחד

סיפר את זה לרבי צילה,

‫כי היו מיודדים, היו מאוד מעריצים אותו,

‫כי הוא היה רבי צילה חכם.

‫היה הרי הקיסר עצמו שאל אותו שאלה.

‫הרי הייתה מלחמה,

אולי זה היה עם נפוליאון,

‫הייתה מלחמה.

‫אומר לו המלך, אומר לו לרבי צילה, ‫אני שואל,

פה אני רואה תפילה,

‫הנותן בים דרך

‫ובמים עזים נתיבה,

‫הוא ירומם ויפאר,

‫ויצליח את אדוננו המלך.

‫יש תפילה על המלך שאומרים את זה ‫בבתי כנסיות, ‫ככה היו אומרים את זה.

‫הנותן תשועה למלכים.

‫אז הוא שואל, אני לא מבין,

‫אתם מתפללים, היהודים של פה מתפללים,

‫שאנחנו ננצח במלחמה עם נפוליאון,

‫והיהודים של צרפת

‫מתפללים שנפוליאון ינצח.

‫איך זה יסתדר?

‫היהודים האלה מבקשים שנפוליא את ה...

‫ופה היהודים מבקשים איך זה יסתדר.

‫כך הוא שואל אותו.

‫אמר לו הרב יצליח,

‫תראה, אתה בעצמך קראת, אמרת לי עכשיו,

‫את הנוסח של התפילה.

‫כתוב, הנותן בים דרך

‫ומים עזים נתיבה.

‫למה מזכירים שהקלשבוכו ‫נותן בים דרך לאוניות?

‫מה עינן הברכה לברך את המלך? ‫צריכים להזכיר,

‫הנותן בים דרך?

‫אמר לו, אני אגיד לך למה ‫מזכירים את התפילה הזאת.

‫כי גם בים יש אותה קושייה.

‫היו אז נוסעים עם מפרשים,

‫עם הרוח,

‫ויש כאלה שרוצים לנסוע ממערב למזרח,

‫וכאלה שנוסעים ממזרח למערב, ‫נגיד באטלנטיק,

‫באים מאמריקה ונוסעים מאירופה לשם.

‫אז אלה צריכים רוח לכיוון מערב,

‫ואלה צריכים רוח הפוך,

‫אז איך זה מסתדר?

‫אלא הקלשבוכו עושה דרך בכל זאת.

‫שיהיה גם רוח לכאן, ‫גם רוח לכאן הוא עושה דרך.

‫ואם ככה, אז לכן מקדימים את התפילה הזאת,

‫שאין סתירה ממה שאנחנו פה ‫מתפללים למלך שלנו,

‫והיהודים האחרים מתפללים למלך שלהם.

‫אין בזה סתירה. ‫כבוד ברוך הוא, עושה את שני הדברים והכול.

‫שניהם מנצחים, אינני ידעת.

‫על כל פנים, החריפות שלו, ‫שהוא מצא מיד תשובה מגוף,

‫המלך נהנה מן החוכמה שלו,

‫היו מעריצים אותו.

‫אחד השרים הוא שסיפר לו את הסיפור.

‫בוא תשמע,

היה פעם המלך גזר עלינו,

‫שנכין חוקה איך לגרש את היהודים,

‫ואנחנו אכלנו.

‫ובה בבוקר,

הוא אומר שניתן לו.

‫אמרנו לו, הרי באמת היה מישהו במקומו,

‫היה מישהו, דומה לו בדיוק, ‫אמר את הסיסמה,

‫והוא שרף באמצע הלילה את כל הטיוטר.

‫אנחנו הבנו שזה נס,

‫זה לא המלך, כי הוא באמת אומר, ‫אני לא הייתי.

‫אני רק בבוקר, עכשיו אני בא.

‫אבל הוא לא היה.

‫אז מי כן היה?

‫זה היה אליואנובי כנראה.

‫הוא בא והציל אותם.

‫אז הוא ידע מזה, זה מה שאומר הפסוק.

‫על לו את השם כורגויים,

שבחו כל האומים,

כי אתם יודעים כמה,

כי גבר עלינו חסדו.

‫אתם יודעים כמה חסדים ‫הקדוש ברוך הוא עושה איתנו.

‫לכן אתם תודו.

טוב, זה ככה אומרים.

אבל על כל פנים הסיפור הזה, ‫לא רק זה,

זוכר אני שסבא עליו השלום, רבי ברוך,

‫היה עומד לרשע כל שבת.

‫ואז הוא דיבר על העניין הזה,

שהשם שומר ישראל.

‫והביא את הפסוק, הנה לא ינום ולא... ‫זה מה שרואים כאן.

‫הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

‫אז הוא שאל,

מה זה הנה לא ינום ולא ישן? ‫אם לא ינום, בטח לא יישן. ‫אפילו לנמנם הוא לא מנמנם.

‫על מה אתה אומר? הנה לא ינום ולא יישן

שומר ישראל.

‫ואז הם תרצו ככה,

שלא רק שהוא לא מנמנם,

הוא עושה שאחרים לא יישנו.

הלא יישן זה לא עליו, זאת אומרת, הוא עושה שאחרים לא יישנו.

ככה אני בתור ילד, אני זוכר, סבא דרש,

הוא אמר, לא,

הוא עושה שגם אחרים לא יישנו בשביל להציל את עם ישראל,

למשל.

ואז הוא היה מספר גם על סיפור

עם מהרל מפראג,

שהמהרל מפראג

פעם באמצע הלילה

היה שם בפראג, היה איזה כומר,

קראו לו טדיוס, אני חושב,

מה שמו וזכרו.

היה כומר אחד שונא ישראל,

ותמיד רצה להעליל עליהם

לעשות להם צרות.

וזה היה כמה ימים לפני פסח,

והמהרל היה ער באמצע הלילה.

כולם ישנים,

אבל הוא היה ער וראה מן החלון גויים סוחבים מת.

סוחבים מת,

ואז הוא עקב אחריהם

עם הגולם,

וראה שהם זרקו את המת

בבית הכנסת, במרתף של בית הכנסת.

ולמחרת,

מייד באו למשטרה, שנעלם מה... זה ילד שלקחו אותו היהודים,

שחטו אותו בשביל

עלילת הדם, בשביל המצות.

הם צריכים דם של גוייל בשביל המצות,

העלילה הזאת.

והנה, בואו נבדוק.

המשטרה תלך תכף לבית הכנסת

ותראה שם שיש שם פגר מת.

אבל מה עשה המהרל?

שלח את הגולם

עוד באמצע הלילה,

ולקח את המת

ושם אותו בבית הכומה.

ואז חיפשו,

כנראה שבחקירה על הבית הכנסת

הרגו את המהרל גם.

רב העיר.

אז

המהרל אמר להם

זה עלילה זדונית, זה לא יכול להיות שיהודים יהרגו

בשביל דם. מי צריך את הדם שלהם?

אנחנו לא עושים דם במצור, דם אסור עלינו.

דם האדם יש מתירים, אבל...

מה לא קטע רמב״ם.

רמב״ם אומר שדם אדם

דם אדם בעשה.

‫ולכן חלב של אישה מותר.

‫אפילו שתמיד דם נעכר ונעשה חלב,

‫אז זה יוצא מן הטמא.

‫חלב שיוצא מן הפרה,

‫הוא יוצא מן הדם, הוא יוצא מן הטמא, ‫רק התורה התירה

חלב של פרות.

‫אבל חלב של אישה

‫לכאורה יהיה יוצא מן הטמא, לא,

‫כיוון שיוצא מן הטמא זה רק

‫אם הטמא הוא בלאו.

‫אבל אם הטמא הוא רק בעשה,

‫לא בשר האדם ולא הדם שלו, ‫זה רק בעשה.

‫אז אין דין יוצא מן הטמא.

‫לכן מותר לשתות

חלב של אישה,

‫אפילו מבוגר.

‫רק מה, לא לשתות מן השד שלה.

‫זה אפילו ילד.

יש דינים. כמה זמן יינק?

‫אם הוא פירש, כבר לא יכול לחזור.

‫יש שם הלכות במסכת כתובות.

‫דב סמך, אני חושב,

‫כמה זמן.

‫אז לכן,

אז זהו, נכון,

דם אדם מותר לעבוד בעשה.

‫על כל פנים, המהר״ל,

‫אז זה הפשט הנה לנו ונעשנו, ‫הוא עושה שהמהר״ל לא יישן כדי שימנע את ה...

‫זה הנה לנו ולא יישן שומר את ישראל.

‫אני זוכר דבר אחד.

‫לפני כמה שנים,

‫מור אבי נפטר על ראשונו,

‫והייתי צריך כל השנה להתפלל חזן.

‫אז הייתי מתפלל בלדרמן מעריב,

‫במנחה הייתי מתפלל בישיבה,

‫בשחרית, באיזשהו מקום, אני לא זוכר,

‫אבל הייתי נורא מקבל חיזוק

‫בחזנות הזאת שאתה אומר בקול.

‫שתי ברכות

‫היינו נותנים לי חיזוק.

‫הייתי אומר,

ראשית,

הייתי אומר,

‫ברוך אתה השם,

‫השומר עמו ישראל,

‫מכל דבר רע לעד עמנו.

‫הייתי מברך את הקדוש ברוך הוא ‫שהוא שומר את עם ישראל.

‫אדם לא מרגיש שעם ישראל יש לו שמירה.

‫אנחנו מברכים על זה כל יום, ‫את הקדוש ברוך הוא,

‫השומר עמו ישראל מכל דבר רע.

זה היה מרגש אותי,

‫להרגיש את זה פשוט.

‫הקדוש ברוך הוא שומר אותנו.

‫זה לא העם,

זה לא הפקר. ‫הנה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל.

‫וכן הברכה,

אהבת עולם.

‫בסוף אהבת עולם מה אומרים?

‫ברוך אתה השם,

אוהב עמו ישראל.

‫אני מברך את הקדוש ברוך הוא ‫על זה שהוא אוהב אותנו.

‫הי, כשאני הייתי מוצא, ‫ובקול אתה מוציא את זה, ‫בקול אתה שומע מה שאתה אומר.

‫אני מברך את הקדוש ברוך הוא ‫שהוא אוהב את עמו ישראל,

‫על זה שהוא אוהב אותנו.

‫כמו שהבאתי בפסוק

במלאכי.

‫כה אמר השם, ‫אהבתי אתכם, אמר השם.

‫ואם תאמר,

‫במה אהבנו, במה אהבת אותנו?

‫אז הוא אומר,

‫במה אהבת אותנו?

‫אהבתי אתכם, הלא הקדוש ברוך הוא,

‫הלא עשיו, אח לי יעקב.

‫ובכל זאת אני אוהב את יעקב, ‫ואת עשיו שונאתי.

‫במלאכי, הנה מצאתי, יש פה מלאכי.

‫אהבתי אתכם, אמר ה'

‫ואמרתם, במה אהבתנו?

‫והלא אחלה, התשובה, הלא אח עשיו ליעקב, ‫נאומה שם.

‫בא אוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי,

‫ואשים את הרב שממה

‫ואת נחלתו לטנות מטבע הארץ.

‫אז העניין, ברוך אתה שם,

‫אוהב את עמו ישראל.

‫לברך את הקדוש ברוך הוא, להרגיש,

‫אנחנו שוכחים מדבר כזה, ‫בכלל לא יודעים מזה,

‫שיש לנו שמירה מגבוה.

‫ועוד דבר,

בסוף אומרים, ‫השומר עמו ישראל,

‫וגם שה' אוהב אותנו.

‫הייתי גם מתרגש

‫ב-18 מתפללים,

‫ברוך אתה השם, חנונה מרבה לסלוח.

‫מה זה חנונה מרבה לסלוח?

‫שאפילו אם אדם פשע הרבה,

‫אפילו אם אדם חטא וביקש מחילה, ‫ומחנו לו.

ועוד פעם, ועוד פעם,

‫תמיד הקדוש ברוך הוא מרבה לסלוח.

‫כל הזמן הוא מרבה לסלוח.

‫אז לכן, כמשהו,

‫להכיר בזה, ‫תמיד לבקש סליחה מהקדוש ברוך הוא,

‫ואל תתבייש, אל תחשוב מי אני, מה אני.

‫אל תחשוב, הקדוש ברוך הוא מרבה לסלוח.

‫או למשל, הרוצה בתשובה,

‫להרגיש שהקדוש ברוך הוא,

‫תבוא, תעשה תשובה, בורא עולם יקבל אותך.

‫הרוצה בתשובה.

‫אדם הרבה פעמים נכנס בייאוש.

‫מה, אני כל כך מלוכלך וחטא, ‫אני עכשיו אבקש תשובה מהקדוש ברוך הוא?

‫אבקש תעשה תשובה ולהתבייש מהקדוש ברוך הוא.

‫אה, זה לא ככה, זה לא דברים נכונים.

הקדוש ברוך הוא רוצה בתשובה שלך.

‫תבקש, תעשה תשובה ותבקש סליחה.

הקרש ברוך הוא יסלח לך.

זהו, היום אין לי דרשה ארוכה, רק דרשה קצרה

לפרשה של בלעם היסוד שאמרתי.

הרי כל הסיפור הזה ישראל לא ידעה אותו.

אפילו משה רבנו, מאיפה הוא ידע אותו?

אלא כשנכתבה תורה,

הקרש ברוך הוא היה אומר כל פרשה למשה, ומשה כותב.

אז אמר לו פרשת בלק,

ונשאלת השאלה, מה הקרש ברוך הוא אומר לו?

מה צריכים להביא את זה? זה נהיה חתיכת תורה. עכשיו, כל מילה בפרשת בלק זה תורה.

מה צריך לעשות מזה תורה, שאיזה שני רשעים

היו מתכננים איך להשמיד את עם ישראל?

מה הקרש ברוך הוא רוצה שנעשו תורה? זה התורה שרוצה לשמור.

תראו איך שאני אוהב אתכם,

שאני שמרתי עליכם מהקרלה של בלעה.

ולכן אמרתי שאם הייתי בא לתת כותרת לפרשת בלק,

הייתי אומר,

אהבת השם לישראל.

הפרשה הזאת באה לומר לנו איך שהקב' ברוך הוא שומר עלינו,

איך שהוא אוהב אותנו,

ולא מתחשב עם הגויים, כל הגויים,

קאין לפניך?

זה המסר.

המסר הוא שהשם אוהב ישראל. הוספנו, ברוך השם,

אנחנו אומרים את זה כל יום בתפילות,

ברוך אתה השם אוהב עמו ישראל,

או בשחרית הבוחר בעמו ישראל באהבה.

וגם אומרים השומר את עמו ישראל לעד.

הוא שומר אותנו ואוהב אותנו.

זה,

אנחנו אומרים את זה ומברכים את השם על זה,

אבל לא מרגישים את זה,

שצריכים לדעת שיש לנו אוהב.

יש לנו אוהב בשמיים.

אשריך ישראל מכמוך,

העם נושע בשם,

מגן עזריך ואשר חרב כאוותיך,

ויכחשוי בך לך ואתה במוטה מות תדרוך.

אנחנו שבעה.

יש עוד?

עוד שנייה.