שמיני עצרת ושמחת תורה | הרב אמנון יצחק

\n- - - לא מוגה! - - - \n

שמיני עצרת ושמחת תורה.

שאלה ידועה, מה ראו חכמים לקבוע את שמחת תורה בשמיני עצרת ולסיים בו את התורה מול התחילה מחדש, לסוס ולשמוח בשמחתה?

אומר הרב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא, יש על כך תשובה וממשנה מפורשת. כך שנינו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במסורה תשתה, בעל הארץ תישן, בחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

רבנו בכי בחובת הלבבות, בשער חשבון הנפש ג' כ' אומר שכבר אמר אחד מן החכמים, כאשר לא יתקיימו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא. 

נעיר את הישנים, אסור לישון חוץ מהסוכה.

ואמרו שהעולם הזה והעולם הבא הם כשתי נשים צרות. כאשר תרצה אחת מהן, תקציף את השנייה. אין הכוונה שיש לסבול חלילה? להפך, אמרו אשריך בעולם הזה מלבד מה שטוב לך לעולם הבא. אז זאת אומרת, אתה צריך להחליט. אתה הולך עם התורה עד הסוף, אתה הולך עם העולם הזה עד הסוף, אבל שניהם ביחד לא הולכים. 

אין מה לעשות, אלה שרוצים לשלב, עליהם אמר אליהו הנביא, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם הוא האלוקים, לכו אחריו, ואם הבעל, לכו אחריו. אין באמצע, אין גם וגם. צריך להחליט פעם בחיים.

אבל אנשים רוצים למזג. והמיזוג הזה לא עולה יפה. בסוף אין לא עולם הזה ולא עולם הבא. בינונים, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא. לא ניתן העולם הבא רק לרבי חנינא בן דוסא, שלא נהנה מן העולם הזה. ואין מי שניתן לו עולם הזה כמו אחאב בר עומרי. הוא עשה את כל העבירות בעולם ונהנה מהעולם הזה עד הסוף. אבל בינונים, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא. זה שיהיה ברור. זה לא אמרה סתם. צריך להחליט. או שאתה פה או שאתה שם. באמצע, אין עולם הבא. 

כמו אש ומים. הם לא יכולים להיות בכלי אחד. או שהמים מתגברים על האש ומכבים אותם, או שהאש חזקה מאוד ומאדה אותם. אבל שניהם לא יכולים לדור ביחד. רק בשמיים. אש ומים.

משל, מה דבר דומה? אדם עומד בחנות בעת היריד, מוכר סחורה, הרבה סחורה, במחירים נעים, והוא יודע שבשבוע הזה הוא יתפרנס במשך כל השנה כולה. לא זו בלבד שלא יעלה בדעתו לערוך הפסקה. בסך הכל שבוע יריד. לבקש מהקונים שיצאו, כי כעת הוא מבקש לאכול ולנוח. אלא יותר מכך, הוא לא יחוש בכלל ברעב. מרוב השמחה והתענוג שיש לו במסחר וברווחים, מרוב הלהיטות והעושר, 

כמו שמסופר בגמרא, רבה שהיה בעומק עיונו דוחק על בהונות ידיו, ולא מרגיש, ושפעו דם, מרוב העונג שיש לו מן הלימוד, הוא לא מרגיש בכלל כאבים שהוא יושב על האצבעות של הידיים.

אספר מה ששמעתי מהגאון הצדיק רבי ישראל יעקב לוביצ'נסקי, זכר צדיק ברכה, השם ינקום דמו. הוא היה החתן של הסבא מנוורדוק, זכר צדיק ברכה, והמשגיח די ישיבת ברנוביץ'. בשעתו הוא ביקר באי שישוק. שם היה קיבוץ של פרושים שעסקו בתורה מתוך הדחק. עסקו בתורה מתוך הדחק. היום איזה דחק העולם הזה מפנק את כולם. העניים של היום זה עשירים של פעם. איפה היה להם בית כנסת כזה? איפה הייתה אמצעים, איפה הייתה ספרייה כזאת, שאנשים יכולים לגשת וכל הגן עדן מול הידיים? תמשוך. 

באותה שעה שהה חפץ חיים שם באי שישוק והוא שקד על התורה בפרישות במשך חודשים רבים. לא כמו שעכשיו הכנישתא חדא, רוצים חודש להשקיע, להיות ביחד. חודשים רבים וארוכים חפץ חיים שקד שם בפרישות. היה זה לאחר שהוציא לאור את ספרו הנודע שהוציא לו שם עולם. הוא התעלה שם מאוד בהתמדה והוא אכל יומים על שולחנם של בעלי בתים בעיירה. מה זה לאכול יומים? משפחה אחת אירחה אותו והוא אכל אצלהם יום-יומיים. אחר כך כבר לא אכלו לשאת את ההוצאות אז הוא עבר למשפחה אחרת. זה נקרא לאכול יומים.

כל יום במקום אחר הוא אוכל. מישהו אחר מארח אותו. נו, כמה אנשים יהיו מוכנים ללמוד תורה בתנאים כאלה, שהוא צריך להיות תלוי מי יזמין אותו, ואם לא יזמינו אותו, אז אין מה לאכול. פעם זלזל בו אחד מבני המקום ואמר לו, אתה מחבר הספר המפורסם? האם זה לפי כבודך לאכול יומים על שולחנם של אחרים? וכי זו תורה וזו שכרה? אתה לא יכול להתפרנס בכוחות עצמך? ככה זלזל בו.

חפץ חיים בכלל לא התפעל. וענה לו בניחותא. מה, אתה לא יודע שזה פסוק מפורש? מי האיש החופץ חיים? אוהב יומים. ומה המשך הפסוק? לראוס טוב. לראות טוב. אין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. אז בשביל הטוב של התורה כדאי שהאדם יתפרנס מיומים. זה אדם שחופץ חיים. אבל מי שחופץ כבוד, מה, אני זקוק לאחרים? אני אלך לעבוד. מה, אני צריך לבקש להיות סמוך על שולחנם? מישהו יזמין אותי? לא יזמין אותי? יסתכלוך אני אוכל בצלחת? מה, אני צריך את הבושות והביזיונות האלה? אני אלך לי לעבוד.

מה, אני מוגבל? אני לא מוגבל. נו, והחופץ חיים. מגיע לו כבוד של עולם. אין היום בית בישראל שאין את המשנה ברורה, שמירת הלשון. גאון הגאונים. החזון יזכה צדיק וברכה אמר שהוא בשרשרת מסירת התורה החופץ חיים. הגאון, החופץ חיים. זכה. במה הוא עשה? היה מוכן לאכול על שולחנם של אחרים כדי לשקוד בתורה ולהתמיד ולא להפסיד רגע.

אז זו התשובה לשאלה. אחרי שיצאנו מדירת קבע והתגוררנו שבוע שלם בדירת ערעי, ואם הבנו שאין לשים דגש על אהבת העולם, אז עכשיו זה הזמן לחוג את שמחת התורה בכל עוז ותעצומות. עכשיו אפשר ללמוד תורה. אם מבינים שלא צריך להשתקע בעולם של קבע, ומבינים שהעולם ערעי, אחרי שהיינו בגלות שבוע ימים בסוכה, זה הזמן לשמחת תורה. כי עכשיו אפשר להתחיל ללמוד. עכשיו אפשר להבין למה שמחת תורה בשמיני עצרת.

שנינו. אמר רבי אלעזר אותם שבעים פרים שמקריבים בחג הסוכות, כנגד מי? כנגד שבעים אומות. רש"י אומר לכפר עליהם, שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונים בחג הסוכות על המים. ופר יחידי שמקריבים בשמיני עצרת, למה? למה בשמיני עצרת מקריבים רק פר אחד יחידי? זה כנגד אומה יחידה, כנגד עם ישראל.

משל, למלך בשר ודם, שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה. ביום האחרון אמר לאוהבו, עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך. אין לי קורת רוח ואנאה בשל אלו, אלא בשלך. 

אמר בי יוחנן אוהל להם לאומות העולם שאיבדו ואינן יודעות מה איבדו. בזמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר עליהם. עכשיו, מי מכפר עליהם? 

פעם, מי שמרגיש שהוא עויב, שיקום, יעמוד.

פעם, מזבח היה מכפר על אומות העולם. ישראל היו מקריבים 70 פרים. בשביל מה? נכפר עליהם. עם ישראל דואג לאומות העולם, שיהיה להם גשם. לכו לשוויץ, תראו מה קורה שם. יבא ביי. כל אירופה משופעת במים. בזכות מי? והם איבדו את זה. אם היו יודעים, היו שמים עלינו שומרים. 

וכן אמרו במדרש, במדבר הבא, כא כדא, זהו שאמר הכתוב, תחת אהבתי, יסטנוני. אמרו ישראל, ריבון העולמים, הרי אנחנו מקריבים עליהם 70 פרים. היו צריכים אומות העולם לאהוב אותנו, והם שונאים אותנו.

ובפסיקתא דרב כהנא, כחא, אמרו שיקרבנום כנגד האומות שישבו בשלווה. תעיר אותו שם. פה, לידך, לידך, כן. כן, חונג'רי. לא לישון חוץ לסוכה. אז אנחנו דואגים שאומות העולם יישבו בשלווה, והם שונאים אותנו. למה שונאים אותנו? תחת אהבתי, במקום לאהוב אותי, שונאים אותנו. 

איי, איי, איי, איי, אבל לא מובן. מה לא מובן? הרי הפרים הולכים ומתמעטים. מי'ג' ביום הראשון עד שבעה ביום השביעי. רש״י אומר במדבר כט יח״' לסימן כליה להם. אנחנו מקריבים 13 פרים ביום הראשון, אחר כך 12 פרים, אחר כך הולך ומתמעט. אז השבעים פרים האלה הולכים ומתמעטים. למה? אומר רש״י, סימן כליה להם. אז מה אנחנו רוצים? שהם יאהבו אותנו כשאנחנו הולכים ומייחלים להתמעטותם מול חיליונם? אז איך אנחנו אומרים שאנחנו מקריבים עבורם, שישבו בשלווה? מה הולך פה? 

אבל באמת, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בכיליון של אומה. וננווה תוכיח. והנביא ישעיה זועק, מקונן, ליבי למואב יזעק. כותב רש״י, נביאי ישראל אינם כנביאי אומות העולם. בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר. נביאי ישראל מקוננים על פורענות הבאה על האומות. על כן ליבי למואב כחלילים יהמה. וליבי אל אנשי קיר חרס כחלילים יהמה. אומר ירמיה הנביא. באנו אכן מקריבים קורבנות שבעים פרים לשלומם ולשלוותם.

אז למה אנחנו הולכים וממעיטים במספרם של הקורבנות, של הקורבנות, כן, של הפרים? כדי לאבד אותם מליבנו. לסימן כל היה מליבנו. שלא נהיה מושפעים מהם ולא מהמונם, לא מחוכמתם, לא מתרבותם, לא מהמודה שלהם, לא מהתוכניות שלהם, לא מאורחם ולא משיגם. ואז כשאנחנו ממעטים אותם עד כלות, ממזעירים אותם ומוקיעים את מעשיהם, נוכל להסב בסעודה קטנה עם מלכנו.

אבל אם אנחנו דומים להם, השם אמר, אין לי חפץ בהלו, תעשו לי סעודה. אז אנחנו מייחדים את היום הזה, שמיני עצרת. איי, איי, איי, אנחנו לבד עכשיו עם הקדוש ברוך הוא, יש רק פער אחד היום. פער אחד לאומה אחת. אומה אחת שהיא מיוחדת, שהיא לא דבוקה. שהיא לא תלויה. שהיא לא לומדת ומחקה את אומות העולם. כי אם היא כזאת, אז הקדוש ברוך הוא אמר, אין לי חפץ באלו. 

אנחנו צריכים להיות מיוחדים. ממה אנחנו סגולה? בזה שקיבלנו את התורה, רק בזה. זו המעלה שלנו. אז עכשיו אנחנו יכולים לשמוע בשמחת התורה.

למה נמשלו דברי תורה לשמן? אם ייתן אדם כורטוב של מים לתוך חבית של שמן, אז כורטוב של שמן יוצא מכנגדו. ייקח מישהו מלא חוכמה, אם הוא יכניס לתוכו דברי בטלה, אז יצאו כנגד זה דברי חוכמה. אבל אם הפוך הוא מים, יכניס שמן, יצא כנגדו מים. אנחנו צריכים להוציא את השטויות והבלים של אומות העולם מליבנו, להוקיע אותם, לא לדבק במעשיהם, לא ללמוד מתרבותם. להיות יהודי ברמה ושסה גידים.

יהודי זה רק על פי התורה, לא על פי אורחות חייהם של אומות העולם. לכן, היו ממעטים את הפרים, למעט אותם מליבנו, אבל דואגים שהם יהיו בשלווה, שיהיה שקט בעולם, כמו שאומרים. 

ברגע שתתחיל המלחמה עם הקינג קונג קאנג ועם טראמפ, אז אתם תראו כמה השקט היה נדרש. אבל כשהבלאגן יתחיל, כבר אף אומה לא תהיה בשקט, אף אחד כבר לא יהיה בטוח, אף אחד לא יודע מאיפה זה ינחת, ומה ינחת? והמצב לא יהיה כל כך קל. והיום יש דיבורים מאוד חמים בין שני הליצנים. 

בשעתו גזרה המלכות הרשעה ברוסיה שילמדו לימודי חול בישיבות. דאגו להשכלתם של בני הישיבות, לחלץ אותם מהסגר של ארבע עמות של הלכה, לפתוח אותם אל העולם הגדול. כל המאמצים לא נשאו פרי, ושר ההשכלה לא הבין, לא הבין מה רוצים ממנו, מדוע יש התנגדות של היהודים, מה המהומה? מה, אנחנו אסרנו עליכם את לימוד התורה? מה, ניסינו לשנות לכם את התכנים? תלמדו כרצונכם, לא מתערבים ולא כופים. אנחנו רק רוצים להכניס צלם בהיכל, זה הכול.

אז מה יש? מה קרה? נועדו גדולי הדור לאספה, לטכס עצה, איך מחדירים למוח של הגוי, השקפה צרופה, ששמן זך לא מתערב עם שום דבר. איך נמחיש לו מה זה התורה עבורנו? איך אנחנו, הוא לא מבין. נו, אז תלמדו קצת משהו, נו. קצת אסכולה, שלא תהיו סתומים, דואגים לנו.

קם אחד מהגדולים ביציאה, לתרגם לו את ברכת אהבה רבה לרוסית. להראות לשר, שיבין איך אנחנו מתייחסים לתורה. מה זה ברכת אהבה רבה? אתם בטח שמתם לב כשאתם מתפללים שיש דבר כזה. אהבה רבה אהבתנו. אהבה רבה אהבתנו מכל העולם אשר אוהב אותנו. אהבה רבה אהבתנו, אדוני אלוהינו, אלוהינו, האלוהים שלנו פרטי, פרטי, פרטי שלנו. חמלה גדולה! ויתרה, חמלת עלינו. אבינו מלכנו! וואי וואי וואי. בעבור אבותינו, שבה תחווך, ותלמדיהם חוקי חיים! התורה זה חוקי חיים, השם לימד אותם את האבות. ולמה הם בטחו בך?

למה הם הלכו בביטחון גמור איתך? בגלל שלימדת אותם חוקי חיים. בלי שניתנה עוד התורה, דרך השכל, בכליות יועצות. הם הבינו את כל התורה כולה. כן, כן, כן, מבקשים מהשם, כן, כן, תחוננו ותלמדנו. אבינו אבה רחמן! המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינם להבין ולהשכיל לשמור וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתיך באהבה. 

מה אנחנו מבקשים? באמת? בהאר עינינו בתורתיכם מדבק ליבנו במצוותיך מייחד לבבנו לאהבה ולי יראה את שמך לא נבוש ולא ניכלם ולא קשה לעולם בעת. 

אז אמרו בואו נתרגם לו את זה לרוסית ואז הוא יבין. וההצעה התקבלה ממחיאות כפיים בהתלהבות, כולם הסכימו. קם הגאון רבי איצה לפונוביג'ר וקרא, הבויסאי. אם היינו מתרגמים לעצמנו את ברכת האהבה רבה, לא היינו צריכים לתרגם אותה לצורר הזה. הגזירה באה בגלל שאנחנו לא תרגמנו ללב שלנו את מה שאמרנו עכשיו. איזה דברים, איזה מילים, מה, איפה זה? איפה זה? רק איפה זה?

תגידו לי, איפה? יחידי סגולה בחרו בדרך הזאת. חפץ חיים? הרב קנייבסקי. זהו. אלה פרשו מהעולם הזה, לא מעניין אותם, לא תרבות של הגויים, לא יודעים בכלל מי הם, אם הם קיימים עוד בעולם, לא קיימים בעולם. את מי זה מעניין בכלל מה הם אומרים, מה הם עושים? יש דפי גמרא, יש רמב״ם, צריך לסיים את זה כל שנה, ללמוד בבלי, ירושלמי, רמב״ם, כל שנה מסיים הרב קנייבסקי. מחדש. הכול. הוא לא צריך לחכות לעולם הבא. הוא כבר נמצא שם. הוא בעולם הבא. מה יש בעולם הבא? יושבים ועוסקים בתורה. מה יש בגן עדן? יושבים ועוסקים בתורה. 

אז אם לא תתרגל מפה זה יהיה גיהינום. כי אתה לא יכול לשבת שעתיים אפילו. אתה לא יכול. אז אם אתה לא יכול, איזה גן עדן? איזה גן עדן אתה רוצה ללכת? אין גן עדן עם פירות ועם... אין. אין כזה דבר. אז תחליט. אי אפשר לערבב. תחליט. 

אז אחרי כל הימים וההכנות, אחרי שנטהרנו ונתקדשנו, יום הכיפורים, בסוכות, יצאנו לגלות, האבלנו שהכל הבל, למדנו קהלת. הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל אבן. כל העולם הזה זה חרטא, זה רק כלים ואמצעים לעולם הבא. אז אחרי שמבינים את כל זה, עכשיו מגיעה שמחת תורה. אפשר עכשיו לשמוח בתורה, שמבינים את הכול. אחרי שעברנו את הכול, זה הזמן של שמחת תורה. עכשיו לשמוח בתורה.

איי-איי-איי, אתם יודעים למה שליטת האומות עלינו? שליטת האומות עלינו נגזרת משליטת האומות בנו. שליטת האומות עלינו, זה נגזר מהשליטה של האומות בנו. כשהאומות שולטות בנו, אז הן גם עלינו. איך הן שולטות בנו? הן החדירו את התרבות שלהן, תרבות המערב. תשמע כל היום מה אומרים, תרבות המערב. יש לנו זהות תרבויות. כל האמריקאים שמדברים, למה הם רוצים לשמור על ביטחונה של ישראל? בגלל שאנחנו זהים בתרבות. אנחנו התרבות היחידה במזרח התיכון שדומה לאדום.

אנחנו יעקב כמו עשיו. אבל כתוב שאם הכל כל יעקב, אז אין הידיים מדי עשיו. אם אנחנו עם הכל כל יעקב, כל התורה בתוך הבתי מדרש, בתי כנסת, הם לא יכולים לשלוט עלינו אדום. והם לא יכולים.

נתנו פעם דרשה שזה הכל תלוי. אם אנחנו מתעלים בתורה ובמצוות, הם לא יכולים לשלוט. אין להם מלכות. לאדום אין מלכות כמו שהיה לבבל, כמו פרס. אין להם מלכות. זה תלוי. בעיה כאשר תריד ופרקת או לא. אם ישראל לא מקיימים את המצוות, אפילו מוסיפים מצווה במקום תריד. לא עושים את מה שצריך, אפילו מוסיפים מה שלא צריך, אז כבר יש שלטון לאדום עלינו. 

אבל אם אנחנו עושים את מה שצריך, שום אומה ולשון לא יכולה עלינו. כל כך פשוט, כל כך כתוב, כל כך ברור. למה לא מבינים? אז מה כתוב פה? כתוב פה במפורש, השליטה של האומות עלינו זה נגזר משליטת האומות בנו. והפסוק אומר, הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה-מעלה ואתה תרד מטה-מטה. מה זה הגר אשר בקרבך? הוא לא גר פה. הוא ב-United States of America. אז מה זה הגר אשר בקרבך? הוא בפנוכו. בפנוכו, בפנים, בקרביים שלך. במקום עשו לי מקדש, לי מקדש, ושכנתי בתוכם, הכניסו צ'ומפ לבפנים. והקב'-ברוך-הוא לא רוצה להיות איתו ביחד. אז לכן הגר אשר בקרבך אתה גורם שהוא יעלה עליך מעלה-מעלה.

במקום, וראו עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך בתפילין של ראש. אם יראו אומות העולם ששם השם נקרא עליך, לא רק התפילין, שהשם באמת עליך, לא אומות העולם. תשמעו מה הישראלים אומרים. מה, אם מטלות זה, מה, אם לא ייתנו לנו נשק, לא ייתנו לנו תחמושת, לא ייתנו לנו זה? איך נתקיים? איך נתקיים? 

ואמרתי כבר פעם, זה אנחנו החלטנו להיות כלב. ונתנו להם רצועה, ואמרנו, מסכימים, תקשרו אותנו איפה שאתם רוצים. והם הולכים לטייל איתנו מתי שנוח להם. אז הם איתנו מטיילים איזה חמוד הישראלי הזה, נחמד, מתוק, שומע לנו. אבל אם לא, קושרים אותנו לעץ, הוא אומר, תחכה פה, אמברגו, לא תקבל נשק. שלום. אובמבה החליט מתי שהוא רוצה, שיהיה ככה ולא יהיה ככה. אתם זוכרים? הרבה תקופות, כל המלחמות, הם עצרו אותנו מתי שהם רוצים, מתי שהיה נוח להם. יוצאים איתנו לטייל, קושרים אותנו, עושים מה שרוצים. מי נתן להם את הרצועה? מי שם את הצוואר? אנחנו.

אתם זוכרים את הסיפור, כן? עם חושם. חושם. חושם. נתפס בגניבה, בא אליו בן אדם, אמר לו, הופה, אתה עכשיו נתפסת בגניבה? ג'מבורי? תחזיק את החבל. תחזיק! תחזיק את החבל. לקח את החבל, קשר אותו שמה לגדר, אמר לו, תמתין פה, אני מזמין משטרה. בחושם עומד, מחזיק את החבל. טמבל, תעזוב את החבל, תברח. לא, הוא אמר לו, הוא אמר לו, תחזיק את החבל, אני קושר אותך שמה, אני מזמין משטרה. מי חייב אותך להחזיק בהם? 

מה אתה מחזיק? בשביל 3 מיליארד שאתה מקבל, 3.800, בשביל זה אתה מחזיק? כי אתם בין עסקאות הנשק שיכולת לעשות, זה ב-30, ב-80 מיליארד, והם מונעים ממך. מה אתה צריך אותם? האיראנים יכולים לייצר נשק לבד. אתה לא יכול לייצר לבד, אתה מייצא יפה, התעשייה עושה דברים יפים. אפילו כיפת ברזל עכשיו לקחו אמריקאים, שם מציגים את זה לראווה והם מתכוונים להכניס את זה לכמה מדינות באירופה וכולי וכולי. נחמד, לא? ניש צייכל. אבל זה אני מדבר בתור ישראלי, לא יהודי. יהודי אין לו שום קשר לזה. אני רק אומר אפילו בתור ישראלי, שאתה כאילו חכם וזה ומבין. מה אתה מבין?

אתה קושר את עצמך לבד? קחו שם. שליטת האומות עלינו נגזרת משליטת האומות בנו. הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה-מעלה ואתה תרד מטה-מטה. וזה נאמר בתוכחה נוראה. כשהולכים וממעיטים את מספר הפרים, להמעיט, לבטל השפעת האומות, מקריבים צח כבשים לבטל צח קללות התוכחה. ממילא זוכים לשמחת התורה בכל ההתלהבות והלהט של ברכת אהבה רבה. בכל ההתלהבות והלהט של אהבה רבה. איי, איי, איי, איי.

שאלו את הרב יעקב גלינסקי, מה ראו החכמים לקבוע את חג שמיני עצרת, יום שמחת תורה, ועושים משתה לגמרה של התורה? בשמחת תורה תהיה פה סעודה, סעודת חתנים. היה מועד הנאות לכך לכאורה בחג השבועות. למה עושים שמחת תורה, לא ביום מתן תורה? למה עושים את זה עכשיו?

ואכן אמרו בגמרה בפסחים ס' ח' שאפילו ריבי אליעזר, שסובר שאפשר להקדיש כל חג לרוחניות בלבד, כולו לשם, מודה שבשבועות, חציו לכם וחציו לשם, יש לשמוח במאכל ובמשתה, כי יום שניתנה בו תורה זה להראות שנוח ומקובל היום הזה לישראל. כך אומר רש"י. הרב יוסף הורה להכין לו ליום זה עגל משולש, להביע את השמחה שלמד תורה והתעלה על ידה. 

נו, והשמחה בתורה ביום מתן תורה זה מעניין של היום, כמו ששמחים בפסח, בגאולת מצרים, אבל שמחה בשמיני עצרת, בגמר של התורה, זה לכאורה עירוב שמחה בשמחה. כמו ששלמה המלך לא ערב שמחת חנוכת בית המקדש בשמחת חג הסוכות, הוא עשה שבועיים רצופים, כך אין לערב שמחת סיום התורה בתחילתה, בשמחת שמיני עצרת. למה לערבב שמחה בשמחה? 

טוב, השאלה היא טובה, אבל זה מסוג השאלות שגורמת לשינוי גישה ותפיסה ולהבנה מחודשת של חג שמחת תורה. וכך הוא מספר, רב ינקליה, שהוא שמע מהרב שך, זכר צדיק ברכה, שאמר בדרך צחות, היי כמה עומק יש באמרה שלו. בספר נפש החיים, בשער א', פרק ד', בהגהה הביא רבי חיים מוולוז'ין, זכר צדיק ברכה, דברי הזוהר הקדוש, שהאדם ישי, ישי, האדם הוא עולם קטן, העולם לא נרדם אף פעם, אתה יודע, שהאדם הוא עולם קטן וליבו הוא כנגד בית קודשי הקודשים.

הלב שלנו זה ממש בית קודשי הקודשים. וכתב שריבותינו רמזו את זה בדברי המשנה, המהלך בדרך יכוון ליבו כנגד בית קודשי הקודשים. אז מי שחושב מחשבה זרה, רחמנא ליצלן, הוא כאילו מכניס צלם בקודש הקודשים. כל ימות השנה הלב מאובן, מאובן, מאובן כל ימות השנה, כתוצאה מהפעולות של האבן, יצר הרע נקרא אבן, אחד מהשמות שלו הוא נקרא אבן. עיקר המאמצים בחודש אלול ובימים נוראים לרכך את לב האבן, שייפתח לרושם של קדושה, הרהורים של תשובה, קבלת עול מלכות שמיים. 

וכמו ששבע חומות יריחו נפלו בתקיעת השופרות ונבלעו במקומן, ידוע לכם שהארכיאולוגים גילו את זאת, כך מזעזע כל השופר בראש השנה את הלב ומערער חומותיו. הלוואי. בדורות קודמים תקיעת השופר הייתה מזעזעת ממש את הלב. היום רק הזעקה יכולה לזעזע. ובכמה פיוטים, באמירת אבינו מלכנו, פותחים את הארון לשעה קלה, לרמז על פתיחת הלב, וכן באמירת עשרת ימי תשובה, באמירת אבינו מלכנו, פותחים את הארון. מגיע יום הכיפורים, פותחים את הארון לקול נדרי ולתחילת הפיוטים, לאבינו מלכנו, לשיר של כבוד. וכמה פעמים בתפילות היום הקדוש, ובסוף פותחים את הארון בתפילת הנעילה, ארון הקודש פתוח והלב פתוח.

ואז באים ימי סוכות, פותחים את ארון הקודש לאמירת ההושענות, ומוציאים ספר תורה אחד, עומדים עמו ליד הבימה, מקיפים סביבו, וביום השביעי היום, יום הושענה רבה, מוציאים את כל ספרי התורה ומקיפים את הבימה שבע פעמים. אז יש כאן צעד נוסף. לא די שהלב נפתח, הלב נפתחנו, ומה יש בו? מה יצא ממנו? ספר התורה. זה מה שבליבנו, זה מה שאנחנו מוציאים, סביבו אנחנו מקיפים, וגם בכך זה לא די. הפסגה, השיא בשמיני עצרת, מוציאים את כל ספרי התורה, ועימם אנחנו מקיפים, בהם אנחנו שמחים, איתם אנחנו עולזים. זה מה שבליבנו, זה כל עולמנו, ואין בליבנו אלא אחד.

אוי, כמה, כמה הוא חי את הדברים, הרב שך, זיכרונו לחיי העולם הבא. ככה הוא חי, ככה הוא ראה, ככה הוא הרגיש. לא היה בליבו רק אחד, קודשא בריך הוא בלבד, והתורה. 

כמה נפלאים דברי המדרש משיר השירים רבה, א' ל' ד', רבי אבין פתח, זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו. אנחנו לא יודעים במה לשמוח. האם לשמוח ביום, זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו ביום, או זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו בשם. במה לשמוח? ביום? או לשמוח בשם? בא שלמה המלך ופרש, נגילה ונשמחה בך. בך בקדוש ברוך הוא, בך בתורתך, בך בישועתך, נגילה ונשמחה בך. כי בקדוש ברוך הוא ובתורה זה היינו אך. 

מי שאוחז בתורה, אוחז כביכול את הקדוש ברוך הוא. קודשא בריך ובאורייתא אחד, אתה מחזיק ספר תורה, אתה מחזיק את הקדוש ברוך הוא, אתה מחבק אותו! כי הוא ורצונו אחד. ובזה הוא דבוק, בוא יתברך ממש, ממש, ממש.

כן, לקום חונג'רי באסתרין.

נמצא שאין שמיני עצרת, אלא יום שמחה בקדוש ברוך הוא. לפי שכל ימות הרגל הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות, וכשבאים להיפרד, אמר להם הקדוש ברוך הוא, בבקשה, קשה עליי פרידתכם. כל כך התרגלתי לכם, איזה חמודים, הייתם איתי חמישים יום. איזה חמודים, אני מבקש עוד סעודה אחת קטנה בשבילי, משהו קטן, פר אחד. זהו. אני רוצה להישאר איתכם עוד, עשו לי סעודה קטנה ונשמח ביחד. קשה עליי פרידתכם. זה המהות של היום הזה, שמיני עצרת.

למה נמשלו ישראל לתמר? לומר לך מה תמר זה, אין לו אלא לב אחד. מה זה לב אחד? השדרה. כל הפיצולים של הענפים זה מגזע אחד ויחיד שמטמאר עד לתפרחת. שזה הופך להיות חלק מהגזע. אבל עצים אחרים, הכל מתפרד לענפים וכו' וכו'. כך ישראל אין להם אלא לב אחד להביהם שבשמיים. 

הלולב זה גבוה מעל גבוה, גבוה מעל גבוה, גבוה מעל גבוה. גבוהים מעליהם כל הזמן לטפס למעלה למעלה. לעלות במעלות התורה, כנגד התורה, לולב. כנגד הלומד, הלמדן. דרררר לעלות. לעלות. 

אנחנו עושים הושע נוע. עושים דרר לעלות ולהשמיע גם קול. שכולם ישמעו, ללמוד וללמד. תעביר את זה הלאה. הלאה. בארבע רוחות. בארבע רוחות. כל השגה ואחיזה שלנו בבורא, היא כפי השגה ואחיזה שלנו בתורה, שהתורה זה רצונו. והשמחה שלנו זה השמחה שלנו בו, אנחנו שמחים בשם שנתן לנו את התורה, והוא אומר לנו מה לעשות.

אנשים הולכים ליועץ מס, אנשים הולכים ליועץ רפואי, אנשים הולכים ליועץ משפטי, אנשים הולכים, כל אחד מחפש לו יועץ, יש לך יותר טוב. רב העצה, רב העצה, קדוש ברוך הוא, נותן לך עצות מרחוק, איך להשיג את העולם הזה והעולם הבא לטובתך, לא שומעים לו, לא שואלים אותו, לא מתייעצים איתו, מתייעצים עם יצר הרע שהוא כנגדו. מה ההיגיון? מה תרוויח? מה יש לו לתת לך? דמיונות, מזוודה, מזוודה עם גרביים, מה יכול לתת לך?

נמצא שההכרזה אתה הוראת על הדעת, כי אדוני הוא האלוהים, אין עוד מלבדו, מול ארון הקודש, הכרזה שפותחת את סדר ההקפות אצל האשכנזים, זוהי פסגת הימים הנוראים שעברנו, זה הסיכום והלקח, זה הסיכום והלקח, וזוהי המשמעות והתמצית, אין עוד מלבדו, אין חוץ מתורתו, זה עולמנו וזוהי שמחתנו. קשה עלי פרידתכם, אומר הקדוש ברוך הוא. מי חייב אותנו להיפרד? לא, לא רוצים להיפרד. לא רוצים. ממשיכים אתך. ממשיכים. ממשיכים. לא רוצים להיפרד. מה הבעיה? חייבים להיפרד? הוא ביקש שנישאר.

זאת אומרת, אנחנו התכווננו ללכת. אז הוא ביקש שנישאר. נו, אם ראינו שהוא רוצה שנישאר, אז למה לא נישאר עוד? הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנעזוב אותו. אז למה נעזוב אותו עד אלול הבא? אז אם קשה עלי פרידתכם, אז בואו נחליט שלא נפרדים ממנו. לא, לא, לא נפרדים. לא נפרדים, מה פתאום? למה להיפרד? אם טוב לקדוש ברוך הוא איתנו, לנו פי אלף אלפים לאין שיעור. ודאי שזה טוב. 

אז מה ראו החכמים לקבוע ליום זה את שמחת תורה? למה זה לא נקרא עירוב שמחה בשמחה? משום שאין בליבנו אלא אחד. הקדוש ברוך הוא הוא ליבם של ישראל, שנאמר בתהילים ע' ג' כ' ו' צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם. וקודשא בריכו ואורייתא וישראל חדו. אז אם אנחנו פותחים את הלב שלנו, מתברר שהוא ארון קודש. הלב שלנו זה ארון קודש. והתורה נמצאת בו, ובה אנחנו שמחים, כדברי המדרש.

כשהאומות של העולם אוכלים ושותים, הן מתחילות מדברי תפלות. אבל כשישראל אוכלים ושותים, הם מתחילים בדברי תורה ובתשבחות לפני הקדוש ברוך הוא. וזהו החג של שמחת תורה.

אי כמה שאנחנו לא יודעים להעריך. אי כמה שאנחנו לא יודעים להעריך. אומר רבי יעקב גלינסקי, הגיס שלו, רבי זלמן אסטולין, שבע מרורות במשך שנים ארוכות בסיביר הקפואה, תרתי משמע. קור עז וכפור רוחני נורא. היי, אנשים גדלו פה במצבים טובים. באנו בתקופה טובה בעולם. כן, היו כאלה שסבלו, מה זה סבל רחמונו לצלן? בכל כוחו שמר על היהדות. סבל רב סבל על שמירת המצוות.

אתם יודעים, הם היו ברוסיה מחביאים דפי גמרא בנעליים. בנעליים. כי אסור היה ללמוד תורה. מסך הברזל. מי שתופסים אותו לומד תורה ומקיים מצווה, שולחים אותו לסיביר, שימות שמה בכפור. מסירות נפש ללמוד גמרא, שמים אותה בגרביים. היום תראו איזה ספרים, עם ניקוד, עם פיסוק, עם הסברים. מטיבטא, שוטנשטיין, אפילו סתום שבסתומים, קורא ומבין, ישר, הכל ברור. בכל כוחו שמר על היהדות. סבל סבל רב על שמירת המצוות. היה יחיד, בודד. 

לא היה לו מניין ביום חול, בשבת, במועד, בחג. בראש השנה, ביום כיפור. זה היה סיביר שם, יש סיביר פה עם נבלות וטרפות, גם אין מניין, אין חגים, אין כלום, אין מניין כשר. נו, עזר לו השם, והוא נחלץ מעמק הבכה והגיע אלינו מדדע על קביים. יצא מסיביר עם קביים. וכמה שמח להיות בין יהודים, לראות סביבו שומרי תורה ומצוות. בשבת בבוקר הלכתי איתו לתפילה. איי איי תפילה במניין, ברוב עם העיניים שלו נוצצות. חקר, מה קורה? אמרתי לו, זה בית כנסת לדרמן, רחוב רשב״ם, איפה שכל הגדולים מתפללים. אמרתי לו, יש פה מניין ותיקין, מתפללים בנץ.

בעוד שמתפללים, מתארגן כבר מניין בירכתי בית הכנסת, בבית השני. תוך כדי מתחילים כבר להתפלל למעלה, יש קומה למעלה. וכשהמניין הראשון מסתיים, מתחיל מניין נוסף. הוא לא סבב מלשמוע. התפילה הסתיימה, פניתי לחזור הביתה, והוא ביקש רשות להישאר עוד קצת. הוא רוצה לחבוט. נו, הוא כבר יגיע, הוא יודע את הדרך. בינתיים אני אקדש ואלמד מעט. נו, וברוך השם, תורתה מתברכת, אני מספיק ללמוד דף, שניים, שלושה, ורבי זלמן לא מגיע. אני דואג, ככלות הכול הוא זר בעיר, מדדה על קביים, אולי איבד את הדרך, מי יודע איפה אני אמצא אותו. אז קודם כל אני אלך לבית הכנסת לראות לחקור לאן הלך. 

ראיתם? אמרו, ודאי, ודאי, הוא למעלה, בקומה העליונה, עליתי. והוא לפניי מסמן לי שאני אמתין עוד מעט, עוד מעט. מה יש? מה קרה? המתנתי לידו עשרים דקות, רק אז הוא קם, חפן את הקביים. שאלתי אותו, מה מעשיך כאן? אמר לי, אתם כמו עכבר ששוכב על ערמת דינארים. הוא רואה אותם מזרון, שהוא לא נוח, והוא לא מבין שאוצר יש מתחתיו. עכברי רשיעי, שכבי הדינארי. אתם שוכבים על אוצר של דינארים, אבל אתם כמו עכבר, לא מבינים בכלל. לא מבינים, אתם חושבים שזה לא נוח. מזרון לא נוח. הוא אומר כבר שעה ארוכה, הוא מספר, שהוא מדלג עם הקביים ממניין למניין לענות עוד אמן, עוד אמן, עוד אש מרבה, עוד קדושה.

איזה אוצרות יש לכם פה? איזה אוצרות? זה לא נגמר, זה לא נגמר. הוא מוכן להישאר עוד ועוד. שנים הוא היה מנותק, מורעב. מכעד בשפע, כזה גודש, איך אפשר להתנתק? 

אנחנו לא יכולים לסבול תפילה עד הסוף. ועלינו לשבח? איפה האנשים? כל אחד לוקח את השקית אוכל ורץ לעבודת הבוירה. הוא הבוירה. הוא בוירה ת'פרנוסה, ת'אצלוחה, הוא הבוירה. השם מרחם.

נזכרתי במה שהיה הרב אליהו לופיאן, זכר צדיק לברכה, אומר בשם סבא מקלם, העולם הזה נברא עבור תכלית מרכזית אחת ויחידה. כמו שאמרו, כל משברה הקב' ברוך הוא, בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי ברטיב יצרתיו אף עשיתיו. זאת אומרת, שיכירו דשתמודעון לו, שיכירו את הקב' ברוך הוא. בני האדם צריכים לומר ברוך הוא אלוהינו שבראנו לכבודו. אם אדם הגיע לעולם ולא יודע שיש בורא לעולם, אז הוא בהמה. בלי להכיר את הבורא, בלי לעבוד אותו, בלי לזכות בדבר הזה, בשביל מה באת?

לפיכך אמר, כדאי היה לברוא את העולם, להחזיק עולם שלם, לקיים אותו ששת אלפים שנה, כדי שבמהלך כל ימות העולם יהיה בלו אדם אחד, שפעם אחת יאמר ברוך הוא וברוך שמו. היה כדאי לקב' ברוך הוא לברוא עולם, להחזיק אותו ששת אלפים שנה, שמתוך כל הבליונים, בליונים בני האדם יהיה אחד שיגיד ברוך הוא וברוך שמו, שבראנו לכבודו. והנה יש אחד שיודע שיש. יש אחד. ברוך הוא וברוך שמו אמר.

אה, היה כדאי להחזיק את העולם ששת אלפים שנה. כבר התקיימה מטרת העולם, והופק ממנו כבוד שמיים. והוסיף הרב לופיאן, ואמר ככה בשם הסבא מקלם, אמר ככה, ברוך הוא, ברוך שמו, אלף פעמים שאתה אומר, זה לא כמו אמן אחת. ואלף אמן אינם שקולים לאמן, יהא שמי רבה אחד. וסיים, ואלף אמן יהא שמי רבה אינה מילה אחת של תלמוד תורה.

אז לא בכדי תיקנו חכמים זיכרונם לברכה לשמוח בשמחת התורה בסיום קריאת חמישה חומשי תורה. אדם זכה לקרוא את כל החמישה חומשי תורה. גמרה של תורה. 

ואני נתקע לו, אומר הרב יעקב גלינסקי, בבני ישיבה קודרים ומיואשים. למה? הם לא מבינים את השיעור של ראש הישיבה. הם לא מבינים את הסוגיה על בוריה. הם מביטים בקנאה על המוכשרים, אלה שמצליחים, משננים, מחדשים. איי איי איי, אלה כמו עכברים שרובצים על דינה רזה, ולא מעריכים. יש לכם מושג בכלל מה זה ערך של מילה בתורה? יש לכם מושג? 

אז נתחיל מבראשית. כמה יהודים בעולם יודעים לקרוא באותיות רש״י? נכון, פרופסורים, דוקטורים באוניברסיטה. תפתחו לו רש״י, כתב רש״י, ואני אגיד לך מה זה. לא מבין. כמה יהודים בעולם יודעים מה כתוב בחומש? כמה יהודים בעולם קוראים מדי שנה בשנה חמישה חומשי תורה? כמה מסיימים שניים מקרא ואחד תרגום? כמה שומעים את הקריאה בבית כנסת? כמה פתחו גמרא? כמה יודעים מה זה בבא מציע? כמה בכלל ראו צורה של שמועה? תיקנו לנו לרקוד.

על מה? על סיום חמישה חומשי תורה. כל השאר זה דרגה על דרגה, עולם על עולם, תוספת אורה. לנו תיקנו רק על הגמר של חמישה חומשי תורה. זה כבר מספיק לעשות שמחה שלמה, חג שלם על גמרה של תורה, שהאדם קרא, קרא, קרא חמישה חומשי תורה. 

אבל שלא נהיה כפויי טובה, שנאמר קודם כל, אשרינו, מה טוב חלקנו? מה נעים גורלנו? ומה יפה ירושתנו? תורה ציווה רק לנו, משה. מורשה רק לנו, לקהילת יעקב. אנחנו מעריבים, משכימים בתי כנסיות, בתי מדרשות, ואומרים פעמיים באהבה שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד. 

אז קודם כל, בראשית לכול, להודות, להודות על זה שזכינו. להודות שאנחנו לא בסיביר הקפואה. שם אחים רבים קפאו למוות, ואנחנו בחסדי שמיים. יש לנו אפשרות להגיד אמן. אמן יהיה שמי רבה. מילה של תלמוד תורה. יש לנו מניין כשר. בית כנסת מפואר. נגיל ונשמח בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה. משלב אחרי שלב נעלה מעלה-מעלה בעבודת הבורא ולא נפרדים ממנו. ממשיכים להחזיק בקדוש ברוך הוא עד שמחת התורה הבאה.

אבל עד אז כבר נעלה במעלות התורה. נוסיף עוד בלימודה, בקיומה, בהפצתה. והשם יזכנו בפתקה טובה. אמן ואמן.

ריבי חנניהו בן הגשיו אומר, עושה קודש בכל זכות ישראל לפי כוח, הרבו להם תורה ומסורת. שנה אמור אדונו וסלמם ען סדגו יחדיל תורה ויעד.