לחבר ההווה עם העתיד עד אחרית | הרב אמנון יצחק

נציב יום: אלעד בן פנינה, שיזכה להשלים את התיקון שלו בריאות איתנה, ויזכה להיות צדיק גמור אמן, 

- אמן!! 

"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת" (שמות לא טו)

אנחנו צריכים לדעת כלל גדול, אדם גדול כולו מִקְשָׁה אַחַת הוא, אין בו איברים בודדים, ולא זמנים נפרדים, מיום היוולדו עד הרגע האחרון. כל ימי חייו מחוברים ומדובקים עד לאחת. כמו שבגוף האדם אין חלקים נפרדים אלא הכל זה מכונה אחת, כל אבר ואבר משמש בשביל כל האיברים עוד יותר ממה שהוא משמש את עצמו, כי מה לנו יותר מן הלב של האדם שרובו ככולו משמש הוא בשביל כל האיברים יותר מאשר לעצמו. כך גם ברוחניות: אין בכל האדם הגדול שום עניין רוחני גדול וקטן שיהיה עניין בודד לעצמו, אין לך מעשה ופעולה, ואין מחשבה כלשהי שהפעולה שלה לא תתפשט בכל האדם. 

אז מה שראינו עד עכשיו, שאדם גדול כולו מִקְשָׁה אַחַת, אין מעשים בודדים, הכל קשור כל הזמן, אין רגע פנוי מעבודת ה' יתברך, העבר ההווה והעתיד הכל מחוברים עד היום האחרון וכל מחשבה משרתת את החיבור הזה בין עתיד לעבר לֵהווה. ולא עוד אלא שהרבה יותר ממה שכל עניין ועניין משמש בשביל עצמו משמש הוא בעיקר בשביל העתיד, בשביל הפעולות והמחַשבות שעתידות לבוא, כל רגע ורגע יותר ממה שהוא לעצמו בשביל ההווה הוא בשביל העתיד, באופן שנמצא כי העתיד יונק כל חיותו מן העבר. 

השנה הזו יונקת משנה שעברה, המחר יונק מהיום, ימי הזקנה יונקים מימי הנעורים, ואם כן על האדם להשקיף בכל מעשה ופעולה שלו, בכל שנה ושנה בכל רגע ורגע, שיתאים כל ההווה שלו כלפי העתיד שצריך לצמוח ולגדול מן ההווה. אמרנו אתמול ('מבחן השלמות' 07-03-2021): כשאדם שואף לשלמות מְשָׁרֵת מֹשֶׁה (במדבר יא כח), אז זה כל הזמן כל רגע משרת את ההמשך את העתיד ככה גודל בן אדם עד שמגיע לשלמות, ועד היום האחרון שלו "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא כה). 

ה"ראשית חכמה" בשער הקדושה, מגלה לנו את סוד הקדושה ומבאר כדי לדעת מה זה קדושה, צריכים להתבונן במקור בשורש של הקדושה, מה המקור לכל הקדושה? שבת קודש! כשאנחנו יודעים את קדושת השבת מה עניינה, אז אנחנו נדע שאותו עניין הוא קדושה, ועל כן כתב שם: "שאם ירצה האדם להיכנס בדרגת הקדושה - צריך לעשות כל ימיו שבת". עניין השבת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט ב) זה פרושים תהיו". זה הפרשה מכל מלאכה, שביתה מכל מלאכה, זה התדבקות בבורא יתברך, זה להיות מחובר ברוחניות, אין שום גשמיות למעט מה שנצרך לכבוד שבת לעבודת הקודש ותו ללא, כל השאר כל החולין נשאר מחוץ לשבת, בגדר השבת אין חולין הכל קודש. 

סוד כל ימי השבוע - הוא גם כן קדושה, רק ששבת קודש היא מקור הקדושה, כמו שאנחנו אומרים (בתפילה) "יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתָתָּ" ועל כן סודו של עניין הוא שמשבת קודש צריך לקבל קדושה על כל השבוע. אנחנו צריכים למשוך את הקדושה לכן אנחנו אומרים (בשחרית): "רִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת שְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת" הכל זה שבת רק ממשיכים את זה הלאה, כל ששת ימי החול מקבלים חַיוּת משבת קודש. השבת היא בשביל כל ימי השבוע יותר ממה שהיא בשביל עצמה, כל ימי החול יש להם גם כן שבת קודש, אלא השבת זה הזמן שבו אדם מתמלא שפע של קדושה וחיות לכל השבוע. 

הנה רק גמרנו את השבת הקודמת אנחנו יום חמישי כבר שבת עוד פעם, אבל האם הצלחנו להחדיר במשך ימי השבוע מקדושת השבת שגם כן כל ענייני החול הנצרכים והמאולצים יהיה בהם משבת קודש? תכף נבין איך זה עובד. אם אנחנו מתבוננים בעניין התפילה, מהו עסק התפילה? האל'ף של תפילה הוא לזכור את שם ה', זיכרון ה' יתברך, "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (תהלים נא יז) בָּרוּךְ אַתָּה ה'" ברוך, כל הזמן מזכירים את שם ה'. שזה לבדו די והותר בשביל האדם. במה נשתבח יוסף הצדיק? שלא פסק שם שמים מפיו! כל הזמן שם שמים שגור בפיו. 

אז זה לבד עצם זיכרון שמו יתברך, כמו שאמרתי לכם פעם התימנים אומרים רק שתי מילים "וּדְכּוּר אַלל'ה" תזכור את ה', עצם זה שאתה זוכר את ה' "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח) זכית בכל אתה מחובר דבוק כל הזמן. מלבד זה כלולים בו, בתוך התפילה כלולים בה עניינים רבים ונשגבים, בתפילה יש לנו אמונה, השגחה, שכר ועונש, ביטחון, שפלות, ענווה, מה לא נכלל בתוך התפילה. והנה אם עֵסק האדם כל היום לאחר התפילה אינו בענייני התפילה האלה שהזכרנו - וכי זיכרון שמו יתברך אינו צריך להיות כל היום? "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" צריך להיות תמיד שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד זה תמיד. 

והאם המצווה של אמונה וביטחון היא לא כל היום? הלא גם "נשאת ונתת" כשאתה הולך לעסקים צריך להיות "באמונה", אנחנו אומרים בתפילה (קריאת שמע דערבית) "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת וְקַיָּם עָלֵינוּ" אנחנו מדברים אמונה, אז זה תפילה, בתפילה יש כמה דברים כמו שאמרנו, כל אלה צריכים ללוות אותך במשך כל היום, לא רק בשעת התפילה בדקות האלה שאתה מדבר עם ה', או מדבר עם עצמך, אבל זה צריך ללוות אותך לכל היום. באמת עסק האדם כל היום הוא גם כן מענייני התפילה, מהם העניינים שצריכים ללוות אותו כל היום? ענווה, אמונה, השגחה, שכר ועונש, ביטחון. 

כשאדם עומד בחנות מוכר סחורה, מה, העסק שלו זה לא העסק של התפילה? הרי אפילו שיחה פשוטה עם אדם צריכה להיות כמו תפילה, כי איש משכיל שמקשיב לשיחה פשוטה שאדם מדבר עם חבירו ומקשיב ומתבונן בה - הוא רואה כמה מרגליות טובות תלויות בכל תג ותג שבה, האם השיחה הזאת היא ראויה? האם היא כשורה? או להיפך חלילה אינה כשורה. אז כמה מחבלים ומזיקים תלויים בכל תנועה ותנועה שבה! מכל מילה והגה שבה - רואים: גאווה, כפירה, שקר וכדומה. שיחה פשוטה. לא הבנתי! איך עמדת בתפילה ואיך אתה מדבר עכשיו?! זה אותו בן אדם? 

אלא, מקור כל הדברים זה תפילה. אמונה - בכל המעלות העליונות הם צריכים להיות אצל האדם כל היום, מאיפה אדם משיג את זה? מהתפילה. שבה האדם מתמלא באמונה ובכל המעלות וזה צריך להספיק לו לכל היום. אז לקחו אותנו שלוש פעמים ביום, לעמוד לפני הבורא, לדבר, לבקש, ומה אתה אומר בסוף? (שמונה עשרה) "וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה" פששששי איזה שאיפות איזה דיבורים, איפה זה רק אחרי התפילה? תראה לי! העניין של זמני התפילה הוא, שבהם מסוגל ביותר למלאות מן המעיין, מהשבת - אנחנו ממלאים לכל ימות השבוע. מהתפילה - אנחנו ממלאים לחלקי היום. 

אלה מעיינות שמהם אנחנו לוקחים ואיתם אנחנו צריכים להשקות את עצמנו למשך כל הימים, אז ממלאים את המעיין מן התפילה את כל מה שנדרש לכל היום כולו. זהו היסוד 'תפילות אבות תיקנום', היינו: הם פעלו וחצבו את אותם הזמנים שבהם יהיה פתוח השער למען יוכלו כולם למלאות כל הצורך, אז נמצא שכל עניין התפילה עיקרו הוא בשביל כל היום הרבה יותר ממה שהוא לשעתו. שעת התפילה צריכה לשאת את פירותיה על כל היום, שכל עת האדם מקבל חַיוּתו מן התפילה. זהו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: 'ולוואי שיתפלל כל היום כולו!', שעניין התפילה צריך להימשך אצל האדם בכל היום, אז משך התפילה הוא כל היום, זאת אומרת כל ענייניה של התפילה, הם ממשיכים כל היום כולו. 

ומה נואלו האנשים {נואלו לשון איוולת, נִטַפשו} ומה נואלו האנשים שתכף שהם אומרים "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, ולא גוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק..." ואתה לא משתחווה לבוס ולאנשים ומחניף להם! והכל? אתה אומר "וְהִבְדִּילָנוּ מִן הטועים וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת" איפה זה? רק תראה לי זה ביום! ביום. "וַאֲנַחְנוּ: מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ" מה, באמת?! כן? ממש רואים כל היום שאתה רק משתחווה לבורא יתברך, לא בפעולה אחת, כל היום צריכים לראות שיש מלך מעליך ואתה משתחווה לפניו ועושה את רצונו. 

אז מה נואלו האנשים שתכף אחרי "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" אין זכר כבר מכל התפילה! ואפילו שמתפללים היטב, אבל כיון שתכף אחרי התפילה הם חוזרים לגסותם ופשטותם, אז התפילה שלהם נפסקת מיד אחרי שסיימו להתפלל, והרי חסר להם כל עניין התפילה! אתה אומר: "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וְחָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת" נו, מה עשית עם זה אחרי זה? לקחת ספר ישבת להשתמש ב'חוכמה בינה ודעת' בשביל ללמוד?! או שהלכת עם 'החכמה בינה ודעת' להתקמבן על האנשים? לעשות קומבינות, מה אתה עושה? איפה התפילה הזאת? 

אמרת: "הֲשִׁיבֵנוּ, וְהַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ" עשית תשובה מיד אחרי התפילה? השתנו מעשיך בעקבות התפילה שאמרת "הֲשִׁיבֵנוּ" שבת בתשובה? נו, רואים את זה במשך היום? איפה רואים? אתה אומר: "רְפָאֵנוּ" ומה אתה אוכל? נבלות וטרפות! מטמא את הגוף שלך אוכל כל דבר, בלי הבחנה; בריא, לא בריא – הכל! אז מה אתה אומר "רְפָאֵנוּ"? איפה מה שאתה מדבר מה שאתה מבקש מה אתה עושה. שעת התפילה היא מצמיחה את כל היום, ועבודת האדם זה שלא יסיח דעתו כל היום מתפילה, אז זה לא מעצם התפילה עצמה אלא ממשמעויותיה מענייניה שבזה הוא מחבר את כל היום לשעת התפילה, הֵסַח הדעת הוא המפסיק את כח הצמיחה. 

כבר אמרנו אתמול (שמות לג יא) "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" אם ימוש היה מן האוהל חצי שעה - כבר לא היה מְשָׁרֵת מֹשֶׁה. לא מפסיקים, 'המהלך בדרך ואומר "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה!" – ה' ירחם! אתה עסוק במחשבות גבוהות בתורה ביראת שמים! ופתאום אתה מסית את המחשבה לכיוון אחר?! - כבר המשנה מדברת עליך בתוקף! בזה מחבר האדם כל היום משעת התפילה, והסח הדעת מפסיק את כח הצמיחה ומנתק את החיבור! עד כאן. כללן של הדברים: נשאלת השאלה, האם כל מעשיו, פעולותיו, מחשבותיו כל ימי חייו, האם כולם מחוברים ומדובקים במִקְשָׁה אַחַת? האם ימי הנעורים עם ימי הזקנה? האם יום אחד מחובר עם משנהו? 

מצד טבע הדברים עצמם, אם רק האדם לא ינתק את החיבור, אם יניח אותם על מתכונתם וטבעם מצד עצמם - העניינים מחוברים ומדובקים. זה רצף של חיים, נכון קוראים לזה 'יום', קוראים לזה לילה קוראים לזה שבוע... - הכל זה משך אחד, מצד טבעם הכל מחובר ומדובק, רק אם אתה לא מנתק, האדם הוא מנתק ומפריד בין הדבקים. ההווה הוא בגדר זריעה שממנו צומח כל העתיד. 

אתמול דיברתי כבר קיבלתי 'פידבק' תגובות מאנשים על הרצאה של אתמול (אולי הכוונה להרצאה באשקלון 05-03-2018 'העקשנות לטוב ולמוטב'), אחד קיבל על עצמו "כנישתא" בחוץ לארץ. אחרים קיבלו על עצמם: 'לקום להתפלל כמו שצריך!'. אחד דיבר אם האבא שלו: 'שכבר הוא לא יהיה תלוי בו, והוא יוכל ללכת להתפלל בנץ!'. הנה! ההווה בונה את העתיד, גם הדרשה הזאת בונה את העתיד. ההווה הוא בגדר זריעה שממנו צומח כל העתיד, היום מצמיח את המחר, וזה צריך להיות כל הזמן בגדר צמיחה! צמיחה כל הזמן לעלות לעלות לעלות לעלות... וזו היא עבודת האדם לחבר כל היום עם השעות הטובות שלו, המחר עם היום והעתיד עם ההווה. 

הכל צריך להיות רצף של רצון לעליה ודבקות בה' יתברך, בגדר תפילה, בגדר שבת קודש, בגדר יום הכיפורים, הכל צריך להיות מחובר זה מעיינות. בזה הבחינה בבדיקה על האדם, מאוד מצוי שבשעות הטובות של האדם, בשעת התפילה הוא במצב טוב מאוד, אבל כשרואים אותו רגע אחר התפילה - בשעה של כל היום איך הוא מדבר 'כאדם מן השוק!' ואין עליו זכר כלל מתפילתו! מדרישותיו מבקשותיו, מתפילתו אין שום קשר - בזה נבדק האדם. וזו ראייה שכל שעות ימי חייו זה איברים מדולדלים, מופרדים זה מזה, אינו מחבר רגע אחד עם משנהו, אינו מחבר יום עם חבירו, והרי פשוט שאדם כזה כל שכן שאת האחרית עם כל ימי חייו אינו מחבר. 

אז אין לו בכלל הכנה ל"אחרית" הוא לא הכין עצמו לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לשלחו (ע"פ משלי כב כא), תצטרך לעמוד יום אחד לפני הבורא 

והוא ישאל אותך: 'איפה כל הזמן? לאן הלך? מה עשית? למה הקטע הזה מופרד מזה? למה זה תלוש מזה? למה זה לא מחובר לזה? למה פה אמרת כך ולא עשית? מיד אחרי שאמרת לא עשית! איך זה הולך? מה הולך פה?' 

כמה אנשים יש כאן? זה לא אדם אחד? זה לא משך אחד? זה לא רצף!? מה, כל אבר שלך מתנהג איך שהוא רוצה? אין חיבור!? אדם שאין לו, יש לו פגם במוח - נקרא שוטה! שוטה, אז אין קשר בין הרצון המעשים והדיבור הכל שוטה! אתה לא יכול לצפות מה הוא יעשה כרגע כל רגע זה משהו אחר, אין רצף שוטה! ואם האדם שוכח את ה"אחרית" אם כן לנו חלילה "אחרית" אם כשזוכרים מהאחרית כולי האי ואולי, 

אם אחד כבר באמת זוכר את האחרית ומתכונן לה, ועדיין זה לא בטוח שהוא הכין אותה כמו שצריך, אז מה גם אם אדם שוכח בכלל מה"אחרית"! אז מה יהיה איתו? מצב כזה הרי הוא מופרך מכל וכל! וכל מעשיו הם דברים בטלים, הכל זה דברים בטלים. אין קיום לדברים שלו, אין קיום למעשים שלו, אין שייכות אחד לשני אין רצף, אין עליה אין צמיחה, יש רק דלדול ודלדול איברים, כל דבר מנותק מדבר, יש פה כמה אנשים; 'פעם הוא טוב' ופעם הוא לא טוב, פעם הוא כעסן פעם הוא כך פעם הוא כך, זה בן אדם אחד או שזה כמה? או שזה התפרצויות מה זה? מה זה הדבר הזה מה זה? אדם גדול זה הכל מִקְשָׁה אַחַת. 

הקב"ה ביקש: 'שהמנורה תהיה מִקְשָׁה אַחַת!' 

לא לקחת אותה איברים איברים ולחבר, מִקְשָׁה אַחַת. ככה האדם צריך להיות מִקְשָׁה אַחַת, להוריד לקחת גוש זהב ולהוריד את הכל מה שלא נצרך עד שיישאר צורת המנורה בדיוק. ככה להוריד את המידות הפחותות, את כל הדברים הלא טובים, ולהישאר צדיק מצורף, עד שאתה מקבל את הדמות שהקב"ה רצה בדיוק ממך. 

הסבא מקלם חיבר מאמר {פעם אמרנו אותו את המאמר הזה} על המשך יום הכיפורים: "אדם צריך להמשיך כל השנה את יום הכיפורים, שיום הכיפורים פשוט שהוא בשביל כל השנה!" זה מכיל את כל ימות השנה, והרבה יותר ממה שיום הכיפורים לשעתו, נכון ש"יום הכיפורים מכפר! - ואם אדם עשה תשובה" וכו' וכו', אבל אנחנו צריכים שרושם יום הכיפורים ילווה אותנו עד יום הכיפורים הבא. "ובכל ימי השנה האדם צריך לקבל את החיות שלו מיום הכיפורים!", אם כן מה גדולה החובה על האדם לא להסיח את דעתו כל השנה מיום הכיפורים. 

נמצא שכל עבודת האדם הוא על דרך זה, ההווה - הוא בשביל העתיד. ההווה הוא בגדר זריעה וצמיחה לעתיד, כמו שהיום אם את שם זרע באדמה - אתה מצפה שבעתיד יביא לך עץ עם פירות, אז כל מה שאתה עושה בהווה זה בשביל העתיד. זאת אומרת: זה נכון לעכשיו, זאת פעולת ההווה, אבל עיקר הפעולה זה בשביל שיהיה ממנה עתיד! לא עושים פעולה סתם אלא בשביל שיהיה עתיד. גם אם אתה אוכל ושותה זה לא בשביל עכשיו רק, זה בשביל שתוכל להתקיים עוד כמה שעות, עוד כמה ימים וכן הלאה, הכל זה מחובר אל העתיד. 

ההווה - הוא בשביל העתיד בגדר זריעה וצמיחה, וכח הצמיחה הוא מבלי "הֶסֵּחַ הַדַּעַת" צמיחה צריכה להיות מבלי להסיח את הדעת, אם מסיחים את הדעת - כל הצמיחה הלכה. יש עציצים או עצים צריך להשקות אותם כל יום, אם אתה מסיח את הדעת מהם - הם יכמשו! אתה תבוא אין את הצמח נגמר, אתה לא יכול להחיות אותו, פספסת, הסחת את דעתך ממנו. אם אתה מסיח את דעתך מעבודת ה' - אתה גומר על כל העבודה שהיתה עד עכשיו, היתה אפשרות של צמיחה והצמיחה נכרתה על ידך. 

לכן אמרו חכמים: "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" (משלי כג כ) אדם שלומד תורה ומפסיק או מתנמנם או קם והולך או קם ושותה או קם וזה... כל הזמן עושה לו הפסקות מאולצות, לא דואג מראש בשביל שיהיה לו רצף, הפוך! הוא מחפש כל פעם 'להתאוורר', זה "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" מהתורה שלו לא יצא הרבה! למה? כל פעם יש הסח הדעת! ההיסח הדעת זה 'לחמם מנוע' מחדש כמו שאומרים אז זה לוקח עוד פעם זמן אתה מתקרר, אדם צריך כל הזמן להיות בגדר צמיחה בלי הסח הדעת. 

לחבר את העתיד להווה, את כל היום צריך לחבר לתפילה, את כל השבוע צריך לחבר לשבת, את כל השנה צריך לחבר ליום הכיפורים, וכל ימי חייו צריכים להיות מכוונים ל"אחרית". – בהצלחה!

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".