השפעת הרב על התלמידים | הרב אמנון יצחק

 - - - עיקר הדרשה מספר 'חכמת המצפון' חומש ויקרא פרשת בהר, לכתבה על מחבר הספר הרב משה אבגי זצ"ל - לחץ כאן - - - 

מאמר שמב

 וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה ויקרא כ"ג ט"ו.

 תכלית כל דבר היא להיות כלי לקדושה, וכשאדם משתמש בו לתכליתו, הרי הדבר ההוא מתעלה ומתקדש, וכשאינו מגיע לתכליתו טומאה מתפשטת עליו, ככל אשר הקדושה גבוהה יותר הטומאה גרועה יותר, המת הוא אבי אבות הטומאה, רש"י פסחים י"ד, מפני שתכלית גוף האדם היא המעולה ביותר, להיות מרכבה לנשמה הקדושה, וזו נתבטלה במיתתו, ומעין זה גם טומאת הנידה.

 ישראל בגלות כיון שאין זו תכליתם הם בבחינת טומאה, וכן מצאנו שבגלות מצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, הזמן שבין יציאת מצרים לבואם אל מדבר סיני בחודש השלישי, היה זמן ההכנה למתן תורה, וכבר כתב המהר"ל ז"ל שתקופה זאת היא כנגד שלושה חדשים של הבחנה שמצריכים לגיורת, וכן כנגד שלושת החודשים שהוצרכה רות להמתין עד שנישאה לבועז, ועיין מה שכתבנו במקום אחר על הדמיון בין ספירת העומר שציותה תורה בשבועות אלו, לספירת שבעה נקיים של הזבה.

 והנה הר"ש אלקבץ ז"ל בספרו ברית הלוי הקשה, מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דוקא בימי הספירה, יבמות ס"ב? הלא חטאם שלא נהגו כבוד זה בזה ודאי נמשך זמן רב קודם לכן, וביאר הוא ז"ל שכל רב הלומד עם תלמידים משפיע להם מנשמתו היינו מעצם מהותו הרוחנית, אשר על כן נקראו התלמידים בנים, ואם התלמידים מתאחדים כראוי אז השפעתו באה לתכליתה, כי רק בהצטרפות כולם יחד השפעתו מאירה בהם בכללותה.

 ידוע שכל תלמיד נוטל רק ניצוץ אחד מהשפעת רבו, היינו אותו ניצוץ השייך למהות נשמת התלמיד, וממילא רק בהתכללותם יחד נשלמה השפעתו, אבל אם התלמידים מתפרדים זה מזה בהתנהגותם מאבדים הם את השפעת רבם, ונשארה ההשפעה ערירית מבלי בוא אל תכליתה, וזה מצב מסוכן כמ"ש לעיל. 

 והנה תלמידי רבי עקיבא עם כל גדלותם, לא נהגו כבוד זה בזה כראוי וע"י זה נתפרדו זה מזה, וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבוא אל תכליתה, וכשהגיעו ימי הספירה שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למתן תורה נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו, אלא דוחהו ונשאר בקטנותו, בודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה.

 אנו משתוממים על החורבן הנורא שפקדנו בדורנו, ואנו שואלים לעצמנו, על מה עשה ה́ ככה, מה חרי האף הגדול הזה, אבל נתבונן נא, כל התקופה שקדמה לחורבן היתה זמן הקלת שעבוד הגלות מעל עם ישראל, עוד לפני מאה וחמשים שנה היו כל ישראל כמנודים ומתועבים בין יושבי תבל, ורק בדורות האחרונים התחילו הגויים להקל עולינו ולהתחיל להשוות את זכויותינו ודינינו למצבם הם. 

 ובשנים האחרונות כבר התחילו לדבר אודות ארץ ישראל ועל אפשרות נתינתה לנו למקום מושב ומנוחה, אותם הגויים אשר מלפנים היינו אצלם ללעג ובוז ונחשבנו בעיניהם כפחותים שבפחותים, והרי גם אצלם ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ועם כל זאת נתן ה́ בלבם לחשוב שיתנוה לנו.

 ברור הוא שתקופת האמנציפציה היתה מזומנת מאת השי"ת לשמש לנו הכנה לביאת המשיח, ולצורך זה הוקל עול הגלות מעלינו, כי ההכנה לימות המשיח דורשת מאתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה, ומצב של צרות תכופות והשפלות תדיריות אינו מסוגל להשגת דחף העלייה הנדרש, נמצא שההארה החדשה הזאת וההקלה במצבנו באו כדי שנשתמש בהן לצורכי הקדושה, וכיון שהפכנו את המטרה ובמקום להכיר את הרמז מלמעלה, להתכונן לגאולה מתוך שמחה והרחבת הדעת, השתמשנו במצב החדש להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם, הרי ארבה לנו הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה כמו שביארנו לעיל.

 וזה שלא היה החורבן אלא עכשיו, אף שתהליך ההתבוללות היה הולך וגובר כבר זמן ארוך, מפני שהקב"ה מאריך אפו ואינו מביא את הפורענות אלא לאחר שנתמלאה הסאה, ואין עוד תקוה שההשפעה תביא לידי תיקון, וכן מצינו במקדש ראשון שעמד זמן רב, ועדיין היו בו עשרה נסים אף לאחר שהעמיד מנשה צלם בהיכל, ואם לאחר החורבן הנורא ממשמשת ובאה שוב תקופה של חסד, אל לנו לשנות באולתנו אלא נכיר את הרמזים מלעילא, ונאחוז בהארה לשוב בתשובה גמורה. 

מכתב מאליהו.