נוצר תאנה יאכל פריה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, יצחק בן אלבינה,

הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא על שעשה עימם נס גדול והציל את הבן מחנק

שמבשר אותם בשורות טובות, אמן. אמן.

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן,

וימשח אותו,

ויקדש אותו ואת כל כליו,

ואת המזבח ואת כל כליו,

וימשחם ויקדש אותם.

מובא במדרש

עד ההוא דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה

שרוב האילנות,

הזית,

הגפן,

התמר,

נלקטים כאחת.

דהיינו מורידים הכל בבת אחת.

והתאנה נלקטת מעט-מעט.

זאת אומרת, פירות התאנה מבשילים

יום אחר יום, ומורידים את אלה שהתבשלו וממתינים עד שהאחרים.

בעוד שהזית, הגפן והתמרה,

הם מבשילים בבת אחת, מורידים את הכל ביום אחד.

אבל תאנה נלקטת מעט-מעט.

כך התורה

היום לומד מעט,

ומחר הרבה.

לפי שאינה מתלמדת, לא בשנה ולא בשתיים,

אז לכן המשיל אותה לתאנה.

נוצר תאנה, יאכל פריה. כמו שאדם

שומר על התאנה בעץ וכל פעם מוריד קצת קצת.

ככה בתורה, כל פעם קצת קצת,

עד שנהיה הרבה.

דבר אחר, נוצר תאנה.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ברייה.

בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר,

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו.

נוצר תאנה.

מי ששומר על התאנה

ומקפיד עליה, לא מזניח אותה,

שהיא לא תרום תולעים ותתקלקל,

אלא מוריד כל דבר בעיתו בזמנו,

אז יום יום הוא צריך לטפל.

אז הוא יאכל פריה, הוא ייהנה מהפירות.

אותו דבר, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר פריה.

כל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר,

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו.

רצונך לדע?

שלמה בנה בית המקדש,

ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש,

לא קיפח שכרו,

אלא הכתיב על שמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

לשלמה לא כתוב,

אלא לדוד.

הבן, נוצר תאנה, יאכל פריה.

מי בנה את המקדש?

שלמה המלך.

אז למה כתוב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד?

כי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו של מי שנותן נפשו ויגע בשביל דבר.

ודוד המלך מסר נפשו והתייגע להכין את בית המקדש,

ואסף כסף וזהב לרוב,

וחסך מסעודתו,

והכל היה בשביל בית המקדש.

השם לא נתן לו לבנות את בית המקדש, כי ידיו דמים מלאו.

אבל הוא לא הפסיק.

הוא דאג לקנות את המקום מערבנה יבוסי,

הוא דאג להכין את הכול,

להכין עצים, להכין אבנים, הכל הוא דאג לעשות.

כל מה שהיה בידו לעשות, הוא עשה במסירות נפש.

נקרא על שמו.

אבל הוא רק היה בהכנה, והביצוע היה על ידי שלמה המלך.

אז למה כתוב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד?

אלא הווה נוצר תאנה יאכל פרייו,

וכן אתה מוצא במשה.

משה רבנו כתוב כאן

נתן נפשו על שלושה דברים והם נקראו על שמו, ואלו הם דינים,

תורה ומשכן.

לכן כתוב פה, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן.

באמת קשה להבין.

אם הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר ברייה,

מן הדין לכתוב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ולשלמה.

אם הוא לא מקפח שכר של שום ברייה,

אז גם זה עשה במלאכה.

למה נזכר רק דוד ולא נזכר שלמה?

שהרי גם שלמה יגע הרבה בבניין הבית,

למה יקופח שכרו?

וכן אצל המשכן.

למה נאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן?

היה לא מן הדין גם להזכיר את בצלאל ההוליה וכל חכם לב

שעזרו בבניין המשכן.

למה הכל נקרא על שם משה?

אבל למי ידוע

כי ברוחניות העניין אינו נמדד לפי הכמות

אלא לפי האיכות?

מה שאין כן בחומריות.

עשיר נמדד על פי הכסף.

מי שיש לו אלף

ולעומתו יש החרם אלפיים,

אז אומרים ששני כפול ממנו בעשירות.

זה בכמות,

בחומר.

אבל ברוחניות אין המידה כך.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

אמר לו בר-הה להלל,

מה זה שכתוב בין צדיק לרשע?

בין עובד אלוהים

לאשר לא עבדו.

כתוב לעתיד לבוא,

ושבתם וראיתם

בין צדיק לרשע.

יבחינו במייד כולם מי צדיק, מי רשע.

יבחינו בין עובד אלוהים

לאשר לא עבדו.

אז הוא שואל אותו,

מה זה הכתוב הזה?

למה?

היינו צדיק,

היינו עובד אלוהים.

היינו רשע,

היינו אשר לא עבדו.

מה זה? זה כאילו כפל.

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע.

אז זה שני קצוות. צדיק

ויש רשע.

בין עובד אלוהים ללא עבדו. זה שתי קצוות.

אבל צדיק

זה עובד אלוהים.

ברשע

זה לא עבדו.

למה הפסוק חוזר פעמיים להגיד את זה בשתי ורסיות?

למה?

היינו רשע,

היינו אשר לא עבדו.

זה שהוא רשע הוא גם זה שלא עבדו.

זו השאלה.

אז תסביר לי את הפסוק, אני לא מבין.

אמר לו הלל,

עבדו ולא עבדו.

תרוויהו צדיקי גמורי נין הוא.

החלק הראשון מדבר בין צדיק

לבין רשע ממש.

שני קצוות.

החלק השני של הפסוק הוא מדבר בשני צדיקים.

שני צדיקים.

אבל אחד נקרא עובד אלוהים והצדיק השני נקרא לא עבדו.

איך אפשר צדיק ולא עבדו?

אז הוא אומר לו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים

לשונה פרקו מאה ואחד.

זה שנקרא עבדו עובד אלוהים,

זה ששונה פרקו

מאה ואחת פעם.

זה ששנה רק,

רק מאה פעמים זה נקרא לא עבדו.

אז הוא שואל אותו, משום חד זימנה קרא ללא עבדו בשביל פעם אחת הפרש,

זה נקרא לא עבדו?

אמר לו אין,

כן.

ווסמכסת?

מה זה?

אתה לומד

את מסכת שבת

מאה פעמים את כל המסכת.

מאה פעמים.

ואחד למד מאה ואחת פעמים.

זה שלמד מאה פעמים, הוא אומר לו אתה לא עובד אלוהים אתה.

זה נקרא עובד אלוהים.

מה זה?

נראה מזה

כי על אף שתרווה יהיו צדיקי גמירה נין הוא, שניהם צדיקים גמורים,

בכל זאת הם לא דומים זה לזה.

אלא נפרדים ומתחלקים לשני סוגים שונים לגמרי,

כמו שני עולמות.

ואף על פי שלכאורה אינו מובן.

מה ההבדל כל כך גדול? זה רק פעם אחת בלבד.

אבל כך יאמת.

לכן הגמרא מדמה אחר כך את העניין לשוק של חמרין.

אתה רוצה דוגמה? שאני אראה לך דוגמה שההבדל של אחד משנה לגמרי הכול?

בוא אני אראה לך שוק של חמרים.

נהגי מוניות.

פעם זה היה חמורים שנוסעים לסלון.

נהג מונית.

צא ולמד משוק של חמרין.

עשרה פרסי בזוז אחד.

אחד עשר פרסה בטרי זוזה.

לוקח אותך חמר

עם הסחורה שלך ועם המסע שלך עשר פרסאות, ארבעים קילומטר.

ארבעים קילומטר עולה לך זוז.

אבל אם הוא לוקח אותך עוד פרסה אחת

זה כבר עולה שני זוזים כפול.

תעריף שתיים.

אה, עד לפני דקה זה היה תעריף אחד.

אחרי דקה זה נהיה תעריף שתיים, כפול, איך?

מה זה? בסך הכול לקחת אותי עוד כמה מטרים.

ככה זה עובד. נכון שזה ככה עובד?

זה התעריף.

זה משהו אחר בכלל. זה תעריף שתיים, זה תעריף לילה.

זה תעריף יום.

זה יום בלילה.

יום בלילה ההבדל. רק נכנס, צ'יק,

נגמר.

עכשיו זה תעריף אחר, חשבון אחר,

מציאות אחרת לגמרי.

אבל גם שם לא מובן למה מחמת פרסה אחת

יהיה הפרש במחיר כל כך גדול, תוסף עוד את היחס, עוד 10%. מה אתה מכפיל?

אלא שכשם שבענייני העולם מתנהגים כך,

ואין שואלים שאלות,

וזה בגדר חוק, כולם מבינים שזה חוק.

מכאן עד כאן זה ככה.

אומרים לך, תשלם את הקנס עד תאריך כך וכך, ואם לא, כפל קנס.

חוק!

יש ויכוחים? אין ויכוחים. זהו, אמרו לך, עד תאריך כך וכך זה ככה. מתאריך כך וכך זה כבר אחרת.

מה זה?

אז ככה צריכים להרגיש גם ברוחניות.

שזה מעין חוק שאינו דומה. אינו דומה.

אתה שומע?

אינו דומה כתוב. אינו דומה.

מי ששונה פרקו מאה פעמים

למאה ואחת. אינו דומה.

זה לא בגדר אותו סוג בכלל.

זה לא דומה.

זה אינו דומה.

זה לא עוד קצת פחות קצת.

זה לא דומה.

וכאן אנחנו מוצאים בגמרא.

אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נחווה מחופתו של חברו.

אוי לה לאותה בושה.

אוי לה לאותה כלימה.

כשאדם מגיע לעולם האמת, צדיק.

לכל צדיק יש חופה שלו,

שהיא נבנתה במעשיו, בזכויותיו.

לכל אחד יש חופה.

אבל כל אחד ואחד נחווה מחופתו של חברו.

מה זה נחווה מחופתו?

לחברו יש חופה יותר גדולה, יותר גבוהה קצת.

הוא נחווה כבר. הוא בגן העדן, והוא נחווה מחופתו של חברו.

גם מכאן רואים

שאם אחד עולה מעט יותר על חברו, הוא כבר נמצא בעולם מיוחד. זו כבר חופה אחרת.

שונה ונפרד משל חברו.

עד שראו החכמים, זיכרונם לך, להדגיש,

אוי לה לאותה בושה.

אוי לה לאותה כלימה.

מה ההבדל? הוא בא לידו כאן, עם חופה אחרת קצת כאן, אוי לה, לא, יש לו קצת יותר, מה קרה?

אוי לה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.

וזה לנצח.

זה לא עובר בשנייה, כאילו, מתביישים פעם אחת וזהו.

למה לא עשיתי עוד טיפה והייתי מגיע אליו?

אם הייתי מתאמץ עוד טיפה, הייתי כמוהו.

וראיתי בספר אור יהל

מהגאון הצדיק,

רב ליב חסמן, זכר צדיק וברכה,

שביאר את מציאות המדרגות הרוחניות

כסוגים נפרדים לגמרי.

על פי משל,

יש שני בני אדם,

אחד סומא

ואחד פיקח.

מה אתם אומרים? יש הבדל ביניהם?

אחד סומא

ואחד פיקח.

אחד רואה בעיניו ואחד לא.

מה אתם אומרים? יש הבדל ביניהם

או אין הבדל ביניהם.

מי פתי לבוא לומר

שהפיקח

הוא עשיר

יותר מהראשון שהוא הסומא בשתי חתיכות בשר

שהשיעור

של כל אחת כזית.

אומרים, תשמע, הפיקח הוא שווה יותר מהעיוור

כי יש לו שתי חתיכות בשר כמו כזית

יותר ממה שיש לעיוור. העיוור, אין לו עיניים.

אין לו,

אין לו.

אז כמה חסר לו בשר?

חסר לו שתי חתיכות, תשקול אותן, כמה זה?

כמה זה?

זה יוצא כמה גרמים.

נו, אז מה, אז בשביל זה אתה קורא לזה פיקח, ובזה אתה קורא לו סומא עיוור?

מה זה?

זה שתי חתיכות.

כולם מבינים שזה משהו אחר לגמרי.

זה נחשב כמת, סומא חשוב כמת.

מת לגמרי נחשב.

וזה נקרא חי.

אתה משווה בין חי למת?

לא, זה אותו חתיכה.

תשכיב אחד יד השני, חי ומת.

אותו גודל, 1.82 מטר, אותו משקל, הכול. זה אותו דבר?

זה מת וזה חי.

מה, אבל הכמות היא אותה כמות.

לא מדברים מכמות.

מאיכות. פה יש רוחניות חי, פה יש מת.

בראש חודש הקרוב בסעודה יהיה מבחן

על 24 פרקים

של מסכת שבת.

ואני הבטחתי שאני נותן 5,000 שקל

למי שידע מסכת שבת בעל פה.

אבל, אסור לו לטעות אפילו טעות אחת.

אם הוא טועה טעות אחת,

אפילו שהוא למד 146 משניות והוא יודע כל משהו שמדהים,

אבל מילה אחת, אם הוא לא יגיד נכון,

הפסיד 5,000 שקל.

מה? מילה אחת? מילה אחת.

כן, צריך להיות שלם.

אתה יכול לעשות את זה בשלמות, על שלמות משלמים.

זה כמו בן אדם נוסע עם רכב,

והרכב דוהר,

ופתאום נהיה חור בגלגל, נהיה פאנצ'ר. הוא יכול להתהפך ולפול במדרון, ויכול למות, ויכול הכול.

אז אחד אומר בצד, ואומר, חור כזה קטן, כזה קטן.

מה זה חור כזה קטן? הורג בני אדם?

חמישה אנשים נהרגו בשביל חור קטן? מה זה חור קטן?

אתה רואה כמה סגור פה, כל הצמיגים סגורים. חור קטן?

כן, חור קטן. הורג אנשים, כן, חור קטן.

צריך לדעת בשלמות. תורת השם תמימה. אם היא תמימה,

משיבת נפש.

אם היא לא שלמה, תמימה, לא משיבת נפש.

ברוחניות צריך שלמות.

נמצא לפי זה כי הדבר מובן בפשטות.

עכשיו נחזור למה ששאלנו והתקשרנו בהתחלה, למה נקרא בית המקדש על שם דוד,

ולמה המשכן רק על שם משה.

עכשיו זה מובן בפשטות.

שאם דוד מסר נפשו על בית המקדש יותר משלמה,

כבר אי אפשר בשום אופן לומר,

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ולשלמה זה אותו סוג?

אם בין מאה למאה ואחד זה אינו דומה,

אז אם הוא מסר את נפשו שהשם מעיד עליו שהוא מסר את נפשו,

גם עלה בדעתו הראשון בכלל לבנות בית לשם.

עד אז,

מאות בשנים הקדוש ברוך הוא שכן ביריעות של עזים,

ומי שעלה בדעתו זה היה דוד המלך.

אינו דומה.

אז לכן אי אפשר להגיד, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ולשלמה,

אינו דומה.

כי מדובר ממש בשני סוגים.

וכן הוא הדבר אצל משה ובצלאל.

אותו דבר.

וכן מה שאמרו במדרש, כי התורה נמשלה לתאנה

שנלקטת מעט-מעט.

הלימוד הוא שעלינו להבין את האיכות של התורה.

כי אפילו מעט

וחלק ממנה

גם חשוב וחביב מאוד.

ולאו דווקא בעת שיכול להשיג חלק גדול בבת אחת.

איכות

יותר מן הכמות.

הממעיט והמרבה הוא בלבד שיכוון ניבול השמיים.

בעיון,

ולא בר-בר-בר-בר.

להבין,

להעמיק,

זה מראה שאתה מחשיב את התורה.

לא יוצא ידי חובה עיקר ככה מלמעלה.

איכות. התורה דורשת איכות.

וייתכן

שזה היה סוד מדרגת גדולתו של דוד שצבר את האוצרות

כל ימי חייו לבנות את בית המקדש.

וכן אצל משה.

שכן אתה מוצא שהיה משה מחזר על האומנין בכל יום

ובכל שעה

ללמדם

כיצד יעשו את המלאכה

שלא יטעו בה.

אז יש אנשים שעובדים

ויש מי שמפקח עליהם

והוא דואג שיעשו את זה כמו שצריך בדיוק

והוא לא עשה במלאכת ידיים כלום

אבל הוא מסר נפש לפקח על כל אחד ואחד שעשו את המלאכה כראוי.

זה נקרא מסירות נפש.

אדם יכול להגיד, תעשו כך וכך, לבוא בסוף, יופי, יופי, יופי, וזהו.

יש אחד לא, אכפת לו על כל פרט ופרט. ואם זה לא בסדר, נא לפרק, לעשות מחדש. נא לעשות ככה וככה.

זה נקרא מסירות.

להעמיד את המשכן על מתכונתו כמו שהשם ציווהו.

וכפי שידוע הכלל כי לחיות על פי התורה בתמידות

קשה יותר מלמסור נפש פעם אחת.

למסור נפש פעם אחת זה אפשרי.

אדם יכול לצאת מגדרו ולמסור נפש.

אבל למסור נפש כל יום,

בתמידות.

לקדש את השם במיתה זה יותר קל מלקדש את השם בחיים יום-יום.

ששם שמיים יתקדש על ידך יום-יום-יום-יום.

כל יום שתסיים,

יאמרו, קידש שם שמיים כל היום,

קידש שם שמיים כל היום,

קידש שם שמיים כל היום.

365 פעם כפול עשרות שנים שהוא חי,

קידש. מה יותר קשה?

פעם אחת למסור את הנפש.

וזהו, ללכת לגן עדן או לחיות ככה בתמידות.

ברור שלחיות בתמידות

כל הזמן זה יותר קשה מלמסור נפש פעם אחת.

ולכן נאמר, נוצר תאנה יאכל פריה.

כי תאנה צריך נצירה ושמירה והקפדה וטיפול כל יום,

כל יום בפני עצמו.

ככה לימוד, כל יום, כל יום בפני עצמו.

המדרש גם אומר, היום לומד מעט

ולמחר הרבה.

היינו בדווקא,

שעל ידי שלומד היום מעט,

זוכה ללמוד מחר הרבה.

והיינו מפני שמירה.

מחשיב את המעט ואת ערכו.

יש בן אדם שאומר, מה למדנו היום? התקדמנו שתי שורות.

עזוב, זה לא לימוד, אני לא מוכן ללמוד ככה. צריך לעבור דפים, מה זה?

לא מוכן.

לא, בדיוק הפוך.

בדיוק הפוך, איתן. בדיוק הפוך.

אלא מה? לומד היום מעט

וזוכה למחר ללמוד הרבה. למה? מפני שמחשיב את המעט

ומחשיב את הערך של המעט.

אז ממילא ודאי שמחר הוא ילמד עוד ועוד ועוד ככה,

יהיה לו הרבה. קובץ על יד הרבה.

וכן אנחנו רואים

מה שנאמר עוד במדרש.

שאל רבי שמעון בר יוחאי

את רבי אלעזר בר יוסה,

רבי אלעזר, הבן של רבי יוסה,

נשאל על ידי רבי שמעון בר יוחאי.

אמר לו, אפשר ששמעת מאביך

מהו

בעטרה שעיטרה לו אימו?

שמעת איזה ביאור, פירוש מאבא שלך על הפסוק הזה, בעטרה שעיטרה לו אימו?

אמר לו, הן.

משל למלך

שהייתה לו בת יחידה.

והיה אוהבה יותר מדי.

אוהב המלך את הבת היחידה שלו יותר מדי.

לא זז מחבבה

עד שקרא אותה אחותו.

כל כך אהב אותה.

עד שלא קרא לה בתי,

קרא לה אחותי.

קרא לה אחותו.

לא זז מחבבה, ממשיך לחבב אותה ללא הפסק,

עד שקרא אותה אימו,

לבת שלו.

קרא אחותי, ואחר כך קרא לה אמי.

כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב את ישראל.

וקרא להם אחותי,

רעייתי,

יונתי,

תמתי.

לא זז מחבבן.

עד שקרא אין אמו.

עדה ודכתיב בישעיה נא.

הקשיבו אליי עמי.

אולאומי.

אליי האזינו.

אולאומי, כתוב שם אולאימי.

קוראים אולאומי,

אבל כתוב אולאומי.

אז הקדוש ברוך הוא קורא לנו, לעם ישראל, אימי.

עמד רבי שמעון

בר יוחאי ונשקו על ראשו ואמר לו,

אילולי לא יצאתי לעולם

אלא לשמוע טעם זה מפיך, די.

אם לא נבראתי בעולם, יצאתי מרחם אמי לעולם הזה רק בשביל לשמוע את החידוש הזה,

איזו הערכה לתורה שכדאי לבוא לכל העולם להיות בצער מערה 13 שנה, לאכול רק חרובים, לשתות רק מים.

כל הרדיפות והייסורים שעבר רבי שמעון

היה כדאי בשביל לשמוע רק את הפירוש והטעם הזה על הפסוק הזה.

יש בזה סוד גדול, עמדנו בזה פעם,

שבתי

זה אני משפיע עליה, אחותי זה כאילו שווה לי, ואימי היא משפיעה לי.

זה סוד גדול, לא נדבר עכשיו בהרחבה, אבל זה דבר מדהים מה שכתוב פה.

והוא שאמרנו,

אם חשוב אצל האדם דבר אחד מן התורה, דבר אחד, הרי אמרנו לומד היום מעט, אז מחר ודאי לומד הרבה.

אז אם דבר אחד מהתורה חשוב אצל האדם,

עד שזה בגדר הלומד מחברו, אפילו אות אחת

צריך לנהוג בו כבוד.

דוד המלך למד מאחיתופר רק שני דברים,

וקרא לו אלופי

ריבי ומיודעי.

שני דברים.

והיינו מפני האיכות של התורה.

אדם שיודע להעריך איכות של התורה אפילו אם למד אות אחת, אות אחת.

אפילו אם העירו לו בקריאת התורה, אפילו אם העירו לו בתפילה,

בסידור תפילה, שיגיד את המילה נכון.

תיקנת אותו פעם אחת,

הצלת אותו לכל החיים, שהוא לא יגיד דברים בשיבוש.

הערך של הדבר, תעמוד.

קודם דיברת שטויות, דיברת לא לעניין, ואולי אפילו הפכת את העניין,

כי לא אמרת נכון.

אם אתה במקום להגיד ימים,

שזה הרבה ים ועוד ים ועוד ים, ימים,

ריבוי של ים אחד, זה נקרא ימים בדגש,

ואתה אומר ימים,

ימים זה יום ועוד יום ועוד יום. מה אתה מדבר? תגיד, מה אתה מדבר?

ואתה לימדת אותו רק דגש,

שצריך להגיד פה דגש חזק.

ימים ולא ימים.

אתה יודע מה זה להרוויח אותו לכל החיים, שלא להגיד טעות ושיבוש?

יש אין ספור טעויות שאנשים טועים בסידור התפילה ולא יודעים לקרוא בכלל, לא מבינים גם מה קורה.

נחלה עבר על ראשנו,

לא נחלה.

נחלה זה יורשים נחלה,

ונחלה זה מלשון נחל.

נחלה עבר על ראשנו, נחל עבר על ראשנו.

נחלה זה גם יכול להיות שהוא חלה, נהיה חולה.

נחלה, הוא היה בריא ונחלה.

צריך לדעת מה מדברים.

ואנשים קוראים פסוקים, מזמורים, הכול, בלי להבין שום דבר, בלי לדעת, שיבוש עד גמור.

קריאת שמע, ספק כמה יוצאים בכלל בקריאת שמע.

לא יאומן כי יסופר.

אז אם אדם מתקן אותך בדבר אחד,

ולמדת ממנו אפילו עוד אחת,

עוד אחת,

וואו, כמה אתה צריך לחלוק לו כבוד ותודה,

כמה אתה צריך.

זה בגלל שאתה מבין את הערך של התורה.

ואם אתה לא מבין את הערך של התורה,

ממנו בשבילך זה לא, מה אכפת לך שיבוש, שיהיה הכול משובש.

רבי שמעון בר יוחאי,

שגדלותו בעומק ובהיקף של התורה,

הרי היה לאין שיעור.

הוא גילה לנו את הזוהר הקדוש.

ולהעריך את איכות התורה כשהוא שומע פירוש שבשבילו היה חידוש,

הוא מחפש מי יכול להגיד לי פירוש בפסוק הזה. הוא מחפש.

הוא לא מחזיק מעצמו,

אני יודע את הזוהר הקדוש, אני צריך לשאול מישהו,

מה אתה מבין בפירוש של הפסוק הזה?

הוא שואל, שואל.

הוא לא שואל את החכם עצמו, הוא שואל את הבן של החכם, תגיד לי, אולי שמעת מאבא?

אולי שמעת מאבא?

ומנשק אותו ואומר לו, אה,

אם יצאתי לעולם רק בשביל לשמוע את זה, די, איזה ערכה לתורה.

ולכן,

זכה רבי שמעון בר יוחאי, יותר רבי שמעון בר יוחאי,

כי צריך לדעת, להעריך, להעריך את התורה הקדושה.

וכן הדבר בנוגע לקבלת התורה,

שהעיקר עלינו להבין שתורה נקנית מעט-מעט.

דווקא מעט-מעט. טיפה ועוד טיפה,

טיפה ועוד טיפה,

טיפה ועוד טיפה.

כל יום, טיפה ועוד טיפה,

עד שזה נהיה שטף מים רבים.

אבל זה הולך בטיפות,

זה לא הולך בבת אחת, זה לא הולך בשפריץ.

זה הולך טיפה ועוד טיפה.

ולדעת,

צריכים לדעת,

שאפשר שהמדרגה שחסרה לאדם היא בגדר אינו דומה

מי ששונה פרקו מאה פעמים

למי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים,

שזה נקרא עבדו וזה אינו נקרא עבדו.

לכן צריך אדם כל הזמן להגדיל את השקפתו לעלות בתורה.

עוד ועוד ועוד, לא להסתפק, לא לנוח.

עוד, עוד, עוד, עוד,

עד שיהיה עבדו.

או, ואם הוא יהיה עבדו תהיה לו חופה גדולה, גדולה, גדולה.

ויתקנאו בו.

מאמץ,

מסירות נפש, על רוחניות

מקבלים פירות, גם בעולם הזה

וגם לעולם הבא.

קדימה, נזדרז.

רבי יחנניהו ברגשו ואומר, עושה הקדוש ברוך הוא זו קודת ישראל ואין לוי כוח וחירבו לעולם תורה ומספורות שנה, מול אדם יאבס למען סת גוי גדיל תורה, הוא יהיה אדיר.