אנחנו לא יודעים גזירות שמים, לכן מבקשים "מאוצר מתנות חינם"!

- - - לא מוגה! - - - 

הערב הזה

הוא לרפואתה של ילדה בת 17 שכבר חודשים רבים

היא מנותקת מאיתנו

במצב שהרופאים אומרים עליה דברים קשים.

לא יאומן כי יסופר.

אני אשמיע לכם קטע.

ניסו כבר

לנתק אותם מספר פעמים

ולייאש את ההורים שאין מה לעשות,

אין מה לעשות,

תוותרו וזהו,

תלכו הביתה ואין מה לעשות. ילדה,

חבל על הזמן.

וככה הם אומרים.

עכשיו,

האבא,

כל הזמן עומד בקשר והכול.

ההרצאה הזאת לרפואתה, בעזרת השם, שהשם יושיע,

אנחנו לא יודעים גזרות שמיים, לכן אנחנו מבקשים שזה יהיה מאוצר מתנות חינם.

אז בואו תשמעו מה הוא אומר לי אחרי מה שהדרכתי אותו,

ותשמעו מה הרופאים אמרו ומה קרה.

נכון לפני כמה זמן, עכשיו יש בשורות אחרות, אבל בואו תשמעו.

כבוד הרב, אחרי שדיברתי איתך בבוקר,

אחרי שהרופאים אמרו לי שנתנו כבר את כל התרופות, הלך הכבד, הלך הכליות, הלך הלב,

התקשרתי אליך, אמרת לי להתקשר לרב ווזנר, התקשרתי אל הרב פריד מאצל הרב ווזנר, הוא אמר לי שכל שנייה שהיא תחיה,

זה זכות בעולם הזה, אז אמרתי להם להמשיך רגיל הכול.

יצאה הרופאה לפני חצי שעה,

ואמרה לי שנס גדול, פתאום הלב עובד כמו שצריך, דופק כמו שצריך,

היא נתנה שתן, מחילה מכבודך כמו שצריך, לחץ דם כמו שצריך,

ברוך השם זה המצב,

אנחנו מתחילים לראות ניסים גלויים בעזרת השם, כבוד הרב, תודה רבה על הכול, ויהי רצון שימשיך ככה בעזרת השם.

אשריך, השם ישמריך, כבוד הרב.

טוב,

אז רואים,

הרופאים, מבחינתם, חבל על הזמן.

הכול מת, מת, מת, מת, שום דבר לא קיים.

פתאום הכול חי, חי, חי, חי.

מה הולך פה?

הם משקרים, לא משקרים, זה נס, לא נס, מה הולך פה?

עכשיו הם אומרים, המוח מת, מת, מת, מת.

המוח מת, מת, מת.

אתמול, כמדומני,

אספו את המשפחה להגיד להם, רבותיי, אין טעם להחזיק אותה, וזה וזה, מת, מת,

מת.

טוב, הם כמובן לא מסכימים והם לא עוזבים את המיטה.

אני סיפרתי פעם שחיסלו את שני ההורים שלי,

הרופאים.

השם ירחם, מה שקורה,

מי שלא נשאר קרוב מאוד לחולה

יכול למצוא אחר כך את הגופה המוכנה לחברה קדישו.

ביתו של הרב פרץ,

ניסים פרץ, מנוחתו עדן,

סיפרה לי

שכשהיא הייתה יושבת, ממתינה ליד אבא שלה,

שהיה חולה בבית החולים,

הווילון היה סגור

והיא ישבה שמה.

היא שמעה את שתי האחיות שמגיעות בבוקר.

יש שם אנשים זקנים שהם שם מחוברים.

ואחת מהם אומרת לה, שנייה, לזה מספיק כבר, תנתקי אותו.

נתקע אותו, מת.

אמרתי לה, תלכי להגיש תלונה במשטרה.

היא אמרה, אני לא רוצה, מפחדת מזה, לא רוצה להגיש תלונה.

אין השגחה, אין כלום.

מרגישים שאין תוחלת, יש תוחלת, יותר מדי תופסת את המיטה, לא תופסת את המיטה.

זו המציאות, רחמנא לצלן.

אני לא רוצה לפרט מה היה עם ההורים שלי,

אבל זה פחות או יותר המצב.

בקיצור, מה?

גם להורך שלי היה אותו דבר. גם להורך היה אותו דבר.

גם אצלכם?

גם אבא שלך אותו דבר.

השם ירחם. בקיצור,

יש לזה כמה סיבות, אבל זה לא המקום לדבר על זה. אבל מי שחכם

צריך להיות

עם רופא מלווה חיצוני או משהו בשביל לדעת ולקרוא בדיוק מה הם עושים, מה הם מכניסים,

לפעמים מורפיום יותר מדי,

גומר עליהם מהר מדי.

ובקיצור,

אז הוא לא רוצה לעזוב שם את המקום, לכן הוא לא נמצא איתנו כאן, הוא נמצא שם.

מן הסתם הוא ירצה לצלצל ולדבר,

ניתן לו את האפשרות.

מכל מקום

רואים שיש דברים,

אבל שהם מוכרחים מן השמיים, זאת אומרת, יכולים לכוון לרעב.

והשם לא ייתן.

שמעתם?

הם אומרים זהו, אין, אין, אין, אין, אין.

והשם לא נתן.

לא נתן, מה זה לא נתן? לא נותן להם להוציא לפועל את מה שהם רוצים.

אז הוא יודע מה הוא עושה.

אין לנו טענה על מה שהשם עושה, לוקח או נותן.

השם נתן, השם לקח, איש שם השם בורח.

תגיד שהאחות אמרה היא תנתק, אבל אם לא יקרה הזמן, אז לא ייתנו מה לנתק.

ברור שזה, לא הבנת, ברור שזה מוכרח, אבל היא רוצחת.

מגלגלים חובה על ידי חייו, אבל אני מדבר.

זאת אומרת,

הנקודה היא שלפעמים הקדוש ברוך הוא מאפשר,

לפעמים לא מאפשר,

והדברים הם מוכרחים. לאחר מעשה זה ברור שהשם לא מנע או כן מנע.

זה ברור, לאחר מעשה.

לפני מעשה, אנחנו לא יודעים מה השם החליט.

אחרי מעשה,

אין לנו ברירה, אנחנו לא יודעים את החשבון.

חשבון השמיים הוא יותר מדוקדק

מכל השכל של כולנו ביחד.

זה ברור, זהו.

אבל רואים מפה שאדם יכול לבחור,

להתכוון ולהסכים,

והתוצאה בפועל לא תהיה כמו שהוא רוצה, בין לטוב בין למוטב.