קדושת האדם למעלה מהמלאכים | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת גנת בת יר ולם מנוחתה עדן

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו

מה העניין להזכיר בני אהרון?

וכי אנחנו לא יודעים מי הם?

אמור אל הכהנים בני אהרון

ואמרת אליהם.

במדרש רבה רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר

משל לישראל וכהן שנכפו.

נמסר להם רופא מומחה

והיה מצווה את הישראל

ומניח את הכהן.

אמר לו הכהן מפני מה אתה מצווה את הישראל ואתה מניח הני?

אמר לו זה ישראל הוא,

בדרכו ללך בין הקברות.

אך אתה כהן

ואין דרכך להלך בין הקברות.

לפיכך אני מצווה את הישראל

ומניח הך.

כך העליונים שאין היצר הרע מצוי בהם

אמירה אחת דייה להם

שנאמר בגזירת עירין פתגמה ובמאמר קדישין שאלתה.

אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע,

הלוואי לי שתי אמירות יעמדוהו.

עד האוד הכתיב אמור ואמרת.

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם.

שתי אמירות.

אז זאת אומרת, המדרש מביא משל ישראל וכהן, ששניהם נכפו, זה סוג מחלה,

ונמסרו לרופא מומחה, ציווה את הישראלי ולא את הכהן, והוא שאל למה.

אז הוא אמר לו, זה דרכו ללך בין הקברות.

אתה כהן, אין דרכך ללך בין הקברות.

זאת אומרת, אתה לא נטמע, אתה טהור, קדוש.

לפיכך אני מצווה את הישראל ומניחך.

ככה עליונים.

אין יצר הרע מצוי בהם.

אז כשאומרים להם באמירה אחת, זה מספיק.

מיד הם מבצעים, אין שום בעיה, אין שום עיכוב, הכל בסדר.

אבל התחתונים, יש בהם יצר הרע.

אז הלוואי שעם שתי אמירות שאומרים להם, אמור ואמרת,

שישמעו.

אז כהן הוא במעלה כל כך גדולה, לא צריך לצוות אותו, כי הוא מצווה בהיותו קדוש.

אז הוא נשמר הרבה יותר מכל טומאה, מכל דבר.

בעוד שישראל הולך בין הקברות, אז הוא מטמא.

אז הוא צריך אזהרות יותר.

אז זה המשל שנתן לו,

שניתן במדרש.

עכשיו, הנה כלל הטומאה, כלל הטומאה

היא השפלות והחטא

הכרוך

בחומר המת.

שאחריתו עפר רימה ותולעה.

אז טומאה זה עניין של שפלות.

וחטא,

כשאדם עושה, הוא כרוך בחומר המת.

איפה החטא נמצא? בגופו של אדם.

מי חוטא?

הגוף, התאוות, הרצונות של החומר.

ואחריתו עפר רימה ותולעה, כי שם צריך לפרק את כל מה שנשאר בגוף.

אז לכן מתפורר כל הגוף והופך לעפר שרושם החטא יימחה.

אבל כלל הטומאה, שהיא השפלות והחטא הכרוך בחומר המת, שאחריתו עפר ותולעה, הוא מושך אחריו נשמה עליונה.

וזה העלבון שאין למעלה מזה.

כשהנשמה נגררת ונמשכת אחרי החומר, אחרי הגוף הנגוף,

זה העלבון שאין כדוגמתו.

כי מטבע דרכי החוכמה,

הקטן והשפל יימשך אחרי הנכבד,

ולא להפך.

וכל מה שריחוק יותר,

העלבון גדול יותר.

לכן,

על מי שלא היה בכוחו להשיג איזה מעלה,

אין בו טומאה כלל.

אבל מי שלא יכול להשיג שום מעלה,

אין בו טומאה.

כמו עפר.

עפר הוא דומם, אין בו טומאה.

לא מקבל טומאה עפר.

אבל האדם

שנפשו עליו תאבל במותו,

שנפרדה ממנו נשמתו המקדשתו,

שהיה בכוחה להמשיך גם את נפשו של האדם למדרגת קדושה,

ולא כן היה.

הרי הוא מטמא אפילו באוהל,

מפני שטומאתו מתפשטת על כל סביביו.

זאת אומרת, הנפש מתאבלת על ההזדמנות שניתנה בהיותה שוכנת עם הנשמה,

שהנשמה יכלה להעלות את הנפש

ולהרים אותה למדרגות עליונות,

וזה לא נעשה כן.

אז שורה עליה טומאה

עד כדי כך שהיא מטמאת אפילו באוהל. לא עצם גוף המת רק מטמא,

אלא אפילו כל החלל שבו הוא נמצא באוהל,

טומאתו מתפשטת על כל סביבם.

אמנם הצדיק

לא נמשך אחרי החומר,

אינו מטמא אפילו במיטתו.

צדיקים ממיטתם אינם מטמאים, צדיקים ברמה הגבוהה ביותר, לא סתם כל אחד שקוראים לו צדיק.

כמאמר זיכרונם לברכה בכתובות קג,

אותו היום שמת רבי,

בטלה קדושה.

היה קדוש עליון.

באותו יום שמת רבי, בטלה קדושה.

ועיין שם תוספות בשם רבנו חיים הכהן,

וקודם חטא האדם

בוודאי לא היה שייך שום טומאה,

אחרי שעדיין לא היה טומאה ומיתה בעולם,

ורק בעצת הנחש שהטיל זוהמה

שהוא הרע,

נתהווה עניין זה.

אז קודם, כשהאדם הראשון חטא,

לא הייתה שום טומאה בעולם.

לא הייתה טומאה, לא הייתה מיתה,

אבל עצת הנחש זה נקרא עטיו, עטיו של נחש, בעטיו של נחש,

עטיו, עטה זה עצה בארמית, עטה.

בעטיו של נחש, לא בגללו,

בעצתו של הנחש, הטיל זוהמה,

שהוא הרע,

נתהווה העניין הזה.

טומאה באה לעולם.

וישראל,

כשעמדו על הר סיני,

פסקה זוהמתם,

כי בקבלת התורה נזדכך שכלם והכרתם את השם.

אז אם השכל הוא זך,

וההכרה היא שלמה,

אז אדם לא נגרר אחרי החטא, אחרי הטומאה, אחרי היצר הרע, אחרי הפיתויים שלו, הוא לא נגרר.

עד שפסקה מהם כל מחשבת עוון וחטא.

כל זה החזיק עד שעשו את העגל,

וממנו חזרה כל הטומאה.

הכהנים והאהרון,

בראש תכלית חיובם להיות ממאשרי העם,

ומפיהם יבקשו תורה.

זה התפקיד של הכהנים,

והאהרון

בראשם

התכלית שלהם,

והחיוב שלהם,

להיות מאשרי העם. זאת אומרת שהעם ילך בדרך הישר, זה התפקיד שלהם להורות להם את הדרך

כיצד לעבוד את הבורא.

ומפיהם יבקשו תורה.

ואם כי כוונת אהרון הייתה לשם שמיים בתכלית הטהרה,

והתחכם איך להציל את ישראל בריאותו, כי פרוע הוא

ויעש את העגל,

מכל מקום עגל הוא.

עם כל התחכום לדחות אותם עוד יום, שבינתיים ירד משה והכול, בינתיים נעשה העגל.

התכוונת לטובה, הכוונה טהורה, התחכמת,

עשית הכול, אמרת פרקו נזמה את הנזמים, והוא התכוון שלא ייתנו, ויתקמצנו, וככה זה יידחם.

לא עזר, יצא עגל בסוף.

באדם הלזה היה צריך לשמור את יקר תפארת גדולתו ולדע עם מי הוא מחובר.

מי השומר את צעדיו?

הלוא זה החומר הגס.

גם אם אתה אהרן הכהן,

בדרגה הגבוהה ביותר, אבל אתה עדיין מחובר לחומר הגס.

והחומר הגס,

הוא רוצה את מה שהוא רוצה.

אשר אם רק ישיג איזה מקום אחיזה,

החומר הגס באדם השלם אפילו,

הנה כבר טומאתו בשוליו,

לא ידע חריתו.

ולכן

אמור אל הכהנים בני אהרן,

הכהנים שהם מדריכי העם,

הבנים של אהרן,

שהם כבר למדו מאביהם

איך שעלתה עצה לשם שמיים

על ידי התחכמות שהתחכם במעשה העגל, כדי שלא יהיה עגל.

וראו וידעו מכאן את כוח החומר שקשור עם הנפש,

אשר על כן לנפש לא ייטמא בעמיו

שום טומאה, שום דבר, צריך הרחקה גדולה מאוד מכל

חומר שפל, עכור וגס.

הנה כי כן נראה כוונת חכמים, זיכרונם לברכה, שאמרו,

כי העליונים, לפי המשל שאמרנו,

כי העליונים שאין בהם יצר הרע,

שהיצר הרע זה חומר המתאווה,

אין בהם מיטה

במלאכים ולא זוהמה ולא טומאה.

וזה מה שהמשילו עליהם, שאין דרכם ללך על הקברות.

אז הם לא מטמאים.

ולכן די להם במאמר אחד.

אם אומרים להם דבר אחד, שום כוח מתאבב יצר לא יכול לפתות אותם איזה משהו שיהססו,

ישתהו.

אבל התחתונים,

כל הברואים דמטה,

שיש בהם יצר הרע,

הם נצרכים לשתי אמירות,

והלוואי שיעמדו.

כי שפלות האדם רבה מאוד,

ועליו להביא את עצמו לבד

בשלשלאות של סייגים וגדרים בגדרי המלכות.

חוץ ממה שחכמים

גדרו אותנו,

כל אדם צריך לגדור את עצמו, בפרט שהוא בעל תשובה.

כי הוא יודע למה הוא נמשך

ומה חטא ונכשל בעברו,

ולכן הוא צריך, הוא, לבד,

לגדור ולסייג את עצמו לבד.

חוץ ממה שגדרו חכמים.

כי הוא יודע,

כמו שאמרו החכמים, לנזיר, סחור סחור סביב לחרמה.

לא תקרב.

היות ואתה נזיר מן היין,

אז אפילו שיש חומה מסביב לכרם,

אתה תלך סחור סחור רחוק ממרחק מסביב, מסביב, מסביב, לא לעבור ליד הכרם.

למה אתה אפילו רק תריח איזה גפן או משהו,

או פה, או שם, או תראה אותה,

אתה כבר עלול

לעבור על הנזירות.

אז תעשה לך גדר, אם אתה נזיר, זהו.

אז כל בעל תשובה צריך לעשות, כך כותב הרמב״ם,

צריך לעשות לו גדרים וסייגים משלו,

מעבר לכל, כדי

להיות גדור בגדרי המלכות.

לשמור את חומרו,

את החומר שלו,

את היצר הרע אשר בקרבו, שלא יבעט.

כי הוא כל הזמן בועט שהוא רוצה, רוצה, רוצה, רוצה, רוצה.

אלא יתדבק בקדושה

ויקדש את עצמו בלי הפסק תמיד.

לכן כתוב, התקדשתם ויתם קדושים,

התקדשתם ויתם קדושים, התקדשתם ויתם קדושים.

כי בני האדם התחתונים הללו שיכורים הם.

ודרכם לשתות יין.

וגם אם לא שותים יין, כתוב הוא שחורת ולא מיין.

יש אנשים שקוראים ליין.

אם כן, הלוואי שבשתי קדושות יעמדו.

אכן,

לכשישכיל אדם ויבין את אשר לפניו,

הרי גדול כוח גבורתו יותר מהעליונים.

זה האדם שדיברנו עליו כמה הוא שפל וחומר המתהווה וכו',

עם כל זה,

אם הוא ישכיל ויבין

את מה שיש לפניו, ידע שגדול כוח גבורתו יותר מן העליונים.

שהם, אין בהם יצר הרע,

ואין דרכם בכך.

ומכיוון שדי להם באמירה אחת,

בקדושה אחת,

לכן, עת ערב שבה המלך ניתן שכרם,

לא נותן לנזירים

אלא חלק אחד.

אתה נזיר מיין,

אז מה מגיע לך?

שכר אחד.

והם טמאים, למה?

משיב להם המלך, כי אתם, אין דרככם לשתות יין.

אתם בכלל לא רגילים ליין, לא נמשכים ליין. אז מה, מה, על מה אתה רוצה שכר? מה ההתגברות שלך? מה פעלת? מה עשית?

ומה שאתם אמרתם, אתם המלאכים,

אתם אמרתם, מה אנוש כתזכרנו,

ובן אדם כתפקדנו.

אדרבא,

משום כך נחשבו כי אנוש הוא.

הוא אנוש,

והוא מורכב גם מחומר.

אתם רק נשמות,

נבדלים מגוף.

אבל הוא עם גוף.

ואם הוא מתגבר,

אז שכרו כפול.

אתם, אין לכם בכלל שום תאווה, שום משיכה, שום יצר רע. אז על מה אתם רוצים, כאילו, מה?

אבל אתם מזלזלים בו, אומרים, כי הם יהיו...

כן, כן, בגלל שהוא אנוש.

ויזכור כי בשר המה הרוח הולך ולא ישוב.

אז לכן נוטלים

פי שניים, שני החלקים.

וזה חיבה יתרה שניתן להם כלי חמדה.

התורה הקדושה ניתנה בשביל ללמד את האדם כיצד להתגבר על יצרו ולעשות את רצון בוראו.

ולכן הצטוו בשתי אמירות ובשתי קדושות.

אמור ואמרת.

אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת עליהם

לנפש לא יטמא בעמיו.

צריך הרחקה גדולה לא לטמא.

והתקדישתם וייתם קדושים. שתי קדושות.

אז רואים מפה שנשמת ישראל גדולה משל המלאכים, בתנאי.

ששומעים לעצת התורה,

מתרחקים מהיצר הרע ופיתויו,

עושים גדרים וסייגים,

ואז בעזרת השם,

אם שומעים את אמירת התורה, מה היא אומרת,

והתורה חוזרת לפעמים כמה פעמים על ציוויים.

אז אמור ואמרת והלוואי.

ואם אדם זוכה,

אשרה ואשרחקו מעלתו גדולה ושכרו כפול ומכופל.

שבת שלום.