מידת ההסתפקות בעולם הזה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום יוסף חיים בן יעל יזכה למצוא תלמוד תורה כשר בזכות התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי שזכותו תגן על עם ישראל בכלל ובפרט על קהילות פז ממלחמת גוג ומגוג ושנצא כולנו זכאים בדין אמן

בפרשת אמור בסוף הפרשה

עניין הסוכה

בסוכות תישבו שבעת ימים

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות

אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע

משב בדירת ערעי

תנא רבנן

תשבו

כעין תדורו

מכאן אמרו

כל שבעת הימים

עושה אדם סוכתו כבע וביתו ערעי

גמרא בסוכה כח

וכבר העריכו הראשונים שבמצוות סוכה

יש רמז והתעוררות לאדם שיזכור שאינו אלא ערעי

ועליו לצאת מדירת קבע,

כלומר

עליו לצאת מהרגשה והשקפה שהוא קבוע בעולם הזה החולף.

הזוהר

חליף ואזיל ברנש בהאי העלמא

וסביר דדלהו

ודישתאר בגבה לדרי דרין.

אדם הולך בזה העולם וחושב

שהוא שייך לו ושיישאר בתוך העולם לדורי דורות.

זה לא סתם שהוא חושב כך,

הוא מתנהג כך,

אולם נראה שיש גם להדגיש את הצד השני של המטבע.

אחרי שהאדם הגיע לבחינת סוכה,

זכה בעצמו להבין

שהוא ערעי בעולם הזה וכל רגע הוא עלול לצאת.

הגיע למסקנה

שהוא עכשיו במצב של בחינת סוכה ערעי.

שהיא צילה דמהימנותא,

שהיא שוחחת עליו בצל האמונה.

אז הוא חי בצל האמונה.

הוא מבין שאינו נמצא אלא לזמן מסוים

בזה העולם כמו דירת ערעי.

צריך אז לעשות את הסוכה עכשיו כבר.

אז סוכה היא ערעי,

ואחרי שאתה מבין שהיא ערעי אתה צריך להישאר בה באופן קבוע.

אחרי שאתה מבין שאתה ערעי,

אז אתה צריך להישאר במצב זה קבוע,

ולא רק לפרק זמן להבין בזה ולחזור למצב של קביעות

בעולם הזה,

אלא להיות קבוע בזה שאתה ערעי.

כלומר,

במה שנוגע לעבודת השם אתה צריך להרגיש את עצמך קבוע.

בעבודת השם קבוע.

אבל זה ייתכן רק אחרי שתזרוק מעליך את עול העולם הזה,

ותרגיש שאתה כמו אורח נטה ללון.

אז תוכל לפנות את עצמך לעבודת הבורא באופן של קבע.

זאת תהיה הבחינה, תשבו כעין תדורו.

זאת אומרת, עיקר העסק ועמל הנפש תשים דווקא בדירת ערי זו.

ותדע שעל ידי זה אתה מקים את עיקר הדירה והקביעות שלך לעולם הבא.

ולכן אנו מוצאים בסוכה שתי בחינות.

מצד אחד היא דירת ערעי,

ומאידך היא עיקר דירתו,

וצריך לשים בה דרך קבע.

עכשיו, בואו נראה מי חי כך, מי מבין כך,

ומי המודל לחיקוי.

איתא במדרש,

על הפסוק,

ויהיה חלום, והנה סולם מוצב ארצה, בראשו מגיע השמימה.

יעקב אבינו

רואה בחלום

סולם

מוצב ארצה,

וראשו

מגיע השמימה.

מלמד,

אומר המדרש,

שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב,

שרו של בבל עולה ויורד,

ושל מדי עולה ויורד.

זאת אומרת, הם ישלטו

בעם ישראל,

ואחרי זה ירדו.

בשל יוון,

עולה ויורד.

בשל אדום, עולה ויורד.

אם תרצו לזכור את הסדר,

באמיה.

מכירים את הבאמיה?

בבל, מדי, יוון, אדום.

אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב, אף אתה עלה.

באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר,

שמא חס ושלום,

כשם שלאין לו ירידה,

אף לי כן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, ואתה אל תירא,

אם אתה עולה אין לך ירידה.

ולא עלה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

אילו האמנת ועלית,

לא ירדת עוד.

ועכשיו שלא האמנת ולא עלית,

עתידין בניך שייהוף

משתעבדין בארבעה מלכויות בעולם הזה,

במסים בארנוניות.

יעקב אבינו פחד מהעלייה הזו שהיא מצד המזל,

אשר הירידה כרוכה לה ברגליה,

ופחד

מן הגדולה בעולם הזה.

כשאדם יש לו גדולה בעולם הזה,

הוא משתקע בו יותר ויותר.

לביבי יש זמן ללמוד תורה?

אין לו. למה אין לו?

הוא משתקע בלהחזיק בכיסא עוד קדנציה ועוד קדנציה.

כשאדם יש לו גדולה,

אז הוא מחובר לעולם הזה.

פחד מזה יעקב אבינו.

הוא פחד מן הגדולה בעולם הזה.

ואפילו שיבטיחו הקדוש ברוך הוא

שלא ירד לעולם,

מכל מקום פחד שמא יגרום החטא.

כל ההבטחות הן הבטחות על תנאי.

אם אתה עושה חטאים, אז ההבטחה היא מותנית.

אז הוא פחד שמא יגרום החטא.

ואף אם יישאר בגדולתו,

ינקום מזכויותיו עבור עלייה זו, אם לא יהיה ראוי אליה.

כי אז זה יהיה כבר בבחינת שכר.

אם אתה לא ראוי ואתה מקבל,

אז זה שכר.

אז הוא פחד שינקום מהזכויות.

וביותר

העדיף יעקב אבינו להשתעבד במסים בארנוניות

כדי להתחמק מקבלת השלטון בעולם הזה.

עדיף לא.

שהרי השלטון עלול להביא להרגשת קביעות,

ועל ידי זה היה ממיט על עצמו אסון, חלילה.

כי אז היה חיבור לעולם הזה והפסד של העולם הבא.

ההפך מהסוכה.

ומאידך,

כאשר קם יעקב משנתו,

ואחרי כל החזיון הגדול שראה

בהבטחות הגדולות על הארץ,

והבנים,

ושמירת השם עליו,

הצטער בלבו ואמר,

אכן,

יש אדוני במקום הזה,

ואנוכי לא ידעתי.

ורש״י מפרש, אילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה.

זה אחרי 14 שנה שהוא לא ישן.

ולא שט ליבו לכל ההשגות הגדולות שהשיג.

רק הצטער שמא זלזל בקדושת המקום

בזה שישן שם.

כל כך היה קבוע בעבודת השם,

שכל דאגתו הייתה רק לא למעט מן המוטל עליו.

אתם שומעים? הקדוש ברוך הוא מנבא אותו,

מברך אותו

בבנים

בירושת הארץ.

וכל זה לא מעניין.

כשהוא קם, וואו, אחרי שהוא ראה נבואה כזאת גדולה,

הוא הבין שם מקום קדוש.

אז איך הוא ישן במקום קדוש?

יש אנשים שדווקא אוהבים לישון במקום קדוש,

באים מבית כנסת לישון.

ובפרט בשעת קריאת ספר תורה, איזה יופי.

לנוח.

עולים לעולמות העליונים,

מרחפים,

מאושרים.

יעקב אבינו חרד,

לא הבטחות ולא שום דבר.

אולי הוא...

כמו כן בתפילתו לקדוש ברוך הוא,

ביקש יעקב, מה?

לחם לאכול ובגד ללבוש.

ואסר, רק עכשיו דיברנו על זה שלא ישנים במקום קדוש,

ואתה בהשראה ממשיך לישון.

יעמוד כבודו.

כמו כן בתפילתו מבקש יעקב מהקדוש ברוך הוא רק לחם לאכול ובגד ללבוש.

על אף שהוא נתגדל כבן מלך

בביתו של יצחק אבינו,

עד שהיו אומרים, זבל פרדותיו של יצחק

שווה יותר מכספו וזהבו של אבימלך.

אבימלך, מלך גרר, היה לו עושר רב,

אבל מהזבל

של הפרדות

של יצחק אבינו

היה עושר הרבה יותר גדול מכל זה.

עדרים, עדרים, עדרים, עדרים, עדרים, עדרים, מלאים, מלאים, מלאים.

בכל זאת,

יעקב אבינו שגדל בבית כזה של עשירים,

ביקש לעצמו רק בצמצום,

ולא טבע את ברכות אביו של משמני הארץ ורוב דגן ותירוש.

אפילו שעתה הוגד לו ופרצת ימה וקדמה,

והשם קיפל את הארץ מתחתיו,

בכל זאת הוא עומד ומתחנן על לחם לאכול ובגד ללבוש.

עיקר הבקשה הייתה,

בהיה אדוני לי לאלוהים שלום.

בהיה אדוני לי לאלוהים.

שלא יגרום החטא.

הוא לא רוצה חס ושלום

איזה פירוד אפילו לרגע מהקדוש ברוך הוא.

שלא יגרום החטא.

בהיה אדוני לי לאלוהים תמיד.

בלי הפסקה.

ושבתי בשלום

אל בית אבי,

שלא יימצא פסול בזרעי, אומר רשי,

וזכה שיצאו ממנו 12 שבטי ים.

כל תפילתו הייתה על הצד הרוחני,

ולא אכפת לו לקמוץ מעיסתו

כדי לזכות לזה.

זאת אומרת,

הוא מעדיף לקמץ בעיסתו,

בענייני העולם הזה, כמה שיותר.

העיקר לזכות לרוחניות במלואה.

גדולי ישראל הלכו בעקבות אבינו יעקב

ומיעטו בצורכיהם הגשמיים,

כיוון שהעיקר אצלם היה הצד הרוחני.

הרב שטיינמן, זיכרונו לחיי העולם הבא,

איזה הסתפקות.

הרב שפירא, זיכרונו לחיי העולם הבא, איזה הסתפקות.

מספרים על החסיד רבי זונדל,

זכר צדיק ברכה,

שהוא הסית ביתו לעילוי גדול בירא שמיים והבטיח להחזיקו על שולחנו.

כשהיו לוקחים בחור ירא שמיים, עילוי גדול,

אז כמובן שהוא רוצה לשקוד על התורה כל ימי חייו.

בשביל שהוא ישקוט צריך שיהיה לו פרנסה.

אז החותן היה מתחייב

להחזיק אותו על שולחנו סך שנים או בכלל.

וככה הוא בטוח שהוא יוכל לשקוד על התורה.

אז הוא הבטיח החסיד רבי זונדל

לעילוי שנשא את ביתו,

והיה ירא שמיים גדול,

להחזיק אותו על שולחנו.

והיה מקיים הבטחתו ומפרנס אותו בהרחבה.

אבל ראו זה פלא,

ביתו תמיד השתמטה מלאכול עם בעלה מלבד בשבתות.

כשהיו אוכלים מאכלי חלב,

אמרה שעוד לא עברו לה שש שעות מעת שאכלה בשר,

כדי לא לאכול את המוצרי חלב.

ואם אכלו בשר,

הייתה אומרת שהבשר קשה לה כעת.

ההתנהגות המוזרה הזאת לא נודעה לבעלה.

מה פשר הדבר?

עד שהוא חקר

והתברר לו שהחותן שלו,

רבי זונדל,

הוא עני ואביון.

ולא סיפק בידו להחזיקו בהרחבה כזאת.

והתחיל לעקוב אחרי מקור הכנסתו,

ונודע לו שהוא היה סוחר בחומץ.

ומאז שהסית ביתו,

הוסיף בכל חבית

עוד לוג מים,

והמים נהפך לחומץ בדרך נס.

ברעותו את זה,

התאמץ החתן לשאול

את רב זונדל,

עם כה גדול כוחך להפוך מים לחומץ,

כדי לפרנס אותי בהרחבה,

ולחבית

דור ישרים יבורך.

מוכנים לוותר על כל חיי העולם הזה ממש

בשביל לזכות

להיות מחוברים לקדוש ברוך הוא.

מצאנו שהגאון מווילנה, זכר צדיק לברכה,

אומר שלצדיקים מצפינים גם שכר הפירות לעולם הבא.

אלו דברים שאדם עושה אותם בעולם הזה,

אוכל פירותיהן בעולם הזה,

והקרן

קיימת לו לעולם הבא.

אז הוא אוכל פירות פה לא על חשבון הקרן,

והקרן של המצוות שלו לעולם הבא.

אבל הגאון אומר שלצדיקים גם את הפירות.

שומרים להם לעולם הבא.

ובאמת ראינו אצל עשיו הרשע,

שהיה מאמין גדול

והיה מכבד את אביו,

והאמין בכוח ברכותיו

של אביו

עד שנשבר לרסיסים כשהפסיד את הברכות,

ובכל זאת

איבד את עולמו

רק בשביל שהיה להוט

אחרי הנאות העולם הזה.

זה מתאים לדרשה הקודמת.

חמרה דה פורגיאטה

ומאיה דיומסת,

שנמשכים אחרי היין בהנאות, ברחיצה,

בהכל. אתם זוכרים את הדרשה? לא מזמן.

ואת הדרשה של אתמול.

אז הוא נמשך אחרי הנאות העולם הזה והפסיד בשביל זה את הכול.

אבל יעקב אבינו

לא נתפעל מכל חמודי תבל,

והיה מוכן לעשות קרי מכל כספו וזהבו וליתן לעשיו כדי לקנות ממנו את מערת המכפלה.

כל מה שהורוויח מלבן

עשה ערימה

של כל הכסף. מה לוקח את זה? תן לי את החלק במבערת המכפלה.

אשר כריתי לי

בקברי אשר כריתי לי

את הקבר,

הוא קרע, עשה קרי בשביל לקנות אותו.

אתם רואים?

יעקב מחשיב רק את העולם הבא.

העולם הזה הבל הבלים.

עשיו?

לא יכול בלי הנאות העולם הזה. מקפץ מגג לגג.

בעל המחבר אומר,

הדרשה הזאת נאמרה אחרי שעלו לארץ, אחרי השואה,

המשך למה שלמדנו אתמול בלילה.

בעת הזאת שזכינו לעלייה מסוימת

על ידי מצוות יישוב ארץ ישראל,

עלינו לפחד,

כמו שפחד יעקב אבינו,

שלא תהיה עלייתנו זאת מצד הטבע והמזל כעלייתן של אומות העולם.

משום שעלייה כזאת סופה ירידה וקליה חלילה.

לכן עלינו להתאמץ להגיע לסוג העלייה שבחר בה יעקב אבינו,

עלייה רוחנית

שהיא תלויה בבחירת האדם,

כי רק זו עלייה אמיתית

בהצלחה נחשפת.

ולמדנו אתמול שאם אדם

לא משתמש בכלים שהוא זכה להם, לתכלית שלהם, להשיג את הקדושה,

שורה עליהם טומאה

והוא מסתכן בסכנה גדולה.

אז לכן

יש זכות גדולה

שנתקבצו יהודים

לקהילות פז

במטרה להעלות עלייה גדולה,

לדקדק במצוות,

לעשות את רצון הבורא

באחדות כמה שאפשר,

וזו זכות גדולה מאוד.

וצריך לנצל אותה ולא חלילה לפספס אותה,

כי אז הסכנה גדולה,

וראינו כמה שלא ניצלו את זה לכוונות הטובות

שהורינו אותן,

איפה יידרדרו היום.

רבי חנניהו בן עגשיו אומר,

רוסו הקדוש ברוך זכות את ישראל,

לפיקו חרבו לעם תורו ומשוות,

שנאמר אדוני חפץ למען שדגו יגדיל תורו ויעדיר.