"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.  העליונים שאין בהם יצר אמירה אחת דיה להם, שנאמר בגזרת ערין פתגמא במאמר קדישין שאלתה, אבל התחתונים יש בהם יצר הרע, הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב, אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, שתי אמירות, אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, שתי אמירות הנזכרות הן שני סוגים של אמירות, וזה על פי מה שכתב רבינו יונה על הפסוק "לדעת חכמה ומוסר" לדעת חכמה ומוסר כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה, מה שאדם מוכשר הוא עושה את המעשים כראוי והוא עוזב את העבירות זה נקרא חכמה. לאחר שילמד וידע המצוות ומה הן העבירות צריך שילמד את הגנות של העבירות ואת האבדון הנמצא בהם, להרחיק נפשו מהם ולהוכיח עצמו בזכרון העונשים. זאת הידיעה תקרא מוסר. 

מה זה מוסר? אחר שלומד ויודע את המצוות ואחר שלומד ויודע מהן העבירות, צריך שילמד מה הגנות של העבירות ומה האבדון הנמצא בהן, להרחיק את נפשו מהן ולהוכיח עצמו בזכרון המעשים העונשים. כשאדם לומד את גנות העבירות, והוא לומד את האבדון שנמצא בהם, והוא מרחיק את נפשו מהם, וכל הזמן הוא מוכיח את עצמו ע"י שהוא זוכר את העונשים, זאת הידיעה תקרא מוסר. 

לכן תורתנו הקדושה, מלבד שהיא מלאה עצם ידיעות התורה והמצוות, וגם העבירות, לכן התורה הקדושה מלבד שהיא מלאה עצם ידיעות התורה והמצוות והעבירות, מה שמחוייבים לעשות ומה שמוזהרים להמנע מלעשות, הרי כיון שידיעות אלו אינן מספיקות לאדם מחמת יצר הרע שבו, ונפשו מתאווה וחושקת אל התאוה ומתעצלת ומתרפה לעשות אותו, לכן התורה מאיימת תמיד גם מפני העונשים, וזוהי הנקודה המוסרית שאמרו חכמים, והלואי לשתי אמירות יעבדו, לומר גם האמירה של עצם המצוה, וגם באזהרה מפני העונש. כי כל מצוה וכל עבירה, כל לאו, יש להם גם עונש, אז לכן הנקודה המוסרית זה מה שאמרו חכמים, והלואי לשתי אמירות יעמדו, אחד זה מה שלמדנו את עצם המצוה מה שצריך לעשות, אמירה השניה זה אזהרה מפני העונש. 

דוגמאות. לפני עיוור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך, לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, סומא זה לאו דוקא אדם שלא רואה בעיניו, אדם שלא רואה דבר או ענין ולא מודע לדבר זה גם נקרא סומא. אז לפני סומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו, ז"א בא לבן אדם לקנות את השטח של הבן אדם ונותן לו עצות, מה אתה צריך שטח כזה, מה יש לך לעשות עם שטח כזה, תמכור את זה, תקנה חמור, תקנה אותו, תסע, ובינתים הוא דואג שמישהו שלישי יקנה את השדה הזאת. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, כי אף אחד לא יכול לדעת מה בליבו של חברו, לידע אם דעתו של זה בעצה שהוא נותן האם היא לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה התכוונתי, לפיכך נאמר בו "ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך". דירבלק, הקב"ה רואה ושומע ויודע, ואדם ישלם. 

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו? לכך נאמר "ויראת מאלהיך", אוי, כמה אנשים הולכים ברחוב וכשהם רואים מישהו שהם לא רוצים להגיד לו שלום, משחקים אותו טרנק, מורידים את העיניים ובזה הם חושבים שהם יצאו, ולמדנו שזה גזל, גזלת העני בבתיכם. אדם שרגיל לקבל שלום ולא נותנים לו שלום זה גזל. אז אם כן, כיון שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט מזה ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו "ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך". 

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו? לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי הדבר הזה מסור לליבו של אדם, והיינו יכול להתעלם ולהגיד לא ראיתי אותך, סליחה, לא ראיתי אותך.

לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, במי מדובר? בעבד עברי שנמכר לישראל במלאכה שלא לצורך כדי לענותו. אז יש לאחד עבד אומר מה הוא עומד סתם, סתם הוע עבד? יאלה תעשה ככה תעשה ככה תעשה תה תעשה פה תעשה שם, תצבע תזה תזה תזה, דברים שאין בהם שום צורך, אין בהם שום ענין. אז בעבד עברי הנמכר למלאכה שאין בה צורך כדי להנאותו, אל תאמר לו החם לי את הכוס והוא אינו צריך, עצור תחת הגפן והוא אינו צריך שיבוא, שמא תאמר אין מכיר בדבר, אם זה לצורך או לאו, ואומר אני שהוא לצורך, הרי הדבר הזה הוא מסור בליבו לכך נאמר. לכך נאמר "ויראת מאלהיך", ז"א לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ז"א הקב"ה יודע אם אתה משעבד את האנשים סתם או למטרה רצויה ונעלה. 

ויש בכל אלה הענינים מקום להתבונן אל מי התורה מדברת, צריך להבין על מי התורה מדברת? אם היא מדברת למי שאינו ירא שמים, וזה אחד שהוא רוצה להונות את רעהו, או שהוא רוצה לרדות בפרך בעבדו העברי, או שהוא רוצה לייעץ בכוונה עצה שאינה טובה, אם התורה מדברת על אדם כזה מה יועיל? מה יועיל לאיש כזה ואתה לא תוסיף לומר ויראת מאלהיך, כשם שאינו ירא מן האזהרה והלאו, אינו ירא גם ממה שנאמר ויראת. אז ממילא לא יכול להיות שמדברים בסוג אדם כזה, לא מדברים באדם כזה שהוא אינו ירא שמים. ואם התורה מדברת במי שהוא חרד לדבר ה', אז האזהרה צריכה להספיק, יש התורה שאומרת אסור, לא תרדה בו בפרך, ואומרת והדרת פני זקן, או שהיא אומרת בפני עיוור לא תתן מכשול, זה מספיק, אם הוא ירא שמים, מה צריך גם איומים? צריך להזהיר אותו שה' רואה ומצלם ויודע? נו, אז מה התירוץ? אם הוא לא ירא שמים אז גם ויראת מה' אלקיך הוא לא ירא, ואם הוא כן ירא שמים אז לא מספיק אזהרה, מה צריך עוד להגיד לו שיראת, מה הוא לא יודע שה' רואה אותו? 

אלא לעניות דעתי יש בזה ענין עמוק מאד, אין המדובר באדם היודע בעצמו כי כוונתו להונות את חברו, הוא לא יודע בעצמו שהוא מונה את חברו, או שרואה את החכם בא ועושה עצמו כאילו לא רואה, הוא לא מבין שזה כאילו, כאילו אינו רואה, הוא בטח יגיד לעצמו שזה לא נעים וזה וזה, קשקושים, בלי הרגש לא במכוון, אינו יודע שמתכוון בליבו גם לתת עצה שאינה הוגנת למי שמתייעץ עמו, אם למכור את השדה ולקחת חמור, וכוונתו לקחת ממנו את השדה. ואם ישאלו אותו איך אתה עושה דברים כאלו? הוא יצטדק בפניהם כי אך לטובה התכוונתי, בשביל אדם כזה לא תועיל אף האזהרה ויראת מאלהיך כי הרי איננו ירא. ז"א בן אדם הוא מונה את חברו ובסוף הוא לוקח את מה שהוא רצה לקחת ממנו בדרך עקיפה. אז כמובן הוא יכול להגיד לעצמו, הוא בלאו הכי לא משתמש בזה, מה הטעם שהוא יחזיק איזה נכס או א יזה דבר בלי שום השתמשות, אז שיחליף את זה בחמור, ולא חבל שדבר כזה יהיה סתם ככה הפקר, ושיבוא מישהו ויקח את זה ואין לו מה לעשות עם זה, אני אקח את זה, אז אדם כאילו עושה לו טובה, כאילו הוא נותן לו להתפטר מהנכס, והוא לא מרגיש שבעצם הכל זה חרתה ברטה, לכן כתוב "ויראת מאלהיך".

אבל העומק בזה שהנגיעה מעוורת את עיניו של האדם, ואם הוא חומד את שדהו של חברו יטעה את נפשו כי באמת כוונתו לטובה, וכי הרצון לצער את חברו יטעה אותו שלא ירגיש בכך, וידמה לו כאילו באמת אינו מתכוון כלום, ולא רק כלפי אחרים הוא יכול להתייפות ולהצדק בפני מי שכוונתו לטובה, אלא הוא יטעה גם את עצמו, יחשוב בליבו שהכוונה היא טובה, והוא לא יבחין בשקר הטמון בתוך ליבו. לאנשים כאלה אמרה התורה "ויראת מאלהיך". 

לאיש כזה נתנה התורה הקדושה עצה נפלאה, מה העצה? כיצד עליו לרדת לעומק כוחות הנפש ולהבחין בנגיעה הטמונה, על זה נאמר "ויראת מאלהיך" כלומר, שלא די בידיעה בלבד שאסור לעשות את העבירה, מאחר שהוא טועה ואינו מרגיש את כוונתו הרעה הנסתרת, אלא על מנת להכיר את פנימיותו העמוקה מוכרח האדם להזדקק למחשבות מיוחדות וחשבונות של יראה, אחרת הוא לא יכיר את פנימיותו העמוקה אפילו ממנו, לכן מוכרח אדם להזדקק למחשבות מיוחדות וחשבונות של יראה, אחרת הוא לא יכיר את פנימיותו העמוקה אפילו ממנו, לכן מוכרח אדם להזדקק למחשבות מיוחדות וחשבונות כאלה, ויראת מאלהיך, צריך להזהיר אותו, הקב"ה רואה כל מעשיך אז לכן כדאי לך שתבדוק כל דבר ודבר, האם הכוונה הזאת היא רצויה על פי ה' או לא. ורק מחשבות היראה בכוחן לגלות לו את מצפון לבבו ולחשוף לו את הנסתרות, שיתחיל להרגיש אם אמנם כוונתו לטובה או לא. זהו שאמרו לנו, כל דבר מסור ללב, שרק הלב היודע אם לעקל או לעקלקלות, אז נאמר בהם "ויראת". 

לומדים מזה חובת לימוד המוסר, כמה צריך ללמוד מוסר, משום שע"י לימוד המוסר מסוגל האדם להכנס לתוך מצפוני לבבו, ולהרגיש מה שיש בו באמת, ולא להטעות את עצמו. ז"א המגן שיכול להגן על האדם שהלואי שבשתי אמירות הוא יעמוד, אמירה אחת זה מהמצוה ואמירה שניה זה לדעת את העונש ומה יבוא בגינה של העבירה, הלואי שזה יספיק שתי האמירות האלה.

אז הנה אנחנו רואים שיש אנשים שיכולים להפך קערה, שאפילו הם מתכוונים לרעה והם לא מרגישים שהם מתכוונים לרעה, ויש שגור על פיהם לשונות ופסוקים של הסברים כאילו הכל בסדר ואין שום בעיה בדבר. אז לכן "אמור אל הכהנים ולאהרן ואמרת אליהם", אמור ואמרת, שתי אמירות, אצל המלאכים די להם באמירה אחת, אבל אצלנו הלואי שיספיק בשתי אמירות. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה...