שנאת הרשעים - חלק א' | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'מצווה ועושה' שחיברו הרב שמואל דוד פריעדמאן שליט"א, חלק א' עמודים תקיג-תקטו)

פרק יב' 'שנאת רשעים והמסתעף' "הלא משנאיך ה' אשנא";

בגמרא (פסחים קיג' עמוד ב'): 'אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: 'מותר לשנאתו' פירש רש"י: 'הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו שנאמר (שמות כג, ה): "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו" מאי שונא? וכו' אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה?! והכתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך" אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר: 'מצוה לשנאתו' שנאמר (משלי ח, יג): "יראת ה' שנאת רע" עד כאן.

ואיתא באבות דרבי נתן (פרק טז'): 'רבי יהושע אומר: 'עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם' וכו' ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר: 'אהוב את החכמים ושנא את התלמידים אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ' אלא אהוב את כולם ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות! וכן דוד אמר (תהלים קלט, כא-כב): "משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" הלא הוא אומר: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" מה טעם? כי אני בראתיו ואם עושה מעשה "עמך" אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו'.

ופסק כן הרמב"ם לדינא (פרק יג' מהלכות רוצח הלכה יד') וזה לשונו: 'השונא שנאמר בתורה הוא מישראל לא מאומות העולם והיאך יהיה לישראל שונא מישראל?! והכתוב אומר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" אמרו חכמים: כגון; שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו' עד כאן.

וכן כתב עוד הרמב"ם (פרק יד' מהלכות אבל הלכה א'): 'כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות'.

וכן כתב רש"י (משלי ג, ל) וזה לשונו: 'ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו'.

וכתב הרשב"ם (פרשת קדושים): 'דזה כוונת הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך" אם "רעך" אם טוב הוא אבל אם הוא רשע כתיב: "יראת ה' שנאת רע" וכן כתב האור החיים הקדוש (פרשת קדושים: 'ודקדק לומר: "אחיך עמך" לומר; שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך אבל שונאי ה' כגון; המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם ואדרבה! צריך לשנאותם כאומרו (תהלים קלט, כא): "הלא משנאיך ה' אשנא".

וכתב המנחת חינוך (מצוה רמג' אות א'): 'דאף דאם מאמין בעיקרי הדת ודינו כאח וריע לכל דבר מכל מקום לענין מצוה זו גילתה התורה דמצוה לשנוא אותו'.

דוקא כשאינו מקבל תוכחה;

והנה מבואר מלשון הרמב"ם הנ"ל דמה שאמרו בגמרא דהרואה אדם עובר עבירה מותר לשנאתו היינו; דוקא בשהתרה בו ולא חזר אבל כל זמן שלא התרה בו ולא הוכיחו אסור לשנאתו אף שראהו עובר עבירה.

וביותר מפורש כן בהגהות מיימוניות (רמב"ם הלכות דעות פרק ו' אות א') שכתב וזה לשונו: 'ודוקא שהוא "רעך" בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצות לשנאתו שנאמר: "יראת ה' שנאת רע" וכו' ומציין מקור הדבר (פסחים שם) הרי דמפרש ג"כ דהגמרא מיירי במי שמוכיחו ואינו מקבל תוכחה.

והסמ"ג כתב עוד יותר לא תעשה ה' וזה לשונו: 'אמנם אם ראה אדם באדם דבר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאתו כדאמר (פסחים): "כי תראה חמור שנאך רובץ" דמיירי בזה הענין שראה בו דבר עבירה שמותר לשנאותו' וכו'.

וכן מדוייק לשון החינוך (מצוה רלח'): 'בשנאת הרשעים אין בו איסור אלא מצוה לשנאותם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהן שנאמר (תהילים קלט, כא): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט" עד כאן לשונו.

ישוב פירוש רש"י בערכין עם הגמרא בפסחים;

ובספר ברית משה על הסמ"ג אות ג' כתב: דבזה יתיישב מה דקשה על רש"י דבמסכת ערכין טז' עמוד ב על הברייתא: 'יכול לא יכנו? וכו' תלמוד לומר: "לא תשנא" בשנאה שבלב הכתוב מדבר' פירש רש"י: 'לא יכנו בשעת תוכחה' ומבואר דרש"י מוקים לה להברייתא בשעת תוכחה דאף בשעה שמוכיח לחבירו יש בו לאו של: "לא תשנא" ולכאורה כיון דמיירי באדם שעבר עבירה והוא מוכיח אותו על כך הרי אין בו הלאו של: "לא תשנא" ואדרבה! לרב נחמן בר יצחק גם עשה איכא.

אבל לפי דברי הרמב"ם והסמ"ג אתי שפיר דהגמרא בפסחים מיירי באדם שעבר עבירה והוכיחו פעמים רבות ואינו מקבל תוכחה ולהכי מותר לשנאותו אבל באדם שעדיין מצווין עליו להוכיחו ולהחזירו למוטב בוודאי אית ביה גם הלאו של "לא תשנא" ולכן שפיר מפרש רש"י דמיירי בשעת תוכחה דכיון דהוא עוסק במצות תוכחה עדיין מצווה הוא עליו שלא לשנאותו כל זמן שלא נתברר שאינו מקבל תוכחה.

אף שהוא רשע מצוה לסייעו בפריקה וטעינה;

מבואר בגמרא פסחים הנ"ל דאף דמיירי במי שהוא רשע ומותר לשנאתו ואדרבה מצוה יש בשנאתו מכל מקום צותה התורה: שיסייע עמו בפריקה וטעינה.

ובטעם הדבר כתב הרמב"ם שם: 'ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת שנאמר יחזקאל לג, יא: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" עד כאן.

ועוד יותר כתבו התוספות בפסחים שם וזה לשונו: 'ואם תאמר דבאלו מציאות בבא מציעא דף לב' ושם אמרינן: 'אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו' והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו ויש לומר: כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב משלי כז, יט: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר' עד כאן. 

ומבואר חידוש גדול דאף דמצוה לשנאתו כיון שהוא רשע מכל מקום צריך להקדים ולטעון במשאו כדי לכוף את יצרו שלא יבואו לידי שנאה גמורה.

אולם בתוספות בבא מציעא שם וכן ברמב"ן בבא מציעא שם ובנימוקי יוסף שם נקטו דכהאי גוונא באדם רשע לא שייך כפיית היצר כיון דרשע מצוה לשנאותו לית ביה כפיית היצר והגמרא מיירי בשונא סתם ולא בשונא מחמת עבירה.

וכן פסק הרמ"א בחושן משפט סימן ערב' סעיף י' וזה לשונו: 'ודוקא בשונא בעלמא דלא עבד איסורא אבל אם עביד איסורא ושונאו משום שעבר עבירה אין צריך לטעון עמו כדי לכוף יצרו דהא יפה עושה ששונאו' עד כאן לשונו.

עזות פנים;

בתענית ז' עמוד ב': 'אמר רבה בר רב הונא: 'כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו: 'רשע!' שנאמר משלי כא, כט: "העז איש רשע בפניו" רב נחמן בר יצחק אמר: 'מותר לשנאותו שנאמר קהלת ח, א: "ועז פניו ישנא" אל תקרי ישנא אלא ישנא' ופירש רש"י: 'מותר לשנאותו אף על גב דכתיב: "ואהבת לרעך כמוך"'.

ועיין בקהלות יעקב להגאון מסטייפלא זצ"ל ערכין סימן ד' שנתעורר בכך על שהפוסקים לא הביאו דין זה להלכה.

"אשרי העם יודעי תרועה";

ובאורחות צדיקים שער השנאה כתב: 'יש שנאה שהיא מצוה כגון; אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו שנאמר משלי ח, יג: "יראת ה' שנאת רע" ואומר תהלים קלט, כא-כב: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" וישנא שקר ודבר כזב סוף דבר: ישנא כל דבר המרחיק אותו והמונעו מאהבת יוצר הכל כענין שנאמר תהלים קיט, קכח: "כל אורח שקר שנאתי" וזה כלל גדול שישנא אדם כל דבר שקר וכל מה שיוסיף שנאה לדרכי השקר יוסיף אהבה לתורה כדכתיב תהלים קיט, קסג: "שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי" ויאהב אמת ושלום כדכתיב זכריה ח, יט: "והאמת והשלום אהבו" עד כאן לשונו.

ולענ"ד נראה לפרש הפסוק תהלים פט, טז: "אשרי העם יודעי תרועה" דהנה בספה"ק בת עין פרשת האזינו כתב: 'דתרועה הוא לשון ריעות והתחברות רצה לומר מצות: "ואהבת לרעך כמוך" שהוא בחינת ריעות שהוא – 'כלל גדול בתורה!' עיין שם בדבה"ק והנה אף אמנם שהפליגו חז"ל במצות "ואהבת לרעך כמוך" מכל מקום לעומת זה ברשעים אדרבה! מצוה להרחיק מהם ואסור לאהוב אותם וזה שאמר: "אשרי העם יודעי תרועה" שהם יודעים עם מי מותר להתרועע ולהתחבר.