רפיון בחודש אלול. מדוע? | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום יהודה בן יונה ויונית בת ימימה יזכו להיפקד בבן זכר, צדיק, אוהב השם,

ויזכה להיות איש חסד, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אמן.

אמן.

אף אחד שאלתי מאת אדוני, אותה אבקש,

שבתי בבית אדוני כל ימי חיי.

טבעו של האדם

שאין הוא רוצה לחשוב חשבונות בדבר חובתו בעולמו.

ככה הטבע של האדם,

אדישות ורפיון.

לא רוצה לחשוב חשבונות

בדבר חובתו בעולמו.

ואף על פי

שהחשבונות הללו הכרחיים לקיומו ומצבו,

אינו רוצה להתעסק בהם.

מדוע?

כי הוא יודע ומכיר

את מח ערכו.

הוא יודע שהוא קטן

לעומת גודל החיובים

שהוא חייב בהם, כמו ששמענו בדרשה אתמול

למי שהבין אותה בירושלים.

ובהיות כי עניין זה כשעצמו

מעיק על האדם,

מכאיב לו,

מצער אותו,

שהוא יודע שלפי מיעוט ערכו אינו יכול לצאת ידי חובתו בכל מה שמוטל עליו,

אז לכן הוא נשמט מלערוך חשבון לנפשו.

כי מי רוצה להצטער ולחיות בכאב ובצער?

מכיוון שאינו עורך חשבונות,

מצבו גרוע יותר ומאוד.

כי בלי חשבון אין דעת.

ובלי דעת.

הרי הוא כלא נחשב.

חסד גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם,

שקבע לעמו ישראל מועדים וזמנים

שבהם יהיו ישראל מוכרחים לעשות חשבון.

זו הזדמנות פז שאדם יצא מן השגרה מסמיות העין

שחי בלי חשבון ובלי התבוננות.

לזה הוקבעו ימי אלול,

ימים שהקדוש ברוך הוא קבע לחשבון המעשים

ולהתעוררות לתשובה.

למרות שאדם חייב בתשובה כל יום,

שוב יום אחד לפני מיתתך,

ואב שלמה המלך בחוכמתו אמר,

בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

למשל,

למלך שאמר לעבדיו

שהוא מזמין אותם

ביום פלוני

לסעודה.

מתי יום פלוני?

הוא לא אמר.

אבל תדעו שליום פלוני

אזמין אתכם לסעודה.

חכמים שבאים

לבשו בגדי לבן והמתינו.

אולי יקרא עכשיו המלך, אולי מחר, אולי אתה לא יודע מתי.

טיפישים שבאים

אמרו מתי שיקרא נתלבש.

יום אחד הוא קרא,

חכמים נכנסו לסעודה, וטיפישים לא נכנסו,

לא הספיקו.

אומר שלמה המלך, אתה מוזמן לסעודה למעלה.

שם אתה אוכל את כל מה שבישלת בעולם הזה.

הסעודה שלך מחכה למעלה.

אז תדע לך,

אתה לא יודע איזה יום הוא יקרא לך לסעודה.

אז חכמים, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ללא רבב, ללא כתמים, ללא כלום,

בלי גיהוץ,

בלי ניקיון,

בלי שטיפה, בלי הדחה,

בלי שרפה בגיהינום,

ישר לגן עדן.

כי בגדיך לבנים.

אז הוא מוזמן ישר לסעודה.

אבל טיפישים אומרים, מה אני דואג? יש זמן, אני עוד צעיר.

עד שהוא יקרא לי ועד שזה,

בינתיים אני אענה בעולם הזה.

אז אומר שלמה המלך,

בכל עת יהיו בגדיך הלבנים.

אל תשאיר עליך רבב וכתם

והחטא והעבירה.

מייד לנקות, לא להמתין עד ראש השנה ולא לחג.

מייד, כי אתה לא יודע, כולם מתים בראש השנה, אחרי ראש השנה.

כל השנה מתים.

מי יודע מתי יבוא איתו.

מכל מקום קבע הקדוש ברוך הוא ברחמיו את הימים האלה לימי התשובה,

ואת יום הכיפורים כיום תשובה לכל,

וביום הזה יהיה אדם מוכרח להתעורר לתשובה,

ולכל הפחות יהיה לו יום אחד קודש לדבר הגדול הזה,

וכך הוא לשון רבנו יונה בשערי תשובה.

ומצוות עשה מן התורה,

להעיר אדם את רוחו,

לחזור בתשובה ביום הכיפורים.

על כן הזהירנו הכתוב שניטהר לפני אדוני בתשובתנו,

והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.

ובטובו הגדול

קבע לנו הקדוש ברוך הוא גם את יום טוב דראש השנה ליום הדין,

בו יהיה האדם נידון על כל מעשיו,

ויצטרך לתת חשבון אם צדקו מעשיו, אם לאו.

ומכיוון שכך,

אז ודאי שיש הכרח

לעיין בכל המעשים ולפשפש בהם כדי שיוכל להשיב

לשואלו דבר.

אין לך חשבון נפש, אתה לא יודע מה עשית,

מה לא עשית, מה חסרת.

ואבותינו וריבותינו

הוסיפו

והתקינו לנו חודש אלול לעשות בו הכנה לזה העניין.

זה לא עוד חודש,

זה חודש של חשבון נפש והכנה

לקראת יום הדין.

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה,

עלה אלי ההרה.

והעבירו שופר בכל המחנה,

שהרי משה עלה להר.

והקדוש ברוך הוא נתעלה אותו היום באותו שופר.

על כן התקינו חכמים,

שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול,

כל חודש אלול,

בכל שנה ושנה.

ועל זה סיים הראש,

בנתינת טעם לדבר,

וזה לשונו.

כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה. תקיעת השופר זה לא לשמוע שופר וללכת הביתה.

זה לעורר את האדם שהוא צריך לשוב בתשובה.

שנאמר, אם ייתקע השופר בעיר

ועם לא יחרדו,

זהו חסד גדול שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא,

ושעשו עמנו חכמים, זיכרונם לברכה,

שייסדו עבורנו זמנים מיוחדים לעורר אותנו לשוב בתשובה.

מטבע הדברים,

הזמן חולף במהירות

בלתי מורגשת.

וכך

חולף יום אחר יום,

שנה אחר שנה,

בלי התבוננות והתעוררות.

כמו שחלפה שנה שעברה,

ככה יחלוף העתיד

ויעבד בתהום העבר.

חיי האדם יפרחו להם בלי חשבון בדעת.

וזהו עניינו של הזמן,

שהוא דבר שאינו מורגש

אלא מושכל,

עד שקשה לאדם לאחוז בו.

לא מרגישים שזמן עף.

מה שעה? יואו!

מה אתה אומר? כבר ככה?

זה אפילו שעף לו שעה, שעתיים.

הוא משתומם איך זה עף.

איפה זה הלך?

רק בשכל אפשר להשיג את זה, אבל בחוש אי אפשר.

אז אם אדם לא נותן דעתו על הזמן

שנאבד ממנו,

שזה הדבר הכי הכי יקר.

אמרנו בדרשות העבר,

שאם בן אדם,

אומרים לו נותרה לך שעה,

אבל אומרים לו יש אפשרות להאריך את ימיך בעוד חודש,

אתה מוכן לתת את כל מה שיש לך?

לא תיתן, ייקחו לך.

חדיב שתיתן, לא בשביל עוד חודש.

אז בשביל עוד חודש אתה מוכן לתת את הכול?

כמה חודשים יהיו לך בחיים?

ונתת את החיים

בשביל הכלום.

בשביל שאתה עכשיו מוכן לתת הכול

בשביל חודש.

ואני מגזים חודש.

גם בשביל יום אדם יסכים.

אז זאת אומרת, אדם אין לו ערך לחיים בכלל.

הוא מבזבז את החיים. נתנו לו חיים, זה הדבר הכי הכי חשוב בעולם.

לזה עזר לנו הקדוש ברוך הוא וקבע מועדים מיוחדים,

חודשים וימים מיוחדים,

ועל פי קביעות

הזמנים המיוחדת והסימנים המיוחדים של אותם זמנים,

יעלה ביד האדם להרגיש את הזמן כדבר מורגש,

ויזכור את העבר הרחוק

על כל מה שהתרחש בו.

זאת החובה בימים האלה של אלול,

מתוקנים להתעוררות לתשובה,

להתבונן בעבר שלנו על פי סימניו,

שנוכל לתקן את העתיד על פי אותו עבר.

לדעת מה היו המכשולות שלנו,

מה היו החולשות שלנו,

ולקבוע דרך לעתיד באופן שלא נשוב לאותן

מכשולות וחולשות.

חכמים אמיתיים כותבים בכל יום

מה התרחש היום לא טוב.

יש מציינים גם מה עשו טוב.

ובסוף יום הם עושים סיכום,

יואו, זה לא, זה ביטלתי, זה לא עשיתי, זה שכחתי, זה ככה, זה ככה, זה הברכות שנשמטו מפי, זה ככה, ככה.

מחר

אני עובד על זה שאני לא חוזר על זה יותר.

וככה הוא מתקן כל יום את מה שעשה אתמול לא טוב.

ואם מתרחש עוד משהו,

אם מתרחש עוד משהו,

אז כותב עוד פעם ומתקן למחר.

עוד תיקנו לנו הקדמונים לומר בחודש זה, בכל יום, את המזמור לדוד אדוני אורי ואישעי ממי אירה.

כל הפרק מדבר בעניין הביטחון המוחלט בשם.

שהשם עוזר בכל העניינים הגשמיים והרוחניים.

כשאדם בוטח בשם כראוי, אין לו לירה משום דבר.

אין לו לפחד משום דבר.

ואפילו מן היצר הרע,

אין לו לאדם לפחד בכלל,

כשהוא סמוך ובטוח שהשם יעזרנו להימלט ממנו.

זה מה שאומר הפסוק.

אם תחנה עליי מחנה,

לא יירה ליבי.

זאת אומרת, אם הקדוש ברוך הוא אפילו יביא על אדם מחנות

של אויבים,

לא יירה ליבי.

אם תקום עליי מלחמה,

בזאת אני בוטח.

מי זה זאת? תכף נראה מי זה זאת.

באיזו מלחמה מדובר?

במלחמה היותר גדולה

שיש לאדם, שזוהי מלחמת היצר.

כמו שאומר בעל חובת הלבבות,

בפרק ה' בייחוד המעשה,

מעשה בחסיד אחד שפגע באנשים השבים ממלחמת האויבים,

אמר להם,

שבתם מן המלחמה הקטנה,

התעתדו למלחמה הגדולה.

אמרו לו, מהי המלחמה הגדולה?

אמר להם, מלחמת היצר בחייליו.

זה שאומר דוד המלך עליו השלום.

שאפילו מייצר הרע אינו ירא כלל,

בהיותו סמוך ובטוח בשם,

והוא חש את הכל באמת,

שכל הכוחות האחרים אינם קיימים.

כל הכוחות בטלים אצל כוחו של הקדוש ברוך הוא,

ואפילו מעשה כשפים.

הכל.

ואם כאין וכאפס וכלא נחשבים.

כמו שאתה מוצא את דוד המלך שהרג את הארי ואת הדוב ביום אחד,

וגם יצא ללא חת

לקראת גוליית הפלישתי,

שהיה לו שריון מכף רגלו ועד קודקודו,

והוא יצא נגדו עם חלוקי נחל.

אז באיזה אופן בטוח היה דוד המלך מייצר הרע?

מה גרם לו לפתוח?

הוא אומר, בזאת אני בוטח.

אין זאת אלא תורה שנאמר, וזאת התורה

אשר שם משה.

עלינו לדעת,

כי הגם שאין אנחנו יכולים

לשבות בנפשנו דמיון

למעלתו של דוד המלך עליו השלום, ביראת השם,

בביטחון בשם,

אבל לשבת בבית המדרש אנחנו כן יכולים.

אחת שאלתי מאת השם, אותה אבקש שבטי בבית השם כל ימי חיי,

אומר דוד המלך. זה גם אנחנו יכולים. יש בית מדרש, אתה יכול לשבת.

ואם השם עזר לנו ואנחנו נמצאים בעולי התורה, בישיבה, בכולל,

אז זכינו לשבת בבית השם.

אבל מה הבעיה?

צריך להכיר ולהרגיש שאתה בבית השם,

ולעשות,

ולערוך חשבון נפש.

עד כמה אנחנו בפנים

או בחוץ?

אפשר להיות בפנים ובחוץ.

כשאתה בפנים אתה חושב בחוץ.

אז צריך לבדוק כמה זה רפוי בידינו, הישיבה בפנים.

בכל רגע קל, בכל סיבה קטנה, אנחנו מסוגלים לצאת מהלימוד.

בעלו ישיבת ערעי,

להביא שיבשמה.

על מי שיושב בבית השם לדעת.

בית השם זה לא הכתלים שאתם רואים פה

בארבע רוחות.

זה לא בית השם.

לא מה שמוקף עצים באבנים נקרא בית השם.

כשיש מחיצה של בני אדם,

כולם יושבים במקום אחד ועוסקים בתורה וביראת שמיים,

זה כותלי בית המדרש האמיתיים.

זוהי המהות האמיתית של בית השם.

ממילא,

כל מי שיוצא ממקומו ומתבטל מתלמודו,

הוא הורס את בית השם ומפיל את המחיצות.

כי הוא חלק מהמחיצה, הוא סוטר

את המחיצות שמעמידות

את בית השם.

נמצא שעל כל אחד

רובצת אחריות גדולה.

נשמור את הבית הגדול והקדוש הזה, את בית השם,

שהוא מעוזנו ומבטחנו.

לכן צריך כל אחד להתאמץ לשמור

את הסדרים

כי הם העמודים של בית השם,

ובעת שיושב בבית השם

עליו לחשוב חשבונו של עולם

במלחמות שלו נגד יצרו הרע.

צריך שיהיה לו ביטחון איתן בשם

שיעזור לו לנצח כרצונו את יצר הרע,

ואז יצליח.

אז אם הוא עושה חשבונות,

פירושו שהוא לא מפקיר את עצמו ביד היצר,

כי היצר כובש מדי פעם חתיכה ונתח

אצל האדם,

ומשריש בו דברים לא טובים,

והרגלים לא טובים.

יכול בן אדם

פתאום

לחלוץ תפילין כשכולם אומרים, אשרי יושבי ביתך וטלית והכול,

ואתה שואל אותו מה קרה,

איך אתה מספיק?

איך הגעת כבר? כולם רק מתחילים אשתר, אתה כבר חולץ?

יצר רע, סידר לו פטנט.

הוא אומר, לא, אני צריך להכין את המצלמה בשביל לצלם, אני צריך ככה.

אז לכן, מי התיר לך דבר כזה? מאיפה זה נאמר? לפני שמתחילים להתפלל, תכין מצלמה, תכין את הכול.

לא עושים דבר כזה, עושים חלקים,

מסיימים פה, אחר כך ממשיכים, אחר כך עוד מעט בבית תמשיך,

במנחת תשלים, אש אדה.

מה זה?

ככה יצר רע, אלוף העולם,

לתת לאדם היתרים, תירוצים, כל מיני שטויות.

אין דבר כזה.

צריך לעשות חשבון נפש,

איך הוא עובד עלינו שנקל בעבודת האלוקים.

אז אם אדם יפתח בשם כמו שצריך,

אם אבן הוא נימוח,

ואם ברזל הוא מתפוצץ,

עץ היצר הרע,

וככה מנצחים אותו.

בזאת אני בוטח.

רבי חנני אומר, כשהוא אומר

רצו הקדוש ברוך הוא זכות ישראל,

לפי כל חרבו רם תרו ומספוות,

שנעמו רזלנו אבס למען סדגו,

יגדיל תרו ויעדיל.