הספר תומר דבורה | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לעילוי נשמת גרמה בן עווד טיירי, ולעילוי נשמת שכה בת מוסה מנוחתם עדן אמן, אמן! 

ספר תומר דבורה

האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאילו ידמה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא יתדמה לקונו. לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות. ורמוזות בסוד הפסוקים במיכה ז, יח: 'מי אל כמוך, נושא עוון, ועובר על פשע, לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו, מימי קדם'.

אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו. ועכשיו נפרש אותן הפעלות י"ג שראוי שתהיינה בו באדם:

המידה הראשונה- 'מי אל כמוך', המידה הזאת מורה על היות הקדוש ברוך הוא מלך נעלב, סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכוח עליון השופע עליו. שני דברים אלה מוסכמים שה' משגיח על כל אדם ואין שום נסתר מלפניו, ואין רגע אחד שאדם לא ניזון ומתקיים מהכוח העליון שה' משפיע עליו ונותן לו חיותו בכל איבריו.

אז ה' מסתכל ונותן לך כוח ויכולות, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע עליו שפע קיומו ותנועת אבריו. אין רגע שאדם חוטא ולא באותו רגע ממש ה' משפיע לו כוחות! ומקיים את התנועה של האיברים שלו. 

ואם היות שהאדם חטא בכח ההוא שה' נותן לו באותו רגע, לא מנעו ממנו כלל, לא עושה לו הפסקת חשמל מעמיד אותו ומת, אלא סובל הקדוש ברוך הוא עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והאדם מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון ומכעיס את ה' בכוחות שהוא נותן לו עכשיו! והקדוש ברוך הוא סובל. סובל עלבונו.

ולא תאמר שאינו יכול למנוע ממנו הטוב ההוא ח"ו, שהרי בכוחו ברגע כמימרא לייבש ידיו ורגליו כמו שעשה לירבעם, ועם כל זאת שהכוח בידו להחזיר הכוח הנשפע ההוא והיה לו לומר כיון שאתה חטא נגדי תחטא בשלך בבקשה לא בשלי. לוקח לו את הכוחות ועכשיו תחטא אם אתה רוצה, הוא נהיה גופה. תחטא בשלך נראה אותך.

לא מפני זה שיש לו את האפשרות הזאת מנע טובו מן האדם דהיינו השפע והכוחות שהוא נותן לו, אלא סבל עלבון והשפיע הכח והטיב לאדם טובו. הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא ישוער. ועל זה קוראים מלאכי השרת להקדוש ברוך הוא מלך עלוב. [כך כתוב בפרקי היכלות פרק כה'] 

וזה מה שאמרנו שהמידה הראשונה של רחמים 'מי אל כמוך', תראה לי עוד אל שיש לו כח כמוך שיכול לבלום ולא לעשות מה שביכולתו לעשות, אתה אל ואתה בעל חסד המטיב, אל בעל כח לינקם ולאסף את שלך, את כל הכוחות שנתת לאדם הזה הרשע! ועם כל זאת אתה סובל ונעלב למה? עד ישוב בתשובה. הקדוש ברוך הוא מוכן לסבול עלבון עד ישוב בתשובה.

הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה, רצוני הסבלנות צריך שלאדם יהיה סבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו שאתה משפיע על האדם שפע ונותן לו ונותן לו ונותן לו ומשפיע נגד השפע נגדך. ועם כל זאת לא יאסוף טובתו מן המקבל. תאר לך שאחד מבקש ממך טלפון תעשה לי טובה תן לי טלפון מצלצל ואומר 'תשמע זה שנתן לי את הטלפון תעשה לו ככה וככה ותעשה לו ככה וככה, אתה שומע שהוא אומר בטלפון שלך לשני תעשה לו ככה וככה ואתה לא לוקח לו את הטלפון נותן לו לסיים טייק יור טיים תמשיך לדבר. זה רק שיחה אחת תאר לך כל הזמן משפיע שפע משפיע משפיע משפיע ומשתמשים בזה נגדו, מחללים שבת עושים עברות עושים הכל והקדוש ברוך הוא ממשיך למה? אולי יחזור בתשובה. 

מי אל כמוך. לכן אמרנו בהקדמה אדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה בצלם ודמות. כי אם ידומה בגופו ולא בפעולות אז הוא מכזיב את הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים, צריך שהפעולות שלנו ידמו לפעולות של הקדוש ברוך הוא.

מידה שניה- 'נושא עוון' – מידה זו הרי זה גדול מהקודם שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כל עוון שאדם עושה נברא מלאך משחית מהעוון. כמו שאמרו באבות פרק ד' משנה יד': 'העובר עברה אחת קונה לו קטגור אחד ואותו קטגור עומד לפני הקדוש ברוך הוא ואומר פלוני עשאני, ואין ברייה מתקיימת בעולם אלא בשפעו של הקדוש ברוך הוא והרי המשחית הזה עומד לפניו ובמה מתקיים? אין ברייה בעולם שלא מושפעת קיום וחיות בלי הבורא כולם מושפעים מה' חיות, עכשיו נבראה ברייה חדשה על ידי העברה שעשה האדם אז הוא צריך לקבל חיות שפע הוא צריך להתקיים איך הוא יתקיים?

אז הדין נותן שיאמר הקדוש ברוך הוא 'איני זן משחיתים ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו 'אני הבאתי אותך לעולם? הוא ברא אותך שיאכיל אותך' זה הדין. והיה המשחית יורד ונוטל את נשמתו של הבן אדם. כי מה הוא נברא משחית! אז היה חוזר אל האדם שברא אותו ומשחית אותו! או שהיה כורת אותו! או נענש עליו כפי ענשו! עד שיתבטל המשחית ההוא. זה כמו שאדם מקבל בקרבו מחלה והיא משחיתה אותו. אתה המצאת אותה אתה בראת אותה-היא אוכלת אותך! לא משנה מה הסיבה היתה שאכלת מאכלות אסורות או עשית ככה או עשית ככה, אתה גרמת וזה משחית. 

אז ככה היה ראוי שיהיה, אבל אין הקדוש ברוך הוא עושה כן, אלא נושא עוון, נושא וסובל העוון, [נושא הכוונה כמו סבל נושא וסובל את העוון עליו] וכמו שהוא זן העולם כולו הוא גם זן ומפרנס את המשחית הזה עד שיהיה אחד משלשה דברים, או ישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסגפיו, אם אדם עשה תשובה על ידי התעניות שהוא עושה הוא יכול לבטל ולכלות את המשחית, או יבטלהו שופט צדק בייסורים ומיתה, הקדוש ברוך הוא יבטל את המשחית על ידי שהוא יביא ייסורים על האדם שברא את המשחית או על ידי מיתה. או ילך בגיהינום ושמה הוא יפרע לו חובו. אחת משלושת הדרכים.

וזה שאמר קין: "גדול עווני מנשוא" זאת אומרת את העוון שלי אי אפשר לשאת, העוון כל כך גדול שאי אפשר לשאת אותו, הוא רצח חצי עולם.

ופרשו ריבותינו זיכרונם לברכה בתנחומא: 'כל העולם כלו אתה סובל ירצה זן ומפרנס' זאת אומרת קין אומר: אתה את כל העולם סובל פירושו זן ומפרנס את כולם, ועווני כבד שאין אתה יכול לסובלו, אתה לא יכול לפרנס את העוון שלי עד שאשוב ואתקן, אם כן הרי זה מידת סבלנות 

גדולה שיזון ויפרנס ברייה רעה שברא החוטא! עד שישוב.

תתאר לך שרודר שאתה מארח אורח ופתאום מביא לך עוד בן אדם ומכניס אותו לסלון, סליחה אורח מזמין אורח מאיפה הבאת אותו כאילו קיבלת רשות ממנה מה אתה ממציא לי אורחים דואג לי אילו לחסדים מה אתה עושה? ואם מביא לך רוצח לתוך הבית, אה מביא לחך לבית רוצח?! ולא אחד יש כאלה עושים עברות כל היום בוראים משחיתים משחיתים והקדוש ברוך הוא צריך לזון ולפרנס אותם, זה נקרא 'נושא עוון'. 

אז מזה ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן לסבול עוול חברו ורעותיו שהריע עד שעור כזה שעדיין רעתו קיימת שחטא נגדו והוא יסבל עד אשר יתקן חברו או עד שיתבטל מאליו וכיוצא בזה. צריך להיות סבלן עד שיתוקן. כל זה מדובר בבין אדם לחברו כן. לא מדובר כלפי שמיא לגבי דברים שאנחנו אומרים שצריך למחות וכו. אז צריך להיות סבלן.

מידה שלישית- ועובר על פשע- זו מידה גדולה שהרי אין המחילה על ידי שליח אלא על ידו ממש של הקדוש ברוך הוא! ככתוב בתהלים קל, ד: 'כי עמך הסליחה' ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ עוון, מי רוחץ את העוון אדם עשה עוון מי רוחץ את העוון? הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כתוב בישעיה הנביא ד, ד: 'אם רחץ ה' את צואת בנות ציון' אתה שומע, אתה עושה לכלוך טינופת לא רוצה להגיד אפילו מה, וצריך שיבוא הקדוש ברוך הוא וירחץ את זה, הוא עובר על פשע, הוא בעצמו 'כי עמך הסליחה! וכן כתוב ביחזקאל לו, כה: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' אחרי שנטמאתם והכל אני צריך לטהר אתכם. והיינו שהוא עובר על פשע שולח מימי רחיצה ועובד ורוחץ הפשע! אז אתה מאלץ את הקדוש ברוך הוא לעשות דברים כאלה? 

והנה ממש כדמות הזה צריך להיות האדם, שלא יאמר וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית? לא יאמר כך, שהרי האדם חטא והקדוש ברוך הוא בעצמו שלא על ידי שליח מתקן את המעוות ורוחץ את צואת עונו!

מכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא יתבייש לשוב לחטוא שהרי המלך בעצמו רוחץ את הלכלוך של בגדיו את הטינופת שלו. אפילו דוד המלך אומר 'הרף כבסני מעווני ומחטאתי טהרני' הוא יודע מה שהוא גרם, זה הצריך את הקדוש ברוך הוא לכבס ולרחוץ. זה נקרא 'ועובר על פשע'.

מידה רביעית- לשארית נחלתו - הנה הקדוש ברוך הוא מתנהג עם ישראל בדרך זה לומר, 'מה אעשה לישראל והם קרובי' מה לעשות משפחה משפחה מה אני יכול לעשות אלה הקרובים שלי, הם שאר בשר לי עמהם שהם בת זוג להקדוש ברוך הוא, וקורא לה בתי, אחותי, אמי. כמו שפרשו חכמים זיכרונם לברכה. אז זאת אומרת אנחנו שאר בשר- משפחה. וכתוב 'ישראל עם קרובו' ממש קרבה יש לו עמהם והם בניו! וזה מה שאומר 'לשארית נחלתו' אנחנו שאר בשר כמו שאומרים וסוף סוף הם נחלתו! ומה אומר? אם אענישם הכאב עלי! אחד מרביץ לילד שלו לא כואב לו? אין לו ברירה הילד לא מתנהג כראוי אבל כואב לאבא! ככתוב בישעיה סג, ט: 'בכל צרתם לא [לו] צר' אבל כתוב לא ב- 'אלף' וקוראים לו ב- ו', 'בכל צרתם לא צר' ב- 'אלף', לומר שהצער שלהם מגיע לפלא העליון, וכל שכן לדו פרצופין שבהן עיקר ההנהגה [מושגים בקבלה] וקוראין ב- 'ו' לו צר. וכתוב בשפטים, ז: 'ותקצר נפשו בעמל ישראל לפי שאינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו'. כואב לקדוש ברוך הוא כואב לו מאוד שהוא צריך להצר ולצער את ישראל. 

אז כך יתנהג האדם עם חברו, כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש חלק של שרודר בבזאלי ובבזאלי יש ביונה ו. ובזה חלק זה מזה, לכך אינו דומה מרובים העושים את המצות כל זה מפני כללותם, ולכך פרשו רבותינו זיכרונם לברכה על הנמנה מעשרה ראשונים בבית הכנסת אפילו מאה באים אחריו מקבל שכר כנגד כלם, מאה ממש כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלה וכל אחד מהעשרה יש את העשרה הרי זה מאה, הרי עשר פעמים עשרה זה מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה, אם כן אפילו יבואו מאה הוא יש לו שכר מאה, וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחברו וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחברו בו! כיוון שאתה כלול מכולם אז אתה חוטא ואתה נפגע ואתה גם פוגע בחלק חברך שנמצא בך. נמצא מצד החלק ההוא חברו ערב עליו. אם כן הם שאר זה עם זה לכן חייב להוכיח, זה הוא חוטא מה אכפת לי? אתה מעורב גם! אתה ערב כמו אדם שניכנס ערב בחברו הוא לא משלם אתה משלם. ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו למה? שהרי הוא- הוא ממש! 

ומטעם זה נצטווינו בויקרא, יט: "ואהבת לרעך כמוך" וראוי שירצה בכשרות חברו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו, כדרך שאין הקדוש ברוך הוא רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקרבה, אף הוא לא ירצה בגנות חברו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו כאלו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותו טובה. אז זו המידה שנקראת 'לשארית נחלתו'.

המידה החמישית- 'לא החזיק לעד אפו' זו מדה אחרת, שאפילו שהאדם מחזיק בחטא אין הקדוש ברוך הוא מחזיק אף, כעס, חרון, אין הקדוש ברוך הוא מחזיק אף. ואם מחזיק- לא לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם. 'לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא' 

כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש, שהחזיר הקדוש ברוך הוא גבול ישראל והם היו עובדים עגלים וריחם עליהם ולא שבו אם כן למה רחם? אם לא שבו למה רחם? בשביל מידה 'זו שלא החזיק לעד אפו' אדרבא מחליש אפו עם היות שעדיין החטא קים אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, זה מה שכתוב בתהילים: 'לא לנצח יריב ולא לעולם יטור' אלא הקדוש ברוך הוא מתנהג ברכות ובקשות הכל לפי טובת ישראל. פעמים כך ופעמים כך, כמו שכתוב במחזיר בתשובה פעם ברכה פעם בקשה. 

וזו מידה ראויה לאדם להתנהג בה עם חברו אפילו שהוא רשאי להוכיח בייסורים את חברו, או את בניו והם מתייסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם אף שמותר לאדם. לפעמים מותר לאדם שיהיה לו חרון אף אפילו אם מותר כמו שפרשו "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו" חכמים אמרו: מה היא השנאה הזאת? למה לשנוא מותר לשנוא? "לא תשנא את אחיך בלבבך" אל ראה אותו עובר עברה, על זה שהוא עובר עברה מותר לשנאתו, אבל הוא ראה אותו יחיד ואינו יכול להעיד עליו, לא יקום עד אחד באיש ושונא אותו על דבר עברה-זה מותר, ואפילו הכי אמרה תורה "עזב תעזוב עמו" 'שבוק ית דבלבך' תעזוב את השנאה שיש לך בלב אלא מצוה לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זו, והיינו ממש מידה זו 'לא החזיק לעד אפו' גם אם מותר על פי דין צריך להתרכך ואולי בדרך האחרת אפשר לקרב.

מידה שישית- 'כי חפץ חסד הוא' - הלא כבר פרשנו 'בפרדס רימונים בשער ההיכלות' בסוף פרק ה': יש בהיכל ידוע של מלאכים המומנים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מידת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל מפני שהוא חפץ בחסד. אז בזכות גמילות חסדים ויש מלאכים ממונים ואם יש קטרוג הם באים 'הופ הם מציגים את החסד וה' הוא חפץ חסד. ועם היות שהם חייבים, ובאמת הקטרוג מוצדק חייבים, אם הם גומלים חסד זה לזה [כמו בכנישתא שעושים חמישה חסדים ביום לפחות]- מרחם עליהם, כמו שהיה בזמן החורבן שנאמר לגבריאל ביחזקאל י, ב: 'בא אל בינות לגלגל, כי הוא שר הדין והגבורה [גבריאל] וניתן לו רשות לקבל כחות הדין בינות לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח' דהיינו דין גבורת המלכות והיה הדין מתחזק עד שבקש לכלות את הכל לקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה! ומה כתוב שם ח: 'וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם' והיינו שאמר הקדוש ברוך הוא לגבריאל הופ הופ הופ הם גומלים חסדים אלו עם אלו, 'וירא לכרובים תבנית יד אדם' עושים חסדים אחד עם השני, ואף אם הם חייבים- ניצולו והיה להם שארית. מה הטעם? מפני המידה הזו 'כי חפץ חסד הוא' רוצה לומר במה שישראל גומלים חסד הקדוש ברוך הוא רוצה ומציל אותם, ואותו צד מזכיר להם [של החסד] עם היות שאינם כשרים בצד אחר! מצד אחד הם חייבים וראויים לכליה ומה לא מכלה אותם? יש להם חסדים הם מתחסדים אחד עם השני.

אם כן במידה הזו ראוי לאדם להתנהג אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים או מדה טובה שמתנהג כשורה- יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד ויאמר די לי בטובה זו שיש לו, וכל שכן שלא יכעס באשתו! כמו שפרשו רבותינו זיכרונם לברכה ביבמות סג, א: 'דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא'. אם יש באישה אפילו רק שני המעלות האלה מגדלת את הילדים ומצילה אותך מן החטא- לא יכעס על אשתו. כך יאמר על כל אדם די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מידה טובה פלונית שיש לו, וצריך שיהיה חפץ חסד. זו המידה השישית

מידה שביעית- 'ישוב ירחמנו'- אין הקדוש ברוך הוא מתנהג כמידת בשר ודם שאם הכעיסו חברו כשהוא מתרצה עמו מתרצה מעט לא באהבה הקודמת. לא חוזרת האהבה להיות כמו קודם 'בסדר תודה שמעתי, טוב טוב בסדר מחול הבנתי' אבל לא חוזר להיות כמו קודם. אבל אם חטא אדם ועשה תשובה, אצל הקדוש ברוך הוא מעלתו יותר גדולה! ברכות לד: היינו 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד' והטעם כמו שאמרו בפרק הקומץ במנחות כט בעניין ה- ה [עכשיו דיברנו בדרשה הקודמת] למה ה- ה עשויה כאכסדרה פתוחה למטה כמו מרפסת, שכל הרוצה לצאת מעולמו יצא, 'הבא להיטמא פותחין לו' פתוח אתה רוצה לצאת מהעולם תצא. פרוש העולם נברא באות- ה והקדוש ברוך הוא ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרווחה, אין צד שאין חומר ויצר הרע ופגם כמין אכסדרה שאינן בעלת גדרים אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה, כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו! לא יפנה לצד שלא ימצא צד חטא ועוון להיכנס אל החיצונים פתוח הכל, וגם אם היא פתוחה מלמעלה ה- ה 

שאם ישוב יקבלוהו. אז פתוח למטה לרוצה לצאת ופתוח למעלה שאם ירצה לשוב יקבלוהו.

והקשו שם: ושיחזור באותה דרך שהוא יצא דרך האכסדרה- לא מסתיעא מלתא' זה בלתי אפשרי. מה רצו לומר בזה: שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בעוון כמו גדר הצדיקים מפני שהצדיקים שלא חטאו מספיק להם גדר מעט, אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט אלא צריך להגדיר [גדרים] גדרים לעצמו כמה גדרים קשים מפני שאתו הגדר המעט שהיה קודם שהיה בחזקת צדיק כבר נפרץ פעם אחת הוא פרץ אותו יצא! אם יתקרב שם [החיצונים נמצאים שמה] בקל יפתהו יצר הרע יפתהו בקלות, אלא צריך להתרחק הרחק גדול מאד, ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרה שהפרצה שם אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צר ויעשה כמה צרות וסגופים לעצמו ויסתום הפרצות!. ובודאי אם הוא היה בחברה מקולקלת ומשה הוא ירד לא יחזור לאותה חברה כי אלה החיצונים אלה ימשכו אותו עוד פעם. ומטעם זה 'במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד' מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים, אלא יצטערו ועלו דרך פתח העליון והם סגפו את עצמן והם נבדלו מן החטא יותר ויותר מן הצדיקים לכך הם עלו ועמדו במדרגה של ה- ה שזה היכל ה- ה שבגן עדן! זה היכל ה'. דהיינו הגג ה- ה. הם עלו למעלה דרך הפתח, וצדיקים הם בפתח שלהם בכניסה של האכסדרה הם נמצאים למטה שמה, אבל הבעלי תשובה עלו למעלה לגג של ה- ה. ולכן כאשר האדם יעשה תשובה דהיינו תשוב ה- ה אל מקומה, ויחזיר הקדוש ברוך הוא שכינתו עליו אז הוא לא שב כאהבה ראשונה בלבד, אלא יותר ויותר כי הוא שנמצא איפה שהצדיקים יהיו הוא כבר עלה למעלה למעלה לגג ה- ה. וזה 'ישוב ירחמנו' דהיינו יוסיף רחמים לישראל ויתקן אותם ויקרבם יותר.

יש משל על זה: צדיקים עלות מאה קומות קשה מאוד 'מי יעלה בהר ה'', קשה מאוד אתה יודע מזה לעלות מאה קומות עולים עולים עולים, ויש אחד עולה כהרף עין מי זה? הרשע! איך הוא עולה כהרף עין? רשע זה לא צדיק אז מה הגדר שלו הוא נכה עכשיו נכה מקורקע, אבל הוא עושה תשובה כשהוא עושה תשובה אין לו כח לעלות הוא נכה כבר [כמו שלמדנו בשיעור הקודם] קשה לחזור מנקודה שאתה ירדת לפחיתות והכל, מה עושה לו הקדוש ברוך הוא? עושה לו מעלית, ט'' לוחץ קומה מאה טררררר. מעלה אותו למעלה, יש קונה עולמו בשעה אחת! יש קונה עולמו בשנים הרבה. אז הבעל תשובה שהוא אמתי ואין לו כוחות! 'הבא להיטהר מסייעין לו' מסיעין אותו במעלית אבל כשהוא באמת שב בתשובה! בתשובה אמתית, שב הקדוש ברוך הוא לרחם עליו יותר מקודם, כי פה רואים את המאמצים הגדולים שלו מהפחיתות לצאת מהבוץ.

וכך האדם צריך להתנהג עם חברו לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם אלא כשיראה שחברו מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקדם ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמד אצלם ויקרבהו תכלית קרבה יותר ממה שמקרב אתם שהם צדיקים גמורים עמו שלא חטאו אצלו. למה? כי הוא יודע כמה הוא שבר עכשיו את האגו שלו בשביל להתחרט ולחזור לאהבה הקודמת.

מדרגה השמינית- 'יכבוש עונותינו'- הרי הקדוש ברוך הוא מתנהג עם ישראל במידה זו והיא סוד כבישת העוון. כי הנה המצות היא כפורחת עלתה ניצה ובוקע ועולה עד אין תכלית לכנס לפניו יתברך אמנם העונות אין להם כניסה שם ח"ו אלא כבשם שלא יכנסו. את המצוות הקדוש ברוך הוא מעלה לפניו והם בוקעים לאין תכלית להיכנס לפני ה' ואת העונות הוא לא נותן להם כניסה אלא כובש אותם. שלא יכנסו. 

כמו שנאמר בתהלים ה, ה: 'לא יגורך רע' - לא יגור במגורך רע, אם כן אין העוון נכנס פנימה. ומטעם זה 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא' (קדושין לט.) מפני שהמצוה לפניו ה' יתברך, אז איך יתן לו ממה שלפניו שכר רוחני בעולם גשמי, והרי כל העולם אינו כדאי למצווה אחת ולקורת רוח אשר לפניו, וגם מטעם זה לא יקח שוחד של מצות. 

המשל בזה: אין הקדוש ברוך הוא אומר עשה ארבעים מצות ועשר עברות נקזז נשארו לו שלשים מצות ועשר ילכו בעשר חס ושלום! אלא אפילו צדיק גמור ועשה עברה אחת דומה לפניו כאלו שרף את התורה עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל מצותיו. וזה חסד גדול שעושה הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים שאינו מנכה מפני שהמצות חשובות מאד ומתעלות עד לפניו יתברך, והיאך ינקה מהן בשביל העברות כי שכר העברה הוא מחלק הגיהינום - הנבזה, והמצות שכרן מהנכבד זיו שכינה, איך ינקה אלו באלו זה לא אותו מטבע בכלל. אלא הקדוש ברוך הוא גובה חוב העברות ומשלם שכר כל המצות. זה נקרא 'יכבוש עונותינו' שאין העונות מתגברים לפניו כמו מצות אלא כובש אותם שלא יתעלו ולא יכנסו, עם היות שהוא משגיח על דרכי איש הטוב והרע עם כל זה את הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאוד ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין מהמצוות ולבוש נכבד לכשיגיע לשם, ולעונות אין להם סגולה זו אלא כובש אתם שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה.

אף מידה זו צריך האדם להתנהג בה לא יכבוש טובת חברו ולזכור רעתו שגמלהו אלא אדרבה יכבוש הרע וישכח אותו ויזניח אותו ולא יגור במגורו רע ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו ויזכור לו הטובה ויגביר לו על כל המעשים שעשה לו ולא ינכה בלבו לאמור 'אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה' וישכח הטובה לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה כל דרך רצוי שיוכל והטובה אל יזניחה לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל כדרך שהקדוש ברוך הוא כובש עונות. ככה צריך להתנהג במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

מידה תשיעית – 'ותשליך במצלות ים כל חטאותם' - זו מידה טובה להקדוש ברוך הוא שהרי ישראל חטאו אז מסרם אותם ביד פרעה והם שבו בתשובה, אז למה יעניש פרעה? וכן סנחריב? וכן המן והדומים למה יעניש אותם הם גרמו להם לעשות תשובה? אין הקדוש ברוך הוא מתנחם בלבד לומר שבו בתשובה ולא יהיה להם עוד רעה אם כן יסתלק המן מעליהם או פרעה או סנחריב לכן זה לא יספיק, אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחריב, למה צריך להעניש אותם ולסלק אותם מן העולם? הטעם להנהגה זו היא בסוד בויקרא טז, כב: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה" הפרושו: השעיר נושא עונות ממש, וזה קשה מאד וכי ישראל חטאו והשעיר נושא את עוונותם? אלא המידה היא כך: כשהאדם מתוודה וכוונתו בודוי לקבל עליו טהרה כמו שאמר דוד בתהלים נא, ד: 'הרב כבסני מעוני' וכמו שאנחנו אומרים בתפילה 'מחוק ברחמיך הרבים' אינו מתפלל אלא שיהיו ייסורים קלים שלא יהיה בהם בטול תורה. כמו שאומרים 'אבל לא על ידי ייסורים וחלאים רעים' וכך הוא מכוון בהיותו אומר 'ואתה צדיק על כל הבא עלינו' ממש הוא מקבל ייסורים בסבר פנים יפות כדי להתכפר, מפני שיש עונות שייסורים ממרקים או מיתה ממרקת. אז כך היא המידה מיד שזה מתוודה בתפלתו, ופרשו בזהר בפרשת פקודי דף רסב: שהוא חלק סמא"ל כעין השעיר, ומהו חלקו? שהקדוש ברוך הוא גוזר עליו ייסורים ומיד מזדמן שם סמא"ל והולך וגובה את חובו והרי נושא השעיר את העונות שהקדוש ברוך הוא נותן לו רשות לגבות את החוב! וישראל מיטהרים והנה הכל מתגלגל על סמא"ל. והטעם שהקדוש ברוך הוא גזר על עולמו שכל מי שיעשה כן יתבטל, וזה טעם "ואת הבהמה תהרגו" (ויקרא כ, טו) וכן האבן של מצות הנסקלין והסיף של מצות הנהרגין טעונין קבורה (סנהדרין מה:) צריך לבטל מציאותם וכחם אחר שיגמר דינם.

והרי בזה ממש סוד הצלם של נבוכדנאצר שנמסרו ישראל ביד מלך בבל "רישא די דהבא" (דניאל ב, לב) ראשו מזהב, נכנע ההוא רישא מה קרה? ונמסרו ביד פרס שהן 'חדוהי ודרעוהי די כסף' שזה החזה והזרועות של כסף [כל המשל שמובא שם] וכן נדחו אלו מפני אלו עד שירדו ישראל 'רגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף" (שם, לג) חלק של ברזל וחלק של חרס, ומה יהיה תכלית הטוב? בסוף הקדוש ברוך הוא מעמידם ועושה בהם דין ככתוב בדברים לב, כג: 'חצי אכלה בם, חצי כלים וישראל אינם כלים 'באדין דקו כחדא נחשא כספא ודאבא' (שם, לה) זאת אומרת ידוקו אותם ביחד את הנמשל לנחושת כסף וזהב, הנה בהתחלה כתוב: 'ומחת לצלמא על רגלוהי' והיינו שתהיה הכאה על רגלוהי של הצלם, ואין מכל הצלם אלא רגליו שכבר נתבטל כחם ועברו ראש את הזרוע ואת המעיים, ועם כל זה בסוף דקו כחדא, עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד סמא"ל והרשעים עושי מעשיו ופעלותיו ויעשה בהם הדין. זה מה שכתוב: 'ותשליך במצלות ים כל חטאותם'! רוצה לומר, ישליך את כח הדין להפיל על אלה שהם מצולות ים. 'והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט' (ישעיה נז, כ) אלו הם העושים דין בישראל שישיב להם אחר כך את גמולם בראשם, והטעם מפני שאחר שישראל קבלו הדין הקדוש ברוך הוא מתנחם אפילו על מה שקדם ותובע עלבונם ולא די אלא 'אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה' [זכריה א, טו] זאת אומרת הקדוש ברוך הוא קצף מעט והם עזרו לרעה- כוחות הטומאה להכשיל את ישראל. לכן, הקדוש ברוך הוא משמיד אותם ומכלה אותם את ה- ס"מ וכוחותם. 

אז גם במידה זו צריך להתנהג האדם עם חברו אפילו שיהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו מאחר שנקלה הרי הוא כאחיך (מכות כג.) ויקרב את המרודים הנענשים וירחם עליהם ואדרבה יצילם מיד אויב ואל יאמר עונו גרם לו אלא ירחמהו במידה זו.

מידה עשירית – 'תיתן אמת ליעקב' - מדה זו היא, שיש בישראל מעלה, שאותם הבינוניים שאינם יודעים להתנהג לפנים משורת הדין והם נקראים יעקב מפני שאינם מתנהגים אלא עם הנהגות אמתיות, גם הקדוש ברוך הוא יש לו מדת אמת שהוא על צד מציאות המשפט הישר, ואלו הם המתנהגים בעולם זה ביושר והקדוש ברוך הוא מתנהג עמהם באמת מרחם עליהם על צד הישר והמשפט.

אז גם כן האדם צריך להתנהג עם חברו על צד הישר והאמת בלי להטות משפט חברו לרחם עליו באמת כמו שהשם יתברך מרחם על הבריות שהם הבינוניים במידת אמת לתקן אותם.

מידה אחת עשר - חסד לאברהם - אלה המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כמו אברהם אבינו גם הקדוש ברוך הוא מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, ולא מעמיד עמהם הדין על תוקפו אפילו לא כדרך היושר אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר כמו שהם מתנהגים, זה נקרא 'חסד לאברהם' הקדוש ברוך הוא מתנהג במידת חסד עם אתם שהם כמו אברהם בהתנהגות.

גם האדם עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג בצדק ובישר ובמשפט, עם הטובים והחסידים צריך שתהיה הנהגתנו לפנים משורת הדין. ואם לשאר האדם היה סבלן קצת לאלו שמתנהגים לפנים משורת הדין והם צדיקים וטובים וחסידים, אז צריך יותר ויותר, וירחם עליהם ויכנס עמהם לפנים משורת הדין מאשר הוא מתנהג עם שאר האדם וצריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאד מאד וחביבים לו והם יהיו מאנשי חברתו.

מידה שניים עשר – 'אשר נשבעת לאבותינו' - יש בני אדם שאינם הגונים והקדוש ברוך הוא מרחם על כולם ופרשו בגמרא בברכות ז: "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג, יט) אמר הקדוש ברוך הוא אוצר זה לאותם שאינם הגונים יש אוצר חנונים שהקדוש ברוך הוא חונן ונותן להם מתנת חינם לפי שאמר הקדוש ברוך הוא הרי יש להם זכות אבות! אני נשבעתי לאבות אם כן עם היות שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם לפיכך אנהלם ואנהיגם עד שיתקנו. זה נקרא שנשבעת לאבותינו!

וכך יהיה האדם אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא אלא ירחם עליהם, ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב אם הם אינם כשרים אבותיהם כשרים והגונים, ומי שמבזה את הבנים מבזה האבות, ואני לא רוצה שיתבזו אבותיהם על ידי, ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו.

מידה השלוש עשרה- 'מימי קדם' - מידה שיש להקדוש ברוך הוא עם ישראל אם תמה זכותם וכיוצא מה יעשה? והרי הם מצד עצמם אינם הגונים, כתיב (ירמיה ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך" הקדוש ברוך הוא זוכר ממש שאת ימי קדמונים את אהבה שהיתה מקודם ומרחם על ישראל ובזה יזכיר להם כל המצות שעשו מיום שנולדו וכל מדות טובות שהקדוש ברוך הוא מנהיג בהם את עולמו ומכלום עושה סגולה לרחם בשבילם, וזו מידה כוללת כל המידות כולם כמו שפרשו באדרא [זהר נשא קלד[

כך האדם יתקן הנהגתו עם בני אדם שאפילו שלא ימצא טענה מאלו הנזכרות יאמר כבר היו שעה קדם שהם לא חטאו והרי באותה שעה ובימים קדמונים הם היו כשרים ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, יזכור להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להיטיב לו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו.

עד כאן הגיע שלש עשרה מידות שבהן יהיה האדם דומה אל קונו שהן מדות של רחמים עליונות וסגולתן כמו שיהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתח לו מידה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה וגורם שאותה המידה תאיר בעולם. לכך אל ילוזו מעיני השכל שלש עשרה מדות אלו והפסוק לא יסוף מפיו כדי שיהיה לו למזכרת כאשר יבא לו מעשה שיצטרך להשתמש במידה אחת מהן יזכור ויאמר 'הרי דבר זה תלוי במידה פלונית איני רוצה לזוז ממנה שלא תתעלם ותסתלק המידה ההיא מן העולם. 

ויזכור את הפסוק תמיד 'מי אל כמוך, נושא עוון, ועובר על פשע, לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו, מימי קדם' אמן. 

אמן!

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ – יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאֲדִיר". [מִשְׁנָה מַכּוֹת, פ"ג]