מעשה המורד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

בבקשה.

מציב יום לעילוי נשמת מרדכי יאיר מיכלוביץ',

בן חוה,

ואשתו בתיה בת חוה,

זכרונם לחיי העולם הבא.

אמן.

מעשה המורד

מעשה נורא שהיה בזמן מלך גדול של מלאכות פרוסיה

בימיו קו, איש גיבור חיל

ומרד במלך.

עשה וקיבץ כל הבריונים והפריצים וכל מראי נפש

בסך אלף איש,

כולם אחוזי חרב.

ואמר להם, בואו עמי אחי ורעי ונקומה ונעלה אל עיר פלונית

מערי הפרזות,

לכבוש אותה

ולבוז ביזה.

ויאמרו לו,

איננו מוכנים לכל אשר תאמר אלינו,

ואנחנו נקבל אותך לראש ולקצין עלינו.

ויקומו ויעלו אל עיר אחת,

וטרם יקרב עליהם,

קרא אליה לשלום.

ושלח לאמור למשה לעיר ההוא,

הנתון בה מאת המלך,

תנה לי את העיר הזאת לשבה אני ואנשי,

ותזמינו לנו כל צורכנו.

ואם תרצו ותשמעו ותמסרו לי את העיר בטובה,

הנה מה טוב.

ואם תמהנו מריתם את פי,

הנני מוכן ללחם עמכם עד שאכלה אתכם.

וישב לו המושל,

איני יכול למסור העיר בידך,

יען אני נתון בה מאת המלך לשומרה.

ואם תרצה ללחם, הנני מוכן למלחמה.

ויערכו מלחמה המערכה לקראת מערכה,

בדרך רשע עם צלעיה.

וגבר האויב ואנשיו,

ויהרגו את כל חיל המלך ואנשיו אשר היו שם.

והמושל ברח ויימלט לנפשו.

והמורד נכנס לעיר בחמאה ובקצב גדול.

ושלל שללה ובזוז בזזה.

ויגלה את כל אנשיה להיות לו לעבדים,

להוסיף על חילו.

וישב בא איזה ימים,

ומנהם מאנשיו שומרים בעיר ההיא.

ויקום הילך ובחילו הן עיר אחרת פרוזה כמוה.

ויעש כבראשונה לפתוח להם לשלום.

והם לא הטעו אוזנם, ויילחם עמה ויכבשה.

וכן על זה הדרך היה הולך וכובש,

עד שכבש חמש מדינות.

וענידזן התאסף לו חילו שעלו בסך עשרת אלפים.

וידם הולך וחזק מאוד.

ושמעו הולך ומתפשט

בערים הקרובות.

ושמעו עמי מרגזון,

והיה הולך וכובש יום-יום,

עד שלא היה צריך עוד להילחם.

בטרם נקרא ואלעין להילחם,

היו מקדימים לו שלום,

ומוסרים עצמם בידו.

מיראתם פן יבוא עליהם בחמא שפוחה,

ויעשה בהם משפט חרון,

קלה ונחרצה.

ויהי היום,

עלה על ליבו ללכת לכבוש עיר אחת שהיו בה הרבה יהודים.

ויקרא בליה,

ויקרא אליה לשלום, אל משה לעיר, כדרכו.

ויענע משה למורד הנזכר בעזות גדולה,

וחרפו וגידפו,

ויאמר אליו.

בין המרדות,

מי אתה

ומי בית אביך אשר באת להילחם עמי ולכבוש את חירי?

אתה מורד במלכות,

וכזאת וכזאת,

עשית וכזאת.

ויהי כשמוע המורד,

את דברי המושל,

וחמתו בערבו.

ויצא מלכו לעמו לאמור,

הזמינו עצמכם למלחמה,

ויעזרו חי להראות גבורתכם בעיר הזאת.

ואם ננצחם,

ונכבוש את העיר,

הרשות נתונה בידכם,

בבואכם אל העיר.

זמן ארבע שעות

לשלול שללה ולבוס ביזה.

אנשים ונשים,

כולם ניתנו לעשות בהם כטוב בעיניכם.

ויענו ויאמרו לו,

הננו ועלינו ונלחמנו כאשר תאמר אלינו.

ויתחזקו האנשים מאוד,

ויילחמו עם חיל המלך שבעיר ההיא, וינצחו ויהרגו את כולם.

בה נשארים היר אל נאסו.

וייכנסו אל העיר בחצי היום,

בכוח גדול וביד חזקה להשמיד, להרוג ולעבד ולבוס ביזה.

לכל היהודים שבעיר ההיא,

הנשים ונשים וטף,

כולם נקבצו תוך בית הכנסת בתענית וצחקה גדולה.

ויעזבו את אהוליהם ואת בתיהם ואת כל רכושם,

להימלט על נפשם בבית הכנסת.

והמורד הנזכר,

כשומעו שהיו יהודים באותה העיר,

השם השומע לעמו ישראל בעת צרה,

נתן בלבו לעשות חסד עם היהודים.

בידועו שהיהודים אין בהם אשמה,

בהיותם משועבדים למלך

ואין בידם שום כוח,

אלא זה תכף בהיכנסו לעיר שעל על היהודים,

אהיה מקומם

כדי לעמוד עליהם לשומרה,

ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף.

ויאמרו לו,

הנה כולם מקובצים תוך בית הכנסת,

ועזבו את אהוליהם ואת כל אשר להם,

וישמע שמחה גדולה,

ויאמר טוב הדבר.

ויבואו ויעמודו בעצמו בפתח בית הכנסת,

מאחר בו שלופה בידו,

ולא הניח שום משחית להתקרב אליהם,

עד שעבר הזמן שקצב להם, ארבע שעות,

שהיו מחצי היום והלאה.

וכשעבר הזמן הנזכר,

כל אחד הלך למקומו,

ונחה ושקטה הארץ.

והלכו אל מכון שבטו כמלך במלכותו,

ונשלח ויקרא לגדולי יהודים,

ויאמר להם,

לכו כולכם שובו איש לאוהליך ישראל,

איש על מקומו יבוא בשלום,

ולא תגורו מפני איש,

כי זר לא יקרב אליכם,

ולמחר ולמחרת

תבואו ותגידו לי על דבר אמת,

מה שנגנם מבתיכם,

ואני אשלם לכם.

ויענו ויאמרו לו,

זהו אדוננו אשר הצלת את נפשנו ממוות,

ישלם השם פעוליך.

למחרת

הלכו אצלו ואיש פנקסו בידו,

מכל אשר נגנם מביתם,

ושילם להם הכל בשלמות מבית גנזב.

ויהי מימים,

ונשמע קולו אל המלך של פרוסיה,

בסוף תחום מלכותו,

קם מורד הנזכר ומרד במלכותו,

והלך וכבש כמה מדינות,

ושלל שללם, ובזז בזדם,

והרג מכת חרב והרג ואובדן,

מחל המלך ושריו.

ויקצוף מאוד,

בחמתו בערבו,

ושלח עליו עם כבד,

ויד חזקה לכבוש אותו.

וילכו וילחמו עמו,

ועם כל חיל אנשי בליעל,

ויהרגום לפי חרב.

וידפסו את המורד חי,

ויהרגוהו וינתחוהו לנתחיו.

והנה בעיר הנזכרת,

שהיו בה יהודים, שנלחם עליה המורד הנזכר ויכבשה,

והמורד הנזכר עמד בפרץ לשמור על היהודים,

ושילם להם כל מה שנגנה מהם בזמן השלל כנזכר.

היה בה חסיד אחת שונא מתנות.

והיה מתפרנס ובני ביתו מגיעו,

שהיה לו כמו סך חמשת אלפים גרושים,

קרן,

והיה נושא אותם בהם.

דהיינו, שהיה הולך לעיר אחרת רחוקה,

דרך הים וכיוצא,

והיה קונה מהקרן שלו, ממיני סחורות העוברים בעירו,

וחוזר לעירו ויושב בחנותו,

ומוכר מעט-מעט כפי ההזדמן,

והיה מניח הקרן לבדו,

ומהרווח המתפרנס,

הוא ובני ביתו.

והיה ככלותו למכור את מה שבידו,

והיה חוזר והולך לאותו מקום,

וקונה מהקרן שלו,

ממה שהיה צריך לו וחוזר,

וכן על זה הדרך,

כל הימים דרכו.

ויהי היום לתקופת הימים שנגמרה לו סחורתו,

עשה וקיבץ את כל הקרן שלו,

וקם ונסע בספינה ללך אל העיר הידועה לו,

לקנות סחורות הצריכות לו,

כי מנהגו להתפרנס מהם, והוא ובני ביתו.

ובהיותו בלב ים באמצע הדרך,

בה אדוני טילוח סערה בים,

ונשברה ספינה ונטבעו

כל בני הספינה וכל אשר בא,

ולא נשאר,

כי אם זה החסיד לבדו,

שה' הפנה חסדו עמו,

שנשארו על לוח אחד מן הספינה שם, על פני המים,

ערם ועריה,

בהלך אותו הלוח שני הימים רעים וצמא,

עד שישליחו ליבשה אל מדבר חרב ושמם,

והתחיל ללך ערום ויחף,

לבקש עשבים להחיות את נפשו,

ולא מצא,

כעבור שלושה ימים,

הוא הולך בדרך,

ויישא עיני וייר מרחוק

פלטין אחד גדול,

וישמח ויאמר בלבו,

בוודאי שישוב אנשים בכאן,

וירחמו עליי להחיות את נפשי,

וילך בלוחו,

לאט לאט,

עד שהגיע לפלטין הנזכר,

וימצא פתח פתוח,

ונכנס לתוכו,

וירח ועיני הפלטין הנזכר,

מלא וגדוש מכל טוב,

ועושר גדול,

ושולחנות ערוכים,

מלאים מכל מיני מאכלים,

ומעדני מלחים,

מבושלים ומתוקנים,

ובת לחם גלוסקאות יפים,

ותרנגולים ואווזים,

מבושלים ושלמים,

ויעל עוד מדרגה למעלה,

וירח כל העליות,

גם כן מלאות מכל טוב,

ובכללם סאללה אחת גדולה,

ובשולחן מלכים,

ערוך ומלא מכל טוב,

מסיבב הכל,

עליות ותחתיות,

וראה כולם כסדר הזה,

מתאוות אהבה לאכול,

איזה דבר להשיב את נפשו,

ונתיירא לגעת בהם,

וחשבו בוודאי,

לא לחינם הוכנו פה,

ולכל זה יש בעלים,

ובפרט שכולם,

שלמים מסומנים,

ושמא בפתע פתאום,

יבואו הבעלים,

וימצאו החיסרון וייהרגוהו.

כנראה שזהו סדר, שולחן המלכים.

ויחפש בכל הפלטין,

למצוא איזה דבר לאכול,

שלא יהיה ניכר חסרונו,

עוד שמצא בקרן זווית אחת

ארגז אחד קטן,

פתח ומצא בתוכו קערה אחת עם תרנגולת אחת מבושלת ומתוקנת,

ועוד קערה אחת

של אורז מבושל

ולחם אחד שלם,

וצלוחית מלאה מים.

אז אמר בלבו,

הבה די זה ראוי לי,

וזה חלקי,

חלק איש אחד.

אני בלאו הכי אינני מת ברעב,

לפחות אוכל ואשתה,

ואחיה לפי שעה,

ואחר כך יהיה מה שיהיה,

ומן השמים ירחמו.

לקח הצלוחית של המים

ורחץ ידו,

וברך על נטילת ידיים,

והמוציא ויקח על לחם,

והתרנגולת

ואכל ושתה,

והחזירה קערה

ריקנית למקומה,

ולקח קערת האורז

ואכל

וכשחזר להביא קערת האורז הריקנית למקומה,

וימצאה תרנגולת שלמה במקומה.

בא לחם שלם,

ויתמעל הדבר הזה,

ויאמר בלבו,

אין לך טוב מזה,

הדבר שאוכל ואסבח ולא יחסר.

וילך וישכב, כאשר מצא,

וערבה שנתו.

ויהי בבוקר כמה חסיד,

ויתפלל תפילתו,

וחזר לארגז ההוא,

ולקח על לחם ותרנגולת,

ואכל סעודתו.

והשיבה קערה ריקנית למקומה,

ולקח אורז לגמור אכילתו,

והחזיר הקערה לאיתנה,

ומצא תרנגולת שלמה,

ועל לחם שלם כבראשונה.

ויהי בחצי היום,

ועודו יושב בה אכסדרה שלו,

ויישא עיניו,

וירא והנה כל צהלת סוסים רבים,

וחיל גדול,

מתקרבים ובאים

אל הפלטין,

ויירא מאוד לנפשו,

ויבקש מקום להסתתר מהם.

ויחביא עצמו תחת מדרגה אחת בקרן זווית, כדי שלא יראוהו,

ויבואו כל החיל הנזכר,

והפרשים רחובים על סוסיהם,

ובתוכם איש אחד תוארו כתואר המלכים,

ועטרה על ראשו,

ולבוש בעדי עדיים.

וימהרו, ויורידו אותו מעל מרכבתו,

ויושיבו על כסא מלכותו,

וכולם עומדים לפניו ימינו ומשמאלו,

ויאכלו וישתו כולם בשמחה רבה,

ומצהלות בקולו.

אחר כך התחילו לבוא לפני המלך

בעלי דינים להתדיין לפניו,

והמלך יושב על המשפט

עם כל שריו וסגניו,

וידן לכל אחד,

כפי הראוי לא משפט ישר,

אמת לאמיתו,

הראוי לעונש יענש,

מאשר להרג להרוג,

וליתן אסירים בכושרות,

וכיוצא.

וכל העניין הזה נמשך

ארבעה שעות בדיוק.

כשחברו ארבעה שעות,

אחר חצי היום,

מרדו כולם על המלך,

וקמו עליו,

ויורדו מכסאו לארץ בחרפה,

ויהרגו וינתחו לנתחים,

וישליכו אותו לארבע רוחות העולם,

וקמו והלכו כולם.

וכאשר הלכו כולם,

ביקש לצאת החוצה החסיד הנזכר,

ואר קובותיו דה לדן נקשן,

מרוב הפחד והחלחלה האחרונה יותר מהראשונה,

וראותו הקמת העם בחמאה שפוכה,

עד שהרגו למלכם.

והיה מתיירא,

פן ירגישו בו

ויעשו גם בו משפט.

ושעבר חצי שעה,

וראה כי נחה ושקטה הארץ,

ואין קולו נשמע,

ויצא החוצה,

ויסובב כל הפלטין לראות אם נשאר בו שום אדם,

וראה שלא נשאר מהם איש,

וגם ראה אוהלים כאשר המה.

והשולחנות מסודרים,

בערוכים,

ממולאים מכל המועדנים,

כאשר היו בראשונה,

אין חסר דבר.

ויוסף להתפלל, הפלא ופלא,

וחזר והלך אל ארגזו,

ולקח פיתוהו מאכלו,

ואכל ושתה כמנהגו,

והזיר הכל לאיתנו.

ובלילה הלך ושכב לישון,

בבוקר קם משנתו,

התפלל תפילתו,

וחזר לארגזו,

ואכל ושתה מנתו.

וכשהגיע חצי היום,

והקול נשמע קול המולה,

וחזרו כל החיל הגדול עם סוסיהם,

ואותו המלך עמהם.

ותכף חזר החסיד הנזכר,

ויברח וימלט אל מקומו הנזכר.

ויבואו כולם אל הפלטין,

ויורידו המלך מעל מרכבתו,

ויקרו גדולה וכבוד.

ויאכלו וישתו וישמחו,

ואחר כך ישה המלך על כיסא משפטו,

ודן את הדין,

וזיכה הזכאי,

וחייו החייו.

כעבור ארבע שעות ממלכתו,

חזרו וקמו עליו,

ויפילו מכיסאו,

וייהרגו וינתחו לנתחים,

והלכו להם.

חזר החסיד ויצא לחוץ,

וילך אל ארגזו,

ויעש כמעשה ומתמול שלשום,

וכן על זה הדרך

מדי יום ביומו.

כך היה המעשה של החיל והמלך הנזכר,

וגם החסיד הנזכר עושה כמנהגו הטוב.

ויהי כי יארכו לו שמה ימים,

אמר בלבו החסיד,

עד מתי יהיה זה לי למוקש,

להיות חבוש במקום שמם כזה,

ארץ אשר לא עבר בה איש,

ואשתי ובני ועולליי,

יהיו עטופים ברעב,

ואני לא יודע אהנה אפנה לעזרא,

ואיזה דרך אלך בה.

ויתעצב אל ליבו ויתמרמר בקרבו,

וה' יאר את רוחו והסכים בדעתו.

ואמר,

אין טוב כי אם לגלות עצמי למחר,

לפני המלך בזמן מלכותו.

יען אני רואה שהוא מלך רחמן,

איש חסד ודן דין אמת לאמיתו.

ואתנפל לפני רגליו,

ואספר לו את כל המאורע

שעבר עליי,

הוא לא ימציא לי טירופה,

להשיב את שבותי לארץ מולדתי,

לחיות נפשות,

בני ביתי.

וכן עשה.

ממחרת,

בהגיע עד בוא המלך עמחלו,

ויתחבא החסיד כמנהגו,

עד כלותם לאכול ולשתות.

וכאשר ישב המלך וכיסא מלכותו,

ועטרת זהב גדולה בראשו,

כולם עומדים לפניו מימינו ומשמאלו.

והתחילו בעלי דינים לבוא לפניו,

יצא החסיד והתנפא לפניו,

וירד על רגליו,

ויספר לו את כל הקורות אותו,

ויבכה ויתחנן לו לרחם עליו.

וכי שמוע המלך את כל דבריו,

ענה המלך ואמר לחסיד,

האן אתה מכיר אותי?

ויען החסיד ויאמר לו,

יחי אדוני המלך לעולם,

מהיכן אני יכול להכירו?

ויאמר לו המלך,

ספר לי מה היה בעירך,

זה כך וכך שנים ממלחמות וכיוצא.

ויען החסיד ויאמר לו,

זכור לי מכך וכך שנים,

שקם איש אחת גיבור חיל ומרד במלך,

ואסף כל איש רעוב ליעל,

והלך וכבש כמה מדינות,

מהן במלחמה,

מהן בשלום,

בפחדיו ומיראתיו ממנו,

ובא אל עירנו,

וכבש אותה על ידי מלחמה,

ואחר כך שלח המלך עיר גדול,

ויילחמו איתו,

ויתפסו אותו ויהרגוהו.

חזר ואמר לו המלך, ספר נא

מה עשה המורד הנזכר בעירך עם היהודים?

ענה ואמר לו, האמת תגיד,

שעשה חסד גדול עם היהודים,

שכבש העיר במלחמתו,

ונתן רשות לכל חילו,

להרוג ולעבד ולשלול שלל ולבוזבז,

בוא זמן ארבע שעות,

תכף בהיכנסו לעיר.

ידע שהיו בה יהודים,

שאל עליהם איזה מקומם בדירתם.

ואמרו לו שכולם אנשים ונשים וטף,

ברחו לנפשם ונתקבצו בבית הכנסת,

לצעוק צעקתם ולהתפלל לתפילתם.

וישמח איש המורד הנזכר שמחה גדולה,

ויבוא ויעמדו בעצמו על פתח בית הכנסת,

וחרבו בידו שלופה.

ולא נתן המשחית

לבוא אליהם,

ועמד שם כל ארבע שעות

שניתן לשלוט למשחית לחבל,

ולא זז ממקומו.

ואחר עבור זעם,

וכל אחד הלך למקומו לשלום,

והוא נתחשב על כיסא מלכותו,

שלח לקרוא לכל היהודים,

ואמר להם שיביאו לו רשימה מכל אשר נגדם מביתם בזמן הגזירה באמת ובאמונה.

וכן עשו,

שילם להם הכל

מבית גנזב

עד סוף הפרוטה האחרונה.

מהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה?

אמר לו המלך.

ובכן,

אין אתה מכירני?

זכור תזכור בטוב.

עזר החסיד ואמר לו,

אדוני המלך,

איני מכירך ואיני זוכר עוד כלל.

יען מעולם לא יצאתי מביתי לראות מלכים ושריהם,

ולעולם אני עסוק בלימודי

ובסחורתי לפרנס את ביתי.

רק מזמן לזמן שאני הולך להיר פלונית,

לקנות סחורות הצריכות לי,

כפי הקרן שלי,

חוזר לביתי,

וכשאגמול למוחרם

אני חוזר לביתי,

וכן על זה הדרך.

ויען המלך ויאמר לו,

אני הוא המורד

ואני מת

ולא חי,

ובזכות שעשיתי עמכם

אותן ארבע שעות,

נותנים לי כנגדם בכל יום

ארבע שעות של מלוכה גדולה,

כמו שעיניך רואות,

בשכר הזמן שעמדתי להציל אתכם,

ואחר כך הורגים אותי,

ומחזירים אותי לגיהינום,

תענישני על כל מעשי הרעים.

וכן על זה הדרך, בכל יום תמיד,

מחיים אותי

וממיתים אותי.

ואתה תאמר לי

על נאמנותך,

איזה סך קרן היה עמך,

ותעשה חשבון כמה היית יכול להרוויח בהם בזמן הזה,

מיום שיצאת מביתך,

ועד עתה בנאמנות גמורה.

וכן עשה החסיד הנזכר,

ויגיד לו הקרן שהיה לו,

כל שר חפציו שנעבדו ממנו בים,

מכל הרווח שיכול להרוויח בזה הזמן.

תכף ציווה המלך למשרתיו,

לשלם לו מבית גנזיו,

כאשר אמר החסיד הנזכר.

ויקרא לכל עבדיו ויאמר להם,

מי בכם יכול להביאו לאיש הזה לביתו בזמן מועט?

ויען אחד ויאמר,

אני אוליכהו בשנה אחת.

ויען השני ויאמר,

אני אוליכהו בחצי שנה.

וכן על זה הדרך,

כל אחד מראה גבורתו שהיא אוליכהו בפחות זמן מחברו.

עד שבא אחד ואמר,

אדוני המלך,

אני אוליכהו ביום אחד.

ויאמר המלך טוב הדבר.

ויצב עליו ויאמר לו,

כחנו ובואה.

ואוליכהו לאיש הזה לביתו,

לחיים טובים ושלום,

בלי שום צער קל ועיקר.

כי שמוע החסיד את דבריו,

ויפול לפניו ארצה,

ונשק ידיו ורגליו,

ויברכהו.

והאיש ההוא לקח את ההסיד הנזכר ואת כל רכושו,

וירכב אותו על כתפיו.

ויאמר לסגור עיניך,

ויוליכהו ביום אחד,

ויניחו על פתח עירו,

ושלם בגופו בכל אשר לו.

המורם מהמעשה הזה,

נדע בלהודיע כמה גדולה מצוות צדקה וגמילות חסדים,

בה מקיים נפש אחת מישראל.

לא דענו שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר של שום ביר יחס ושלום,

אלא נותן לאיש כדרכיו וכפרימה על עליו, בין לטוב בין למוטב.

שהרי אפילו לרשע הזה, שהיה גוי,

עובד עבודה זרה ובלי יעל,

עם כל זאת,

בעבור החסד שעשה עם כל היהודים

להציל ממוות נפשם

ולהשיב להם את ממונם,

שילם לו מידה כנגד מידה.

שתאוותו הייתה למלוך,

ונתן לו להיות מלך ארבע שעות בכל יום תמיד,

כל ימי עולם,

במעלה גדולה,

כנגד הארבע שעות הנזכרות של זמן ההצלה.

ולמדנו

שהקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים,

אפילו מאומות העולם,

בראותנו גודל עונשו,

להמיט אותו כל יום תמיד,

מיטה חדשה בחרפה ובושה.

ולמדנו

שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לצדיקים ולכל הבוטחים בו,

בראותנו כמה עמדה לו צדקתו של זה החסיד,

שניצל מלטבוע בים,

כשכולם טבעו,

והוא לבדו נשאר.

וזה הזמין לו מאכלו והחזיר לו כל ממונו

בעבור שהיה בשם ביטחונו,

ולא נהנה דווקא אלא מגיעו.

השם יזקנו.

נעסוק בתורתו ובמצוותיו,

להיות ביטחוננו בו תמיד,

כל ימי חיינו,

אנחנו וזרענו,

וזרע זרענו.

אמן כן יהי רצון.