שלא ינהגו בי מנהג בזיון | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לעילוי נשמת תיספאיי יצחק מנוחתו עדן בתוך שאר מתי עמו ישראל אמן, אמן!! 

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב) למה נאמר קָרְבָּנִי לַחְמִי? לפי שהוא אומר (במדבר כז, יז): "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" משל למה הדבר דומה: למלך שאשתו היתה נפטרת מהעולם, והיתה מפקידתו על בניה, דהיינו מצווה אותו על הבנים, 

- "בבקשה ממך! היזהר בבניי", 

אמר לה: "עד שאת מפקדת אותי על בניי, פקדי את בניי עלי שלא ימרדו בי, ושלא ינהגו בי בזיון". 

כך אמר לו הקב"ה: "עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי שלא ינהגו בי בזיון, ושלא ימרו את כבודי באלוהי נכר". 

משה ביקש מהקב"ה שישים מנהיג אחריו, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם. 

אז הקב"ה אומר לו: "עד שאתה מצווה אותי על בניי, שאני אמנה מנהיג "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" שהוא יהיה יודע ברוחו של כל אדם לדבר אליו, בשביל להשפיע זה לא כל כך פשוט, צריך לדעת איך לדבר שהדברים יתקבלו, צריך שיהיה הבנה ברוח של בן אדם ובן אדם. אז הקב"ה אומר לו: עד שאתה מצווה אותי שאני אארגן לך כאילו מנהיג כזה שהוא... אז אתה תנהג שהבנים שלי עם ישראל לא ינהגו בי מנהג בזיון ולא ימרו את כבודי באלוהי נכר. 

עכשיו מה זה קשור ל"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי..." וכו'? לומדים מכאן שעניין הקורבנות הוא שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ולא ימירו את כבודי – שלא יחליפו את הכבוד שלי באלוהי נכר, עבודה זרה רחמנא לצלן. כי כל עיקר הבריאה "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיה מג, ז) זה תכלית הבריאה, שמה? שאדם ימסור את כל היקר לו, את כל החלב שיש לו, כל המשובח - להשם. 

זוהי כוונת הקורבנות. כמו שהבל הביא חלב מהבהמות שהיו לו, ולעומתו הביא קין מהגרוע. ולפי זה נוכל להבין עכשיו את כוונת המדרש בפסוק הזה: "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" זה שאמר הכתוב (משלי יג, כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". 

זה אליעזר שאמר לרבקה (בראשית כד, יז) "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" מה ביקש? גמיאה קצת, כדי גמיאה לא יותר. זה התחלת הפסוק. התחלת הפסוק במשלי יג': "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" על מי מדובר? על אליעזר, מה הוא צדיק כל כך? הוא אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ. מה הוא אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ? הוא מבקש רק לגמוע מעט מים. זה המשך הפסוק: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" זה עשו. 

שאמר ליעקב (בראשית כה, ל): "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" הַלְעִיטֵנִי נָא - זה כמו גמל, פותח את הפה ומכניסים לו לבפנים ככה... 

"אמר רבי יצחק ברבי זעירא: "עשו פער פיו כגמל, 

אמר ליעקב: אני אפתח את הפה ואתה... תכניס לי בפנים, שפוך!" 

יה חביבי זה נקרא רשע, בעל תאווה, וצַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ לא לשובע בטנו, לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ. אבל אצל הרשע "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"! חסר לו עוד בטן, אם היה לו עוד בטן היה יותר טוב. פעם היתה תקופה של "הזלילה הגדולה" שהיו זוללים, מכניסים אצבע מקיאים ואחר כך עוד פעם מתחילים לאכול וככה היו עושים כל הזמן. עוד שם מובא במדרש רבה וכן במדרש תנחומא: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" זו רות המואביה, שכתוב (רות ב, יד): "וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר"

 זאת אומרת: היה לה שישה שעורים, ואכלה ושבעה מהם וגם הותירה, זה כיוון שהברכה היתה מפיה של אותה צדקת. יש אדם שמתברך בתוך מעיו, 'אוכל מעט ומתברך בתוך מעיו'. יש אדם שאוכל ואוכל ואוכל ועדיין רעב אין ברכה. אז היא היתה צדקת. "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" אלו אומות העולם, אומות העולם זה זלילות "מקדונלס'"! זה חביבי... והמדרש מספר: "בעובד כוכבים שזימן את כל בני עירו, 

"אמר ריבי דוסתאי: "אותי זימן לסעודה עם כל בני עירו, הזמין גם את החכם היהודי, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם, אלא אגוזי פרך בלבד. סוג של אגוז אחד היה חסר, היה לו כל סוגי השקדים כל השקדים כל הצימוקים, כל הפירות הכל הכל הכל, חסר לו רק סוג אחד. מה עשה? נטל את הטבלא מלפנינו, שהיתה יפה יותר כשישה ככרי כסף, ושבר אותה מהעצבים. 

אמרתי לו: "מפני מה עשית כך?" 

אמר לי: "אתם אומרים שהעולם הזה שלנו, והעולם הבא שלכם, אז אם אנחנו לא אוכלים עכשיו! אימתי אנחנו אוכלים?!" 

חסר לו פיסטוק, בונדוק, 

קראתי עליו: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" זה בדיוק בשבילו הפסוק. ולכאורה קשה להבין מה השייכות, בין הפסוק: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" לפסוק "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" אז לפי דברי הספרי: "עניין הקורבנות הוא לפקוד בניי שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלוהי הנכר", אז הדבר מובן: שהרי הכלל הוא כמו שכותב ה"מסילת ישרים": "כל זמן שאדם חס על כבודו - אי אפשר להיות לו להיות עבד נאמן לקונו, כי מתי שזה יתנגש עם הכבוד שלו - לא מתאים לו. 

הרבה אנשים נמנעים כשזה נוגע לכבוד שלהם, עד כאן הם לא מוכנים. וכמו שאמר "חובת הלבבות": "כי העולם הזה והעולם הבא הן כמו שתי צרות זו לזו". בעל שיש לו שתי נשים, אחת נקראת צרה לשניה, אם תרצה אחת תכעיס השניה. בין אם היא תרצה משהו זה מכעיס, בין אם אתה תרצה את האחת השניה תכעס, בקיצור קנאה ביניהם. ולכן אי אפשר לו לאדם לקיים כוונת הקורבנות רק!! אם הוא יינתק את עצמו מתאוות העולם הזה. 

ולכן מביא המדרש את הפסוק: "וצַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" מה פרוש? אם הוא רשע - "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" הוא יחפש לתת קורבן הכי פחות. הוא יכול להביא פרה שהמשקל שלה שלוש מאות (300) קילו, יכול להביא פרה - חצי טון, הוא יכול להביא פרה 700 קילו. ילך לעדר מה יחפש? העיקר שקוראים לה פרה, כך הוא יביא פרה רזה, שכבר עומדת לעבור מהעולם, אז זה.... לכן: "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" כשאתם תעשו רצוני, ולא תמירו את כבודי, ולא תבזו אותי, אתם תביאו מהחלב. 

אני הבאתי לכם את כל העושר, הבאתים לכם את כל הכסף, הבאתי לכם בריאות הבאתי לכם הכל, אז כשיש לך כבר צורך להביא משהו - אז תביא מהחלב, מהמשובח! "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"! (שמות טו, ב) אז לכן המדרש אומר את הפסוק: "וצַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" אחד שהוא בבחינת צדיק שהוא רק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, אחד כזה יכול להביא "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי". ואפשר להבחין כאן המדרש את שתי הבחינות: 

יש בחינה אחת שהיא עולה מן ההקבלה בין אליעזר ועשו, אצל אליעזר מצאנו את הביטוי "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" הוא לא רוצה מהעולם הזה רק מְעַט. לעומתו עשו מתבטא בלשון "הַלְעִיטֵנִי נָא" הוא מבקש הרבה, שהצדיק אינו דורש אלא מבקש מהעולם הזה אלא מעט. כמו שמצינו אצל רבי חנינה בן דוסא, "שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" מסתפק במועט. זה בחינה אחת. דהיינו; הצדיק מסתפק במעט, הרשע לא. 

בחינה נוספת: כשהצדיק משיג את "הקב חרובין" שזה מאכל בהמות בכלל, די לו במעט הזה והוא שבע רצון לחלוטין, ובחינה זו עולה מן ההקבלה במדרש בין רות המואביה לבין אומות העולם. מה נאמר אצל רות? "וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" אתם מאמינים דבר כזה שש (6) שעורים? נגיד כאילו לקחת שישה גרעינים של חמניה - ואכלת, אז היא אכלה מזה ושבעה מזה והתירה, מה זה? משמע שהברכה היתה מצויה בפיה של הצדקת, ובמה שהיא קיבלה שמחה והסתפקה. 

והמעשה שאמרנו עם העובד כוכבים שזימן את כל בני עירו, ורבי דוסתאי קרא עליו, "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" זו דוגמא בולטת של מי שאינו שבע רצון לעולם! כמו בילי הדבילי! (ביל גייטס) לא מספיק לו! הוא רוצה עוד שמונה מיליארד (8,000,000,000) שישלמו לו חמישים דולר (50$) על חיסון, גם להרוג וגם להתפרנס. מדהים! "כי העולם הזה דומה לשותה מים מלוחים, שנדמה לו שהוא מרווה את צימאונו ובעצם הוא נצמא עוד יותר!", כמה שתביא לו מיליארדים לא מספיק לו, עוד ועוד ועוד ועוד. זה אומות העולם. 

ומה שהסמיך המדרש לעניין זה לעניין הקורבנות, ללמד אותנו: מתי יכול אדם לקיים את תורה הקרבנות? דוקא כשהוא מקיים זאת בנפשו, צדיק אוכל לשובע נפשו בשתי הבחינות, ובזה גם מובן מה שנאמר על פנחס (במדבר כה, יג) "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פנחס עשה לשם שמים ומסר את נפשו על הדבר הזה של הקנאה, וזה תכלית הקורבנות גם, למה? כי כשאדם מביא קורבן, הוא בעצם היה צריך למסור את נפשו, והשם הסכים לקבל כפרה במקום, 

ולכן זכותו היתה כל כך גדולה במעשיו של פנחס, שהיה יכול לכפר במעשיו על כל כלל ישראל, ועוד שהפוך ממנו זימרי כל כולו היה למלא את הרצון הבהמי! ההפך הגמור מכוונת הקורבנות. פנחס עשה מעשה הקרבה, הוא הקריב את עצמו קורבן, הוא מוכן למות, אבל זימרי הוא בדיוק הפוך, הוא דואג לעצמו על חשבון חילול השם, והמעשה הזה שלו יכול היה להמית חס ושלום כליון על ישראל, זימרי בגלל התאווה שלו. 

בא פנחס ונקט בצורה הפוכה של מסירות נפש למען כלל ישראל, ולכן הביא במעשהו כפרה על כל כלל ישראל. ככה אנו רואים גם בפרשת "מסעי" בעניין ההורג נפש בשוגג, אז הוא הולך לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. זאת אומרת: הוא הלך עכשיו אחרי שהוא הרג בשוגג והלך לעיר מקלט, יכול להיות שהכהן גדול ימות תכף ומיד, יכול בעוד חמישים (50) שנה בעוד 70 שנה, זה יותר גרוע מ"מאסר עולם!". מה זה, למה זה תלוי בכהן הגדול? 

לכאורה תמוה, הרי עיקר הטעם שההורג צריך להיות בעיר מקלט, המטרה היא שהוא ישוב בתשובה, יראה שהוא נכשל בהריגת אדם, בגלל שהוא לא נתן על לבו את שיבות החיים, לכן הוא לא הקפיד לדוגמא כשלקח את הפטיש להדק את הקת לשים שמה חתיכת ברזל שיתנפח העץ ולא ייתלש הברזל מהידית, הוא לא זלזל, היה מתנדנד שמה, נתן מכה ועף הברזל פגע בבין אדם והרג אותו בשוגג. בן אדם כזה שלא חס על חיי חברו, מזלזל, 

אז הוא צריך ללכת לעיר מקלט, שמה יש לו מספיק זמן לשבת לחשוב, לעשות תשובה, מה הוא עשה שמה, ויתקן את כל המעשים והמחשבות. אז איך התורה נותנת לו מכשול בזה שהיא שולחת אותו לעיר מקלט 

ואומרת לו: "אתה לא תצא מפה עד שימות הכהן הגדול!". 

אז מה הוא צריך לעשות? להתפלל עליו שהוא ימות כדי שהוא ישתחרר מוקדם. אבל זה מכשול! ולכן האמהות של הכוהנים היו מספקות להם לכל האסירים מחיה וכסות למה? כדי שיכירו טובה ולא יתפללו על הילדים להם שימותו! והגמרא מסיקה: שהיה עליהם לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו, למה באמת זה תלוי בכהן? אם הכהן כשהוא נכנס לפניי ולפנים מתפלל על כלל ישראל כהוגן כמו שצריך, 

והיה מבקש רחמים על כל הדור, שלא יקרה מקרה כאלה של שגגות וחלילה עוונות ופשעים ומרדים וחטאות וכל הדברים, אבל כיוון שלא ביקשו - אז מה נגרם? שבאמת היה הריגות ובתורה זה נקרא רציחות בשוגג. אז היות שהם אשמים הכוהנים שלא התפללו, כי כח התפילה שלהם לפניי ולפנים זה לא דבר פשוט, אז זה הגורם לכן, זה תלוי בהם ואז יכולים להתפלל אלה שהרגו בשגגה שהם ימותו. 

לכן האמהות עושות הקדמה תרופה למכה שלא התפללו. אבל אם אנחנו חוששים שהם התפללו אז התורה לא מתכוונת לזה, התורה מתכוונת שהרוצח בשוגג יגיע לשמה 

והוא שואל: "מתי אני משתחרר?" 

אומרים לו: "כשהכהן הגדול ימות", 

- "מה זה קשור לכהן הגדול שימות?" 

אומרים לו: "אתה יודע כשהוא היה "לפני ולפנים" ביום הכיפורים הוא לא התפלל שלא תהרוג בשגגה!", 

- "מה, ובשביל זה אנחנו נחכה כולנו עד שהוא ימות? בגלל דבר כזה קטן שהוא לא התפלל?! יו! אם על כזה דבר קטן שהוא לא התפלל - אז צריכים כולם כביכול להתפלל עליו שהוא ימות בשביל שנשתחרר, אנחנו שהרגנו ממש! הרגנו בשוגג יה בה בי, אם התורה אמרה שהכל תלוי בכהן הגדול כל אלה שהרגו זה בשגגה זה בגללו, למה? מה הוא עשה הוא פשוט לא ביקש את הדבר הזה! אז על זה כולם צריכים לכוון עליו?! יבביי אז מה אנחנו? כאילו מה מגיע לנו על העונש שעשינו בפועל?!" 

 אז ודאי שזה יגרום שהוא לא יתפלל על הכהן! כי אם הוא יתפלל על הכהן שימות בגלל טעות קטנה! - אז כמה יתפללו עליו שהוא בעצמו ימות בגלל שהוא הרג, הרי "גואל הדם" מחכה לו בחוץ: מתי הוא יצא מהעיר מקלט בשביל להרוג אותו! אז מזה הוא יירגע ויבין עד כמה החטא שלו נפשע, אבל יכול להיות שיהיו כאלה שגם הרגו בשוגג וגם יתפללו יכול להיות. אבל בכל אופן התורה סומכת יותר שהאדם ילמד מזה מוסר השכל עד כמה צריך לשים לב. 

אז אם כן אנחנו רואים שהאדם צריך למסור נפש בשביל הקב"ה, ולעשות נחת רוח לקב"ה על ידי שהוא שומע בקול השם, ואת החלב ואת הטוב ביותר - תמיד להשם. החלב להשם, ראשית דגנך, ראשית תירושך, ראשית עריסותיכם, כל ראשית להשם, לכן נאמר (בראשית א, א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", בזכות "רֵאשִׁית" אם אתם תמיד נותנים לי את "הראשית" אני מקיים את העולם, למה? תמיד תזכור שאתה לא בעלים, גם מה שיש לך - אתה לא בעלים, אתה נותן את הראשית. 

יש כאלה שטענו שאמרנו שאנחנו "הריבון" אנחנו לא אמרנו שאנחנו הריבון, במקום ריבונו של עולם, אמרנו אנחנו הריבון, מי שבעלים פה זה העם לא אלה שנבחרו כי אותם אפשר להוריד, כל פעם אפשר להוריד אותם, את העם לא מחליפים, העם זה העם והם הריבון. ולא במקום ריבונו של עולם. מי שחושב שזה כאילו אומר "אתה הריבון".... כאילו מה אתה ריבונו של עולם... 

אז אל תגיד שאתה בעל הבית, ואל תגיד שאתה בעל העסק, ואל תגיד גם שאתה בעל תורה, ואל תגיד שאתה בעל תשובה, מה פתאום אתה בעל? ממתי נהיית בעלים? יש ריבונו של עולם! איך אתה מדבר? זה דקדוקי עניות של טיפשים, שהם חושבים שהם כאילו חכמים, חסים על כבודו של הקב"ה, חס ושלום מישהו אמר ריבון שזה קרוב "לריבונו של עולם"...?! איזה שטותניקים. 

בכל אופן צריך לעשות נחת רוח לבורא, לתת חלב, לדעת להסתפק במועט, ואז אתה נקרא צדיק, אם לא מספיק לך אז אתה רשע, ואם אתה רשע אז לא תוכל לתת להשם את המקסימום הנדרש ממילא לא תעשה לו נחת רוח, ואתה תהיה כמו עשו או כמו אומות העולם. אז כל אחד יבחר את הדרך הנכונה. בעזרת השם יתברך שנזכה לעשות החת רוח לאבינו שבשמים תמיד אמן, אמן!!