להשמר מההרגל והשגרה שלא תהיה מצות אנשים מלומדה | הרב אמנון יצחק

"אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב) אתמול למדנו "בְּמוֹעֲדוֹ" היום אנחנו לומדים "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי": "בא וראה, בכל הקורבנות לא כתוב כמו שנאמר כאן, "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי" הזוהר הקדוש פרשת פנחס, ויש לבאר: היות וקורבן התמיד נקרב פעמיים ביום, עלול להיהפך לדבר שבשגרה ובהרגל, "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט, יג) ללא התפעלות ודבקות שצריכה ללוות את עבודת השם בכל עת. 

כמו שפרש הרמב"ן זכרונו לברכה לעניין הקורבנות, בכל קרבן לשון קרבה ואחדות, "קרבן" זה מקרב ומאחד את המקריב עם הבורא. ועוד ובעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן כנגד המעשה, יסמוך את ידיו על ראש הקורבן - זה ננגד המעשה. וכנגד הדיבור - יתוודה בפיו. וכנגד המחשבה - ישרוף באש את הקרב והכליות שהם כלי המחשבה באברים של הבהמה, כלי המחשבה והתאווה. 

ואת הכרעיים - זה הידיים והרגליים של האדם שעושים את כל מלאכתו, ויזרוק את הדם על המזבח כנגד דמו ונפשו. כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו. וראוי שישפוך דמו וישרוף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. זאת אומרת דבר שאין בו חפץ ואינו ממלא את יעודו - אז מחזירים אותו לדרך יצירתו. איך יוצרים נגיד כלי זכוכית? לוקחים את החול שורפים שורפים שורפים ויוצרים זכוכית, ואם הכלי לא מצליח? מחזירים אותו עוד פעם לאש והוא נמס ועושים עוד פעם כלי. 

אם אדם לא ממלא את היעוד שלו - מחזירים אותו לעפרו מחדש, הבן אדם לא מילא את היעוד שלו, אז היה צריך בעצם לשרוף אותו וכו' ולהחזיר אותו לתחילת הווייתו. במקום זה הקב"ה מסכים לקבל כפרה בתנאי: שאתה תעשה כנגד הדיבור המחשבה והמעשה שאתה חטאת בהם, תעשה לך תשובה על זה בדיוק, "תשובה המשקל" תסמוך על זה את הידיים 

וכנגד הדיבור תתוודה וכנגד כלי המחשבה - אתה כנגד זה תתבונן היטב: מה היה אמור להיעשות בך. הדברים האלה אמורים לקרב אותך אל הבורא יתברך, כי בן אדם אמור לצאת לעמוד התליה כמו שאומרים, 

ופתאום אומרים לו: "אתה יודע מה? תביא כבש - ונפטור אותך!". 

מי לא יעריך את המחילה הזאת? מי לא יתקרב יותר למוחל?! מובן שתכלית כל קורבן של יחיד או של ציבור הוא לקרב או לאחד אותם עם הבורא יתברך, וכאן בקורבן התמיד, בגלל שמקריבים קורבן התמיד בבוקר בשחר ובין הערביים כל יום פעמיים, אז כל פעם שמקרבים את זה עלול לפוג רגש החידוש, לכן הוזקקה כאן הדגשה "לְהַקְרִיב לִי" תמיד תזכור כשאתה מקריב זה לא פעולה סטנדרטית כזו רגיולר. 

אתה צריך להבין זה "לְהַקְרִיב לִי" כל פעם שאתה הולך לעשות את הפעולה אתה צריך לזכור שההקרבה היא לִי!. כדי להתחזק שמימית, כי על ידי ריבוי ושפעת העבודה התמידית פעמיים ביום - זה מקליש מחליש את ההתרגשות וההתלהבות עד כדי אדישות. מה שאין כך בשאר הקורבנות שהם אינם תדירים, מתחדש בהם רגש ההתלהבות וההתפעלות שמרומם את הנפש. כמו שספרו לנו חכמים זכרונם לברכה בתוספתא פאה: 

"אחד אמר לבנו: "להקריב עולה לקורבן, מפני המצווה שזכה למצוות "שכחה"!" 

כשאדם זורע בשדה ובא אחר כך לקצור - יש מצוות "שכחה". זאת אומרת: אם הוא שכח איזה מקום מסוים לקצור אותו - צריך להניח אותו ובזה הוא מקיים מצוות "שכחה" והוא זכה למצווה הזאת ובשביל זה הוא שלח את הבן להקריב קורבן עולה להודות להשם ולשבח את שזכה במצווה זו. ומה שקנסו חכמים: "לכוליה משמרת של מרים בת בילגה, 

"אמר אביי: "אין כדאמרי אינשי: "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" 

ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה? 

אמר אביי: "אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו" 

רש"י אמר: "אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה עבודה לא אמרה כן". הגמרא נו, ב' בסוכה מספרת שהיתה אחת, מרים שהיתה בת בילגה, והיא היתה מבזה את המזבח 

והיתה קוראת לו "לוקוס לוקוס! עד מתי אתה אוכל ממונם של ישראל?!" 

לוקוס לוקוס זה זאב זאב, כאילו המזבח אוכל יותר מידי קורבנות לוקח את הכל, איך, איך היא יכולה להתבטא ביטויים כאלה? היא היתה ממשפחת הכהנים. אז מה אומרת הגמרא? שמה שאומר הילד זה מה ששמע מהאבא והאמא שלו. אז היא שמעה כנראה שהאבא כבר מרוב העבודה שהוא עובד ומקריב כל יום קרבנות והכל - זה כבר קלש אצלו זה כבר נהיה מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה., והיא לא ראתה כמו שאדם מתפעל והלך ועשה וזה... אז היא דיברה שטויות וכו'. 

השאלה: איזה מן ביזיון אפשר לנהוג בעבודה שהיא מרוממת את האדם לתענוג העילאית ביותר – וזה קירבת השם, כל היום במקום הקורבנות שבמקדש, מה עוד יש יותר דרגה גבוהה מזה וקירבה לקב"ה? אלא בעל כוחנו לומר שזאת הסיבה גופא: ריבוי בשפעת העבודה שתפס רובו של יום של הכהן, הוא גרם למצב כזה שאביה היה מבזה את העבודה. לא ביזוי ממש בהטחת דברים כמו שהיא אמרה, אלא ההרגל של העבודה על כל הריבוי של הקורבנות התמידיים - המעיטו והחלישו את ההתלהבות והשמחה של העבודה ופג מהם הרעננות וההתפעלות. 

מספיק שהוא בא הביתה ועושה: "אוף! אין לי כח כבר, אין לי כח! כמה עבודה?! כמה זה..." 

כאילו עבד בקצביה אצל דאבח. זאת אומרת: בן אדם מרוב הרגל וכו'. לכן יש דין בבית המקדש שמי שהיה נכנס מצד מזרח יוצא בצד מערב, מי שבא ממערב יוצא..... שלא יתרגל שנכנס באותו פתח ויוצא מאותו פתח - הוא מתרגל. אז כשיהיה לו חידוש כל זמן - אז להיכנס ולצאת תמיד מפתח אחר, תארו לכם מה זה שכניסה ויציאה מאותו פתח יכולה כבר ליצור הרגל, אז לכן הדין הוא להיכנס ולצאת ככה, אתם מבינים. 

ודוד המלך אומר (תהלים כז, ד): "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" מה זה לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ? שכל הזמן אפילו אני נמצא בעולם האמת - יהיה לי כל הזמן את ההרגשה שאני מבקר, כאילו ביקור, פעם ב... באים לבקר, אז זה יוצר התחדשות ורעננות. "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ" (משלי כה, יז) לא יותר מידי להיות, כי בסוף ימאסו בך וגם אתה תמאס בהם, לכן צריך אדם תמיד שיהיה לו חידוש והתרעננות, במה זה תלוי? התבוננות - "קָרְבָּנִי ... לִי" לי לי תזכור שכל מה שאתה עושה זה "לי", ו"לי" אתה לא יכול לעשות את זה בכפיף דליל, אתה צריך לשים לב מה אתה עושה. 

אמר הכתוב (משלי כז, ז): "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת" נפש שהיא שבעה אוכלת כל הזמן, נגיד אחד שהוא נמצא אופה, כל הזמן הוא במאפיה, עוגות עוגות עוגות, 

אתה לא יכול להגיד לו: "תשמע, איזה עוגה זאת!"... 

די הוא כבר טעם את הכל, הוא כל הזמן 'בטעימות', כל הזמן בטעימות, הוא לא יכול כבר, היא "תָּבוּס נֹפֶת" גם אם תיתן לו נֹפֶת תתן לו דבש, 

- "לא יכול כבר! די, לא יכול!", 

מלא שבע. 

רבי שמעון בן מנסיה אומר: "נֹפֶת" - נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת, נֹפֶת - זה תלמיד שלמד מתחילתו". אחד גדל בבית חרדי, כל ימיו הוא לומד, כל הזמן, זה נקרא תלמיד שלמד מתחילתו, זה נקרא נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה והיא תָּבוּס נֹפֶת. אין לו התחדשות ורעננות, וזה כבר רוטינה, הוא כל הזמן לומד בכולל זה לא.... כאילו 

- "היום אני הולך למצוא דברים חדשים!"... 

"וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק" זה המשך הפסוק, וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק, "זה תלמיד שלא למד מתחילתו". נגיד בעלי תשובה, אנשים שהתחילו עכשיו ללמוד - פשששששש. אצלהם "כָּל מַר מָתוֹק"! זאת אומרת הם יושבים ומתענגים ממש על כל סוגיה אפילו היא קשה לפצח אותה, אצלו בגלל שהוא רעב, הוא לא יודע כלום פתאום הוא מבין כמה הוא לא יודע, "תראו כמה יש, תראו תראו כמה יש ללמוד!", אז הוא נהיה רעב! והרעב הזה כל מר מתוק. זה בילקוט משלי כז'. 

מי שלומד וטועם מעט מנֹפֶת התורה, הוא משביע את עצמו ונעשה לו הרגל, וניטל ממנו תאבון הדעת להעמיק ולחדש, חדשים לבקרים, הרי הוא מתבוסס ומתבזה ונפשו תקוץ עליו. אבל תלמיד שנדמה שעוד טרם התחיל, שבכל יום ובכל שעה תורה לו כחדשה, הרי כל המרירות וכל היגיעה קשה - בשבילו זה מתוק ונעים לחיך בכל שעה. 

"אתה יודע כמה ישבנו לפצח את הסוגיה? אנחנו כבר שבוע על זה ועוד לא הצלחנו!", 

אבל הוא מפסוט, הוא מפסוט אצלו זה התחדשות ורעננות. זה כמו אדם שמחפש מטמון, הוא יודע שיש מטמון! הוא יודע שיש מטמון, אז הוא אף פעם לא מתייגע, 

אמרו לו: "תשמע, יש ארגז מלא מטבעות זהב מימי קדם, זה נמצא פה בשטח בחצר!", 

הוא יחפור אפילו ק"מ בעומק, כל הזמן כמה שהוא יחפור הוא יהיה יותר מפסוט, 

הוא אומר: "עוד מעט אני מגיע, עוד מעט אני מגיע, כי זה ברור שהמטמון פה!", 

לכל סוגיה יש את הפיצוח, צריך לעמול, בשבילו זה משהו, כשהוא ימצא את הארגז ויפתח - ואי ואי ואי. 

כותב המחבר: "זכורני שפעם כשהייתי בהתבודדות עם בני חבורתי לפני חג הפסח, ונזדמן שבערב החג היה זמן של ברכת החמה מזדמן פעם בעשרים ושמונה (28) שנים. מה מאוד הייתה אז התרגשותנו והשתפכותנו לקב"ה!". זה דבר גדול שבן אדם זוכה, להגיד ברכת החמה כשהיא חוזרת כל 28 שנה מהמסלול, ביום רביעי ביום לידת החמה באותו מקום בשמים, כל 28 שנה. זכיתי כבר פעמיים, עוד 17 שנה יש עוד אחד, שלוש פעמים מי שזוכה - זה יפה מאוד, כל הכבוד!. 

"ברכת החמה". אז הוא אומר: "שההתרגשות היא גדולה מאוד!", אתה מבין זה מזדמן מצווה של פעם אחת של 28 שנה..... כמו כן הזדמן לי פעם להתכבד בברכה "שהחיינו" על מצוות "כיסוי הדם" וברכתי, ברכתי בחרדת קודש ובהתפעלות, והשוחט שעמד לידי הביט עלי באדישות, למה? כי הוא רגיל כל יום הוא מברך. ואכן עלינו להתאמץ להשתדל שבכל משימותינו או בקיום המצוות והמעשים הטובים. צריך שתלווה אותנו הקריאה של הקב"ה, 

מה הוא אמר למשה: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" תזכרו למי אתם מקריבים, מה אתם עושים? למי אתם עושים? "לְהַקְרִיב לִי", לא להפסיד את הכוונה לאלוקים, שירגיש: שיש מי שגזר את כל המצוות, לא ישכח את מי ששלח אותו, המשלח זה הקב"ה, ולא ישכח אותו לא רק כשהוא עושה את השליחות את המצווה, אלא גם לאחר השליחות שלא ישכח את הבורא יתברך, גם אחר השליחות. 

כמו שכתוב על הפסוק (שמות יט, ח): "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל השם" מלמדת אותנו התורה דרך ארץ, שישיב אדם תשובה לשולחו, שכן אמר משה אף על פי שהוא יודע להשיב תשובה. הקב"ה שולח אותו לעם להגיד משהו, העם אמר מה שאמר, אז השם יודע שהעם אמר או לא אמר? בטח שהוא יודע, הוא יודע עוד לפני שהוא שלח אותו, הוא יודע הוא קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ (ישעיה מא, ד), כן אבל דרך ארץ שלחו אותך תחזיר תשובה. תחזיר תשובה, 

זאת אומרת צריך לזכור את המשלח לא רק לפני השליחות גם לאחר השליחות. הלימוד המוסרי: שיש בני אדם שמרכזים מחשבתם במעשה שליחותם של עבודה ומצוות, עד שלפעמים מרוב ההרגל הוא שוכח את המשלח! את המצווה. ועלינו להמציא תחבולות, תחבולות מוסריות, איך לרענן את המחשבה ולהחיות את הלב, ולהתקרב אל השם יתברך בכל פעולה ומעשה טוב. לכן תקנו חכמים להגיד: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני כל אחד, לא להגיד את זה גם לשם ייחוד קודשא... כי גם זה הרגל. 

אלא לחשוב מה שאומרים כי 'מצוות צריכות כוונה', ככה נפסק בשולחן ערוך 'מצוות צריכות כוונה', אם אתה לא מתכוון לשם המצווה והמצווה - אתה לא יוצא ידי חובה. מצוות צריכות כוונה. אז צריך אדם לרענן את עצמו כל פעם ולזכור שיש לו חסד, כל מצווה זה הרבה יותר מיהלום, כי "וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ח, יא) "וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ג, טו), לא חפצים של תורה, כי הרי כנגד התורה שאנחנו לומדים, כל מצוות התורה שקולות כנגד מצווה אחת מילה אחת שבתורה, 

וְכָל חֲפָצֶיךָ כל זהב ויהלומי וכל העולם כולו - הכל חרטה ברטה בשביל מצווה אחת. אז בא נגיד שזה רק יהלום, יהלום גדול 500 קראט, בסדר, אין דבר כזה אה? נגיד, אז אם אתה הולך כל פעם למצוא אחד כזה אתה יכול להתרגל להגיד כאילו.... אתם רואים של"בילי הדבילי" (ביל גייטס) יש למעלה ממאה מיליארד (100,000,000,000) והוא לא מסתפק הוא רוצה להרוג אנשים ולהרוויח עליהם כסף, לא יאומן כי יסופר! זאת אומרת: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט), 

"יש לו מנה רוצה מאתים (200)", יש לו 200 רוצה 400, "אוהב מצוות לא ישבע מצוות" הוא רוצה מצוות עוד עוד עוד עוד... כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב). אדם אם הולך וראה שלמישהו היה חור בשקית, וכל פעם נופל יהלום יהלום והוא מוצא, הוא פעם לא יתעייף בשביל להתכופף ולהרים נכון? ופה לא צריך להתכופף בשביל לעשות מצוות, בקומה זקופה אפשר לעשות אותם. אבל צריך לזכור - מי שלח את היהלום, מה הוא ציווה, איך לקבל את המצווה, לשמוח בזריזות בשמחה, 

שבע עשרה (17) תנאים למצווה לשמה, ואז אדם זוכה, או אה! מצווה אחת לשמה אם זכה! הרי הוא בן העולם הבא, שווה או לא שווה, צריך להתרענן, לא להיות רגיל ונדוש, עושה כאילו לצאת ידי חובה, אדם צריך לזכור כל הזמן, ובפרט בתפילה, אנשים אין להם התפעלות והתרגשות מהתפילה, אבל אם שמים לב מה כתוב ומה אומרים - פששששש. רק לשבת על מזמור אחד, והבין מה מדברים לראות כל יום ללמוד מזמור להבין על מה מדברים, ולהתקדם להתקדם, ואתה מגלה אוצרות! אוצרות שזה לא נגמר. 

דוד המלך עליו השלום, בכל פרקי התהילים כיוון לכל מה שאדם עלול ויהיה נצרך להתפלל להשם יתברך וכל אחד מוצא את עצמו בתהילים, כאילו דוד המלך דיבר עליו, אבל צריך להבין מה הוא אמר, ולהבין מה הקשר בין פסוק לפסוק שאחריו לפניו וכן הלאה, וכן הלאה, אבל זה צריך ריענון, אם אין ריענון אז הכל נדוש והכל עושים רק שיגרא דלישנא. דרררררדדדדדדד, 

ושאדם מתעורר פתאום רואה שהוא בתפילה, הוא היה במקומות אחרים, חשב פה חשב שם נזכר בזה... טיפל בהוא טיפל בהם, עשה ככה עשה ככה. זה נקרא שאנשים כמו "קורבן תמיד" פעמיים ביום ועכשיו 'התפילות כנגד התמידים', התפילות כנגד התמידים, כמו ששם כשמקריבים צריך רעננות כל הזמן. אז התפילות זה במקום זה, אז צריך להיות "קָרְבָּנִי לִי" לִי לזכור 'לפני מי אתה עומד', ולהתפלל כמו שצריך, השם יזכנו להיות דשנים ורעננים תמיד אמן ואמן, אמן!! 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".