ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק שיר השירים - א | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, מיכל חן,

בת נורית ונסים אברהם בן שושנה, עליהם השלום,

יזכו לזרע בר קיימא על דרך הטבע,

ולא יצטרכו לרופאים בטיפוליהם,

להיוולד בריא ושלם,

יגדל לתואר אווירת שמיים ובריאות ונחת להצלחת המשפחה בתוך כלל ישראל מהרה, אמן.

מקבלים על עצמם לעשות נציב יום לכשי יוולד בשעה טובה.

ביאורים ומעשים מתוך אגדה של הרב שטיינמן בחלק שיר השירים.

שיר השירים אשר לשלמה, מפרש רשי,

שנו ריבותינו, כל שלמה אמורים בשיר השירים, קודש,

מלך שהשלום שלו.

היינו, הוא יתברך הבעלים על השלום שנאמר ה' יברך את עמו ושלום.

אז ריבותינו אומרים כל שלמה שמוזכר בשיר השירים,

זה קודש.

וזה מדבר על מלך שהשלום שלו.

היינו, שהקדוש ברוך הוא הוא הבעלים על השלום.

שנאמר ה' יברך את עמו ושלום.

וצריך להבין מה הדגש שמייחסים לקדוש ברוך הוא דווקא את מעלת השלום שהיא שלו,

איך יש דבר שאינו שלו?

למה דווקא שלום?

אלא שכל הבריאה בנויה על השלום.

באבות

שנינו שהשלום הוא אחד משלושה דברים שהעולם עומד עליהם.

כיוון שזה מיסודי הבריאה.

כך נקרא הקדוש ברוך הוא מלך שהשלום שלו.

מפני שהוא יצר את האפשרות לשלום.

המילה שמיים פרשו חכמים, זיכרונם לברכה, אש ומים.

שעירם אותם זה בזה.

ועשה מהאש והמים שמיים.

לשם מה השכין הקדוש ברוך הוא שלום ביניהם?

ועשה מהם דבר אחד.

אלא כיוון שהבריאה נצרכת לשלום,

משום כך הקדוש ברוך הוא כבר עשה ליסודות הבריאה שלום.

שביסוד העולם כולו כבר נעשה השלום.

ביסודות עצמם.

כי על ידי זה שביסוד טמון השלום,

תהיה לכך השפעה גם על הבריאה, שתעמוד בשלום.

לכן אנחנו מבקשים, עושה שלום במרומה, והוא יעשה שלום עלינו.

כיוון שביסוד הבריאה יש שלום.

שאפילו שני אויבים,

אש ומים,

מתנגדים זה לזה, חיים בשלום, ונהיה מהם שמיים.

והגם שלבני אדם יש בחירה,

ופעמים אין ביניהם שלום,

מכל מקום יסוד הבריאה נעשה כמו שצריך להיות.

כמו שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת,

אף על פי שבני אדם רחוקים מזה,

אבל כך צריך להיות,

שביסוד הבריאה

היא תהיה אמת.

ביסוד הבריאה יהיה שלום.

על האמת, על השלום ועל הדין העולם עומד.

אז אלה היסודות,

ומוכרח שהיסוד יהיה כראוי.

אין לנו מושגים

בקדוש ברוך הוא,

אלא מה שאנו רואים בבריאה.

ומתוך הבריאה אנחנו למדים על הקדוש ברוך הוא.

ולכן, כיוון שייסד את הבריאה

במידת השלום,

אז אנחנו קוראים אותו שלומו.

שבזה נרמז שהשלום שלו,

והשם הזה הוא קודש.

כיוון שהדבר שהקדוש ברוך הוא עשה בבריאה ורוצה בו,

הרי הוא קודש.

ולא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה,

אלא השלום.

כי טובים דודיך מיין. בחור צעיר שאל את הרב שטיינמן, איך מקבלים טעם בלימוד?

אמר לו הרב, כשתבין היטב את הלימוד,

יהיה לך טעם בלימוד.

חזר ושאל,

גם כשאני לומד ומבין,

מרגיש שעדיין חסר לי במתיקות התורה.

אמר לו הרב, זו ראיה שלא הבנת היטב את הלימוד.

אם היית מבין טוב את הלימוד,

הייתה לך מתיקות בתורה.

כמו שכתוב על דברי תורה, שהם מתוקים מדבש ונופת צופים.

אם אתה לא מרגיש את הטעם מלימוד, חסר לך בהבנה.

רשי מבאר, מה זה כי טובים דודיך מיין?

על שם שנתן להם תורתו ודיבר עימהם פנים אל פנים.

ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעה שהוא ה...

אברך שטח את מצוקתו לפני הרב שטיינמן ואמר לו כל אימת שאני ניגש ללמוד גמרא כואב לי הראש.

הוא לא יודע מה לעשות.

אז ראשית דבר אמר לו הרב,

בדבר שנהנים ממנו לא כואב הראש.

האברך סיפר אבל אלימות גורם לי הנאה רבה,

ובכל אופן כואב לי הראש.

טוב,

הרב שטיינמן התחיל לעיין.

האם ייתכן שהתורה עלולה לגרום לכאב ראש?

והתחיל להביא לו מקורות.

כתוב בתהילים פיקודי אדוני ישרים מסמחי לב.

אז כתוב במפורש שדברי תורה מסמחים.

לא כתוב שיש חילוק בין בני אדם,

שלזה כן מסמחים ולזה לא.

כמו שרואים באיסור ללמוד תורה בתשעה באב.

אסרו חכמים זיכרונם לך ללמוד לכל אדם,

כי בוודאי תורה תשמח, אתה לומד.

לא רק תלמידי חכמים,

גם אנשים פשוטים.

ואין לומר שאסרו רק מצד ספק שאולי התורה תשמח אותו,

אלא בוודאות שזה משמח, ולכן אסור ללמוד בתשעה באב.

מי אסור לו? כולם.

אז רואים שהתורה משמחת, ומשמחת את כולם.

ולא כתוב שהיא גורמת כאב ראש.

עוד פסוק,

מתוקים מדבש ונופת צופים.

אז הדברי תורה הם מתוקים מדבש,

אבל לעיתים קשה הלימוד,

בפרט לילדים,

כי יצר הרע מפריע ונותן הרגשה כאילו התורה מרה,

כדי למנוע מהם לגדול.

אז צריך להילחם איתו,

אבל המלחמה איתו לא אמורה להביא כאב ראש.

להפך, כתוב, החש בראשו יעסוק בתורה.

איך מסירים כאב ראש?

עוסקים בתורה.

אז אם בכל זאת, אחרי כל זה כואב הראש,

אז הדבר נובע מסיבות אחרות,

כגון חוסר הבנה בלימוד,

חוסר הנאה,

כי הוא נהנה מדברים אחרים ולא מן התורה,

ממתח,

מעצבים,

מחשבונות,

מכל מיני דברים המבלבלים.

אז כואב הראש.

זה לא קשור לתורה.

לא כשלומדים תורה כואב הראש.

זה שאף על פי שלומדים תורה כואב הראש, זה נובע ממקורות אחרים.

מושכני אחריך נרוצה.

לפעמים אדם צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא שימשוך אותו אליו,

מושכני אחריך.

מתוך המצב שבו הוא נמצא, צריך לבקש שימשוך הקדוש ברוך הוא אותו אליו,

כדי שיוכל לרוץ,

להתקדם בלימוד התורה ובעבודת השם.

אז אם ריבונו של עולם אתה תמשוך אותי אליך, אני ארוץ אחריך.

ותשמעו מעשה מדהים.

מסופר על הרב הצדיק רבי אהרן רטה,

זכר צדיק ברכה.

כשהיה נער,

לא היה יכול להחזיק ספר בידו.

והיה לו טעם מרור בכל דיבור.

וכל עולמו חשוך עליו מרוב ניסיונות.

ונפלה עליו שינה בכבדות, בתמידות.

עד שיום אחד התפלל בבכי עצום,

והחליט ללמוד ויהי מה.

וכך הוא כותב בספרו שומר אמונים,

מאמר האמונה בפרק ב'.

וברוב בחיי נפל בליבי

שאשוב לביתי ואקח לי ללמוד במסירות נפש ויעבור עלי מה.

וכשבאתי לביתי,

פתחתי ספר,

ונפתח לפניי הראש של מקוואות ואמרתי מוכרח אני ללמוד זה הלימוד ולגומרו.

אפילו בכל מיני מסירות נפש.

ישבתי ללמוד במסירות נפש גדול וטעמתי ממש

טעם מיטה

בכל דיבור.

ואמרתי, יעבור עלי מה?

אפילו תצא נפשי חס שלום, אגמור את הלימוד.

ואחרי שגמרתי את זה במסירות נפש גדולה,

הטעים לי השם פתאום אור מתוק

וטעם גן עדן ממש,

ונהפך לבבי לאיש אחר,

ונכנס ביישוב

חמידה דאורייתא

עד שאחר כך יכולתי ללמוד

אפילו בבית מלא אנשים המדברים ולא בלבלו אותי.

זאת העצה שנתתי לפני יום אחד.

שאל אותי מישהו, אמרתי לו, תדפוק את הראש בקיר אפילו.

אתה יושב

ולומד בכוח, בכוח. ייסורים.

אתה מקבל עליך ייסורים, ללמוד בייסורים.

לא עובד? דפוק את הראש בקיר.

אתה ממשיך.

זה הייסורים שבחרת לך היום.

ככה תעשה כמה שבועות,

בעזרת השם תצא מזה.

לא מוסרים נפש?

לא זוכים.

הסברנו שהזוהר אומר, למשל,

התורה לא נטעמת

רק למי שמחזר אחריה,

כמו אדם שמחזר אחר אישה.

הזוהר מביא דוגמה

שאחד רצה

להתחתן עם אישה מסוימת,

אבל היא הייתה צנועה מאוד

ולא פותחת

את התריסים אף פעם,

והוא היה רוצה לראות אותה.

אז מה עשה?

לקח כלי נגינה, גיטרה,

וישב שם על יד התריסים,

והתחיל לנגן.

אולי תוציא ככה את הציס,

נגן שבוע הוא מנגן, שבוע.

מהבוקר עד החרם הוא מנגן.

שירים אחרי שירים,

שום דבר.

אחרי שבוע

נפתח אשנב קטן.

הוא היה כל כך מאושר, שראה שזה נשא פרי,

הלך, הביא תזמורת.

והתחילו שם עוד שבוע, שבועיים,

נפתחו עוד כמה שלבים.

אחר כך,

איי, היה איזה הילולה עשה שם,

ובסוף

נפתחת ריסקול. לא ראה אותה מלוא קומתה.

ככה התורה.

היא אומרת, אני רוצה לראות שאתה מחזר אחריי.

כמה שעות, כמה ימים, כמה אתה מוכן להשקיע בי, כמה, כמה, כן, או.

עכשיו, אחרי כמה ימים, אני אתן לך ככה את המין טעימה,

שאתה תאכל, או.

כיוונת לרבי עקיבא איגר,

כיוונת לפה ופה משם, יהיה לך מתיקות של משהו.

ואז כשתראה שפתאום אתה מצליח וכו',

עוד יותר ועוד יותר, עד שהתורה ממש תיפתח לפניך לגמרי.

אבל בלי שתראה שאתה מחזר אחריה,

זה לא בא בקלות.

זה לא בא בקלות.

מושכני אחריך נרוצה.

לפעמים בחור מבין שהתכלית היא ללמוד תורה.

אבל ישר כשהוא יושב ללמוד, מתחילים כל מיני מחשבות,

ובסך הכל אין לו חשב ללמוד.

מה עושים?

אמר הרב שטיינמן,

זה לא פלא שאין חשב,

כי לומדים ולא חוזרים.

וכל לימוד ראשוני הוא לא ברור מספיק ללומד.

הוא עדיין מבולבל, ויש לו קושיות,

ואי-הבנות, והשיטות לא ברורות.

כשאדם מבולבל הוא לא נהנה.

ואם הוא לא נהנה,

אז אין לו חשב ללמוד.

זה נראה לו ארוך, ומסובך, ולך תיכנס לעומק, וראשונים, ואחרונים.

עצלן,

בטלן.

הוא רוצה דברים מן המזומן, אינסטנט.

אבל לעיין, להעמיק,

לא.

אז אם לא חוזרים ושונים, חוזרים ושונים, חוזרים ושונים,

אין טעם.

אז מה העצה?

מי שבאמת רוצה,

צריך לחזור על הסוגיה שוב ושוב,

וכך הדברים מתבהרים.

ברגע שהדברים מתבהרים, מקבלים את הגשמק,

את הטעם בלימוד.

רבי נחמן מברסלב אומר,

איך הוא היה לומד?

הוא לא היה מבין כלום בהתחלה.

כלום.

כלום.

הוא היה לומד וחוזר, לומד וחוזר, ולומד וחוזר, בגרסה. בגרסה.

לומד וחוזר, ולומד וחוזר, ולומד וחוזר,

וזו הייתה השיטה שלו.

כל הזמן

לימודים בגרסה בכמויות, בכמויות.

ואת הכל היה לומד.

לא סוגיה, לא מעט.

ואז היה נפתח לו מעיינות וככה הוא הגיע להשגות עליונות

שזה לא היה בטבעו ולא היה מתחילתו ולא שום דבר.

אבל עצם זה שהפה שלו כל הזמן דיבר, דברי תורה והכול וחוזר וחוזר,

ככה הוא הגיע להשגות.

סיפרתי לכם שהרב משה פיינשטיין,

מישהו פעם העיר לו ככה,

הוא יצא מבית הכנסת וליוו אותו רבים,

שאלו אותו שאלות,

היו שואלים אותו שאלות שצריך לפסוק.

הוא היה עולה תוך כדי ההליכה,

מישהו לא מצא חן בעיניו,

גם כן תלמיד חכם שהחשיב את עצמו.

בגלל שלא אמרנו, כבוד הרב, זה לא דרך

להגיד לאנשים פסקים תוך כדי ההליכה,

צריך להתיישב, לעיין,

לשקול.

מה זה תוך כדי ההליכה להגיד

פסק הלכה?

ולא שואלים מצווה להניח תפילין, אז הוא אומר כן.

שאלות, שאלות מסובכות שצריך לשבת ולדון.

אז הוא אומר לו, איך כבודו ככה בדרך עונג שבות?

הוא אמר לו, אם תלמד 700 פעם את כל השולחן הערוך,

כמו שאני למדתי, תוכל לענות בהליכה.

700 פעם הוא סיים את השולחן הערוך.

לא בקריאה,

בלימוד.

אם אתה אומר עכשיו למישהו,

תגמור 70 פעם את השולחן הערוך.

לא, סליחה, טעיתי 7 פעמים.

צוחק לך בפנים.

הוא רק חושב כמה זה ייקח לו, וכמה זה, כבר זה תהיה, שלום.

נגמר.

אנשים לא גמרו אורח חיים בכלל.

והם קוראים לעצמם דתיים.

ככה היו כל הגדולים. איך נהיו גדולים?

מה, חושבים שזה כישרונות?

זה לא כישרונות.

זה עמל.

עמל, עמל, עמל, עמל. רוב הגדולים היו בהתחלה

קשי הבנה.

רוב הגדולים.

הרב קנייבסקי.

הוא בא לאבא שלו, הסטייפלר, אמר לו, אבא, אני לומד, לומד, לומד, לא מבין.

אמר לו, לא צריך להבין, צריך ללמוד.

חזר ללמוד עד עכשיו.

עכשיו הוא מבין טוב.

מסביר לכולם.

אז איך זה עובד?

כשלומדים ליסוד.

בוא הוסיף, הרב שטיינמן, אם בחור ילמד בהתמדה וברצף

במשך שבועיים

וגם ישקיע בהבנת הדברים הנלמדים,

יבוא לו חשק וגם תהיה לו שמחה עצומה בלימוד.

אבל ברצף.

פחות מארבע שעות רצוף זה לא מתחיל להבנה.

זה רק חימום המנוע.

שחורה אני ונבן,

פירש רשי,

ואף במעשיי יש מהם נעים.

אף על פי ששחורה אני, גם נבן.

אם יש בי עוון העגל,

יש בי כנגדו זכות קבלת התורה.

הרב שטיינמן אומר, צריך ביאור.

בשלמה, אם קבלת התורה הייתה לאחר העגל,

שפיר טוען זכות קבלת התורה למחות את עוון העגל.

אבל כיוון שהעגל היה אחר כך,

אם כן, ישראל קלקלו את זכותם?

מה אומרים ישראלים? יש בי עוון העגל,

יש בי זכות

כנגד של קבלת התורה, אבל קבלת התורה הייתה קודם,

ואחר כך קלקלתם בעגל.

אז כאילו ביטלתם את קבלת התורה.

אם הייתה קבלת התורה ואחר כך עגל, ביטלתם.

אז איך אתם אומרים?

אף על פי שיש בנו עוון העגל,

יש בנו זכות קבלת התורה.

אם זה היה הפוך, זה בסדר.

קודם היה עגל, ואחר כך קבלת התורה, מצויין.

אבל קודם קבלת התורה ואחר כך העגל.

אז איזה זכות נשארה?

ביטלתם.

והנה באמת כתוב שחורה אני ונבע אז הפסוק אומר שכמו שהקשינו עכשיו

קודם היה שחרות

שחורה עוון

ואחר כך נבע צריך זכות

אז אם הייתי קודם שחורה ואחר כך אני נבע זה בסדר

אבל אם הייתי קודם נבע ואחר כך שחורה איך זה בסדר?

אלא הכוונה בזה לומר

אף על פי ששחורה אני

מכל מקום העוון לא השחיר אותי לגמרי

אלא נשארה לי עדיין זכות קבלת התורה

העוון לא כל כך שחור

אלא ששזפתני השמש

זה רק שזוב זה לא מציאות שנשחורה ממש

זה כמו שזוב

זה עובר

וזכות התורה עדיין קיימת

אם לא תדעי לך היפה בנשים צהי לך בעקבי הצאן

וראי את גדיותייך על משכנות הרועים פירש ראשי אם לא תדעי לך

זאת התשובה של הרועה

אם לא תדעי לך להיכן תלכי לרעות את צונך את היפה בנשים

שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם

מה קורה כשעם ישראל אין להם מנהיגים? לא יודעים איך ללכת, לאן הולכים?

איך מתנהגים? מה עושים?

אין מנהיגים, אין רועה.

צאי לך בעקבי הצאן

הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן בעקבים ניכרים

וראי את גדיותייך על משכנות הרועים

בין משכנות שאר הרועים שאת אצלם.

התבונני בדרכי אבותייך הראשונים שקיבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי הולכים בדרכיהם.

אין לך ממי ללמוד.

אין.

נגמר.

אז צאי לך בעקבי הצאן וראי את גדיותייך על משכנות הרועים.

משל לאדם שצריך לעבור בשדה מוקשים.

אבל הוא לא מחיל ההנדסה

ואין לו דקר לבדוק

איפה שיש מוקש. הוא גם לא יודע איך עושים זאת.

אבל הוא חייב לחבור את שדה המוקשים.

מה עושים?

צריך להסתכל בקרקע.

איפה שהוא רואה שיש צעדים,

ידרוך עליהם.

כי אם דרכו ולא יתפוצצו,

אז גם אתה לא תתפוצץ.

אבל אם תדרוך במקום שלא דרכו בו הקודמים,

יכול להיות ששם המוקש,

ואתה תתפוצץ.

אז לכן צאי לך בעקבי הצאן.

תלך בדיוק על העקבים שהלכו הקודמים.

ואז אתה תגיע בשלום.

שואל, הרב שטיינמן, לכאורה, ממה נפשך?

אם יודעים את התורה,

היה צריך להורות להם שיקיימו אותה,

ולא להסתפק בציווי, צייהי לך בעקבי הצאן.

לא צריך ללכת בעקבי הצאן אם אתה יודע את התורה, אתה יודע לבד.

אתה מחל הנדסה ויודע לדאוג לעצמך.

ואם אינם יודעים את התורה,

הרי לא מספיק מה שהתבוננו בדרכי הראשונים.

זה לא מספיק.

אז אתה תהיה חקיין, אתה לא יודע בכלל בעצם מה אתה עושה,

על מה ולמה.

אלא מכאן תלמד

שכדי לדעת איך להתנהג בדרך התורה, לא מספיק שאתה יודע את התורה,

אלא צריך לדעת גם את דרכי האבות.

למה האבות הלכו ככה ולא ככה?

בזמננו, אומר הרב,

יותר משאר זמנים צריכים לקיים צאי לך בעקבי הצאן.

לדאבוננו, בחורבן הגדול שאירע בעם ישראל נפטרו תלמידי חכמים וגדולי תורה, במצב נעשה קשה,

שלראות אפילו את העקבות

קשה לנו.

כי גם את הקבלה והמסורת כבר איבדנו.

אז זאת אומרת, לא נשתיירו לנו גדולים.

וזה לדאבוננו.

לסוסתי ברכבי פרעה

דמעיתיך רעייתי.

בתוך שיחה לבחורים אמר הרב שטיינמן,

כתוב בפסוק,

אדם

ובהמה תושיע אדוני.

אמרו חכמים זיכרונם רכה וחולין ה'

אלו בני אדם שהם ערומים בדעת

ומסיימים עצמם כבהמה.

כלומר, אדם

חכם וממשיל את עצמו לבהמה.

ערומים בדעת, חכמים, מלאים דעת,

אבל מסיימים עצמם כבהמה.

זה נאמר על האבות הקדושים.

ומביא הרב שטיינמן בשם החפץ חיים, זכר צדיק וברכה,

שביאר את זה על פי משל.

עגלון

היה נוסע בדרך אחת

עם הסוס שלו,

תמיד

במשך עשרות שנים,

וכל יום היו עוברים ליד הנהר.

כמובן, עגלון צריך לפקח

שהסוס לא ייטה

הצידה וייכנס לנהר

מחשש סכנת טביעה.

פעם אחת

העגלון היה עייף

ברצה לישון,

וחשב לעצמו.

הסוס

כבר עשרות שנים,

יודע את הדרך.

40 שנה

הוא לא נכנס למי הנהר,

אז לא יקרה כלום אם הפעם אני אנמנם קצת בעגלה.

נרדם,

לא חלפו רגעים,

והוא צולל בתוך המים.

ואז ראה והבין שאפילו אחרי 40 שנה,

סוס

נשאר סוס,

ואי אפשר לסמוך עליו.

וזו הכוונה של חכמים, זיכרונם לברכה.

אלו בני אדם

שערומים בדעת,

אפילו שהם חכמים ויודעים,

ויודעים.

עם כל זאת,

מסיימים עצמם כבהמה.

מה הכוונה? שלא יאמר אדם,

היות ואני לומד כל הזמן,

ואני יודע כל כך הרבה,

ממה אני צריך לפחד?

ממה אני צריך לפחד?

דע לך שהגוף משול לבהמה,

ואי אפשר לסמוך עליו.

כמו שאי אפשר לסמוך על הסוס.

ככה כל אחד צריך לדעת.

אל תאמר, אה, ברוך השם, אני בסדר.

אומר הרב שטיינמן, אין בסדר.

גם אדם שלומד טוב,

מתפלל טוב, עושה הכל טוב,

אבל הגוף שלו זה בהמה,

ואי אפשר לסמוך עליו שיהיה בסדר באופן אוטומטי.

זאת אומרת, אם תפקיר את עצמך,

תירדם בשמירה, כמו שאומרים,

הסוס ייקח אותך לאבדון.

לכן, דברי תורה תמיד צריכים חיזוק.

אל תחשוב, אני כבר

למדן, תלמיד חכם,

אני מסודר.

לא יקרה שום דבר.

ידוע המעשה באותו צדיק גדול

שהיה אומר,

אל תאמין בעצמך

עד זקנותך.

שינה ממה שאמרו חכמים.

עד יום מותך,

הוא לא אמר, עד זקנותך.

למה אמר ככה?

כי הוא אמר, אני זקן כבר, יצר רע לא יכול לפתות אותי.

אני צדיק גדול.

אצלי הוא כבר גמר את העבודה.

אז לא צריך להגיד, עד יום מותך.

גם אם אתה כבר זקן כמוני,

אז הוא כבר לא יכול להתעסק איתך.

בשמיים כעסו עליו מאוד

ושלחו לו מלאך,

שנדמה לו כאחת היפהפיות הגדולות שהיו בעולם.

והזדמנה לפניו.

בתוך כמה דקות מצא את עצמו שמדבר דברים לא הגונים.

ותפס את עצמו והתחיל לבכות בכי עצום ורב.

ואז המלאך התגלה אליו, ואמרו לו שכעסו עליו בשמיים.

ועשו לו את זה בשביל להראות לו שלא ישנה ממטבע שקבעו חכמים,

ושיחזור לומר,

אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

סוס זה סוס.

רבי חנניה ברכה שיהיה אומר, עושה גדוש ברוך הוא, זו גדוש ישראל,

אבי כוח רבו לעולם תרום ומשואות שנה, אמור אדונו וסלמה נסתם גוי.