ביאורים ומעשים על הגדה של הרב שטיינמן בחלק שיר השירים - ד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום חזרה בתשובה בדרך האמת למשפחת לב מבני ברק.

אמן.

חלק ד'

באורים ומעשים מתוך האגדה של הרב שטיינמן בחלק שיר השירים.

ופריו מתוק לחיקי.

הרב שטיינמן נשאל,

הרבה בחורים מתלוננים שאין להם טעם בלימוד.

מה אפשר לעשות שיזכו להרגיש טעם ומאור שבתורה?

וכך ענה.

פעם אמר לי החזון איש, זכר צדיק לברכה, שדיבר

עם אחד מגדולי ראשי הישיבות ושאל אותו למה אינו אומר פשט בשיעורים?

וענה לו שהתלמידים לא רוצים לשמוע פשט.

אמר לי החזון איש שהסיבה מפני שהוא בעצמו ראש הישיבה,

אין לו טעם בפשט.

ממילא אינו יכול לתת טעם לבחורים.

אבל אם היה לו עצמו טעם בפשט,

גם התלמידים היו רוצים לשמוע ממנו פשט.

וזה אחד מהטעמים שבחור לא רואה טעם בפשט.

היות ואומרים, תכף פלפולים.

אומנם הפלפולים טובים מאוד,

אבל הבחור נשאר בלי פשט.

אז איך יהיה לו טעם בלימוד?

יש מי שיוצאים נגד הפלפולים,

שזה לא דרך.

פלפולים, פלפולים, פלפולים, ולהגיע לאמיתה של תורה, כמו שאומרים,

להבין את הפשט כמו שצריך,

לא מבינים.

כתפוח בעצי היער

דרשו חכמים זיכרונם לברכה בשבת פח.

אמר רבי אלעזר,

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע,

יצאה בת קול ואמרה להם,

מי גילה לבנאי רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו?

ככתוב בתהילים קג,

ברכו אדוני מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו,

לשמוע בקול דברו.

בהתחלה כתוב עושה דברו,

ורק אחר כך כתוב לשמוע בקול דברו.

אז זאת אומרת

שהמלאכים מקדימים עשייה לשמיעה.

מי גילה בני ישראל את הסוד הזה?

אמר רבי חמא ברבי חנינא,

מי דכתיב כתפוח בעצי היער?

למה נמשלו ישראל לתפוח?

לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו,

אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.

התפוח, הפרי, יוצא לפני העלים.

וכך ישראל נמשלו לתפוח, שהקדימו את הפרי,

את הנעשה לנשמע.

אז מן הפסוק,

ומדברי חכמים זיכרונם רחם אשמע,

שזה שבח למלאכים, שהם עושי דברו,

ורק אחר כך לשמוע בקול דברו.

אומר הרב שטיינמן, שלוימן,

אומר שזה לכאורה תמוה.

בשלמה כלפי האדם

זה שבח.

כשאדם מקדים נעשה לפני שהוא שמע,

כי אדם יש לו בחירה,

הוא יכול קודם לשמוע ולהחליט מה שהוא רוצה.

וכשבחר בטוב הוא עושה רצון השם, אשריו.

אבל למלאכים אין בחירה,

הם אינם יכולים להתנגד לציווי השם עליהם,

והם מוכרחים לעשות את דבר השם

ולקיים שליחותם.

אז איזה שבח יש בזה במלאכים?

אלא יש לומר כי באמת בשורשו של דבר גם למלאכים

יש יכולת התנגדות.

רק דומם, אין בו יכולת התנגדות.

למשל, משליכים אבן,

היא לא יכולה להתנגד,

משום שהיא דומם.

אבל כל מי שיש בו דעת ושכל,

יש בו את היכולת להתנגד.

אה, מה שבפועל אין המלאכים מתנגדים לציווי השם?

זה משום שהכרתם והשגתם בגדלות השם כל כך גדולה,

שהם יודעים מי הבורא

ומהו הנברא,

והם מכירים את רוממות השם ואת אפסותם, אפסות הנבראים.

ממילא הם לא יכולים להתנגד לדבר השם,

ולא שייך כלל שיחשבו לעשות אחרת ממה שהם נצטוו.

המדרגה שלהם כל כך גבוהה שכאילו ניטלת מהם האפשרות לבחור בכלל.

וזה השם של המלאכים.

עושה דברו לשמועם כל דברו.

השבע זה שהם נמצאים במעלה נשגבה כל כך

של הכרה והשגה בגדלות השם,

עד שלא שייך אצלם להתנגד לדבר השם, ולא שייך לשאול שאלות

על מה שמצווים אותם.

אלא מוכרחים לקיים את הציוויים בשלמות.

והנה,

אם יאמרו לאדם שומר תורה ומצוות לאכול חזיר, חס ושלום,

יאמר, לא שייך שאני אוכל.

נביילס וטרייפס, כן,

אבל חזיר, חס ושלום.

ואף על פי שיש לו בחירה,

ואם הוא רוצה,

הרי ביכולתו לאכול,

מכל מקום הדבר הזה רחוק ממחשבתו עד כדי כך

שהוא לא יעשה זאת.

אבל כאמור, ביסודו של דבר הוא לא משולל בחירה,

ותמיד כשירצה הוא יאכל חלילה לאכול.

אבל מצד שני, יש עבירות שהן קלות בעיני הבריות.

שודש בעקבה.

וכשאדם עומד מול אחת כזאת,

הוא פוסע על שתי הסעיפים,

ויש לו ניסיון אם לעשות או לא לעשות. פה כן יש לו ניסיון.

ועליו להילחם, להתגבר על כוח הרע, ולהימנע מלעבור על דבר השם.

בין אם זו קטנה, בין אם זו גדולה.

דוגמה,

נמצא באמצע הלימוד,

ויש אפשרות להתרפות לרגע מן הלימוד.

והוא מתגבר,

טלפון צלצל.

והוא באמצע... לא, לא, לא, לא עונה.

לא עונה, לא מסתכל גם. לא מסתכל.

עומד בניסיון.

במקרה כזה, האדם עומד בניסיון באמת.

זה לא דומה

כמו לא לאכול חזיר.

כי אולי זה דחוף,

אולי פיקוח נפש,

אולי אולי לא...

אצל רע אומר לו, חביבי, חייבים לענות.

אז מה קורה?

יש לו את האפשרות. זה לא כמו אכילת חזיר.

אכילת חזיר זה לא מתחיל אצלו.

זה לא... הוא הולך להכיר רק כשאתה מציע לו את זה.

זהו.

אבל ביטול תורה, לא מופקע ממנו.

הרבה אנשים מבטלים תורה.

ולכן זה ניסיון גדול יותר.

הנה, כשבני ישראל נשאלו אם הם רוצים לקבל את התורה,

הם היו בדרגה גבוהה כל כך,

שלא היה שייך שלא יאמרו נעשה.

כמו שהמלאכים בדרגה גבוהה כל כך, כל כך,

שלא שייך שיסרבו,

ישראל היו בדרגה כזאת כל כך, כל כך גדולה, שלא שייך שלא יגידו,

נעשה קודם.

לאחר יציאת מצרים,

אחרי קריעת ים סוף, הם הלכו והתרוממו.

כמו שכתוב בספרים, כל יום יצאו משער טומאה ונכנסו משער קדושה.

עד שהגיעו למצב מרומם ונעלה,

שכמעט לא הייתה להם בחירה.

אמנם, כמו שאמרנו, תמיד יש בחירה,

אבל זה היה כל כך רחוק,

יותר,

יותר, יותר רחוק מלאכול חזיר.

וזה נחשב שכמעט אין בחירה,

ואין שום התחלה של מחשבה שלא לעשות את רצון השם.

וזה מה שאמרו.

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע,

יצתה בת קול ואמרה להן,

מגילה לבנאי רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו.

המלאכים בדרגה עליונה כזאת,

שלא שייך שיתנגדו לרצון השם,

לא מצד עצם אבייתם,

כי באמת כל מי שאינו דומם ויש בו דעת יכול להתנגד.

אבל כיוון שהשכל זך ומלוטש,

והם משיגים את רוממות השם, לא שייך שיתנגדו.

אמנם קצת קשה עם הלשון של חכמים,

בלשון חכמים זה זהב.

מגילה לבנאי רז זה?

זאת אומרת, יש פה סוד.

יש פה רז, לא מדרגה.

פה התירוץ זה שכאילו המדרגה לא אפשרה להם להגיד משהו אחר.

אבל זה לא מתאים כל כך עם הלשון מגילה לבנאי רז זה.

הם התעלו והתעלו והתעלו למדרגה כזאת, שזה לא סוד.

הם לא יכולים להגיד אחרת. זה ברור. מה שהשם יגיד, אנחנו נעמוד.

לא כל כך מסתדר.

אבל בסדר, נמשיך.

והנה, בזמן מתן תורה,

כלל ישראל התעלו לרומא מעלה כדרגת המלאכים,

עד שכמעט לא הייתה להם בחירה,

והיו בדרגה עליונה, ושכלם היה זך, והבינו

שלא שייך להתנגד

למה שהקדוש ברוך הוא אומר.

גם לא שייך שתעלה בליבם מחשבה

שהקדוש ברוך הוא יצווה אותם דברים שלא יוכלו לעמוד בהם?

אני, קצת קשה לי שצריך להגיע עד למצב כזה שאומרים רז וסוד ומדרגה ומלאכים והכול.

מכי יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא יגיד איזה דבר שלא נוכל לעמוד בו?

מכי יעלה על הדעת שאנחנו יכולים ואפשרים לסרב למה שהשם אומר?

הרי אם אנחנו מבינים שאבא אומר ואימא אומרת ומבקשים משהו, אז כיבוד אב ואם זה צריך לעשות.

אז מה בכלל השאלה שהקדוש ברוך הוא אומר? כאילו, צריך בשביל זה.

מי שלא מכיר את השם, לא מבין מה זה השם, לא כלום, מי שאין לו אמונה באמת אמיתית שיש השם והוא חי השם,

אצלו יש שאלות.

זה אני יכול, זה אני לא יכול, תירוצים של אהבל.

אבל מי שהוא חכם באמת ומבין מי זה השם ויודע שיש השם באמת

ושצריך לעמוד אחר כך לדין ושהוא נותן לך את הכל ואתה חייב לו הכל

ואין לך כלום בלעדה וכל רגע אתה יכול להשתנות ממצבך,

אז מה שייך בכלל להגיד איזה סברה, אני אחשוב, אני אעשה את זה, זה?

צריך לעשות פשוט ומייד.

לא מבין מה ההתפעלות כל כך.

על הפסוק בקהלת,

אם יישוך הנחש בלא לחש

ואין יתרון לבעל הלשון.

מביאים את זה בהגדה פה על השמיעיני את קולך.

אם יישוך הנחש בלא לחש

ואין יתרון לבעל הלשון. כתב התרגום,

כת מתגרן חיוון קלן לטרקעה ולנזקע בעלמא

על חווהון דבית ישראל דלא עסקין

בפתגמי אורייתא בחשאי.

כלומר, בית ישראל נטבעים על כך שלא עסקו בדברי תורה בחשאי,

בחשאי, מה שקוראים בעברית כאילו.

אם יישוך הנחש בלא לחש.

זאת אומרת, הנחש נושך

את אלה שהם בלא לחש,

אלה שלא עוסקים בפתגמי התורה בחשאי.

שאלו את הרב,

מה הכוונה של התרגום

שהנחשים הסרפים מזיקים את בני ישראל כעונש

על שלא עסקו בדברי תורה בלחש?

הרי אדרבא, בגמרא,

בעירובין נ״ד מסופר שברוריה,

אשתו של רבי מאיר,

השכחתיה להו תלמידה

להווה גריס בלחישה.

באצ'אבה,

בעטה בו.

היא שמעה את התלמיד, גורס בלחישה,

בעטה בו.

אמרה לו, לא כתוב כך בשמואל ב' כג ה'

ערוכה וקול ושמורה?

אם ערוכה ברמח איברים שלך משתמרת,

ואם לאו, אינה משתמרת.

טענה,

תלמיד אחד היה לרבי אליעזר

שהיה שונה בלחש.

לאחר שלוש שנים שכח תלמודו.

הרי לנו שצריך ללמוד בקול ולא בלחישה.

ולכן כשהיא שמעה אותו בלחישה, בעטה בו.

ומביאה הגמרא עוד מעשה

בתלמיד ששנה כל הזמן בלחש ושכח את כל תלמודו.

אז שאלו את הרב, מה הכוונה שהתרגום אומר שהנחשים משרפים מזיקים בבני ישראל כיוונות על שלא עסקו בדברי תורה בלחש?

ואנחנו שומעים פה גמרות

שאומרות שלא ללמוד בלחש.

ופה כתוב שהנחשים מענישים על מי

שלא עוסקים בדברי תורה דווקא בלחש,

שצריך בלחש.

אז איך זה מסתדר?

אז צריך בלחש או לא צריך בלחש?

אם אתה לומד בלחש,

ברוריה בועטת בך.

ואם אתה לא לומד בלחש בקור רם,

אז הנחשים ישרפו אותך.

מה הולך פה?

שאלו אותו.

אמר התרגום כאן מדבר,

בשעה שגזרה המלכות לא לעסוק בתורה.

ואי אפשר לשבת ולעסוק בתורה כראוי.

מכל מקום חייב אדם ללמוד בלחישה ככל יכולתו.

אתה לא יכול ללמוד בבית מדרש,

בקול שכל מי שעובר בחוץ ישמע אותך. יש גזרה של המלכות.

אז מכל מקום בשעת הגזרה צריך ללמוד בלחישה.

ומי שמשתמש בגזרת המלכות כהיתר להתבטל לגמרי מן התורה,

מגיע לו עונש נורא של הנחשים המצטרפים.

זאת אומרת, בית ישראל נטבעים שלא עסקו בדברי תורה בחשי.

בשעת הגזרה אתה לא פטור.

אתה לא יכול בקול,

אבל בלחישה אתה יכול.

אז אם אתה לא לומד, יבוא בעל הלשון הזה, הנחש,

והוא יישך.

אם יישוך הנחש,

בלא לחש.

כשאין לחש בשעת הגזרה, הוא יישוך.

ועוד תרץ,

שגם כשמוציא דברי תורה מפיו,

כשאתה קורא בקול, לומד, הנה, עכשיו לומדים בקול.

מכל מקום העמל והיגיעה בעיון

ובהתבוננות בתורה, הוא לא בפה,

הוא בלב.

אתה קורא,

אבל מי מפרק את הקול? מי עכשיו משכיל על דבר?

מי מעיין? הלב.

על זה רומז כאן התרגום במה שאמר בלחישה.

לומר, מי שאינו לומד בעיון כפי כוחו,

אלא רק משמיע קולות ולא מעיין,

כמו במכתב באליהו,

אפילו שהוא שוקד על תלמודו,

אפילו שהוא מעביר שיעור.

ראוי להיענש על התרשלותו בעיון של התורה בידי נחשים שרפים.

זאת אומרת, זה לא מספיק לקרוא וכאילו הבנו.

צריך לעיין

בשביל להבין את הדברים בעיון, בהתבוננות, בתורה נעשה בלב,

לא בפה.

אז נגיד, קראת שורה, אבל אתה צריך לעיין מה כתוב בשורה ומה המסקנות ומה ההשלכות ולאן זה הולך ועד איפה וכן הלאה.

אז זה תירוץ שני.

אחד זה בזמן הגזירה שצריך ללמוד בלחישה ולא פתור.

מצד שני זה צריך את העיון שזה בלחישה, זה בלב.

אתה תקרא בקול, הכול טוב ויפה, אין גזירות.

צריך, חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה.

תוציא בפה, יפה.

ערוכה בכול ושמורה.

אם אתה בכל רמח איברים לומד, פססס,

משתמרת התורה.

אבל העיון צריך להיות בלב,

צריך להיות בלחישה.

עכשיו משהו שלא ידעתם,

לא יודע כמה ידעו את זה,

אני אשאל אתכם שאלה.

למה היונה היא סמל השלום?

היא יונת השלום.

למה אומרים על היונה

שהיונה היא סמל השלום?

ידעתי.

יונתי בחגבי הסלע.

היונה מסמלת השלום.

מה הטעם לדבר שלא אמן?

כן. נראה על פי מה שכתב בעל הטורים בפרשת תזריע על הפסוק.

תביא כבש בין שנתו לעולה

ובין יונה

עוד תור לחטאת.

ספר ויקרא, יב' וו'.

בזה לשונו.

בכל מקום מקדים תורים לבני יונה.

חוץ מכאן.

לפי שאינו מביא אלא אחד.

כתוב, בן יונה או תור.

לא שתי תורים,

כמו שכתוב בהרבה מקומות,

אלא תור.

בן יונה זה אחד.

או תור לחטאת.

אז כתוב פה על פרט.

כל מקום מקדים תורים לבני יונה.

חוץ מכאן.

למה? לפי שאינו מביא אלא אחד.

ואם ימצא יונה,

לא ייקח תור.

זאת אומרת, יש לך אפשרות להביא כבש בין שנתו לעולה

ובין יונה או תור. מה שתמצא.

אם תמצא יונה, תביא יונה. אם תמצא תור, תביא תור.

אבל אם יש לך את שניהם,

אל תיקח את התור.

למה?

כי בן זוגו מתאבל עליו

ואינו מסדווג לאחר.

תשמעו, בעל התורים זה לא יאומן.

זה לא יאומן. איזה מוח, איזה שכל, איזה ידיעות.

כל הפירוש של בעל התורים

כתוב בספרים,

שזה היה דורון חתונה שלו, זו הייתה דרשה שלו.

ביקשו ממנו להכין דרשה, כן? חתן אומר דרשה.

כל מה שאתם קוראים בבעל התורים

על התורה,

עם כל זה שהוא מתמצא בכל התנ״ך, כמה פעמים יש לפי המסורה מופיעה המילה הזאת והמילה הזאת ואיפה ומה, והוא קושר ביניהם מה הטעם בין זה לזה,

למה העברית?

כל הדברים האלה הוא כתב

לדרשה שלו.

יש אומרים שהוא עשה את זה בערב אחת.

ולהבין שתור

הוא מתאבל,

אם לוקחים לו אז גם לדעת הטבע,

מה זה?

זה לא אנושי.

לא אנושי.

התור

הוא מין של עוף.

אם אחד מבני הזוג מת,

השני אינו מזדווג לעולם.

אבל היונה,

אם מת בן זוגה,

היא מחפשת בן זוג אחר.

לכן עדיף לקחת יונה,

אם אתה מוצא רק,

אם אתה מוצא יונה ותור, את מי תעדיף? תיקח את היונה. למה?

בכדי שבן זוגה יזדווג. אבל אל תיקח תור

כיוון שבן הזוג לא יזדווג לעולם.

לכן נחשבת היונה סמל השלום.

שהיא עושה

שלום בית.

היונה עושה שלום בית.

לוקחים אותה, ובזה משאירים את התור

עם בן זוגו,

ולא לוקחים אותו,

ושהבן זוג יתאבל כל ימי חייו, לא יוכל להזדווג יותר.

אז היונה היא נקראת יונת השלום. היא עושה שלום.

במה היא עושה שלום?

שהיא נקרבת במקום התור.

בזה היא עושה שלום.

איי, איי, איי. מי ידעה שזה יונת השלום?

אה?

זה, התורה הקדושה מלמדת אותנו

דברים גדולים וחשובים ועצומים.

אתם שומעים?

מסירות נפש.

היונה

במקום תור,

כדי שיהיה שלום בית.

המשך יבוא.