שבועת שווא אחת דוחה מאה זכויות חלק ה' | הרב אמנון יצחק שליט"א

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'אל תדחנו' (עמודים לה-לט) מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

הרגיל לישבע אסור לדבר עמו לדבר עמו

כתב בספר חסידים (תטז): מי שרגיל לישבע, ואין אדם מזקיקו לידי שבועה אסור לדבר עמו!

ועיין בספר ראשית חכמה בשער הקדושה (פי"ד) שהאריך מאוד בחומר העון הזה. ובתוך דבריו כתב: ובכלל ענין השבועה, להזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה. שהמזכירו לבטלה חייב נדוי (נדרים ח:), והוא בכלל "לא תשא ."

והנזהר בזה, יש לו שכר גדול בעולם הבא בעולם הבא. כדכתיב (מלאכי ג', כ) "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה", ופרשו (נדרים ח:) אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה.

גם החסיד רבנו יונה זצ"ל בספרו שערי תשובה שערי תשובה (בשער א' אות ח') כתב: וראה ראינו כי רבו עונות הדור על זאת, כי יש אנשים רבים שאינם מקבלים על נפשם להזהר מעברות ידועות, וכל ימי חייהם אינם נזהרים בהן, אבל הן אצלם כהתר. ואילו לא היו נוהגים כן רק על עבירה אחת, חולי רע הוא בנפשם כאשר בארנו. אף כי נוהגים כן על אזהרות רבות, "וכהנה מן החמורות החמורות החמורות כמו שבועת חנם שבועת חנם", ומקלל את חבירו או את עצמו בשם וכו' רבות כאלה כתבנו מקצתם אל בני הדור להזכירם ולהזהירם.

ובשער ג' אות מ"ה כתב עוד וז"ל: ויש באזהרות התלויות בלשון שלוקין עליהן, כי כן אמרו רבותנו ז ל" (מכות טז.) כל האזהרות שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חבירו בשם.

והשבועה לשוא אע"פ שאין בה מיתת בית דין ענשה חמור בידי שמים יותר מהרבה עבירות שיש בהן מיתות בית דין.

ואם חייבו בית דין את האדם להשבע שבועה, והוא יודע אשר פיו דבר שוא, אסור לקבל עליו השבועה לאמר, אנכי אשבע, למען הפחיד את חברו, אע"פ שאין בלבבו להשבע, שנאמר "לא תשא" ויש בכלל משמעו לא תקבל להשבע לשוא.

ואסור להשבע חנם אע"פ שהוא נשבע על אמת וכן המסבב להשביעה את חבירו חנם, גדול עונו, כגון שהיה חבירו חייב לו מנה, ויכפול על תביעתו למען יצא קו הדין על הודאתו למקצת להשבע שבועת התורה, או שתובע את חבירו על חנם, ואמרו רבותינו כי זה האיש נקרא גנב שגונב דעת הבריות. ומי שהוא יודע שאם ישבע יחשדוהו בני אדם על שבועתו, יש לו להמנע ולחשוך נפשו מן השבועה לכבוד שמים, גם כי האמת איתו.

ברבנו בחיי זצ"ל בספרו כד הקמח כד הקמח כתב בתוך דבריו: צריך האדם שיזהר מאד בהזכרת השם יתברך, וזה מכלל יראת השם יתברך שכן אמרו רז"ל בפ"ק דתמורה (דף ג:) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים ו) "את ה' אלקיך תירא אלקיך תירא". ועוד ממה שכתוב (שמות כ) "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא אלקיך לשוא". ויש להתבוננן בפסוק "לא תשא" שהוא דבור שלישי הוקבע אחר אזהרת עבודה זרה כי כמו שראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב (ויקרא יט) "ולא תשבעו בשמי תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך שם אלקיך". והזכיר לשון "לא תשא", ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם וכלשון "לא תשא ."

והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה, ושם היה פנחס הכהן הגדול, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה, והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף וכן לא יעשה אפי' במחללי שבת. 

בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש, כתיב הכא (שמות כ) "כי לא ינקה ה'". וכתיב התם (משלי ו) "כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה ."

ומצינו ישעיה הנביא שהיה מוכיח לישראל בעבירה זו. הוא שכתוב (ישעיה מח) "שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל, וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלקי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה, כי מעיר הקדש נקראו ועל אלקי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו ."

וכיון ישעיה בשני פסוקים אלה לומר שאין לתמוה על שאר האומות אם הם נכשלים בעון זה, כי שאר האומות לא קבלו התורה, לא ראו אור, ולא ידעו ולא יבינו וכו'. אבל התימה הגדול, על אותם שהם בית יעקב ונקראים בשם ישראל, שהם קבלו את התורה, ושמעו דבור לא תשא, ולכך הזכיר בית יעקב כלשון האמור במתן תורה (שמות יט) "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", כי במתן תורה נתקיים להם שם ישראל, הנגזר משררה, כי ראו שררת הש"י וכבודו עין בעין.

ומזה נקראו ישורון, ואמר וממי יהודה יצאו כלומר מזרע יהודה, והזכיר יהודה לפי שתחילת נבואתו של ישעיה, לשבט יהודה היתה, והוא שכתוב (ישעיה א') "אשר חזה על יהודה וירושלים", והנה הנביא כמתמיה בלשונו על זאת איך אפשר לבית יעקב שקבלו התורה והם נקראים בשם ישראל ויצאו משבט יהודה שממנו האור והמלכות, שיהיו נשבעים בשם ה' ובאלקי ישראל יזכירו ואינם חוששים בהזכירם השם תמיד? והם מעיר הקדש נקראו והיה להם להיות קדושים, כשם שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש ועל אלקי ישראל נסמכו בפיהם, לא בלבם כענין שכתוב (ירמיה יב) "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", ואמר ה' צבאות שמו כי הוא אדון כל הצבאות כלן העליונים והשפלים ועל כן היה לכם ליראה מפניו.

וכן הנשבע לגוי הנשבע לגוי ועבר על השבועה, הרי זה מחלל את השם, ולמדנו זה מצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר ועבר על שבועתו ונענש עליה כמבואר (ביחזקאל יז) עיין שם.