חילול השם אחד דוחה מאה תפילות - חלק ח' | הרב אמנון יצחק שליט"א

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'אל תדיחנו' (עמודים צה-קא) מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

סיפורים עובדות והנהגות

בספר ח"ח על התורה (החדש) הביא כמה עובדות מהחפץ חיים זצ"ל ונביא קצת מהם:

הגאון רבי אברהם קלמנוביץ זצ"ל כתב שרבנו רגיל היה לומר: אילו הייתי משער שזה יעזור למנוע יהודי מלחלל שבת, הייתי כורע לרגליו ומנשק מגפיו המרובבות ברפש, מוטב שיתלכלך פי ברפש, ולא יתחלל כבוד שמים בעולם. (קולמוס הלב).́

למה הח"ח זצ"ל איחר הרכבת

סח רבה של ראדין, הגאון רבי מרדכי סנדר קופשטיין זצ"ל: פעם שהיתי עם רבינו בעיר וילנה, ואמר לי שהוא מתעתד לנסוע מהעיר בצהרים, כי היה לו ענין דחוף לסדר במקום אחר. לעת ערב הופתעתי לראותו עוד בעיר. תמהתי, והסביר: "אכן נחפזתי לרכבת הצהריים הצהריים הצהריים, אבל כשעברתי כשעברתי ליד אחד הבתים נקראתי להשלים מנין לתפילת מנין לתפילת מנחה, ולמרות שכבר התפללתי התפללתי התפללתי חששתי שאם אסרב יאמרו: ראו, יהודי עם זקן ופיאות. ולהשלים ולהשלים ולהשלים מנין אין לו פנאי.. סרתי איפוא להשלים את מניינם, מניינם, ואחרתי את הרכבת".... 

על מה התאונן הח"ח זצ"ל

וכשהתחיל להתפרסם שמו של רבנו בעולם, הצטער עד מאד והתאונן בפני מקורביו: "בעוונותי בעוונותי הרבים, לקיתי בכפלים: כשלעצמי כשלעצמי, הריני אדם קטן ויהודי פשוט. אבל בעולם יש הטועים בי וחושבים וחושבים אותי וחושבים אותי לאדם גדול וצדיק. והרי לענין חילול השם תלוי הדבר בדעת העולם, וככל שהאדם נחשב לגדול יותר עליו להזהר שבעתיים שבעתיים שבעתיים בכל הנהגותיו בכל הנהגותיו (עי' יומא פו.). נמצא שאני חייב להזהר כאדם הגדול יותר ממעלתי יותר ממעלתי האמיתית האמיתית והרי זה משא כבד ומעיק"... (המאורות הגדולים בערכו אות שכד, שכו). 

על מה הח"ח זצ"ל הלך לשאול את הגה"צ ר' ישראל סלנטר זצ"ל

סח הגאון רבי מרדכי דוב זצ"ל חתן אחות רבנו, שהעוון החמור ביותר בעיני רבנו היה עוון חילול השם. והיה משנן תמיד דברי בעל ספר יראים בלאו דלא תחללו את שם קדשי, באמרו שם כי מקרא זה נוקב ויורד עד התהום ועל זה ידוו כל הדווים.

מסופר כי בצעירותו הרופאים פקדו עליו להפסיק מלימודיו במשך שנה שלמה. הוא קיים את מצוות הרופאים במלואה משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם מאד לנפשותיכם" אבל הוא חשש מפני חילול השם, שמא יכנס אדם לביתו ויראה אותו יושב ובטל ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ולכן הלך לשאול את פי הגה"צ ר' ישראל סלנטר זצ"ל אם מותר לו להחזיק לפניו ספר פתוח למראית עין שיחשבו שהוא עוסק בלימוד. צדדי הספק  היו שאם פותח הספר בלי ללמוד בו, שמא בזה גונב דעת הבריות. אבל אם לא פותח שום ספר אז יש בזה חילול השם. והפסק היה שצריך לפתוח לפניו ספר כדי למנוע חילול השם.

וגם בסוף ימיו סמוך להסתקלותו נחלש גופו ונחלשו חושיו מלעיין, ואע"פ כן אמר לאנשי ביתו שיניחו ספר פתוח לפניו ועל פי רוב חומש כדי שלא יתחלל השם כאשר אדם יכנס ויראה אותו יושב בטל ולכן הניח כל הזמן ספר פתוח לפניו.́

למה הח"ח זצ"ל נמנע מלכתוב המלצה לבנו

סיפר הגאון רבי לייב זצ"ל בן רבנו: בשנות אברכותי הוסמכתי להוראה וחפצתי להתקבל באיזו עיירה למורה הוראה, כדי שאוכל להמשיך ולשקוד על דלתי התורה בלא הפרעה. נודע לי על משרה שהתפנתה באחת העיירות שרבה עבר לעיר גדולה וכתבתי לשם להציע מועמדותי, דברתי עם אבי שימליץ אף הוא בעדי, והסכים. 

בתוך כך הגיעו מכתב מרב אחד שחפץ אף הוא להתקבל באותו יישוב כמורה הוראה. וביקש מאבי שיכתוב לו ג"כ כתב המלצה. כיון שכך משך אבי ידו מההמלצה ולא רצה לכתוב לא עבורי ולא עבורו, ונימוקו היה כדי שלא יאמר אותו רב שממכתבו נודע לאבי שיש משרה פנויה, ומיהר להציעה לבנו ויגרום חלילה חילול השם. (דוגמא מדרכי אבי אות יז).

מסירות נפש כדי להמנע מחילול השם

בוא וראה כמה מסירות נפש היה לרבינו הח"ח זצ"ל כדי להמנע מספק חילול השם וכך מסופר בספר מים חיים (פ' אמור): כשנמלט רבינו, עם בני משפחתו ומרבית בני הישיבה מראדין לתוככי המדינה בהתקרב חזית המלחמה במלחמת העולם הראשונה, עלו בתחנת הרכבת בבסטון על הרכבת הנוסעת לסמילוביץ שבפלך מינץ. 

הם יצאו לדרכם בתחילת השבוע כדי להגיע מבעוד מועד לפני שבת אבל הרכבות היו עוצרות לשעות ארוכות כדי לפנות את המסילה לרכבות הצבא והתחמושת העושות דרכן לחזית המלחמה. כך שביום ששי אחר הצהרים הגיעו לפאתי מילודצנא שמעברה השני של וילנה. 

השמש נטתה לשקוע ורבנו פסק: "רשאים אתם להמשיך במסע עת חרם היא, פקוח נפש, אבל אני ארד כשאך תעצור הרכבת  כי אם אדם יראה את רבנו נוסע בשבת, לא יבחין ויבדיל ושם שמים יתחלל.

הרכבת עצרה ליד גשר מסילת הברזל הנטוי על הנהר, היה זה מקום מסוכן לשהות בו, הרוסים האשימו את היהודים באהבה לגרמנים, הדוגלים בחרויות הפרט ואינם גוזרים גזירות ומטילים הגבלות, והסיתו נגדם שמרגלים המחבלים הם במאמץ המלחמתי אם ימצאום ליד גשר רכבות יאשימום שזממו לפוצצו... אולם רבנו לא שת לבו לסכנה וירד עם צרורו, מובן שעמו ירדו גם בני המשפחה והיהודים נוסעי הקרון. 

התפללו וקידשו, והלילה ירד. פלוגות חיילים עשו דרכם לחזית לאור לפידים, ומשהבחינו בהם החלו להתקלס בהם וליידות לעברם לפידים בוערים. נס שלא אחזה האש בצרורותיהם ובשבת קודש אסור לכבותה...

התחננו בפני רבנו: פיקוח נפש היא, בקלות כה רבה עלולים להאשימם בריגול ולערוך משפט שדה. אצבעם כה קלה על ההדק. אם תשוב ותעצור כאן רכבת יעלו עליה...

הח"ח זצ"ל הסכים עמם, אכן פיקוח נפש הוא עליהן לעלות לרכבת הראשונה שתעצור, אבל הוא שאני. אם יראו יהודי מולודצנא שהחפץ חיים יורד בשבת מהרכבת, לא יזכרו עוד שהיה בנסיעה משום פיקוח נפש...

הבטיחו לרבנו שבהגיעם למולודצנא ישארו בבית הנתיבות כל השבת ויהודי העיר לא יראוהו אלא במוצאי שבת, אבל הח"ח סירב.

הגיעה רכבת, ועצרה לפני הגשר, מבלי שאיש יראהו התגנב לתוכה רבי מרדכי דוב רויטבלש מברדיטשוב, תלמיד ישיבת ראדין. עם שחר הגיעה העירה וסיפר לרב העיר הגאון רבי משה אברמוביץ זצ"ל שרבינו שוהה עם בני חבורתו ליד גשר הרכבת ומצוי בסכנת נפשות. 

מיד ארגן הרב כמה עגלות ושיחד מספר חיילים שילוון, שיגרן אל הגשר שיביאו את השובתים לידו, ברם העגלות איבדו את דרכן. חיפשו כל היום ושבו לפנות ערב כלעומת שבאו. עתה גברה חרדתם של בני העיר. שלחו עגלות אחרות בליווי מורה דרך מנוסה והפעם הגיעו ליעדם עם שקיעת החמה. מן השמים סובבו שלא יסעו בשבת!! רק לאחר ההבדלה עלו על העגלות, וכל בני מולודצנא קיבלו פניהם ברוב שמחה והכל סחו בהקרבת רבנו למען שמירת השבת במקום להשיח חלילה́ בחילולה ובחילול השם שהיה יכול לצאת מזה!

הנהגת הרבנית ע"ה כדי למנוע חילול השם

בספר עלינו לשבח פ' קדושים (דף שסה) מספר הגר"י זילברשטיין שליט"א על רעיתו הצדקנית ע"ה וכך הוא כותב: אחת מהנהגותיה היפות של רעיתי הצדקנית, מרת עליזה – שושנה ע"ה היתה כאשר פועלי הנקיון העירוניים שבתו ממלאכתם. בעוד שרחובותיה של בני ברק היו עמוסים בשקיות אשפה שהורדו מן הבתים והונחו ליד הפחים, זכינו אנחנו לאחסן את כל השקיות בתוך הבית פנימה. רעיתי ע"ה לא התירה להוציא אותן אל הרחוב, ונימקה זאת בכמה סיבות: האחת, מפני שהריח הנודף מן השקיות מפריע וגורם סבל רב לדיירים בקומה הראשונה, הסמוכים אל חדרי הפחים.

הסיבה השניה, שמא השקיות תיקרענה, והאשפה תגלוש החוצה והחיידקים שבה יזיקו לזולת.

היא הוסיפה ונתנה טעם שלישי באומרה שיש בכך "חילול השם" כאשר אנשים זרים שלא זכו עדיין לשמור מצוות, יראו את הנהגתם של החרדים לדבר השם, וימאסו בהם ובדרכם.

וכך הצטברה האשפה בתוך הבית, שקית על שקית, וכשגבר הריח ונוצר חשש שלא תהיה אפשרות לומר דברי קדושה בתוך הבית, התזנו ספריי ריחני על השקיות... ́

חשש מחילול השם

סיפר הגה"צ רבי זאב איידלמן זצ"ל כדלהלן: במשך שנה שלמה לא שלמו ראשי הקהל למרן הגרי"ז זצ"ל את משכורתו [או את שכר הדירה] כ"עונש" על שביזה את ההמנון הציוני. אולם מרן הגרי"ז זצ"ל שתק כל הזמן, ואסר לפרסם זאת ברחוב, פן ישמעו הגויים את הדבר, ויתחלל שם שמים ברבים...

מתנה מן השמים על כי נזהר מלחלל את השם 

סיפר בעל "השדי חמד השדי חמד" לאחד מבאי ביתו, שבצעירותו לא הצטיין בכשרונות מיוחדים, מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר בגלל יותר בגלל מעשה שאירע לו:

בהיותי אברך צעיר לשנים, למדתי בכולל אברכים. שקדתי על תלמודי ועשיתי חיל. אחד מבני החבורה שנתקנא בי, יזם עלילה שפילה עלי, הלך ושיחד את המשרתת הערביה שתוציא עלי שם רע ותפרסם ברבים שכאשר היא משכימה לבוא לבית המדרש על מנת לנקות, אני מפתה אותה למעשים לא צנועים. ואכן כך עשתה. מיד התקהל סביבי קהל רב והאשימו אותי בצביעות, חירפו וגידפו אותי, לא יכולתי לשאת את הבושה האיומה ונאלצתי לברוח משם. ראש הכולל לא האמין לדברי הערביה ופיטר אותה ממשרתה.

לאחר תקופה מסוימת כאשר כלו דמי השוחד מכיסה, באה אלי הערביה והתחננה לפני שאסלח לה על העוול הנורא שגרמה לי, היא הבטיחה לי שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת ותאמר שהיתה זו עלילת שוא.

והוסיפה ואמרה: הואיל ופרנסתה אינה מצויה בידה היא מבקשת ממני שלאחר שהיא תטהר את שמי, אבוא ואשתדל למענה אצל בעל הבית שיחזירנה לעבודה.

ברגע הזה אמר בעל ה"שדי חמד שדי חמד" עמדתי בפני התלבטות נוראה: מצד אחד שמחתי על ההזדמנות אשר לה ייחלתי כל הזמן. ששמי יטוהר מהאשמה הנוראה, והכל יבוא על מקומו בשלום. וכמעט נעתרתי לבקשתה, אך באותו רגע צצה בי מחשבה הפוכה, הרי חילול השם גדול כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול השם אודות התנהגות המבישה של אותו אברך. מוטב א"כ שאמשיך לסבול חרפתי בדומיה עד יעבור זעם. ההתלבטות היתה קשה מאד, עד שהחלטתי כך

וניגשתי למשרתת ואמרתי לה: מה שהנך מבקשת שאשתדל אצל הבע"ב למענך, מסכים אני לעשות, אולם "אני אוסר עליך באיסור גמור לספר  לאיש את דבר השוחד והעלילה!"

באותה שעה שקבלתי את ההחלטה הקשה אשר עלולה היתה לסכן את כל עתידי בעולם התורה, סיים בעל ה"שדי חמד" הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי. ובמקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי, זכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאני עד הלום! 

הרי לנו לאיזה מעלות רמות ונשגבות אפשר להגיע עבור מניעת חילול השם (אוצרות התורה פ' במדבר)