חילול השם אחד דוחה מאה תפילות חלק ט' | הרב אמנון יצחק

מסירותו של הגאון רבי משה פיינשטיין כדי שלא יגרום חילול ה'

בספר "רבי משה פיינשטיין" מסופר על מדרגתו הגבוהה של ר' משה בחששו מחילול השם. מסיבה זו הוא המשיך לסכן את עצמו ולא לנטוש את משרת הרבנות ברוסיה בזמן סטלין. 

לאחר שנת תר"צ נחפשו יהודי לובן לדיכוי הדת, שהיה כבר לאורח חייהם של היהודים בחלקים אחרים של רוסיה. חדרים ובתי הכנסת העיקריים נסגרו, מס כבד הוטל על יבוא תשמישי קדושה. כיון שיהודים רבים סבלו ממצב כלכלי קשה, נאלצו אנשי לובן וארבע עיירות סמוכות להשתתף בקניית לולב אחד. כל התושבים קיימו את מצוות "ארבעת המינים" בכך שהגביהו אותם בלבד, מלבד חמשת רבני הערים אשר קיימו גם את מצוות ה"נענועים". אחרי סוכות שמרו את הלולב בזהירות רבה כדי שיוכלו להשתמש בו בשנה הבאה. 

הקומוניסטים הטילו מסים מיוחדים על הרבנים כדי לאלצם להתפטר. רבנים רבים נכנעו לסובייטים ונטשו את משרותיהם. אלה שלא עשו כן שלמו את המחיר והוא היה כבד. 

הרבי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון, בילה תקופה מסויימת במאסר ואח"כ גורש מן המדינה. רבי יחזקאל אברמסקי נשפט בשנת תר"צ ונידון לעבודת כפיה בסיביר ואמנם ריצה שנתיים מתוך גזר דינו עד ששוחרר על ידי התערבות מבחוץ. רבנים אחרים נעצרו ועונו, ורבים אחרים נעלמו ועקבותיהם לא נודעו.

למרות שר' משה טעם את טעמו המר של הדיכוי הסובייטי הוא נשאר במשרתו כרבה של לובן, עד שעזב את העיר לדרכו לאמריקה בשנת תרצ"ו.

כל פעם כשהיה מתפטר רב מכהונתו היתה העיתונות הקומוניסטית יוצאת בכותרות מרעישות אודות הרב הנוסף "שגילה סוף סוף את האור האמיתי". רב משה ראה בכך חילול השם ברבים. והוא חש שאסור לו להתפטר ממשרתו אפילו אם יסכן בכך את חייו. 

כאשר חתנו של רב משה נאלץ ע"י השלטונות להפסיק להיות שוחט, למד ר' משה שחיטה, והחל לשחוט עבור בני העיר. הוא המשיך ללמד את בני הקהילה גמרא כשהוא מעוררם ומעודדם להשאר חזקים באמונתם ולהזהר בכל המצוות חרף הרדיפות. 

לאחר שנים רבות, בעת לימוד מסכת כריתות, נזכר רב משה מתוך געגועים "זה היה הדף האחרון שלמדתי́ עם אנשי לובן."

לרדת באמצע השלג ובלבד שלא יתחלל שם שמים

הרב זלמן סורוצקין נסע פעם ברכבת לנוברדוק, לצורך הצלת נפשות יחד עם רב אחר. בעודם בדרך התחוללה סופת שלגים, הררי שלג נערמו בדרכים, והרכבת פילסה דרכה באיטיות, לא חלפה שעה והרכבת נעצרה.

נהג הרכבת הזמין מפלסת שלג מיוחדת לפנות את השלג מן הפסים, ושוב יצאו לדרך בתקווה להגיע במהרה, אולם לאכזבתם הסופה הייתה עזה ושוב התמלאו הפסים בשלג והרכבת התנהלה בעצלתיים ועצרה בדרכה מפעם לפעם.

השעות נקפו, זמן כניסת השבת קרב ובא ונוברדוק עוד רחוקה... "גם התחנה הקרובה עודנה רחוקה מכאן" העיר הרב באזני רבי זלמן סורוצקין. "אין ברירה נהיה מוכרחים מוכרחים מוכרחים להישאר ברכבת עד שנגיע לתחנה הבאה, פיקוח נפש הוא לרדת בסופת שלגים באמצע הדרך."

יתכן, השיב הרב סורוצקין, אולם איני מסוגל ליטול על שכמי אחריות לחילול השם העצום שיגרם, כאשר ייראו שני רבנים יורדים מקרון הרכבת ביום שבת קודש.

השקיף רבי זלמן מבעד לחלון הרכבת, פתתי השלג היורדים הקשו על הראיה אך למרות זאת הבחין בבתים רחוקים, יש מקום יישוב לא רחוק מכאן! מהר אל הכרטיסן ושאלו: האם אתה רוצה בקבוק יין שרף? עיני הכרטיסן נצצו בהתלהבות. עם כן עצור את הרכבת כדי שנוכל לרדת כאן.

רוח מקפיאה קבלה את פניהם של שני הרבנים שירדו מהרכבת. הם בוססו בשלג הטובעני בדרך לא דרך. פתיתי השלג התרבו והחשכה התעבתה. הלילה החל לרדת הם התקדמו אט אט לעבר אורות קלושים שנצנצו ממרחק.

"נדפוק על דלתו של הבית הראשון שנראה" אמר הרב סורוצקין. נשבות בבית גוי ובמוצאי שבת נמשיך בדרכנו, העיקר שיהיה גג לראשינו וקירות להגן על גופינו מהשלג והקור המקפיא...

והנה סוף סוף בית לפניהם, קרני אור בוקעות מחלונו, כשהתקרבו לבית הביטו מבעד לחלון, והופתעו: האור שנצנץ לעברם ממרחק היה אורם של נרות שבת.

אותה שבת של מניעת חילול השם שבתו השנים לא בביתו של גוי, אלא בבית יהודי מוקיר תורה!!́

הראש ישיבה סיכן את עצמו כדי לא לחלל שם שמים

בספר ברכת אברהם על התורה (בפ' אמור) הביא מעשה ששמע על הגר"ד פוברסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניביז'. שכשהיה לו ניתוח בעת זקנותו, והיה צריך לומר גילו, מפני שלפי מספר השנים צריכים לשנות החומר להרדמה, ובפספורט (דרכון) שלו התאריך לידה היה מזוייף מפני סכנת נפשות שלהצלתו היה צריך לשנות בכמה שנים ולא הרשה לבניו בשום אופן לגלות לרופא המרדים את גילו האמיתי, מפני חילול השם שהרופא ישמע שהראש ישיבה זייף.́

מפני מה לא שכב לנוח הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל

מסופר על ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רב יהודה צדקה זצ"ל שהיה שוקל בפלס כל תנועה ופעולה ממעשיו ומדקדק בכל הליכותיו אם על ידם ירבה כבוד שמים או להפך ח"ו. בכל יום בצהרים רגיל היה לשכב ולנוח במשך דקות אחדות, כדי להחליף כח ולהתרענן מעמלו שהינו עמל ללא הפוגה החל מאשמורת הבוקר.

אולם כשהיה נזדמן לביתו בעל מלאכה אחד איש פשוט כדי לבצע תיקונים שונים, נמנע הרב ולא היה נח באותו יום כי היה אומר "חוששני מפני חילול השם" שלא יחשוב בעל מלאכה זו בלבו: חכם יהודה יש לו פנאי, הוא שוכב לישון באמצע היום ואני נאלץ לעבוד בלי הפסקה... ́

למה "הבית הלוי" החליט לעזוב את העיר?

עד כמה היו הגדולים מוותרים על הכל ובפרט שלא יהיה חילול השם אפשר לראות ממעשה הבא: פעם אחת ערך אחד מעשירי העיר סלוצק, חגיגת פאר והדר לרגל מלאת לבנו שלוש עשרה שנה, בהגיעו למצוות.

שכר העשיר כרכרה מפוארת ונסע לבית רב העיר הגאון רב יוסף דוב סולוביצ'יק כדי להביאו אל השמחה, כאשר הגיע העשיר אל בית הרב נכנס פנימה והזמין את הרב בכל הכבוד הראוי לו. - 'באיזה ענין ידרוש חתן הבר מצוה?' שאל הרבי.

'באיזה ענין'? נבוך העשיר. 'חתן הבר מצוה לא ידרוש כלל הלא הרב מבין הזמנים השתנו וכעת לא נהוג לדרוש...'

'חתן בר המצוה שאינו דורש בדברי תורה בשמחתו, אמר הרב, הרי החגיגה היא מושב לצים! לפיכך אין אני מוכן לבוא.

באותו מעמד, נכח גם אחד מפשוטי העיר אשר גם בנו הגיע באותו יום למצוות, אמנם אדם זה בא רק כדי להתברך מפי גאון ישראל. אולם כאשר שמע את דברי הרב העיז ואמר שמא יועיל רבנו להשתתף בשמחת הבר מצוה של בני, לומד תורה הוא ואף ידרוש לרגל המאורע. 'אליך אבוא' אמר הרב, ותוך כדי דיבור קם מכסאו ולבש את מעילו. 

העשיר אמר לו: כבוד הרב הן קהל רב מחכה ומה אגיד להם?

אמור להן, אמר הרב, שאין אני בא לשמחת בר מצווה אשר בה אין בדעתו של החתן לומר דברי תורה!

שב העשיר לביתו מבוייש, וסיפר לכל אורחיו את אשר אירע בבית הרב. התרגזו ידידיו העשירים על הרב, ובחוצפתם הרבה החליטו להתנקם בו, משום כך העבירו אזהרה בעיר שלא יהין אף אדם להשכיר דירה לרב והעובר על אזהרה זו יענש בכל חומר הדין.

למחרת בא אל הרב בעל הבית אשר בו דר הרב, ובקול רועד סיפר כי מאיימים עליו, שאם לא יוציא את הרב מביתו יינזק. אל תדאג אמר לו הרב יוצא אני מרצוני, ואכן עזב הרב את הדירה ונשאר ללא קורת גג.

כאשר נודע הדבר למושל העיר הגוי, אשר העריך מאוד את הרבי שלח מיד להודיע לרב כי נתונה לו חינם אין כסף דירת פאר בת עשרה חדרים... שקל הרב את הדבר והחליט כי אם ייעתר להצעת הגוי יש בכך משום חילול השם, משום כך קם ועזב את העיר לצמיתות.

זהירות מחילול ה' אפילו בעיני ילד קטן

מספרים על הרב דב בעריש ווינדפלד הגאון מטשעבין זצ"ל בעל "דובב מישרים" שהיו באים אצלו בחורים וגם ילדים כדי שהרב יבחון אותם על מה שלמדו בת"ת באותה שבוע.

פעם אחת אחרי סעודת שבת בצהרים עלה הרב למשכבו לנוח קצת, ובאותו זמן שהיה הרב נח הגיע ילד קטן שהתחיל לדפוק על הדלת, ודפק שוב ושוב עד שהעיר את הרב. 

הרב פתח הדלת ושאל את טעם ביקורו, והילד ענה שרוצה להבחן. אז הרב התחיל לבחון אותו בשמחה ובמאור פנים וכשגמר אמר לילד בלשון רכה, דע לך שפעם הבא אם דופקים בדלת של משהוא ולא עונים זה סימן שהאנשים בפנים הלכו לנוח קצת ואולי גם יושנים.

אז הילד הסתכל על הרב בתמיה ושאל אותו בהתפעלות. מה?? הרב מטשעבין גם כן יושן בשבת באמצע היום?? הרב לא לומד כל הזמן??

ואז הרב התפעל מאד מהתגובה של הילד והחליט שמאותו יום והלאה לא ילך יותר לנוח באמצע שבת שמא יבוא ילד וירצה להבחן ולא יבין שהרב הלך לנוח.