שבועת שווא אחת דוחה מאה זכויות - חלק ח' | הרב אמנון יצחק שליט"א

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'אל תדחנו' (עמודים נ-נט) מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

מעשה עם החולדה והבור

התוספות במסכת תענית (דף ח. ד"ה בחולדה) מביאים מעשה שהיה בנערה אחת שהיתה רוצה לילך לבית אביה. והיה בור בדרך ונפלה בו.

ובא בחור אחד ואמר אם אני אעליך תנשאי לי? אמרה לו כן! ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר. ואמרו מי מעיד בינינו? והיתה חולדה אחת הולכת לפני הבור ואמרו אלו שנים, הבור והחולדה יהיו עדים בינינו והלכו לדרכם. והיא עמדה בשבועתה והוא נשא אשה אחרת וילדה בן. באת חולדה ונשכתו ומת. וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת! אמרה לו אשתו, מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם? הוא נזכר מהשבועה וסיפר לאשתו כל המעשה. אמרה לו אשתו א"כ חזור וקחנה, וכתב לה גט והלך ונשא את הבתולה...

מעשה עם הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל

מעשה שהיה מעשה שהיה בזמן הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל אב"ד העיר פאס שבמרוקו, אבי סבו של האור החיים הקדוש אשר חי לפני כשלש מאות שנה.

שמו של רבי יהודה היה נערץ בפי כל ושימעו הגיע עד לטוניס הרחוקה. שם התגורר יהודי אחד שנהג ללוות כספים מערבי אמיד, לסחור בהם ולחלוק עמו ברווחים. 

פעם אחת העניק לו הערבי סכום כסף גדול. פחז עליו יצרו והחביא את הכסף בין כדי היין שבמרתפו והכחיש את קבלתו. תבעו הערבי לדין לפני הדיין, והאיש עמד בהכחשתו, הדיין פסק שהוא חייב להשבע על כך והערבי תבע שהוא ישבע בשמו של רבי יהודה בן עטר. 

הורה היהודי היתר לעצמו, לרמות את הנכרי ולהשבע לשקר. הערבי שב לביתו המום וכואב, והיהודי פנה לחגוג את "הריוח" הקל שלו, הוא קרא לידידיו ומכריו למשתה יין, נטל בידו נר וירד למרתף להכין את המשתה, מזג את היין לקנקנים והעלה אותם אל הבית בהשאירו בינתיים את הנר הדולק במרתף. הלהבה אחזה במדף העץ והדלקה אחזה בכל הבית, והאיש ובני משפחתו עם כל רכושם ניספו בשריפה שפרצה.

הערבי ראה בכך במוחש אצבע אלוקים, הוא אמנם הפסיד את כספו, אבל היהודי לא ניקה משבועת שקר! הוא עשה את דרכו לעיר פאס כדי להודיע לרבי יהודה בן עטר מה עלה בגורלו של היהודי שנשבע בשמו לשקר ונתן לו מתנה גדולה. רבי יהודה מיאן ליהנות מן המתנה שככלות הכל באה כתוצאה מאסונו של יהודי, וחילק את כל הכסף לעניים.

מעתה הלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שנשבע בשמו של צדיק נענש כך, הנשבע לשקר בשמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, על אחת כמה וכמה!! ́ 

משבועת שוא לא מרויחים לא מרויחים

מסופר על הצדיק רבי דוב בריש מיזליש זצ"ל רבה של עיר ורשה המעטירה שפעם אחת נכנס אליו יהודי שהיה עגום למראה ופניו נופלות.

כשראה הרב שפניו נופלות, שאלו: מה קרה לך? נאנח היהודי אנחה עמוקה וסיפר: נמנה אנכי על בן אחת העיירות הקטנות הסמוכות לורשה, כל ימי חיי מתפרנס אני מיגיעת כפי, והצלחתי לחסוך פרוטה לפרוטה עד שהצטבר לי סכום גדול מאד. השבוע חייב הייתי לצאת לעיר לכמה סידורים, ולא ידעתי על מקום בטוח בו אוכל להפקיד את כספי. לבסוף החלטתי לשומרו אצל בעל המלון שלי, יהודי שזקן ארוך גולש על פי מדותיו ונראה כתלמיד חכם ואיש הגון.

לאחר שסיימתי את עניני, ביקשתי ממנו שיחזיר לי את הפקדון, אך הוא טען שלא היו דברים מעולם! ושלא נתתי לו מאומה! ישער כבוד הרב את גודל מצוקתי, המשיך הלה את דבריו בצער, איש זר אנכי ולא היו לי עדים בשעת מעשה, כל שומעי הסיפור ודאי יצדיקו את בעל המלון ואני אנה אני בא? שקל רבי דב את הבעיה הסבוכה שהובאה לפניו. ולאחר כמה דקות אורו פניו.

שלח הרב את השמש לקרוא לבעל בית המלון. הלה הופיע בהבעה שחצנית כאומר: מי יאמר לי מה לעשות? סיפר לו הרב בקצרה את דברי מאשימו, אבל האיש הכחיש את הדברים מכל וכל. האם תוכל להשבע? שאל הרב.

כן! ענה האיש בפזיזות.

אבל רוצה אני לפני כן לסדר ענין פעוט, אמר הרב, רואה אני בכיס חולצתך שעון. כמדומני שהוא מעשה אומנות יקר. שמח האיש לשמוע זאת, ואישר שאכן בעל ערך רב הוא. תן לי אותו לרגע ביקש רבי דב, והלה הושיטו לו. קרא הרב לשמש בית הדין וביקשו להראות לרבנית על מנת שתאמר אם בדוגמה כזו היא חפצה... זמן רב כבר מחפש אני שעון יפה לקנות לזוגתי כמתנה. ונראה לי שתכשיט כמו שלך ישא חן בעיניה, הסביר הרב.

כאשר כבר עבר השמש את סף הדלת, ניגש אליו רב דב ולחש משהוא באזנו. השמש נענע בראשו כמבין, ויצא... הנאשם היה בטוח שהרבנית מתבוננת עתה בתכשיטו היקר, אך לא כך היו פני הדברים. 

השמש המסור מיהר עם הצרור העטוף בידו לעבר המלון, וביקש לראות מיד את הגברת בעלת הבית. היא יצאה אליו תמהה במקצת, אך הוא הפיג בנועם את חששותיה: בעלך שלח אותי אליך באופן דחוף. הזדמנה לו כעת עסקה מצויינת ולשם כך הוא זקוק לכסף רב, הוא רוצה שתשלחי לו מיד עמי את מלא הסכום שהאורח נתן לו בבואו לכאן, וכדי להרגיעך שלח אתי את שעון הזהב שלו... משראתה האשה את השעון האישי של בעלה, לא פקפקה כלל בסיפור, היא נגשה למקום הידוע לה, והוציאה את הארנק הגזול...

תוך כמה דקות חזר השמש הנבון לבית הדין כשהכסף הגזול בידו, לקח רבי דוב הארנק ואמר לבעל המלון הנדהם: הנה כספו של האורח בידי, ואתה מוכן עדיין להשבע לשקר? כבש הלה את פניו בקרקע...

צא וראה ממעשה זה שאין שום ריוח לאדם הנשבע לשקר או שמוכן לשבע לשקר אלא אדרבה סופו בושה וכלימה.

שבועה בשני לוחות הברית!!

בספר נפלאים מעשיך הביא שמסופר על הגאון רבי משה חיים משה חיים זצ"ל (סבו של הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל) שפעם אחת באו שני אנשים לפניו לדין תורה, והיתה הכחשה ביניהם והרב הבין בעין שכלו וחכמתו שזה המכחיש רוצה לישבע לשקר. 

אמר לו הרב: וכי חושב אתה שאני משביעך בספר תורה? תאמין לי שאין אני משביעך אלא "בשני לוחות הברית לוחות הברית". ותיכף אמר לשמש בית הדין: תלך ותטבול עשר טבילות, ותביא לי את שני לוחות הברית שאשביע את האיש הזה!!

והנה זה האיש נבהל כי לא ידע שיש ספר שקוראים לו שני לוחות הברית והוא ספר השל"ה הקדוש שחיבר הגאון ר' ישעיה ברבי אברהם הורוויץ זצ"ל אלא חשב כי אלו שני לוחות הברית שהוריד משה רבנו מן השמים ובגלות הביאום לבבל ונשארו כאן ונפלה עליו אימה גדולה ואמר: "אני משלם ואיני נשבע ואיני נשבע"

אמר לו הרב: לא! כי נתחייבת כבר שבועה וצריך שתשבע, ואז הודה האיש שהוא כיחש, וסיפר כעת את האמת. ́

מעשה נורא עם הגאון מוילנא

כתוב בתורה (דברים ו יג) "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע" ועיין ברמב"ן על הפסוק הזה שהביא להסביר אותו מהמדרש תנחומא. והנה מסופר בשם הרב מבריסק על תקופת מאסרו של הגאון מוילנא בחורף תקמ"ט. הגאון נעצר ע"י השלטונות הנכרים בקשר לנסיון הצלת צעיר משלטונות הכנסיה הנוצרית.

בית הדין נתן רשות לביקור פעם אחת ביום לתלמיד אחד בתאו של הגר"א מידי יום. באחד הימים כאשר הגיע אחד מתלמידיו לבקר את הגר"א, ראה הגר"א אותות של מתח וחרדה על פני התלמיד, פנים שבשרו שדבר מה איננו כשורה. לשאלתו של הגר"א בעברית כנראה כדי שלא יבינו הסוהרים דוברי הפולנית, סיפר התלמיד כי מתגבשת הצעה בחברי בית הדין להעמיד בפני הגר"א את אחת משלש האפשרויות הבאות:

א) הוא יוצא להורג, וגופו יבותר לארבעה בתרים שיוצגו לראיה בארבע רוחות העיר.

ב) שתקועקע צורת שתי וערב על בשרו, במקום הנחת התפילין.

ג) שהגר"א יתחייב להישבע בספר תורה.

לשמע האפשרות הראשונה הגיב הגר"א: "מה בכך, למות על קדוש על קדוש השם" בכזו היתה תגובתו גם לאפשרות השלישית.

האפשרות השניה זיעזעה את הגר"א שהגיב: "היה לא תהיה לא תהיה" כמי שרוצה לומר כי אפשרות כזאת לעולם לא תתבצע. תגובה זו של הגר"א הרגיעה את מקורביו, אשר שמעו את הדברים מפי התלמיד, שכן מנימת הבטחון שבה נאמרו הדברים הבינו כי בידו למנוע את צורות הענישה שלא יראו לו.

בסופו של דבר חוייב הגר"א ע"י בית הדין בשבועה. הגיב על כך תלמידו הגדול רבי חיים מוולוז'ין "מורי ורבי קיים את כל התורה כולה. ואפילו מצוות עשה דרבנן, שבועה על האמת נמנית לשיטת הסמ"ג כמצות עשה דרבנן. כיצד איפוא היה הרבי אשר היה סגור בחדרו, רחוק מחברת בני אדם, מגיע לידי כך? אין זאת, סיים הגר"ח מוולוז'ין אלא שמן השמים גלגלו את קיומה של מצוה זאת לידיו של הגר"א!!"

זהירות משבועה

על זהירות מופלגת משבועה מסופר בספר שלושה דורות בירושלים. רבי שלמה זלמן פורוש הוא מייסדו ומנהלו של הגמ"ח הגדול "שערי חסד" בירושלים. את עבודתו ניהל בנאמנות גדולה ביותר. מאורע נוראה אירע לרב שלמה זלמן, מאורע זה הסעיר בזמנו את חיי הישוב הירושלמי. גמ"ח שערי חסד ריכז בימים ההם את מרבית פעולותיו במתן הלואות בערבות שטרות הכוללים (בעבר שימשו הכוללים בירושלים מקור תמיכה כספי ליוצאי אותה מדינה שעל שמה נקרא הכולל. מושג זה שונה ממושג הכולל בזמננו) רבים מהכוללים התקשו לתת את קיצבתם בזמן.

כמנהל הגמ"ח היה רבי שלמה זלמן מטפל בפרעון החובות, בגביית השטרות מידיהם של ממוני הכוללים אשר היו מנהלים את עניני הכולל בבתיהם ללא משרדים. באחד מביקוריו אצל ממונה מכולל מסויים, מסר לו ר' שלמה זלמן את השטרות שהתרכזו בגמ"ח וביקש לקבל את תמורתם אולם אותו ממונה טעה ואמר שכבר קודם לכן פרע את ההלואה ועתה הוא מקבל רק את השטרות ר' שלמה זלמן טען: לא היו דברים מעולם! לא קיבלתי ממך את הפרעון והנני תובע עתה את תשלום השטרות.

הדבר הובא לפני בית דינו של רב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, שפסק שר' שלמה זלמן חייב להשבע שאכן הוא לא קיבל את הכסף. כאשר שמע ר' שלמה זלמן את הפסק הזדעזע, וביקש להמנע מהשבועה אף שהיא אמת. (עיין בספר חובת הלבבות (בשער אהבת ה' פ"ו) שמפני כבוד הבורא יתברך חייב אדם להמנע מכל מה שעשוי להביאו לידי שבועה בשם השם אפי' אם מטרתה לאמת את האמת ולהכחיש את השקר).

כשנודע הדבר לרבי שמאול סלנט הוא הזמינו וגזר עליו להשבע. ר' שלמה זלמן סירב והסכים לשלם מכיסו את כל ההפסד לגמ"ח בתשלומים ובלבד שלא ישבע. אך רבי שמואל סלנט טען שאם הוא ישלם את הכסף, עלולה להתערער נאמנותו בעיני הציבור ויחשדו בו שהוא אכן קיבל את הכסף. בהיותו איש ציבור חייב הוא לשמור על נאמנותו ולא לגרום לפתחון פה. גם רבי יהושע ליב דיסקין הצטרף לדעה זו, שאסור לו לוותר על התשלום והוא חייב להשבע. ר' שלמה זלמן נאלץ להכנע.

אותו יום שנקבע למתן השבועה הפך ליום אבל למשפחתו, כולם היו שרויים בתענית ומיררו בבכי. במעמד השבועה שנערך בבית הכנסת הגדול בחורבת רבי יהודה החסיד, נכח גם רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט. והנה כמה שעות לאחר מתן השבועה, התבררה צדקתו. אחת מבנות הבית של אותו ממונה מצאה את צרור הכסף חבוי במקום סתר בדירתו של הממונה. הוברר שהכסף אבד ובטעות חשבו שהוא שולם.

היה זה חשד שוא שגרר שבועה ועגמת נפש כה רבה.

המאורע הסתיים באופן טראגי. הממונה שחשד בכשרים איבד את מאור עיניו, אסונות נוספים אירעו באותה משפחה. ר' שלמה זלמן הצטער כל ימיו על אותה פרשה שבעטיה נענשו נפשות מישראל.

איך להבחין אם קנאותנו נגד הנשבעים היא לשם שמים

בספר אור דניאל הביא מהספר סביב שולחנו של המגיד, מעשה באדם עשיר שהיה מפורסם בנדיבות לבו, והיה מרבה להלוות כספים לבני אדם שנקלעו למצוקה, יום אחד פנה אליו אדם בבקשת הלוואה בסכום גדול. המבקש היה ידוע כאדם שהיה מרבה ללוות ולא תמיד היה פורע, ובמקרה הטוב היה רק מאחר בהחזרת החוב, אי לכך נמנעו אנשים מלהלוות לו. מיודענו העשיר סבר שהעובדה שאחרים נמנעים מלהלוות לאיש הזה, צריכה להיות סיבה שהוא חייב להלוות לו, אמנם הוא ידע שבכך הוא מסתכן, אך חשב שבוודאי ההוא יכיר לו טובה על שהלווה לו ויפרע את חובו בזמן, ולכן הלווה לו את הסכום הגדול שביקש.

הימים עברו וזמן הפרעון הגיע, ולא זו בלבד שהלווה לא בא לפרוע את חובו, הוא אפילו לא טרח לבקש הארכת זמן ההלוואה. משעברו למעלה משנתיים מזמן הפרעון, הלך המלווה אליו וביקשו שיפרע את חובו. וכאן נכונה לו הפתעה, הלה הכחיש את ההלוואה וטען "לא היו דברים מעולם דברים מעולם"!

המלווה קרא ללווה לדין תורה, הדיינים פסקו שאם הלווה רוצה לפטור את עצמו, עליו להשבע שמעולם לא לווה ממנו, ולמרבה התדהמה נשבע הלווה לשקר ואמר שבאמת לא לווה.

כאשר שמע זאת המלווה איבד הוא את שליטתו העצמית. והחל לצעוק על הלווה לעיני הדיינים: "לא אכפת לי אודות הכסף אך כיצד אך כיצד הינך יכול להישבע לשקר? האם אינך שם לב שאתה עובר על אחת מעשרת הדברות?! עליך להתבייש להתבייש מעצמך להתבייש מעצמך!" וכך במשך כמה חדשים עלה זעמו של המלווה בכל פעם שהועלה הנושא, ובכל פעם היה חוזר ואומר "הכסף לא אכפת לי, אבל איך יהודי יכול להישבע לשקר להישבע לשקר?!" 

חלפו שנים והאנשים שכחו מהמקרה עד שבאחת השבתות עלה המלווה על הבימה בבית הכנסת ואמר: ברצוני להכריז דבר מה. לפני מספר שנים אירע לי מקרה עם אותו לווה ידוע אשר הזמנתי אותו לדין, לאחר פסק הדין ביישתי אותו פעמים רבות לפני רבים מחבריו ודברתי עליו רעה, ועל זה עלי לבקש ממנו מחילה והנני רוצה לבקש מחילה גם על כל מה שהוספתי ואמרתי!

אחרי התפילה מיהרו אנשים אל המלווה ושאלוהו מה הביא אותו לבקשת המחילה אחרי שנים רבות כל כך, אז סיפר להם האיש את הסיפור הבא:

"בשבוע שעבר נסעתי לרגל עסקי לעיר רחוקה מאד מכאן, באחת מפגישותי עם אחד מתושבי העיר ההיא, סיפר לי הלה על דין תורה העומד להתקיים שם בקרוב, משום מה ביקשני האיש לבוא לבית דין כדי לשמוע את הדין ואת פסק ההלכה. כיון שהיה לי זמן פנוי הלכתי לשם והאזנתי לדין ודברים ולהפתעתי הרבה נוכחתי לדעת שהנושא הנדון היה בדיוק מה שהיה לי עם אותו לווה וגם כאן פסקו הדיינים שעל הלווה להישבע והוא נשבע ואני ישבתי בבית הדין וראיתי בעיניי כיצד אדם נשבע לשקר, והדבר לא הפריע לי כלל..."

כאשר שבתי לביתי התחלתי לחשוב: הנה אדם זה נשבע לשקר ועבר על אחת מעשרת הדברות ובכל זאת לא הזדעזעתי, מיד שאלתי את עצמי: מה נשתנה? מדוע אצל הלווה שלי לא נחתי ולא שקטתי ואמרתי לכולם שלא אכפת לי מהכסף, רק משבועת השקר אכפת לי, ואילו כאן אין הדבר מפריע לי כלל? הגעתי למסקנה שכפי הנראה לא החטא הטריד אותי, אלא הכסף שנלקח ממני היה חסר לי וכל מה שאמרתי שלא הכסף עיקר אלא שבועת השקר, לא היה נכון! אם כן, לא הייתה לי כלל זכות́ לפגוע בו בלווה, לכן אני מפייסו בפומבי!!

להשבע אף על אמת אין בכוחי אין בכוחי

מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שבמלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ז, העלילו עלילת ריגול על תלמיד אחד מישיבתו. הוא היה צפוי לגזר דין חמור ביותר. במהלך המשפט הופיע הח"ח כדי להעיד על תלמידו שהוא חף מפשע.

באותה עדות העיד הח"ח על עצמו, שמעולם הוא לא סטה מהאמת. 

השופטים שאלוהו, אם מוכן הוא להשבע כי הנאשם לא ביצע פשע? 

השיב הח"ח: "בכל ימי חיי לא דברתי שקר מעודי, אך להשבע אף על אמת אין בכוחי".