שאלה שבועית עולמית - הרב מרדכי צביון - מס' 2

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שאלה.

רב שמואל עבר ליד מתקן הגניזה בשכונתו.

הוא ראה שם גמרות ישנות שמישהו זרק.

עילעיל רב שמואל בגמרות.

פתאום הוא רואה בסוף הגמרות

מכתבים ישנים מגדולי ישראל ששווים הרבה כסף.

כבר עתיקות וכדומה.

טוב,

אז הוא אמר, בוא נברר מאיפה זה הגיע, למי זה שייך,

מי זורק דבר כזה לגניזה.

הלך, עשה בירור,

התברר לו ככה,

היה יהודי אחד שנפטר.

הבנים שלו, היורשים,

מכרו את הדירה עם כל התכולה של הדירה.

בא הקונה,

ושכר חברה שתפנה את כל החפצים הבלתי-שימושיים מהדירה.

או גמרות ישנות זרקו אותם לגניזה.

עכשיו הוא מחזיק במכתבים.

הגיעו היורשים ואמרו,

נכון שמכרנו את הדירה עם כל תכולתה,

אבל אם היינו יודעים שיש פה אוצר ששווה הרבה כסף,

לא היינו מתכוונים למכור כזה דבר.

בא קונה הדירה ואמר,

המכתבים שייכים לי.

אני קניתי את הדירה עם כל תכולתה.

ודאי שלא התכוונתי שיזרקו דברים חפצי ערך,

יקרי ערך, לגניזה.

זה שייך לי.

בא מתקן הגניזה ואמר,

סליחה, זרקו את זה אצלי בגניזה,

המתקן שייך לי.

אני קניתי את זה בקניין חצר, שייך לי.

ורב שמואל אמר,

מה פתאום, אף אחד לא התכוון לזכות במכתבים, רק אני.

המכתבים שייכים לי.

יש פה ויכוח גדול מאוד,

ואנחנו לא יודעים מה להגיד להם, מי צודק?

למי שייך המכתבים העיקריים האלה?

מה אתה אומר?

שואלים אותך עכשיו.

אה?

מה נראה לכם?

מה נתקן על גניזה והוא בכלל לא ידע?

הוא לא ידע, וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו,

גם אם הוא לא יודע.

איזה מין חצר?

חצר.

עודכן,

מסורגים,

בטח.

חצר? בטח חצר.

חצר לא צריך להיות דווקא חצר.

כמעט הפעם על כזאת שאלה, שכל אחד אומר זה שלי. יש פה ארבעה אנשים, כל אחד אומר זה שלי.

מה יצליח? לא יקרו.

חצר לא צריך להיות דווקא חצר.

הנייר עצמו, מבחינת נייר, הוא לא עושה בכלום.

כן, אבל החפץ הזה שווה הרבה כסף.

שווה הרבה כסף בגלל שיש אנשים שרוצים, אבל אם נגיד זה היה

זהב או יהלומים,

אז הם יכולים לטעון.

נראה לי שזה...

כל חפץ הוא שווה רק בגלל שאנשים משלמים עליו. מה שאנשים לא משלמים עליו הוא לא שווה.

רגע, לפי דעתך אחד שיגנוב כזה דבר יהיה פטור?

כי זה לא שווה ממון?

בטח זה שווה ממון.

אחד יזיק כזה מכתב,

מכתב כזה שווה 20,000 שקל.

הוא יהיה פטור?

ודאי שיהיה חייב.

אם זה לשלם 20,000 שקל? כן. כמה זה שווה בשוק?

כמה זה שווה בשוק? הוא צריך לשלם, מה השאלה?

שאלה מעניינת, נכון?

אז בואו נראה.

ראית את השאלה?

נו, מה אתה אומר?

עכשיו עוד אפשר להגיד, כשנתחיל כבר יהיה מסוגל.

ארבע אנשים, כל אחד אומר שייך לי.

היורשים אומרים שייך לי,

המוצא אומר שייך לי, קונה הדירה אומר שייך לי,

מתקן הגניזה אומר שייך לי.

סיפור מסובך מאוד.

להורשים זה לא נראה לי. למה? לא הם ירשו.

ירשו, אבל הם ויתרו על זה.

ויתרו? איך הם ויתרו? כמו שהם ויתרו על כל החפצים.

כל החפצים הם ידעו, שזה לא שווה הרבה כסף. כמו על שדה קנה שדה, קנה אוצר בפנימה.

מי אמר?

אוצר לא? אולי זה מקח טעות.

זאת בעצם, אתה צודק, זו בעצם השאלה, אבל מי אמר?

מקח טעות, אם אני מכרתי דבר שלא התכוונתי אליו. הם פשעו פה בירושלים.

מה הם? הם פשעו,

בעצמם.

פשיעה זה בשלילה. אולי הם צריכים לדעת שכשיש מקום של ירושות ודברים ישנים יש סיכוי שיש דבר חשוב שם. אם הוא לא חשב על זה זה נראה כאילו הם עשו איזושהי פשיעה לעצמם והם הפסידו את זה.

מתקן הגניזה, טוב, זו שאלה, מה הבעיה? עיין חצר.

עיין חצר. אבל זה גם לא שלהם.

שלו? למה לא שלו? לא שלו.

אנשים שמים את זה שם, זה לא משנה להם מי ייקח את זה. הם לא שמים את זה לייחד לזה ללילה. מה שלא משנה לאנשים זה לא משנה, אבל בטח, זה שלא.

זה אומר שזה. מה, בן אדם יכול לקנות דבר בלי שהשני מתכוון להקנות לו? כן, כל הפקר.

זה לא של בעל הגניזה.

כל הפקר.

הוא רק דואג לקנות. זה שלו, בטח זה שלו.

אתה יודע מה הם עושים בגניזה פה בבני ברק?

שולח תחרות, יש אספנים, יש מחטטים, כל הזמן. חוץ מהמחטטים והשפנים.

הגניזה לא מרשה לקחת שום דבר מהגניזה.

את כל הדברים ששווים משהו הם עושים מכירות.

מוכרים את זה. עם זה הם מממנים חלק.

קטן מאוד מההוצאות.

מתישהו התכוון לזכות.

הוא מתכוון לזכות בכל דבר שמגיע לגניזה ששווה לו.

יש מישהו, הרב, שהתקשר אליי ואומר שאין לו איך לראות את השידור, הוא רק ראה את השאלה ויש לו תשובה.

נו, מה הוא אומר? אז אני אשמיע לרב, הקלעת אותי.

מה נצטרך לראות את השידור הזה?

מה נצטרך לראות את השידור הזה?

החידוש שבא לציבות בדעת הרמב״ם שבא לציבות בדעת הרמב״ם, כן? כן? מטעין זוטו של ים,

שעה מורדה בבעל ובכל העולם.

ולכן?

ולכן זה שאלה של המוצא.

של שמואל?

כן.

מה שאמרתי אבל זה סיפור של אבי שמואל.

בסדר.

אני אשמיע לו את זה. בסדר. בסדר? אתה לומד את התשובה? אז הוא אומר דבר מעניין דווקא.

מה הוא אומר? נראה אחד תמיד חכם דווקא.

כן, הוא אמר שהוא לומד בבוקר ועושה ספונג'ה בערב ואחר כך הוא לא יכול להגיע.

הוא חידוש שזה לא גורע מהלימוד שהוא עושה ספונג'ה.

אז הוא אומר מדין זוטו של ים. כתוב שאם אחד מצא... הוא אומר שזה חידוש של בעל הנתיבות במקום של הרמב״ם. הרב שמע את זה, את כל המילים שהוא אמר? כן, כן. הנתיבות, אנחנו באמת נראה את הנתיבות, בעזרת השם.

אבל הוא רוצה להגיד שמדין זוטו של ים.

כתוב, בזוטו של ים כתוב, אני מסביר מה הוא אומר.

אחד שמצא מציאה שהים לקח,

אפילו שזה שווה,

אבל כיוון שזו עבודה ממנו, מכל אדם,

ואפילו אם בעל הבית עומד וצווח, לא יעזור לו, כי זו עבודה ממנו מכל אדם.

אז הוא רוצה להגיד שגם פה זה כמו זוטו של ים, כי זו עבודה ממנו מכל אדם.

בסדר.

זה תשיעורי הפעה,

אבל עדיין יש להן בזה, האם באמת זה דומה

לאבודה מנו מכל אדם.

אבודה מנו מכל אדם מדברים באמת בדבר שאף אחד לא יכול להגיע לזה.

פה יעשו ברור, ימצאו.

זה לא כזה אבודה מנו מכל אדם.

חוץ מזה שאפשר לחלק... הוא בעצמו גילה מהיורשין.

המוצא. המוצא. כן, כי זה לא אבודה מנו מכל אדם בכלל. נכון.

חוץ מזה שאבודה מנו מכל אדם, מן הסתם הפשט הוא שבמציאות זה אבודה מנו מכל אדם.

יש פה נהר,

יש פה ליסטים,

שאי אפשר, אריה, מציל מפי ארי.

פה זה לא באמת סיוט עבודה ממנו ומכל אדם, זה רק חוסר ידיעה.

חוסר ידיעה לא עושה עבודה ממנו ומכל אדם.

כן, אבל ברגע שידיעה אנשים ידעו איפה לחפש. כן.

טוב, עכשיו בואו נראה,

לפי הסדר, נתחיל עם המשנה והגמרא והתוספות,

נראה איפה אנחנו עומדים.

אז יש פה בגמרא, בכפי עמוד ב',

במשנה.

המשנה, אומרת המשנה.

מצה בגל ובכותל ישן.

בן אדם מצא מציאה בגל אבנים או בכותל ישן.

הרי אילו שלא,

שייך לו.

למה זה שייך לו?

הרי הכותל שייך למי?

הכותל הרי שייך למישהו, למה זה שייך לו?

אז נראה מה אומרת הגמרא מיד,

תנא,

נראה בגמרא מיד,

מפני שיכול לומר לו שלמוריים הם.

לפני שאתה גרת פה בדירה, גרו פה גויים,

זה שלהם.

אומר רשי,

שיכול לומר לו,

רשי, דיבור המתחיל שיכול לומר לו לבעל הגל או לבעל הכותל

שלמוריים שהורישו אבותינו היו.

נו, נשאלת השאלה,

גם אם זה שלמוריים,

אבל הוא בעל החצר,

הוא זכה בזה מדין קניין חצר.

את השאלה הזאת בעצם שואלת תוספות, אבל נמשיך עוד רגע.

נמשיך הלאה בגמרא, שואלת הגמרא,

אטו אמוריים מצניה ישראל לא מצניה,

אולי הוא הצניה,

אבא שלו הצניה.

תצריכה דשא תכתפיה, זה כבר ישן, נאלה, חלודה,

וזה נראה באמת ששל אמוריים הצניעו את זה.

שואל תוספות,

דיבור המתחיל דשא תיך, תוספות הראשון בעמוד,

שואל תוספות, ואם תאמר,

וליקני ליך חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל?

למה לא אומרים כי אין חצר?

נכון, זה היה של אמוריים,

אבל הוא קנה עכשיו את הדירה,

נכנס פה, מציע שהוא לא ידע ממנה,

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

כך אנחנו יודעים, כלל ידוע,

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

למה שהחצר לא תקנה, שלא עצומה?

נכון?

אומר תוספות.

יש לומר,

דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם

כמו אחא,

שהוא מוצנע בעובי הכותל.

אומר תוספות,

את הדבר הזה שהוא מצא בגל או בכותל ישן

היה יכול לעבור 70 שנותיו,

100 שנותיו, ולא לדעת שמתחבא לו בכותל.

כזה דבר.

כיוון שכך,

דבר כזה, שיכול להיות שהוא לא ידע ממנו לעולם,

זה הוא לא קונה.

מה שכתוב, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו,

זה בדבר שהוא ידע אחר כך.

אבל בדבר שיכול להיות שלעולם הוא לא ידע מזה,

לא קונה.

כך מחדש תוספות חידוש גדול מאוד.

עוד ראייה מביא לזה תוספות.

נראה הלאה את התוספות, כי זה ראייה.

וכן מוכח לקמן,

דתנן מצא בחנות ובשולחנות

ערי אלו שלו.

אחד מצא בחנות כסף,

אני אומר, ערי אלו שלו.

שואל תוספות,

למה ערי אלו שלו, של בעל החנות?

בעל החנות זה שייך לו.

הכסף נפל אצלו, הוא צריך לזכות בזה מדינקי ים החצר.

למה מי שמוצא בחנות מעות זה ערי אלו שלו?

באופנים מסוימים, כמובן, כמו שהגמורה אומרת בהמשך.

לפי אומרת תוספות, שהמעות הן דבר קטן,

ואין סופה בלהימצא.

אומר תוספות,

ראייה שחצירו של אדם קונה לו דווקא בדבר שייוודע לו אחר כך.

אבל דבר שלא ייוודע לו אחר כך, שיכול להיות שלא ייוודע לו אחר כך,

הדין הוא שהוא לא קונה.

הדין הוא שהוא לא קונה.

אז יש לנו חידוש גדול מאוד בתוספות,

שבעצם אומר דבר אחד,

אם דבר שיכול להיות שבן אדם לא ידע ממנו לעולם,

הוא לא קנה בקריין חציון.

אז אם עכשיו אנחנו מסתכלים איך זה נוגע לנו,

אז קונה הדירה,

לפי דברי התוספות, לכאורה רואים מפה מפורש שהוא לא קנה.

לא, זה דבר שלא עתיד להיוודא לו, הוא הולך לזרוק את הכול.

הוא לא כיוון לקנות כזה דבר, וייתכן שלא ייוודע לו לעולם.

לכאורה רואים מפה שקונה הדירה לא קונה, לפי חידושו,

לפי מה שתוספות מחדש.

מתקן הגניזה ייתכן גם שלא ייוודע לו לעולם, אבל זה תלוי מה הגניזה עושה. אם הגניזה כן מעלעל ובודק ומחפש דברים ישנים, אז אולי כן ייוודע לו.

אז לכן אין מפה ראייה ברורה מה לגבי מתקן הגניזה.

אבל לגבי הקונה, לכאורה כבר יש לנו ראייה ברורה שהוא לא קנה בקניין חצר,

כי זה דבר שייתכן שלא ייוודע לו לעולם.

יש פה

במורדכה

לעמוד הנכון בכלל.

ראי פה גמרא במציע, בבקשה.

תודה רבה.

ונשאל להרב רב אביגדור כהן

על גוי שעבדו לו מאות בבית ישראל

ומצען ישראל אחר.

וטוען הישראל שהוועידה בביתו כבר קנתה לי חצירית,

אפילו שלא מדעתי.

גוי אחד הגיע בבית של יהודי, איבד שם כסף,

בא יהודי אחר, חבר שלו, מצא את הכסף.

אומר בעל הבית,

סליחה, מה אתה לוקח את הכסף?

הגוי נאבד פה, הוא התייאש מזה.

אני עכשיו קניתי בקניין חצר, מה אתה לוקח לי?

אומר בעל ה... אומר המוצא,

אני זכיתי בזה, אתה לא התכוונת לזכות.

מי צודק?

והשיב

דלא מעצית עין, אחי?

דלא אמרינן, חצירו של אדם קונה לו,

אלא במדי דה שכיח ורגיל למצוא,

וכולי.

אבל דברים שאינם מצויים,

כגון מאות ושאר מטלטלים,

לא זכתה לא שדהו.

לא רגיל למצוא את זה.

הוא מביא עוד ראיה.

אלמא דה אפילו נאבדה לבעל הבית עצמו בביתו וידע,

ומצא אחר בביתו?

הרי שלא.

איך דהי כאלימי מרדנית ייאש בעל הבית ממנה?

שומע חידוש.

חידוש עצום, אומר הר מרדכי.

בן אדם לא מתייאש עם מה שנאמר. או, אם יודעים שהוא התייאש.

בן אדם היה בבית שלו,

בתוך הבית.

נאבד לו משהו, נאבד לו חפץ.

חיפש וחיפש וחיפש, הפך את כל הבית,

לא מצא. התייאש!

בא השכן שלו אחרי רגע, מצא את זה.

הוא אמר, תביא לי. לא, אתה התייאשת?

זה שלי?

הוא אמר, סליחה, מה, אני פה בעל הבית, זה בית שלי.

אמר לו, לא, אתה התייאשת? מה, זה חצר שלי?

אמר מרדכי, כן, השכן יקבל את זה.

חידוש עצום.

אז למה כבר התחלתי על ידי ידידו שזה ידידו של מרדכי?

כי אם זה שלו, או של אבא שלו, אז זה ירושה.

זה שייך לו.

שמועתם שהתייאש.

הוא בכלל לא ידע שיש לו, זה עוד יותר גרוע.

הוא בכלל לא ידע שיש לו.

פה הוא ידע ונאבד לו.

פה הוא בכלל לא ידע שיש לו.

אז אין מה שיקנה, חסר בקניין.

פה אפילו שזה היה קנוי לו...

כי אם אתה לא מגיע לאמוראים ואתה אומר שהוא ירש את הבית הזה מאבא שלו, ואבא שלו מאבא שלו, וסבא שלו מסבא שלו, אז אני אומר, הוא זכה בזה בדין ירושה, לא בדין קניין חצר.

לכן צריך להגיע לטעם של אמוראים.

כל העניין הזה של קניין חצר זה אולי זה מתאים לבעל הגנידה, אולי, לא?

יכול להיות. גם הקונה זה מתאים.

גם לקונה זה מתאים.

ואת אמנם מפיר אשרי, הוא מסיים,

דין חצירו קונה לו אול ולו שכיח,

וכן כתב רבינו אביעזרי.

כדי פרישיס,

חידוש גדול,

יש לנו פה בדברי מרדכי.

תודה רבה.

בשולחן ערוך,

סימן רלב,

סעיף יח,

יש פה בצילום.

פרמון, אגו.

נראה קודם, נראה מתחילת, כשנבין יותר את הדברים לעומק,

נראה מתחילת סעיף יח.

המוכר, דבר שיש בו מום שאינו נראה.

ועבד המקח מחמת אותו המום,

הרי זה מחזיר את הדמים.

כיצד? מה נקרא למשל מום שאינו נראה?

המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות,

פירוש שיניים.

הוא מכר לו שור בלי שיניים.

ואניחו הלוקח עם הבקר שלו,

והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים.

ולא היה יודע שזה אינו אוכל.

יש לו עדר גדול,

מפזר אוכל לכולם,

הוא לטומו חושב שכולם אוכלים,

והוא לא יודע שאין לו שיניים, הוא לא יכול לאכול בלי שיניים.

עד שמת ברעב,

הרי זה מחזיר לו, למוכר, את הנבילה,

ויחזיר לו את הדמים.

וכן כל כך יוצא בזה.

ואם היה מוכר סרסור, מתווך,

פירוש, קונה ומונה הוא מוכר בימות בשוק ביום שקונה מוכר.

שלוקח מזה הוא מוכר לזה,

ואינו משה המקח עמו,

ולא ידע במום זה.

הרי הספסר נשבע השבועת עשת שלא ידע במום זה, ויפטר.

ונישהיה לוקח לבדוק השור בפני עצמו, אולי אחזו לו קודם שימות.

ואיי הספסר מחזירו על הלוקח הראשון, הואי ולא עשה כן, הוא הפסיד על עצמו.

כך כתוב בשולחן ארוך.

אגב, ויש חולקים,

וסבירה לא עודה, אפילו הסרסור צריך לשלם.

ואף, אגב, דו ניתנה, אין לו נותנות אחרים.

הוא הדין בכל כיוצא בזה,

וכן יראה לעיקר.

אחד ששילם לשני בשטר מזויף, למשל.

ובסוף התברר שזה שטר מזויף, באים אליו, אמרו, אני לא יודע, אני גם קיבלתי את זה ממישהו.

באמת, מאמינים לו שלא רוע זייפן. אין טענה כזאת.

בסדר.

מה לעשות?

תלך, ומי שענתה לך, אתה לא יודע, הפסדת.

מה אפשר לעשות?

מה שאתה גם ניתנת זה לא תירוץ שאתה יכול, מותר לך לענות אחרים?

זה הדין פה כתוב.

לא משנה אם הוא ידע, אם הוא ידע כשהוא העביר את זה. אם הוא ידע, אז ודאי, אין שום שאלה שהוא,

מדובר באופן שהוא לא ידע.

אפילו אכן.

וכל שכן בדבר שלא פשע קונה כלל,

כגון שמכר לו טבעת בחזקת זהב,

ואחר כך שברו הלוקח

ונמצא בו בדיל,

התברר שזה רק ציפוי זהב.

הבטוחו היה בדיל פשוט

שחייב להחזיר מעוטף,

אף על גב שגם המוכר ניתנה בו.

ואם אינו מאמינו שמצא בו בדיל,

נשבע שאינו ידע מזה ונפטר.

עכשיו, מה שנוגע לענייננו,

גם זה היה נוגע, אבל זה יותר.

סליחה, לפי המחבר,

אדם שקיבל, כמו שהרב אמר, כן, והעביר למישהו אחר,

והוא לא ידע, באמת לא ידע. כן. הוא כל הזמן מגלגל כסף.

הוא לא יצטרך להחזיר?

יכול להיות ששטר מזייף זה שונה, כי שטר מזייף זה לא המקח, זה הכסף.

אז בעצם מתברר שלא שילמת.

יכול להיות שזה שונה. לא נכנסתי כעת לנושא.

תודה רבה.

ואם קנה הסרסור, מה היה הדין הפוך?

דבר בחזקת בדיל הוא מכרו,

ואחר כך נודע שהיה בו כסף או זהב,

זכה בו הלוקח.

אם היה הפוך, הוא מכר לו טבעת פשוטה,

ולבסוף נתברר שהטבעת הזאת הייתה כסף או זהב,

הלוקח זכה.

שלא זכה בו הסרסור מעולם.

הואיל ולא ידע בו.

הוא לא ידע שיש לו זהב ביד.

הפסדת, לא ידעת,

מכרת הפסד כולו שלך.

מה כתוב פה?

כתוב פה חידוש עצום, אבל דבר פשוט לחלוטין.

החידוש הוא חידוש גדול מאוד,

אבל הדבר פשוט לחלוטין.

אתה מכרת לי חפץ?

מכרת. לא ידעת שהוא שווה יותר?

אני זכיתי.

חשבת שזה מתכת פשוטה.

בסוף התברר זה זהב,

והוא אומר לו, תשמע, הוא עומד וצווח.

אילו הייתי יודע, לא הייתי מוכר כזה דבר.

מכרת,

לא ידעת, לא זכית בו מעולם,

הפסדת.

חידוש עצום, אז זה כתוב במפורש.

בפתחי תשובה בעוד ח'

כתוב חידוש עוד יותר גדול.

חידוש עוד יותר גדול, ממש חידוש עצום.

אומר הפתחי תשובה בצד שמאל, עוד ח'.

ואחר כך נודע שהיה בו כסף.

ע' בתשובת עבודת הגרשוני,

סימן צד ד',

שרצה מתחילה לחלק

ודווקא בנידון זה שהיה כסף מבפנים ובחוץ היה מצופה בבדיל,

במקרה כזה אני אומר, הלוקח זכה

והסרסור הפסיד מעוטיו. ולמה הסרסור הפסיד מעוטיו? כי הוא לא זכה בו מעולם,

כי הוא לא ידע שבתוכו מסתתר זהב.

מה שאין כן, אם הכלי תוכו כברו,

הכל כסף.

כלי שהוא כסף טהור.

רק שהקונה והמוכר לא היו מבחינים ומבינים שהוא כסף.

הכלי היה כל כך שחור משחור,

מלוכלך כולו מכל הכיוונים,

מכר אותו בשקל.

כך, בשקל.

ההוא הלך הביתה,

צחצח את הכלי,

הבריק את הכלי, מה הוא רואה?

כוס מכסף, שווה 500 שקל.

והוא שילם על זה שקל,

כי היה נראה לקונה ולמוכר שזה משהו פשוט.

הלך, צחצח והבריק.

מה נתברר?

כוס מכסף.

בזה רצה עבודת הגירשוני לחלק ולהגיד לא.

בזה הוא רצה לחלק ולומר,

באופן הזה, מה פתאום?

באופן הזה יהיה חייב להחזיר לו את הכסף.

כי זה לא שיסתתר בתוכו משהו,

אלא המקח עצמו היה פגום.

כשהמקח עצמו הוא מקח פגום,

בזה רצה לחלק עביד יסגירשוני ולומר לא.

מה פתאום?

בזה אמר עביד יסגירשוני, המקח בטל.

כך רצה לומר.

כי הטעמים המבוארים בנידון של הרמון הושי חיכו לעלמי בנידון כזה.

אומנם

שוב מצה בלבוש סוף סימן רלג,

שכתב

לכל

הקונה כלי מגוי

בתורת בדיל,

ומחרואו לישראל גם כן בתורת בדיל,

ונמצא בו אחר כך שהוא חלל בפנים והוא מלא כסף,

או אפילו עצמו כסף,

הרי שהגאון פסק בעדיא שאפילו הוא עצמו כסף,

מכל מקום לא זכה בו הלוקח מן הגוי,

כיוון שלא ידע ולא נתכוון מלקנותו.

ומי יבוא אחריו לחלוק עליו מסברה?

ומה גם שהסמל לא השיג עליו?

שמע מינה ששתיקה כהודאה,

די ממילא יש לפסוק כן למייסה, עיין שם.

אומר הפספיט שובי,

בשמם עבד יסגירשוני, אין כזה חילוק, אין לחלק.

אותו הדבר יהיה גם

אם הוא מכר לו כחפץ,

שהחפץ עצמו היה נראה ששווה רק שקל,

גם לקונה, גם למוכר.

והגיע הביתה, הבריק וצחצח אותו.

התברר שהוא כסף טהור, שווה 500 שקל לגבייה.

המוכר לא יכול לטעון שום דבר.

לא ידעת, זה בעיה שלך. מכרת, זה היה נראה לך ככה, זכה בזה על היקח.

חילוש עצום, אבל כך כתוב מסרית שובי,

כך כתוב ברמור,

כך כתוב במורדכי חידוש הרבה יותר גדול.

אחד נאבד לו חפץ. שמעת את החידוש של מורדכי?

יהודי אחד היה בבית שלו עצמו,

נאבד לו חפץ.

נאבד לו בבית חפץ.

הלך, חיפש, הסתובב, לא מצא את החפץ בכל הבית. התייאש ממנו, די, די, לא מצא.

הגיע השכן שלו, דפק בדלת, עשה סיבוב, מצא את החפץ.

הוא אמר, אוב, בוא...

מצאת את החפץ שלי. הוא אומר, סליחה, אתה התייאשת, זה שלי.

אני זכיתי בזה.

הולך, לוקח את זה.

הוא אומר, מרדכי, הוא צודק.

תאר לעצמך, בן אדם בבית שלו, הפרטי שלו,

מגיע מישהו, לוקח חפץ והוא צודק עוד.

התייאשת? החצר שלך לא זכתה בזה?

לא תכננת יותר למצוא את זה?

זהו זה.

חידוש עצום, כך כתוב מרדכי.

זה לא רגוע הולך להתייאש.

אם הוא עדיין לא התייאש, זה בסדר.

זה חיסון והווידה, זה לא הווידה. גם אם זה היה ברשות הרבים,

כל עוד שהוא לא התייאש,

אז אחרים צריכים להחזיר לו.

הנסיבס. הנסיבס קצת מנסה לחלק מה שהוא אמר בטלפון.

הנסיבס אומר

בעוד חטא.

ואחר כך נודע שהיה בו כסף.

למטה.

צד שמאל למטה.

דווקא בחיי גבנא,

שאין דרך להיוודע כלל,

והווי כאבודה ממנו ומכל אדם,

והווי הפקר,

כמו שהוא אמר בטלפון.

מה שאין כן במצג כסף שהוא כרוך ומתליט,

ולא ידע מהו,

וכיוצא בזה,

בדבר שדרכו להיוודע זכה.

כך מנסה הנסיבס לחלק.

פסחי תשובה ודאי לא כתוב ככה.

ברמו לכאורה גם לא מבואר ככה. אבל הנסיבס כן רוצה לחלק ולהגיד שיש הבדל.

אחד מכר לשני מגבת.

אתה יודע מה? שק מגבות הוא מכר לו.

שק מגבות.

כמה עולה שק מגבות?

50 שקל.

הלכו, פתחו אחד המגבות, ראו שהיא קצת שמנה, והוא הלך הקונה,

פתח את המגבות,

ראה אוצר,

בתוך זה היה מתחבא, הרבה כסף.

מה הדין?

אז הנסיבס רוצה להגיד שבזה לא יקנה הקונה.

כך רוצה הנסיבס להגיד.

אבל גם משלום הנסיבס, פה יש את ההמשך, אני מקווה.

אה, זה אורח חיים.

פה לא צילמו את ההמשך.

תביאי ערכו של משפט ג', בבקשה.

אין פה את ההמשך.

תודה רבה.

וכן, המעריק כתב, זה דווקא מידיש אינו מצוי

להימצא.

אה, אבל יש פה עוד נסיבס,

רסמח.

תודה רבה.

ברסמח, סעיף ג', הנסיבס מעריך בזה יותר בכל הנושא הזה,

והוא אומר

שזה בעצם מחלוקת ראשונים בדבר שדרכו להימצא או שאין דרכו להימצא,

אבל מתוך דברי הנסיבס גם משמש שהוא מסכים עם זה שהרמור לא מחלק הוא כך.

גם אם דרכו להימצא, גם אם לא דרכו להימצא,

רק הנסיבס רוצה להגיד שזה מחלוקת ראשונים.

אבל ברמור לכאורה ודאי כתוב ככה, וגם בפסחי צ'ווה,

פסחי צ'ווה אומר בשם האחרואינים שככה הם דנו,

שהוא לא זכה בכלל.

לא זכה.

אז בואו נשים לב

מה יוצא לנו מהדברים.

עכשיו נחזור וניגע בעניין שלנו,

ונראה לפי הסדר אחד לאחד.

מה טוען?

נראה לפי הסדר.

מה אומרים יורשי הדירה, היורשים?

היורשים אומרים, תשמע,

אנחנו,

אם היינו יודעים, לא היינו מוכרים כזה דבר.

בסדר? מה אנחנו נענה להם?

נכון שאם הייתם יודעים לא הייתם מוכרים,

אבל זה לא גרע מאחד שמכר לחבירו כוס בשקל,

בסוף יתברר שהיא זהב,

ואני אומר שהקונה זכה.

מכרת, מכרת, מה לעשות?

נכון שאי אפשר להגיד עליהם

שהם לא נתכוונו לזכות,

כי יורשים לא צריכים קניין.

אוטומטי היה במוריש להם.

אז אם הם לא היו מוכרים,

אם הם היו מפנים בעצמם,

אולי היה מקום לדון שאולי זה כן שייך להם. אבל אחרי שאתה מכרת, זה כבר בעיה שלך.

הם הראו לעצמם בזה שהם מכרו.

אילו הם לא היו מוכרים,

אלא היו אומרים לבן-אדם, בוא תפנה את כל החפצים לגניזה, ייתכן,

לא נכנסתי לזה, ייתכן שפה אולי הדין היה שונה.

אבל אחרי שאתה מכרת, די, מכרת, בעיה שלך, מה לעשות?

זה ודאי לא גרע מאחד שמכר לחברו כלי בחזקת שהוא פשוט ונמצא כסף.

זה בדיוק אותו דבר.

מכרתי לך דף, חשבתי שהוא פשוט, בסוף יתברר שהוא שווה כסף. מה זה משנה?

אז לא שייך להם.

אני פעם הלכתי לעזור לחבר שלי שהיה בו בית של סקדה שנפטרה.

כל הבית היה מלא דברים שמראש כבר התייאשנו.

אז מה תראו במקום שנעזור, בוא נביא איזה חברה, תפנה את הדירה.

הוא נתן סכום גלובלי, הוא אמר 5,000 שקל, אני נותן לכם, תביאו לי את כל מה שיש בפנים, אבל הכול שלי, גם מה שנמצא.

אז מייד החבר'ה נלחץ, אמרו, לא, לא, לא, לא, אני אפנה בעצמי.

כי הוא הבין ש... כי אולי יש מציאה. אז הוא שמר על עצמו.

בן אדם הגיוני, הוא מבין שאם יש פה משהו של זקנים, יש פה עוד צער, אני לא מבין איפה הם לא רואים את זה.

טוב.

אולי הם לא חשבו שבגמרות מוחבא.

אגב, זה מעשה שהיה, המעשה הזה.

מכיר את הבן אדם?

מעשה שהיה, באמת קוראים לו שמואל.

מעשה שהיה, בדיוק זה היה הסיפור.

הקונה של הדירה,

ועדיין אין לו מה לדבר פה בכלל בסיפור.

גם לא התכוונת לזכות בזה,

גם הוצאת את החפצים מהדירה,

לא ידעת, לא עלה על דעתך, דבר שלא עתיד להימצא.

זה ראינו מפורש, זה לא שייך לו.

מתקן הגניזה,

יש לו עוד בעיה.

גם אם נניח שבצדק שבעל מתקן הגניזה מתכוון לזכות בהכול,

אבל יש פה בעיה אחרת לחלוטין.

אם הזורק לא קנה את זה,

אוטומטית בעל הגניזה לא קנה את זה. לא, הזורק לא קנה כי הוא בכלל לא מתכוון לזכות.

אבל בעל הגניזה, נגמר, זה של הבעלים הקודמים. לא, הבעלים הקודמים גם לא, כי הם מכרו.

בסדר. זה הרבה יותר מייאוש.

זה הרבה יותר טוב מבן אדם שנאבד לו חפץ בדירה ובא שחד ולוקח מכל הדירה, שבזה אמרנו במפורש,

אמר המורדכי במפורש שזה שייך למוצא.

אז חיי גבנא.

שהוא זרק. אבל לבעל הגניזה יש פה חיצרון שזה שזרק

לא התכוון לקנות בכלל.

בעל הגניזה זה כבר קצת יותר שאלה,

בגלל שבעל הגניזה ודאי מתכוון לזכות בכל דבר שייכנס על הגניזה.

אבל הבעיה היא אחרת.

הסיבה היא אחרת שבעל הגניזה לא קונה,

כי בעל הגניזה זה חצר שאינה משתמרת,

והדין הוא כזה,

חצר משתמרת קונה לאדם שלא מדעתו.

חצר שאינה משתמרת אינה קונה,

אלא אם כן עומד בצד שדהו ואומר תקני לי חצירים.

הגניזה בינתיים, נכון להיום, זה חצר שאינה משתמרת.

כל אחד בא, מחטט, לוקח.

הוא לא קנה מדין כניין חצר. זו חצר שאינה משתמרת ולא קנה.

מה נשאר?

טוב, שמואל הוא היחיד שקנה,

יגביה,

ילך, ימכור את המכתבים,

יעשה קצת כסף שיוכל ללמוד כמה חודשים אולי, בלב שקט.