חפץ חיים נדחי ישראל פרק ט נטילת ידיים וברכת המזון | הרב אמנון יצחק שליט"א

1-7-12
פרק ט' נדחי ישראל החפץ חיים דין נטילת ידיים וברכת המזון.
כל האוכל פת אסור לאכול עד שיטול ידיו ברביעית, ושלמה המלך ע"ה ובית דינו תקנו נטילת ידיים. אמרו חכמים ז"ל, כל המזלזל בנטילת ידיים ברצונו נעקר מן העולם, והוא אחד מהדברים שמביא את האדם לידי עניות. אז מי תיקן לנו נטילת ידיים, שלמה המלך ובית דינו, שכל מי שאוכל פת לחם אסור לאכול עד שיטול ידו ברביעית, וכל המזלזל בנטילת ידיים ברצונו נעקר מן העולם, כי מצוה קלה והוא מזלזל בה נעקר מן העולם, וזה מביא גם לעניות. ואיתא בתנחומא פרשת בלק, מעשה בשעת הגזירה בחנווני ישראל שהיה מבשל בשר חזיר ובשר טהור ומוכר, כדי שלא ירגישו בו שהוא יהודי, אז זה היה בשעת הגזירה, וכך היה מנהגו, כל מי שהיה נכנס בחנות שלו ולא נטל ידיו יודע בו שהוא נכרי ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שהוא נוטל ידיו ומברך יודע בו שהוא יהודי והאכילו בשר טהור, פעם אחת נכנס יהודי אחד לשם ולא נטל ידיו, היה סבור בו שהוא נכרי ונתן לפניו בשר חזיר, אכל ולא בירך, בא לעשות חשבון עמו על הפת ועל הבשר ובשר חזיר וביוקר, אמר לו יש לי עליך כך וכך מבשר, שהחתיכה אלי עשרה מנה, אמר לו אתמול אכלתיה בשמונה והיום אתה רוצה בעשרה? אמר לו של חזיר היא שאכלת, כיון שאמר לו כך עמדו שערותיו ונבהל, אמר לו בצנעה יהודי אני, ונתת לי בשר חזיר, אמר לו תפח רוחך כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידיים ובלא ברכה הייתי סבור שאתה נכרי. מכאן אמרו חכמים, מים ראשונים האכילוהו בשר חזיר. ומצוה זו של נטילת ידיים מסייע שמי שזהיר בה תמיד כראוי ואין שאר מעשיו מעכבים היא מסוגלת לעשירות. אם אדם נוטל ידיים כראוי, ותיכף נלמד מה זה כראוי, היא מסוגלת לעשירות. אבל זה גם אם אין שאר דבריו מעכבים, דאמר רב חסדא, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא, אני הייתי נוטל ידיים עם הרבה מים ונתנו לי בהתאם מלוא חפניים טובות. על נטילת ידיים ראשי תיבות עני, אם לא מקפידים על נטילת ידיים זה מביא לעניות. וכתוב "וינטלם וינשאם" - מי שנוטל ידיים פירושו של דבר שהקב"ה מנשא אותו. 
חמישה כללים נאמרו בדין נטילת ידיים לסעודה. א', איזה דבר חייב בנטילה. ב' שיהיה הכלי כשר לנטילה. ג' שיבואו המים מכח גברא. ד' שיהיו המים ראויים לנטילה. ה' כיצד דין נטילה. ונבאר את הפרטים, דבר שחייב בנטילה כיצד, לא הצריכו נטילה אלא לפת שמברכין עליו המוציא, שהוא חיי נפש, שאי אפשר לחיות בלעדיו, אבל לפת שאין מברכים עליו המוציא כגון אלו שמברכין עליו בורא מיני מזונות, מכל מקום אם אינו קובע סעודתו עליו אין צריך נטילת ידיים, אבל כשקובע סעודתו עליו וא"כ הוא דומה לפת וצריך לברך המוציא, צריך גם נטילת ידיים. 
האוכל פת פחות מכביצה, שזה בערך חמישים גרם, יטול ידיו ולא יברך, יטול ידיו ולא יברך, ופחות מכזית יש אומרים דאין צריך נטילת ידיים, ויש אומרים דדינו בפחות מכביצה, ז"א אם אתה מתכוון לאכול כביצה אתה נ וטל ידיים עם ברכה, ואם אתה אוכל פחות מכביצה אתה נוטל ידיים בלי ברכה, ואם אתה אוכל פחות מרביעית אז אתה לא צריך נטילת ידיים בכלל, למאן דאמר, יש מאן דאמר שאתה נוטל ידיים בלי ברכה. 
אין נוטלין לידיים אלא בכלי, וכל הכלים כשרים ובלבד שיהיו עשויין לקבל משקה. אבל כובעים של לבד שקוראין קאפלושין או יארמעלקע, אפילו מעור והם קשים שיכולים לקבל משקה, כיון שאין אלו כלים גמורין להשתמש בהם וגם שאין עשויין לקבל משקין, אסור ליטול בהם את הידיים. וכן כיסוי כלים, כיון שאין תחילת עשייתן לקבל. ז"א כיסוי של כלי אם הוא שקוע קצת אפילו שהוא מקבל מים, אבל הוא לא עשוי לקבל מים, זה לא היה התפקיד שלו, לא לזה הוא נעשה, אז לא נוטלים בהם ידיים. ואם הוא בדרך ואין לו כלי אחר, נראה לי דיטול ידיו ולא יברך, אז לענין כלי זה יחשב בגלל אונס שהוא בדרך ואין לו משהו אחר אבל בלי ברכה. ומכל מקום יאכל ע"י מפה, דהיינו שיכרוך ידיו במפה כדי שלא יגע באוכלין. ז"א, אם הוא נמצא בדרך שלא יכול בשום מקום להשיג מים, בשום צד שהוא, גם אם הוא ילך קילומטר לפה וארבע ק"מ לשם, אז יכסה את ידיו במפה, ז"א ישים על היד שלו כיסוי ויאכל בשביל שלא יגע באוכלין. 
הכלי צריך להחזיק רביעית לפחות, וישתדל שלא יהיה בו שום נקב, ז"א זה 86 גרם כמנין כוס, כוס זה 86 גרם, ומכל מקום אם אין לו כלי אחר, אם הנקב רק כמוציא משקה ונשאר מהנקב ולמטה רביעית, מותר ליטול בו, ז"א אם בכלי יש נקב אבל הוא בגובה כזה שמתחתיו אפשר להכניס רביעית, אז אפשר ליטול בו, מותר, ואם הוא ככונס משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקין יכנסו בו משקין דרך הנקב שהוא גדול קצת, אם נשאר מהנקב ולמטה מחזיק רביעית, סמכינן על הפוסקים דמהנקב ולמטה לא נתבטל מתורת כלי, ומכל מקום מה שלמעלה מהנקב ודאי אינו כלי, לכן לא יטול דרך הנקב. ז"א אם הנקב הוא כזה שאם תשקיע את הכלי בתוך מים ודרך החור יכנסו מים לכלי, אם ישאר מתחת לזה שיעור של רביעית תוכל ליטול ממנו ידיים, אבל אין ליטול ידיים דרך הנקב. 
שבר כלי שמחזיק רביעית אין עליו דין כלי, אא"כ יחד אותו לתשמישו ומקבל רביעית שלא במסומך, דהיינו שצריך להסמיך אותו, דהיינו שאין צריכין לסמוך אותו כדי שלא ישפכו המ שקין, ואז אם אין לו כלי אחר מותר. ונראה לי דאם יש בו נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה, לא מכניס, כיון דבלאו הכי הוא שבר כלי אין נוטלין בו אפילו אין לו כלי אחר, ז"א כל כך הרבה גריעותות יש לו כבר.
כלי שיש לו ברזא למטה או מן הצד, כיון שתחילת תיקונו כך נקרא כלי, רק שצריך להחזיר הברזא כדלקמן בכל שפיכה, דהיינו את הבורג, זה מקום ששמים בורג כזה, סתימה כזאת. אז כל פעם צריך בשביל שזה יהיה ככה מכח גברא.
כלי שיוצא ממנו דד, דהיינו שצד אחד יותר גבוה משאר הכלי, אסור ליטול ממנו דרך הדד, דאין זה כלי.
כלי שנסדק מצד אחד אע"פ שאינו אלא כמוציא משקה אן ליטול בו אלא בשעת הדחק, ז"א אם יש בו סדק אפילו שהסדק הזה הוא רק מוציא משקה ולא מכניס משקה, אין ליטול בו, מתי כן - רק בשעת הדחק. 
לא יתן מים לחברו בחופניו, והוא הדין אם נטל ידו אחת לא יקח בה מים וישפוך על היד האחרת שאין נוטלין אלא מהכלי. אם אין לו כלי מותר ליטול ידיו בנהר או במקוה, וכן בשעת הדחק כשאין לו מים מותר לטבול ידיו בשלג המונח על הארץ אם יש בהם ארבעים סאה כשהוא מחובר ושוכב על הארץ השלג, ואע"פ שהוא נמוך, ומברך על נטילת ידיים, ולא צריך לשנות את הברכה ולומר על טבילת ידיים. אז כשאין לו כלי ואין לו מצוי מים יכול בתוך הנהר או במקוה ליטול את ידיו ואז זה יעלה לו, ויברך את אותה ברכה, או בשלג שהוא ארבעים סאה מחובר ושוכב על הארץ. אבל אסור ל יתן שלג בכלי ולטבול בו ידיו כי צריך ארבעים במחובר, ואם ריסקן, לקח את השלג וריסק אותו בתוך כלי - דינם כמים. 
ועתה נבאר קצת דין כח גברא, אמרנו שצריך מים וצריך בכלי וצריך מכח גברא, כשמים שהמים צריכים שיבואו מתוך כלי, כך צריכין שיבואו מכח גברא, דהיינו שיבואו על ידי שפיכת אדם, אבל חבית מים ש נפל הברזא ממנו אין נוטל ממנו לידיים שאין כאן כח נותן, ז"א אם הוא יוציא את הפקק ואז המים ישפכו מעצמם והוא ישים את הידיים ככה יעביר אותם, זה לא נקרא כח גברא. ואם אדם מסיר הברזא ממנו מותר ליטול ידיו ממנו, רק שצריך להכניס הברזא תמיד בכל שפיכה ושפיכה, שהרי לא עשה שום מעשה בגוף החבית, רק שהסיר ממנה המונע המים לצאת, וא"כ לא מקרי כח גברא רק שפיכה ראשונה. אז לכן הוא מכניס את הברזא אחרי נטילה אחת על יד, ואח"כ מוציא עוד פעם ואז זה שוב פעם מכח גברא ואז הוא שוב סוגר ואח"כ עוד פעם פותח עוד פעם, וככה עושה אם הוא נוטל שלש ושלש אז שש פעמים, אם הוא עושה רביעית ורביעית אז פעמיים. זה בדיעבד של הבדיעבד. 
אבל אם הטה חבית פתוחה על צדה, מותר ליטול ממנה כל זמן שמקלחת, שהרי עשה מעשה בגוף החבית, שע"י הטייתו מקלח המים, אז ודאי שפה כשהוא מטה את החבית זה כח גברא מה שהוא עושה, גם מה שהוא עושה ככה מכניס ומוציא את הפקק זה גם כן נחשב כח גברא, וכן אם היטה את החבית על ברכיו וע"י שמנענע בברכיו יוצאים המים, מותר ליטול ממנו, השכיב את החבית על הברכיים והוא כל פעם מזיז. 
הכניס ידיו בכלי של מים, בכלי של מים, לא במקוה, אפילו יש בו ארבעים סאה, אם יש לו מים אחרים ינגב ידיו ויטול, ואם אין לו אפילו אין בו ארבעים סאה כשר, זה כשאין לו, ומכל מקום לא יברך על נטילה זו. ונראה לי, אומר החפץ חיים שיאכל במפה, עדיף שיאכל במפה מאשר שיכניס את ידיו לתוך כלי שיש בו פחות מארבעים סאה. ודוקא כשאינו מחובר לקרקע שאז עכ"פ זה נטילה בכלי, אבל אם הכלי מחובר בקרקע אין כאן נטילה כלל, וזה לא נקרא גם טבילה, דטבילה לא שייך בכלי, למה דהוי שאובין, אז אם זה שאובין זה לא טוב. 
טבל ידיו במעיין אפילו הוא קטן הרבה, רק שמכסה המים לשתי ידיו די בזה, ז"א המעיין הוא לא עם מים גבוהים. דמעיין מטהר בכל שהוא, אבל אם אינו מעיין רק בור שירדו בו מי גשמים בשעת הדחק מותר לטבול בו ידיו אע"פ שאין בו ארבעים סאה. וזה מדובר בבור, כשהוא מחובר לקרקע. 
ועתה נבאר קצת דין המים הראויים לנטילת ידיים לסעודה, המים שנוטלין בהם הידיים צריך שלא יהיה נשתנה מראיהן, הן מחמת המקום או מחמת דבר שנפל לתוכן, אבל אם נשתנו מחמת עצמן כגון המים העומדים בכלים באויר זמן ארוך ונעשה ירוק כשרים, ואם חזרו לברייתן אפילו נשתנו מחמת דבר אחר כשרין. 
עשה בהם מלאכה כגון שהדיח בהן כלים מלוכלכים, או ששרה בהם ירקות או הדיח ירקות, או שהעמיד בתוכן כלי עם משקה, אם בשביל שיצטנן או כלים שנתבקעו כדי שיתחברו, או שמדד בהן מידות, או ששרה בהן פת, אפילו נתכוון לשרות בכלי אחר ונפלו לכלי זה, כיון דנייחא ליה על כל פנים, הרי המים נעשו כשופכין ופסולין. אבל אם לא רצה כלל לשרות או להדיח ונפל לכלי של מים כשרים, ומכל מקום אם יש לו מים אחרים יטול בלי ברכה. ונראה לי דגם בנתכוון לשרות בכלי אחר ונפל לזה, אף על גב דחייב ליטול ידיו שנית, מכל מקום לא יברך.
הדיח בהם כלים מודחים ונקיים, או שהעמיד לתוכן משקה צונן שלא יחמו או שטבל בהן ידיו ולקח מהן בחפניו כדי לטוח פני הלחם והגלוסקאות, כיון שהמים לא נעשו בהן מלאכה כשרים וכן אם הניח בתוכן ירקות נקיים לגמרי רק כדי שישארו לחים כשרים בדיעבד. 
שתתה מהמים בהמה או חיה או עוף כשרים, אבל כלב וחזיר פסולים, כיון שזה מאוס, אם לא בשעת הדחק שאין לו שום מים אחרים.
אסור ליטול ידיו במים שנטל בהם, שכבר נעשו שופכין, אבל אם תחב ידיו במים כשרים לנטילה.
אין לו מים, מותר ליטול ידיו בשכר ושאר משקין, ואין בזה משום בזיון אוכלין כיון שצריך לזה, ואינו בדרך איבוד, וגם אין בהם משום שינו מראה. אז כשאין לו מים יכול ליטול בשכר ושאר משקין.
חמי האור, אם הם חמין מאד שהיד סולדת בהן לכתחילה אין ליטול בהם, ואם אין לו מים אחרים מותר ליטול בהם, אז לכתחילה לא יטול ידיו במים חמים.
מים מלוחים וסרוחים ומרים, אם אין הכלב יכול לשתות מהם בטלו מתורת מים, אבל מותר לו לטבול בו ידיו, ודוקא כשהם בקרקע, למה, כין אין טבילה בכלים, אי אפשר לטבול ידיים בכלי. ואם הם עכורים מחמת טיט, אם הכלב יכול לשתות כשר גם לנטילת ידיים, ואם לאו - פסול אפילו לטבול בו ידיו. ומי הים כשרים אחר שירתיחן, ותחילה אינם ראויים אפילו לכלב. 
אם נתערבו מים פסולים במים כשרים אזלינן בתר הרוב, אז תלוי, אם הרוב מים כשרים יותר מהמים פסולים יהיה מותר.
אין המלאכה פוסל במקוה ובמעין, והוא הדין בשתה מהם כלב או חזיר, אם כלב או חזיר שתו ממעיין או ממקוה זה לא פוסל את המקוה את מי המקוה והמעיין, וכן אין שינוי מראה פוסל במראה במקוה שיש בו ארבעים סאה. 
כל ספק בנטילת ידיים לקולא, כגון שהוא מסופק אם נעשה מלאכה במים או לא, ז"א אתה לא יודע אם המים שלפניך נעשו בהם מלאכה או לא, וכיון שזה ספק זה לקולא. ספק אם נטל ידיו כשיעור או לא, ספק אם היה על ידיו קודם הנטילה דבר חוצץ או לא, ספק אם הכלי שלם או לא, ואפילו אם יש בכל אלה הספקות, כל אלה לקולא. וכן כל מחלוקת הפוסקים אזלינן לקולא, וכן כל כיוצא בזה, כיון דנטילת ידיים הוא מדרבנן, והוא הדין אם נסתפק אם נטמאו ידיו לאחר הנטילה, הוא לא יודע אם נטמאו או לא נטמאו. 
שיעור המים לנטילת ידיים, לא פחות מרביעית לכל יד, דבזה לא יצטרך יותר להזהר בהרבה דברים שצריכים להזהר, ואין כל אדם בקי ובזה יוצא כל הספקות, ז"א עדיף ליטול רביעית על כל יד לפחות ובזה הוא יוצא מכל הספקות, והנוטל בשפע יתברך. ומכל מקום יש לנהוג דאם יש לו מים אפילו אם נטל כל היד מרביעית, ישפוך עליהם מים שניים, נוטלין לנטילת ידיים בין על גבי כלי ובין על גבי קרקע. 
ישפוך רביעית מים על היד בבת אחת, עד הקנה של זרוע, דהיינו האצבעות והיד, ולפחות עד סוף קשרי אצבעותיו במקום שמחוברים ליד, ז"א לכתחילה עד כאן בדיעבד עד כאן. ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר שאין המים יורדין בבת אחת. והטורי זהב כתב, דאין פוסק מלזוב זה נקרא שפיכה אחת, אע"פ שלא בא בבת אחת. 
צריך להזהר מחציצה, שלא יהיה טיט או עפר תחת הצפורין מה שיוצא חוץ לבשר, אם הצפורן בולטת חוץ לבשר, ויש מתחתיה לכלוך, זה חוצץ. אבל מה שהוא תחת הצפורן נגד הבשר, דהיינו שזה לא בולט אינו חוץ, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך בני אדם להקפיד על זה, אבל שלא כנגד הבשר כולם מקפידים, ז"א אם הצפורין בולטת הלכלוך מתחת לזה כולם מקפידים. ואף שהוא לא מקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם. ובשאר היד הכל חוצץ, אם זה דבר הנדבק. ז"א אם נדבק לו משהו ליד והוא נטל ידיים זה לא עולה לו, צריך שיהיה היד נקיה, וכן אם אדם בא מעבודה והוא שיפוצניק, אז הוא צריך קודם כל לשטוף את הידיים היטב היטב שלא ישאר עליהם כלום, ואם יש לו צבע או דברים כאלה וכו', ישטוף היטב היטב ואחרי זה ייבש ואחרי זה יטול ידיים לסעודה.
אפילו דבר שמכסה כל היד, אם דרכו בכך אינו חוץ, כגון, מי שהוא צובע וידיו צבועות או שהוא כותב תמיד ואצבעותיו מלוכלכות בדיו, ואם אין אומנותו בכך זה חוצץ, אז מי שדרכו בכך והוא צבעי והוא לא יכול בכל עת להוריד את הצבע, אבל תמיד יש לו את המצב הזה של צבע, או אחד שעובד נגיד בגרז' ובגרז' תמיד יש לו שחור באצבעות וכזה, אז אחרי שהוא שוטף ידיים והכל עדיין נשאר לו, אז זה בסדר כי דרכו בכך, אבל מי שאין דרכו בכך זה חוצץ לו, וכשאדם נוטל ידיים צריך להסיר את הטבעות, ואם הטבעת רפויה בדיעבד עלתה לו נטילה, לכתחילה צריך להוציא את הטבעת, ונשים זה ודאי ככה. 
יברך על נטילת ידיים, יש כאלה שלא יכולות בכלל להוציא את הטבעת, במקרה כזה יעשו שאלת חכם. יברך על נטילת ידיים קודם הניגוב, יברך על נטילת ידיים קודם הניגוב, ז"א נוטל ידיו, מברך ואח"כ מנגב. לא ברך קודם הניגוב ספק אם יברך לאחר הניגוב קודם המוציא, יש ספק, אם כבר נגבת ועוד לא ברכת ספק אם אתה יכול לברך, ואחרי שיברך המוציא אם הוא עדיין לא ברך אין מברך לכולי עלמא.

ש. אם ניגבתי אז בדיעבד אני יכול לברך?

הרב: המהרי"ץ אומר שאם אדם שכח ליטול ידיים ונזכר אחרי המוציא, אז יקום ויטול ידיים בלי ברכה.

ש. אם נטלתי ידיים ובזמן הברכה אתה מנגב

הרב: זה לא נכון לעשות ככה אע"פ שיש מי שאומר שאם זה תוך כדי זה עדיין נחשב, אבל לכתחילה צריך קודם כל ואח"כ.
מותר לשבור הקרח בשבת כדי ליטול מים ליטול את ידיו.
אם הוא בדרך ואין מים מצויים לו לפניו ברחוק יותר מד' מילין ולאחר מיל שזה ארבע קילומטר וקילומטר, אם הוא בדרך ואין מים מצויים לו לפניו בריחוק יותר מארבע מילין, ז"א הוא יצטרך ללכת ארבע קילומטר קדימה או אחורה ק"מ, מותר לו לכרוך ידיו במפה ואוכל בלא נטילת ידיים, אבל אם יש לו במרחק שלש וחצי קילומטר לפניו מים, הוא לא יכול לכרוך במפה, הוא צריך ללכת עד שמה ליטול ידיים, או לחזור אחורה עד קילומטר. יוצא שאם הוא חוזר קילומטר אז הוא חוזר בחזרה עוד קילומטר לדרך שהוא רוצה. אז מוכרח ללכת עד ארבע ק"מ קדימה או עד ק"מ אחורה, ואם במרחקים האלה לא מצוי מים אז הוא יכול לכרוך במפה, ואם הוא מסופק אם ימצא בארבעה מילין והוא רעב הרבה, יכול גם כן לאכול ע"י מפה. זה בשהוא מסופק. וההולך במקום סכנה שירה לחפש אחר מים, מותר לאכול גם כן במפה, דהיינו לכסות את ידיו במפה. והיושב בביתו מסיק בחיי אדם דדינו כלאחריו, מי שבבית ואין מים, פתאום יש הפסקת מים, אז דינו כלאחריו שיכול ללכת עד קילומטר כדי להביא מים. 
יש עוד תקנה בשעת הדחק במקום שאין מצויים לו מים בעת האכילה, ואינו יכול לחפש אחר מים אז בשחרית בשעה שנוטל ידיו לתפילה או אפילו באמצע היום מתי שמזדמן לו מים, נוטל ידיו כדין ואין מברך על נטילת ידיים, ומתנה שיהיה נטילה זו עולה לו כל היום, ואז מותר לאכול כשירצה, רק בתנאי שישמור ידיו שלא יגע במקום מטונף, אלא ישים ידיו בבתי ידיים דהיינו בתוך כפפות, ואף על גב דבאינן תיכף לנטילת ידיים סעודה, זה דוקא כשנוטל ידיו לאכילה ואוכל תיכף, אבל כשאינו נוטל ידיו לאכילה לא צריך תיכף. אז החפץ חיים נותן עצה נוספת, שאם אתה יודע שאתה תמצא במקום שלא יהיו מים, במקום שאתה הולך אליו, אז מתחילת היום אתה יכול כבר ליטול ולהתנות שזה לאכילה בתנאי שתשמור את הידיים שלא תגע במקומות המכוסים. 
כשנוטל ידיו לאכילה, ואכל והתנה שתעלה לו נטילה זו אף לאחר שעה כששמר ידיו ולא הסיח דעתו יש אומרים שזה מועיל, והכל לפי שעת הדחק, רק שצריך בכל זה זהירות וזריזות שלא יסיח דעתו משמירת ידיו. ולכן אין לסמוך על זה אם לא בדוחק גדול, רק בדוחק גדול גדול כזה כמו שציינו שאין בשום אפשרות וגם במקום שמועיל תנאי אף על פי כן אם יזדמן לו אח"כ מים יטול ידיו ולא יברך. ומזה נראה לי שיצא טעות להמון העם, שנוטלים ידיהם פעם אחת ועל ידי זה אוכלים כל היום, ושתיים רעות הם עושים, אחד שמסיחין את דעתן משמירת הידיים, ואחד שאינם מברכים ברכת המזון, ולזה לא מועיל התנאי. יתר דיני נטילת ידיים ודיני ברכת המוציא ודיני ברכת המזון תמצא בשולחן ערוך. 
ועכשיו אומר קצת מברכת המזון, מה שצריך לענינינו. כשאוכל לחם שמברכים עליו המוציא חייב לברך אחריו ברכת המזון, והיא מצות עשה דאורייתא ככתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה'" וכיון שהיא מצות עשה דאורייתא החמירו בו, שהאוכל פת אסור לצאת ברצונו ממקומו עד שיברך ברכת המזון, וצריך לברך מיושב דווקא, ולא מהלך ולא מעומד, צריך להיות יושב בשעה שהוא מברך. ואם אכל בדרך כשהוא מהלך מותר לברך גם כן במהלך, שאין דעתו מיושבת עליו, אבל אם אכל בדרך במיושב צריך לברך גם כן מיושב, אם לא כשהוא אנוס. 
היה לו איזה מניעה שלא יוכל לברך במקום שאכל, מותר לילך לזוית אחרת באותו חדר ואפילו זה בית גדול ואפילו במקום שאינו רואה מקומו הראשון, כגון אחורי תנור וכיוצא בזה, ואפילו במניעה קטנה מותר לברך בארבע אמות שאכל, דכל ארבע אמות שאכל חשוב מקום אחד. אז לכתחילה יברך במקומו, אבל אם יש לו איזה מניעה לברך באותו מקום מסיבה כלשהי אז יכול להתרחק ולברך בחדר אפילו גדול ואפילו במקום שנסתר קצת. 
היה דעתו מתחילה משעת ברכת המוציא שיברך ברכת המזון בחדר אחר, זו היתה דעתו שיאכל פה ויברך שם, מותר לברך שם אפילו לא יאכל שם כלום, ולכתחילה לא יעשה כן אם לא שיש לו מניעה שלא יוכל לברך בחדר זה. 
אם רוצה לילך לבית אחר לגמרי והיה דעתו לזה בשעת המוציא מותר, ז"א כשהוא בירך ברכת המוציא הוא התכוון שהוא רוצה ללכת מפה למקום אחר. ובתנאי שיאכל שם מעט פת. ואין צריך לברך על מה שיאכל וישתה שם, כי הברכה שהוא בירך פה מועילה גם למקום ההוא כי הוא כיוון, אז צריך לאכול פה, יסיים את האכילה שם ויברך שם. ואם לא היה דעתו מתחילה לכך, אסור לצאת ברצונו אפילו כשירצה לאכול שם, וצריך לברך ברכת המזון קודם שיצא. ז"א הוא התחיל לברך פה בלי כוונה לצאת, אח"כ אמר טוב אני רוצה עכשיו ללכת לשכן ואני אסיים שמה לאכול הוא לא יכול לעשות כך, רק אם הוא התנה את זה מהתחלה כשהוא התכוון ברכת המוציא. 
עבר ויצא, לא עשה כדין, עבר ויצא, אם יש לו שם פת אפילו פחות מכזית יאכל שם, ואין צריך לברך המוציא ולא על כל מה שיאכל וישתה שם ויברך שם ברכת המזון. ואם אין לו שם פת כלל, אם יצא במזיד צריך לחצזור למקומו הראשון לברך שם ברכת המזון, ואם יצא בשוגג בשעת הדחק אין צריך לחזור למקומו הראשון ויברך שם במקום השני. 
עבר ובירך במקום השני, אפילו יצא במזיד יצא, ואם הוא רחוק ממקומו הראשון שיש לחוש שעד שיחזור ישהה שיעור עיכול ויפסיד ברכת המזון, אז אפילו לכתחילה יברך במקום, אז לענין ברכה אם הוא כבר בירך יצא. 
יברך באימה, כשמברכים יברך באימה, וכל שכן שאסור לעסוק במלאכה ברצונו אפילו בתשמיש קל ואסור להפסיק, אז כשמברכים ברכת המזון צריך באימה כלפני מלך, וצריך לא להשתמש ולעשות כל מיני תשמישים תוך כדי הברכה או לסמן כל מיני סימונים או לקרוץ כל מיני קריצות, כי זה יותר חמור מתפילת שמונה עשרה. כי תפילת שמונה עשרה זה דרבנן וזה דאורייתא, ואסור להפסיק. ואם סח במזיד צריך עיון אם יחזור לראש, פתאום באמצע הברכה הוא אמר איזה מילים למישהו.
עד אימתי יכול לברך ברכת המזון, עד שיתעכל המזון שבמעיו, ושיעורו אחר האכילה כל זמן שאינו רעב, ואם אכל מעט ואין אנו בקיאין לידע אם הוא רעב כל כך כמו מקודם, ראוי שיאכל עוד כזית פת ויברך ברכת המזון, שאז נפטר גם האכילה הראשונה, ואם הוא הסיח דעתו מהאכילה הקודמת אז יברך המוציא תחילה. 
שיעור אכילה שיהיה חייב לברך עליה ברכת המזון הוא בכזית. אמרנו נטילה זה לא הולך ככה, נטילה זה כביכול כביצה ומעלה אז יטול בברכה, פחות מזה בלא ברכה, אם התכוון לאכול פחות מכזית אז נטילה בלי ברכה. 
אם היה ספק לו אם בירך ברכת המזון, חוזר ומברך, למה זה דאורייתא, ודאורייתא זה לחומרא, והני מילי שאכל כדי שביעה, אבל אם לא אכל כדי שביעה אינו חוזר ומברך מספק. אם ספק שברך ברכת המזון אז הוא חוזר ומברך, אבל זה בתנאי שהוא אכל ושבע, כי התורה הקפידה ואכלת ושבעת וברכת, ופחות מזה זה שיעור שנקרא דרבנן, אז לכן אם זה דרבנן ואתה בספק אז אתה לא חוזר ומברך. עד כאן. 
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.