---

4-7-12
פרק כ"ח נדחי ישראל החפץ חיים.
בו יבואר גודל העונש של מאכלות האסורות.
כתוב בפרשת האזינו דברים ל"ב, "כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבמו ענבי רוש אשכלות מרורות למו חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר, הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם וכו'". וביאור הכתוב נראה על פי מה שהביאו הספרים בביאור דברי הנביא, במיכה ז', "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע", היינו כשאדם חוטא תיכף נברא משחית לחבל אותו, מהחטא שלו נברא משחית, ואם הקב"ה היה מניחו תיכף היה יורד ומעניש את האדם, שהיה תובע ממנו מזון, כיון שהוא נברא על ידו, אבל הקב"ה ברוב חסדו כביכול נושא עוון וטומנו וחותמו באוצרות ומפרנסו שם, כי הכל צריכים להשפעה, ז"א ממה יהיה קיומו של אותו משחית, הוא צריך שפע, אז או שהוא משחית את האדם עצמו, או שה' מפרנסו. אז הקב"ה טומנו וחותמו באוצרותיו ומפרנסו שם, זה נקרא נושא עוון, נושא הקב"ה את העוון, ואותו משחית ממתין לאדם עד יום מותו פן יחזור בו בתשובה, זה שאמר הכתוב "מי אל כמוך נושא עון" שלא כמדת בשר ודם, שלא די שאין מעניש למורד אלא גם מפרנס לנושא בו כדי שלא יזיקהו. איפה נמצא דבר כזה? וככה מביא הרמ"ק בספרו ותומר דבורה על 13 מידות. אבל סוף כל סוף אם אין עושה תשובה והאדם מוכרח למות, מיד פותח הקב"ה את אוצרותיו כי לא לעולם יזין אותו, ותיכף יוצאים המשחיתים שנבראו מהעבירות וכל אחד מענישו באותו אבר שחטא בו. אומר החפץ חיים, ואמרתי שכל זה רמוז בתורה בפסוק הנזכר לעיל, כי מגפן סדום גפנם וזו מליצה יפה, דהיינו כשם שהאדם כשעושה מצוה נוטע עבורו בגן עדן איזה נטיעה יפה בעץ החיים, וזה משל לתענוגים הרוחניים, כדי שיתענג אח"כ בבואו שמה, כן ממש כשעושה עבירה ניטע עבורו בגיהינום אילן מר שיין פירותיו הם ארסיים כארס תנינים וחמת פתנים, ובבואו שמה הוא מוכרח לשתות ולמצות שמריהם, וזה הכל משל לעונש המר והנמהר אשר הוא מקבל ע"י משחיתיו.
ועתה נבאר הכתוב, כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, היינו כשאדם עולה בדעתו ומהרהר לעשות העבירה, תיכף ניטע גפן עבורו בסדום, דהיינו מקום הגופרית והמלח שהוא מרמז על הגיהינום, ורוצה לומר שהותחל להבראות עבורו מקום מוכן לפורענויות, זה רק כשכבר עולה בדעתו מהרהר לעשות את העבירה, כבר יש לו נטיעה. ואח"כ כשמתחיל לעשות העבירה גופא, נגמר האשכולות המרים מן הגפן, זה כשמתחיל לעשות את העבירה, וכשגומר את העבירה נסחטו האשכולות ונעשה היין המר שהוא כולו ארס כחמת תנינים, וזה שאמר "אשכלות מרורות למו חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר". כל זה רמז לבריאת המשחיתים שנגמרו בשלימות לאחר גמר העבירה והם מוכנים ומזומנים תיכף לחבלו ולהשחיתו בכל כוחותם, ושמא יאמר האדם איה הם, הלא אנו רואים עושי עבירות מידי יום ביומו ואין שטן ואין פגע רע, לזה משיב הכתוב, "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי", שאני טומן אותם וחותמם באוצרותי ואיני מניחם לצאת לחבל פן יחזור האדם בתשובה, ומה שכפל הכתוב כמוס עמדי חתום באוצרותי, הוא כי יש שני מיני משחיתים שאחד גרוע מחברו, שאחד מועיל לו הטמנה, מה שנטמן באיזה מקום שלא יראה את האדם ויזיקו, והשני אכזריות שלו גדולה כל כך שצריך דוקא לחותמו ולסגרו באיזה אוצר המוכן לזה. וזה מדוקדק בלשון הכתוב, חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר, כנגד שני מיני משחיתים אלו, ולכן מסיים הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי, כל אחד לפי ענינו.
ושמא תאמר עוד, אם כן טוב הדבר שאנו נמלא כל תאות לבנו והמשחיתים לא יפגעו בנו, לזה אמר הכתוב, "לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם", דהיינו בעת שימוטו רגלי האדם, וזה בעת פרידת הנפש, תיכף נפתח סגור האוצרות והם מוכנים לקבל נקם מאתו, שהם נבראו ממנו. ושמא יאמר האדם מתי יהיה דבר זה, רק אחר מאה שנה, לזה אמר הכתוב, כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו, כי באמת לא ידע האדם את עתו כי פעמים רבות יסובב ע"י עונות העצומים שנקרב עת מיתתו, כמו שאמר הכתוב בקהלת ז', אל תרשע הרבה למה תמות בלא עתך, ולזה אמר וחש עתידות, דהיינו דבר הרע העתיד להיות בסוף כמה שנים חש - מחיש לבוא לפני זמנו ע"י מעשים רעים. וזה כאלה שלא מספיקים לעשות תשובה, כגון תאונות דרכים, טביעות, כל מיני דברים שאנחנו שומעים כל יום. שמכל עבירה ועבירה נברא כח המשחית שיענישהו אח"כ, וכמו שכתוב "תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך", והיינו, שהרעה גופא היא המייסרת אותו, תייסרך רעתך - הרעה שעשית היא המייסרת. וכעין זה אמרו חז"ל, כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, העבירה עצמה עושקת אותו ואוסרת אותו ומובילה אותו ליום הדין. ומה שדקדקו לומר כל העובר עבירה אחת, להורות לנו דאפילו יש לו רק עבירה אחת שעשה בעודו בחייו ולא עשה תשובה, מכל מקום היא נדבקת בו ואינה נפרדת ממנו עד שמוליכה אותו למקום הדין. וכל שכן אם יש לו כמה וכמה עוונות, בודאי כולם הם מקיפין אותו ומוליכין אותו לבית המשפט, ואני ממליץ עוד פעם לקרוא את ספר כור ההיתוך, לראות מה קורה ב יום הדין.
ועתה נבוא לעניננו, האיש שהרגיל נפשו למאכלות אסורות, כמה מאות לא וין דאורייתא עבר על ידי זה, ומכל עבירה נברא משחית אחד שממתין רק עד שימוט רגלו ואח"כ יקבל העונש על ידו, ואם כן כמה מאות, זה אלפים ורבבות בשנה, כמה מלאכי חבלה לבושין שחורין ומתעטפים שחורים יהיו רצין אחריו ומלפפין אותו להוליכו לגיהינום, מקום החושך והמר, ושם ישפטו אותו. ה רק על מאכלות אסורות, מה עם שאר עבירות?
ומי יוכל לשער גודל היסורין והצרות שיסבול אפילו על לאו אחד, ועל אחת כמה וכמה על כמה מאות לאוין וחייבי כריתות שעבר בימי חייו על ידי המאכלות האסורות, ואז ינהם באחריתו ויתמה על נפשו, איה היה שכלי, איך שנאתי תמיד המוסר שהיו מיסרין אותי בני עמי, כמו שאומר במשלי, ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר, לומר זכור את בוראך הלא תצטרך לבוא אליו לסוף ימיך, ואיך תשא פנים אליו, ולא עוד אלא שהעזת כמה פעמים נגד פניהם של המוכיחים וחרפת וגדפת וחשבת שהם שוטים ושאתה החכם והמשכיל, עתה ראה חכמתך והשכלתך שחפרת בור עמוק לנפשך, ויתודה בעצמו אז על עוונותיו כמו שאמרו חכמים ז"ל, וגם מובא שם שמצדיק הדין עליו בראותו את גודל הקלקולים שפעל למעלה בעולמות הקדושים וגם ריבוי הקליפות והחיצונים שנתרבו ונתגברו על ידו, אבל מי יועיל לו אז? כי אין תשובה אלא מחיים, כשאדם עוד פה כידוע. אז כמה צריך להזהר ממאכלות האסורות, שמלבד שהוא עבירה גדולה עוד הוא משקץ את נפשו בזה, וכתוב בפסוק "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, וכמו שפירש רש"י שם, שכוונת התורה על בהמה שלא נשחטה, וכן עוף שלא נשחט כהלכה, ועל זה מסיים הפסוק "ולא תשקצו את נפשותיכם והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'".
והעבירה מטמטמת לבו של האדם, כמו שמובא בגמרא ביומא ל"ט, תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. נהיה מטומטם, סתום ואטום, וגם על ידי שהוא מתחיל להמשיך על עצמו רוח הטומאה על ידי מאכלות האסורות, מטמאין אותו מלמעלה גם כן, כמו שאומרת הגמרא תנו רבנן, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה - מטמאין אותו לעולם הבא. ז"א כמה צרות מחכות לבן אדם הזה שאינו מקפיד על מאכלות שיהיו כשרים למהדרין. אני אתן לכם רק דוגמא ממעשה שהיה שהעידו לי על זה בניו של הקברן, היה מעשה בקברן לפני מספר שנים, 15 שנה בערך, בראש העין שקברו פעם אחת מלווה בריבית, והקברן בשעה שירד למטה נפל לו הארנק והוא לא שם לב, וסגרו את הקבר והכל, הוא הגיע הביתה והתברר שאין לו את הארנק עם כל מה שהיה לו שם, ואז הוא שחזר איפה זה יכול להיות, מתי ראה את זה לאחרונה והמסקנה היתה שזה נפל לו תוך כדי ההתכופפות בפנים, שזה נפל לו שם. עכשיו לפתוח את הקבר זה לא פשוט, אז הוא הלך לרבנים שיתנו לו היתר, בקיצור עשו היתר והוא הלך פתח את הקבר, ומה ראו? נחשים שמוצצים את הבן אדם הזה,

ש. הוא לא יכל להשאיר את הארנק שמה?

הרב: למה שישאיר? היה לו הרבה כסף.
נשך, כשנותן נשך נושכים אותו הנחשים.

ש. זה היה באותו יום?

הרב: באותו יום, זה מעשה, אם תרצו אני אגיד לכם מי זה פה הבן שלו, תלמיד חכם אברך חשוב.
וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת שמיני, תא חזי כל מאן דאכיל מאכלי דאסירי אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שריא עליה, ואחזי גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עלאה, ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה, ואיפוק הכי מהאי עלמא אחידן בכל אינון דאחידן בסטר דמסאבא ומסאבין ליה, ודיינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמריה, געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא דאתי ועל דא כתיב ונטמתם בם בלא א', דלא אשתכח אסוותא לגיעוליה ולא נפיק מססאבותי' לעלמין ווי לון ווי לנפשייהו דלא יתדבקון כצרורא דחיי לעלמין דהא איסתאבו ווי לגרמייהו עלייהו כתיב, כי תולעתם לא תמות והיו לדראון לכל בשר. מה זה דראון, אומר הזוהר, סרחונא, מאן גרם ליה, ההוא סטר דאתדבק ביה. אז אני מקווה שהבנתם עד פה אם לא אני אתרגם

ש. שהרב יתרגם

הרב: אתה הבנת, מישהו לא הבין?

ש. הרב יש לי שאלה, אפשר שאלה? כתוב קשה רימה בבשר המת כמו מחטים בבשר המת, ז"א כאב לו, זה שהנחשים אכלו אותו הוא הרגיש את זה?

הרב: ודאי, לא מצד הגוף, מצד הרוח.

ש. כן, הוא מרגיש את זה, אבל במתים קליניים אומרים שהם מרגישים טוב, למרות שהם בבתי החולים, למרות שעושים להם החייאות וענינים הם מרגישים טוב

הרב: עוד לא הגיעו לדין בכלל

ש. ז"א אחרי הקבורה מרגישים

הרב: ובכן, בוא וראה כל מי שאוכל מאכלות אסורו נדבק בסטרא אחרא ומטמא את נפשו וגופו, ורוח הוא מתגעל בזה, ורוח מסואב - רוח טומאה שורה עליו, והוא מראה בגופו שאין לו חלק באלקים חיים, והוא לא בא מהצד של הקב"ה ולא נדבק בצד של הקב"ה, ואם יצא מזה העולם מתאחזים בו כל אלה שאחוזים בצד של הטומאה ומטמאים לו ודנים לו כבר נש הוא געלא דמארי, והוא געול בעולם הזה ולעולם הבא,

ש. מה זה געלא?

הרב: נגעל, מה אתה לא יודע מה זה נגעל?
ועל זה כתוב "ונטמתם בם" בלי א', שלא נמצא שום תרופה לגעול שלו, לטינוף שלו, ולא יוצא מהטומאה שלו לעולם, שהרי טומאתו בו, ווי לעצמותו ועליו כתוב כי תולעתם לא תמות והיו דראון לכל בשר ומה זה הדראון, זה סרחון שעולה ממנו. ומה גרם לו? אותו צד שהוא נדבק בו של הסטרא אחרא.
רבי יוסי פתח ואמר, כל עמל האדם לפיהו, זה הפסוק בשעתא דדיינין ליה לבר נשא בההוא עלמא כתיב, הפסוק הזה מדבר על זה שדנים אותו בעולם ההוא, כל עמל האדם לפיהו, כל ההוא דין וכל מה שהוא סובל בההוא העולם ונוקמים ממנו נקמות זה לפיהו - על הפה שלו, בגלל הפה שלו שלא שמר עליו וטימא אותו וטימא את נפשו, והוא לא נדבק בצד של החיים, בצד הימין, לכן כתוב כל עמל האדם לפיהו, ידונו אותו וכל העונש שהוא יקבל והנקמות על הפה שלו מה שהוא הכניס לבפנים. וגם הנפש לא תמלא, לא ישתלמו דיניה לעולם ולעולמי עולמים, ז"א הנפש לא תגיע לרגיעה. וגם הנפש לא תמלא, לא תשתלם דינה לעולם ולעולמי עלמין. דבר אחר, לא תמלא, לא תשתלם לסלקא לאתרהא לעלמין, היא לא תחזור למקום הראוי לה לשרשה למעלה לעולם. למה? כיון שהיא דבקה בסטרא אחרא, אז מי שדבוק בסטרא אחרא לא יכול להגיע לסטרא דחיי. רבי יצחק אמר, כל מאן דאיסתאב בהו, כל מי שמיטמא בהם כאילו עובד עבודת אלילים, שזה תועבת ה', כמו שכתוב "לא תאכל כל תועבה", מי שעובד לעבודת גילולים הוא יוצא מצד החיים, ויוצא מהרשות הקדושה, והוא עולה ברשות האחרת של הסטרא אחרא והטומאה, ולא עוד אלא שהוא מטמא בעולם הזה ובעולם הבא. ז"א זה גוש של טומאה, והגוש הזה לא יכול להגיע למקום שלו.

ש. הרב, אם אדם שהוא לא מקפיד על מאכלות אסורים וכו', אז שורה עליו רוח כזאת של טומאה והוא מחובר לסטרא אחרא, אז איך יכול להיות, בפרט בדור הזה של תשובה שיש כל כך הרבה בעלי ת שובה, בחו"ל ובארץ הרוב יש להם כשרות שאוכלים משהו מינימליסטי כזה של רבנות שרוב הסיכויים שהם לא אוכלים חזיר, אבל יש כאלה שבחו"ל שהם ודאי אוכלים שמה נבלות וטרפות וכאלה שרחוקים מהמצוות, ואעפ"כ רואים שיש התעוררות גדולה בתשובה ברוסיה, במקומות כאלה, איך זה יכול להיות, אם שורה עליהם כזאת רוח של טומאה איך יש התעוררות של תשובה?

הרב: התעוררות של תשובה זה הבחינה של מה שכתוב "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כשהקב"ה נותן זכות בדור האחרון שישובו בתשובה כי בלי התשובה לא נגאלים, אז בגלל שיש רוח ממרום של חסד ורחמים והקב"ה חותר מחתרת מתחת כסא כבודו נגד רצון המלאכים שלא מאפשרים, אז זה חסד שהוא נותן, אבל ה טומאה עדיין נמצאת באדם, והראיה שאנשים כאלה לא מצליחים ללמוד תורה כמו שצריך, ויש להם ריחוק מתורה והם לא פותחים ספרים ולא כלום וגם אם פותחים לא מבינים כל כך. והיו מעשים כאלה שאני הייתי עד להם, שבעצת החברותא שלי עשיתי פעם כך, כבר סיפרתי את זה פה פעם, עם אחד מהאורחים שלי שהיה קיבוצניק, והוא היה עורך סרטים שנים, והוא הגיע למסקנה שזו האמת, אבל הוא אמר זה לא מדבר אלי, זו האמת, אתה צודק, אבל זה לא מדבר אלי. אז אמרתי לו זה בגלל טומאת המאכלים, מאיפה אני יודע? החברותא שלי סיפר לי שהיה עורך דין שלמד איתו, מפולפל פיקח הכל ולא היה תופס את הגמרא כלום, ומסבירים לו פשוט, זה לא, לא תופס, לא נקלט, ונטמתם, אז הוא אמר לו עצה שבועיים אל תאכל מה שאתה רגיל לאכול, תקפיד רק על בד"צ, מה שאתה אוכל מבשר חלק והכל - שבועיים, אחרי שבועיים הבן אדם נפתח לו המח. אז השתמשתי באותה עצה, ואמרתי לבן אדם, הוא צחק, אמרתי לו אבל אכפת לך? הוא אומר לא, לא אכפת לי, בבקשה, היום הוא חרד לכל דבר, שבועיים, זה עושה סירקולציה, כשאדם אוכל מאכלות אסורים נבלות וטרפות טומאה, זה נהפך המאכל להיות דם, הדם עובר איפה - בלב, במח, בכל האיברים, אז מה המחשבות שיכולות לעלות לו? של טומאה, וזה מטמטם, מה זה מטמטם? הוא נהיה סתום ואטום. אז לקודשא בריך הוא, לדברים של קדושה הוא לא יכול, כי הוא בצד האחר, אז הוא לא קולט. אבל אם הוא עושה סירקולציה, פירושו שהדם מתחלף והופך להיות רק ממאכלות כשרים, הטמטום סר ונפתח הכל, והוא יכול להתחבר לאילן החיים. עד כדי כך הדברים.
ולכן אתה רואה גם שיש אנשים בעלי תשובה שקשה להם לפעמים נמשכים לטומאה עוד פעם, למה? כי עדיין שורה עליהם טומאה, אז מעשים הם עושים, הם עושים כמה מעשים, אבל עדיין מקננת בהם הטומאה. אז אם הם נמצאים בחברה טובה וכו' וכו' אז זה שומר עליהם, אבל זרוק אותם לבד פתאום, אז רק הטומאה נשארת איתם ואין להם גיבוי של הקדושה ואז הם מחליקים, לכן כשאדם מתרחק מאנשים הטומאה שבו פורצת.
ואיתא

ש. יש אחד שלא אכל מאכלות אסורות עם טומאה?

הרב: תלוי איזה טומאה, תאוה של נשים, טומאה של מאכלות, טומאה של, תלוי איזה טומאה

ש. אבל אין לו תאוה של נשים, איזה סירקולציה הוא יעשה?

הרב: זה שאלה טפשית, מה השאלה? מה השאלה? אמרנו שתלוי באיזה טומאה, אם הוא לא נטמא אז מה צריך סירקולציה?

ש. לא, הרב אמר שיש שתי אפשרויות של טומאה, אחד של תאות אכילה ואחת של תאות נשים

הרב: לדוגמא

ש. והוא הפסיק שבועיים לאכול

הרב: מי אמר לו להפסיק אם הוא לא אכל שום דבר של טומאה?

ש. הוא אכל דברים שאסור

הרב: אז אמרת קודם שהוא לא אכל אבל

ש. מה עם הפן שני

הרב: איזה הפן שני, אמרת רק פן אחד, אני הוספתי את התאות נשים, על מה אתה שואל?

ש. על תאות נשים

הרב: כן, נו אז מה השאלה?

ש. איזה סירקולציה יעשה בשביל זה

הרב: מה קשור סירקולציה באוכל?

ש. לא, בנשים

הרב: אז הוא צריך להיות טהור על ידי זה שיחליף את המחשבות הרעות במחשבות טהורות, ילמד קדושת העיניים, ילך בספרי מוסר על פי זה, יגזור עליו גזירות, ירחיק את עצמו מכל מיני מצבים ולא יבוא לידי מכשולות.

ש. גם אחד שעזב את המעשים נשאר לו טומאה מהמעשים שהוא עשה,

הרב: אם הוא עשה תשובה לא נשאר שום דבר. אם הוא לא עשה תשובה כראוי אז ודאי שנשאר, אם הוא רק שינה מעשים ולא עשה תשובה אמיתית, לא היתה חרטה אמיתית, לא בכה, לא התענה לא עשה, אז ודאי שהבן אדם הזה כלום, מה עשיתי, עכשיו אני לא עושה זהו. אם אדם לא מבין את גודל האסון של מה שהוא עושה, למה החפץ חיים פה מאריך ומסביר את גודל העונש וגודל השכר, למה הוא מסביר את זה? היה יכול לומר מה מותר ומה אסור. שאדם יתבונן מה הוא עושה לעצמו, אדם מודע בכלל למה שהוא עושה לעצמו? הוא יודע מה יקרה לו? הוא לא רואה את זה עכשיו, יצר הרע אומר לו תראה כולם ככה וזה וזה וזה. אז לכן החפץ חיים בשונה מהדרשנים של היום וכו', אומר את העונש. אומר קודם כל את העונש, ואח"כ אומר את השכר, כדי שאדם ידע.
ומובא במדרש שוחר טוב, כל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית, אז אדם שמחליט אני לא יכול, זה אני זה סוג עבירה שאני לא יכול, יש כאלה שחוטאים בעצמם בגופם בענין תאוה, ידיכם דמים מלאו, ועוברים עבירות מהסוג הזה רח"ל ובוראים שדים, ודיברנו על זה אתמול. המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית, רוצה לומר אפילו בעת שיתגברו רחמי ה' על העולם מכל מקום לא ימחלו לו מטעם שהפקיר את רצונו של הקב"ה לגמרי ונעשה חלות לעבירה הזו, כמו עם רבי אלעזר בן דורדיא, רבי אלעזר בן דורדיא שהיה בדיוק בתיאור הזה, היה חלוט לעבירה, לא יכול אין לי כח, לא יכול, די ככה אני מה אני יעשה, ככה נבראתי הוא אומר, ככה נבראתי, אף אחד לא נברא ככה, ככה הוא החליט שהוא נברא, הוא לא יכול לחזור בתשובה רק אם הוא ימות. למה? כי כתוב "כל באיה לא ישובון" אלה שבאים ממידה זו, נגיד אם אדם הגיע לכפירה אז כל באיה לא ישובון, אבל כתוב שגם בתאוה זו של זנות ועריות אז כמו שמינות משכי, מינות זה דבר שמושך, ככה התאוה של זנות מושכת, אז נאמר עליה, כל באיה לא ישובון, פירושו - לא יוכלו לשוב בתשובה, העבירה לא נותנת להם ל שוב בתשובה. אז מה קרה? הוא נתן ראשו בין ברכיו ובכה בכה, כי הוא הבין התחרט באמת והבין מה הוא עשה, ואז יצאה נשמתו. ז"א הוא לא מגודל החרטה שלו הוא לא יכול לסבול שהוא יחיה עם המחשבה של מה שהוא עשה לקב"ה. הוא לא יכול היה לסבול, זה כמו שרבי יוחנן לא יכול היה לסבול שריש לקיש איננו, ולכן הוא השתגע, וחכמים לא התפללו עליו שיחיה כי הוא היה עוד פעם משתגע, כי הוא לא יכול יותר לחיות בלי ריש לקיש. אותו דבר פה, כל באיה לא ישובון, אז לכן היה צריך למות, ואכן הוא עשה תשובה אמיתית שהעיקר זה התשובה ועליו נאמר, אשריך רבי אלעזר בן דורדיא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
אור החיים הקדוש אמר שבדורו היו רשעים כאלה שהלואי והיו רשעים כאלה היום, איזה רשעים? שאמרו לו, אנחנו מוכנים לחזור בתשובה בתנאי שנמות מיד. למה? כי אנחנו יודעים שאם נחזור בתשובה לא נחזיק מעמד. ז"א, רשעים שהכירו במעשיהם והעדיפו שעם התשובה ימותו, לא להתאבד, אלא שעם התשובה ימותו, שיספיקו לעשות תשובה מעלייתא - מעולה, וימותו מיד, כי מה הם רוצים? רוצים להגיע מיד לגן עדן, רק הם השתרשו כל כך בחטא, שהם מרגישים שהם לא יכולים לפרוש ממנו. זה גם לא נכון, אם בן אדם ירצה אז הוא יוכל לעשות את כל הטצדקי בשביל שלא יעשה עבירה.

ש. אבל למה כל באיה לא ישובון, אין ברירה

הרב: יש ברירה.
אז לכן, כל בן אדם צריך להבין, שאם הוא חולט את עצמו,מחליט ונהיה חלוט לחלוטין שהוא חולט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית. גם גופו מתפתה מאיסור ובהמשך הזמן נעשה גופו מלא משקצים ורמשים ונבילה וטריפה, כל הגוף שלו ממה עשוי, ומה יכול להיות לבסוף מגוף טמא כזה שאוכל מאכלות אסורות, כי אפילו אם יהיו לו זכויות גדולות משאר מצוות ומעשים טובים והם ימליצו טוב בעדו שיקום לעת התחיה עם שאר מתי ישראל, כל הזכויות שיש לו, אחרי כל היסורים והעונשים שהוא יקבל בגיהינום, אין לשער ולערוך גודל צרת הנפש שיהיה לו לאדם לבסוף על ידי זה, והלא ידוע שכשנתקלקל לו לאדם בפנימיותו כגון אם נתהפך באיזה מקום בגידה ודם לליחות מוכרח הרופא לעשות לו ניתוח לחתוך במקום הזה ולשאוב את הליחה משם, ואח"כ יוכל לחזור ולהרפא, דהיינו אם יש לו דלקות וכו', דאם לא כך, עלול להתקלקל הדם יותר ויותר עד שימות. וכן אם נתהוה לו כזה בשני מקומות או בשלושה, מוכרח לסבול יסורים שיחתכו בשניים ושלשה מקומות לשאוב את הליחה משם, אבל אם חס ושלום יתפשט הליחה בידיו וברגליו ובגופו בכמה מקומות מוכרח למות, וכי יכולים לחתוך את כל גופו? וכאשר יחתכו האם יוכל לסבול כל כך הרבה יסורים?
ועתה נתבונן בעניננו, הלא ידוע מספרים הקדושים, שלפיכך אמר הקב"ה לאדם, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אדם הראשון, משום שע"י אכילה של עץ הדעת טוב ורע נתערב בו כח הרע, שלא יוכל להאיר עליו אור ה' שיחיה אותו לנצח ומוכרח למות, שע"י יסורי הקבר יתעכל כח הרע הטמון בתוכו ויתפרש ממנו ויזדכך החומר כדי שאח"כ כשיקום בעת התחיה יוכל להאיר עליו אור ה' ויחייהו לנצח, ז"א כל המטרה של המוות זה תיקון, שהגוף יתפורר לגמרי ואז יתפרש ממנו כל הרע ויתעכל כל הרע הטמון בו, והנשמה תתייסר בגיהינום כדי להתנקות ולהצטרף, ואז אם הוא יקום בתחיית המתים נשמה תהיה מטוהרת והגוף יתפרק ממנו כל הרע, נתפורר לגמרי, ואז יתגבל מחדש והנשמה תכנס ואז האור האלוקי יכול לשרות עליו, ואז יחיה לנצח.
וזה דוגמא ממש כמו שמוכרח לפרוש הליחה מאת האדם החי כדי שישאר בחיותו, אם לא תוציא לו את הדלקות הוא לא יחיה. ועתה נתבונן בעניננו, האיש אשר מילא גופו בחייו בנבלות וטרפות והוא ימות לבסוף, אפילו אם נאמר שיזכה לתחיה אחרי שיקבל גמול עוונותיו בגיהינום, הלא על כל פנים יצטרך עוד תיקון איום, ניתוח נורא, שיצטרך להתעכל על חלק עפר הרע הטמון בכל אבר ואבר שבגופו, ובכל קרום דק שנמצאו בו. כי כשאדם אוכל נתפשט כח המאכל בכל אבר ואבר, מכף רגלו ועד ראשו ועד קרומי העין וכדומה, כדי שיזדככו וישארו רק החלק העפר הנעשה מכשרות ויוכל לקום בעת התחיה ולזכות עם עם ישראל יחד, וכמה יסורין יסבול מזה עד שיתעכל כל חלקי הרע הטמון בכל חלקי הגוף מכף רגלו ועד ראשו, וינהום באחריתו על כל זה.
גם על ידי מאכלות אסורות מסתלק הצלם אלהים מן האדם, כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת משפטים בסופו, ועלול לבוא כמה מאורעות על האדם, כמו שאמרו חכמים ז"ל על הפסוק, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם אתם מובדלים מן העמים עובדי גילולים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, אחמדניג'ד וחבריו, וכל הרשעים וחבריהם, דאף שבעת שהוא מתרצה להתערב עם הגויים בכל עניניהם, הם נראים כאוהבין אותו, כל זה רק בהתחלה, אבל בהמשך הזמן נסבב לו על ידם גופא רעות רבות וצרות, כי הקב"ה מסלק את שמירתו ממנו בגלל שהוא אוכל מאכלות אסורות, ומסתלק ממנו הצלם אלקים, וכבר צווח הכתוב ואמר, אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, אבל האיש השומר עצמו ממאכלות האסורות, אפילו בעת הדוחק, נושא על עצמו צלם אלוקים וניצול ממאורעות רעים. בזכות מה ניצול דניאל מגוב האריות? שלא נהנה מפת בג המלך, בזכות מה ניצולו חנניה ועזריה ומישאל? בזכות שלא נהנו מפת בג המלך. וזה שהועיל לדניאל חנניה מישאל ועזריה שנזהרו מפת בג המלך ומיין משתיו להנצל מיד נבוכדנצר. וגם מה שכתוב בפסוק "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך, היינו בדברים שהם מותרין מן התורה, כגון סתם יינם ושמנם של עובדי כוכבים, ודאי שלא ממאכלות אסורות, וכן פת בג היינו פת או ליפתן כמו שמוכח בעבודה זרה דף ל"ו, ולפי מה שכתבו תוספות שביין נסך גמור או שאר איסורים אין שום רבותא בדניאל, דניאל נשמר בדברים האסורים ממש מה הרבותא? מה היתרון שיש לו בזה? דכולי עלמא מוזהרין גם כן, אלא בדברים שהם מותרים מן התורה, כגון סתם יינם ושמנם וגזרו עליהם רק חכמים, גם זה הוא נזהר אפילו שהוא היה אצלם מלך.

ש. אפשר לומר שהוא כן התגבר על איסור ממש אז מה הרבותא בזה? שהוא התבייש מול המלך והתחייב ויכל למות על זה, שהרי לא מכבד את המלך

הרב: כן, אבל הוא היה מותר, על פי תורה הוא היה מותר והיה לו סכנה, ובמקום סכנה מותר לבן אדם, הוא לא צריך למסור את נפשו על דבר שמותר מן התורה, אז לכן הוא היה יכול, אבל הוא נזהר, וישם דניאל על ליבו אשר לא התגעל בפת בג, מה זה שם על ליבו, אסור לך אם אסור אז אסור, אתה שם על ליבך, מה זה שמת? הוא החליט מליבו לא.
וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת משפטים, תנא במאי זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה שניצלו מאלה הנסיונות? אלא בגלל שלא איסתאבו במיכל - במאכלות של נבוכדנצר, אז כשזרקו אותו לגוב האריות, הצלם שלו היה שלם, הוא לא פגם בצלמו, ולא שינה את הצלם שלו לצלם אחר, ועל זה פחדו ממנו האריות ולא יכלו לחבל אותו, כי הוא בצלם אלקים, אז מי שנזהר בכל המאכלות שלא יהיה בו סרך ולא יסור ממנו הצלם, לא יכול עם החיות והבהמות עליו.

ש. דניאל הסתכן בזה שהוא לא אכל

הרב: בודאי.

ש. שהמלך יעניש אותו?

הרב: ודאי, וגם חנניה מישאל ועזריה הם אכלו קטניות, ואז מראיהם יכולים להיות רעים ואז הם היו יכולים לצאת להורג וגם זה שלקח מהם בסוף את האוכל והסכים, הרי הם הצליחו לפתות שם את אחד המשרתים, שאמרו לו במקום זה תתן לנו זה ואתה תקח לך, תאכל שיהיה לך יותר טוב, סריס צריך להיות כמו שצריך, משרת כמו הטמבלים האלה של המלכה שמה שעומדים.

ש. והיה מותר להם להסתכן בשביל זה?

הרב: זה הם החליטו מצד עצמם.

ש. מסירות נפש, זה חומרה

הרב: והחומרה הצילה אותם.
מה כתוב, מקצת הימים עשרה נראה מראיהן טוב, אז הם אמרו לו למשרת הזה, אמרו לו תשמע, תנסה עשרה ימים, אנחנו לא יאכל בשר וכל הדברים, ונאכל קטניות, ואם המראה שלנו יראה טוב אז נוכל להמשיך את העסקה הזאת, החלפות, אם לא נראה טוב, ואתה חושש שאז יגידו שאתה לא נתת לנו את האוכל ואתה תמות, אז אנחנו נמצא עצה אחרת, מה כתוב בפסוק בדניאל א', ומקצת הימים עשרה נראה מראיהם טוב, הקב"ה עשה להם נס, שגם עם קטניות הם נראו כמי שאכלו את כל המאכלות הטובים והמבריאים. ומקצת הימים עשרה נראה מראיהם טוב מכל הילדים, מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך, נראה מראיהן טוב, מסביר פה הזוהר הקדוש, שהצלם של האלקים לא סר מהם, זה נראה מראיהם טוב, ומאחרים סר הצלם, מי גרם להם? בגלל שלא התגעלו בגיעולי מאכלות של הגויים, זכאה חולקהון דישראל, זה הזכות של חלק ישראל, דכתיב בהם ואנשי קדש תהיון לי. אז אנחנו מצווים להיות אנשי קודש תהיון לי, וצלם אלקים ישרה עלינו, ולא יוכלו עלינו אומות העולם, ולא חיות ולא בהמות ולא כלום. זה בנוגע למאכלות אסורות, גודל השכר בפרק כ"ט יבואר מחר בבוקר.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך...