ספר חוכמת המצפון פרשת ויצא חלק ג

- - - לא מוגה! - - - 

ויזכור אלוהים את אברהם וישלח את לוד מתוך אף אחד.

רוב מעשי האדם, מידותיו

והתנהגותו הם פרי חינוכו.

המושג חינוך משמש כאן במובן הרחב.

וכולל

כל מה שהאדם לומד מסביבתו

וממגעו עם הבריות.

אז אדם לומד

מהסביבה

מזה שהוא בקשר עם אנשים.

האדם מסתגל לסביבתו

ומחכה גם בלי יודעין את אנשי סביבתו.

הכל משפיע עליו בלי הפסק.

ריבותיו, חבריו, כל שאר הבריות שהוא פוגש בהן בחייו.

וכן הספרים שהוא קורא,

בכל אשר הוא רואה תחת השמש.

בקיצור,

כל האינפורמציה שמגיעה לאדם מכל הכיוונים

מכל מה שמדברים הוא קורא, רואה, קולט, מבין.

כל זה משפיע עליו,

על מעשיו, על מידותיו, על התנהגותו.

אמנם אפשר לאדם אם סביבתו טובה היא לבוא בדרך זו לידי מעשים גדולים

וגם לידי צדקות מצוינת.

ולפעמים אפילו עד כדי מסירות נפש.

אבל מדרגה זאת, בהיותה מדרגה מחונכת,

אינה משקפת את עצמותו האמיתית של האדם.

זאת אומרת, האדם נפעל בחיצוניות שלו ממה שהוא רואה ומתנהגים,

אז גם הוא נהיה ככה, אבל בחיצוניות זה לא אומר שזה מהותו.

מדרגתו האמיתית משתקפת באותם המעשים הנובעים דווקא מתוך עצם פנימיותו,

ששם הוא נלחם עם היצרים המיוחדים שלו,

ולא באותם מעשים שהוא מחכה או מורגל בהם,

בין ביודעין בין שלא ביודעין.

עיקר גדול זה מובא מדבריו של הגאון רבי נתן צבי פינקל,

זכר צדיק וברכה, סבא מסלובודקה,

שהוא הקשה קושייה עצומה בעניין לוט

בן אחי אברהם.

וכה הוא אמר,

חלקו של אברהם אבינו היה מידת החסד,

וכל מי שזכה לראותו התעלה בחסד באופן יוצא מן הכלל,

עד כדי מסירות נפש.

מאלו היה לוט,

אשר לפי דברי הזוהר,

בתו הייתה נערה שמסרה נפשה לתת פרוסת לחם לעני,

ונהרגה על ידי הסדומים במיטה משונה ואכזרית,

והנה אף

אחר.

בהנה אף אחר שראה לוט מיטה משונה כזאת,

כשפגע באורחים בתוך העיר, סדום,

הפציר בהם מאוד לסור אל ביתו.

אז אומר, עשה במסלובודקה קושייה עצומה.

כל מי שהיה בסביבתו של אברהם אבינו התעלה למדרגות עצומות בחסד.

והנה רואים לוט.

בסדום אסור היה לעשות חסד. מי שעושה חסד, הורגים אותו.

ביתו פעם אחת האכילה עני אורח שהגיעה לעיר,

תפסו אותה,

מרחו אותה בדבש,

ובאו עליה דבורים

והרגו אותה.

ואחרי כל זאת, שבגלל החסד היא מתה,

עדיין המשיך לוט במידת החסד, וכל מי שהוא פגש בתוך העיר אורחים, הפציר בהם לסור אל ביתו, תוך כדי סכן הנפשות.

וכבר כתב הגאון מווילנה שכל מקום שנאמר מאוד,

המובן למעלה מכל אפשרות ההשגה.

ועוד כשבאו אל ביתו, מסר נפשו עד הנקודה האחרונה.

עד שכתוב ויקשו לשבור הדלת.

ואלמלא שמוכו בסנוורים, היו הורגים אותו.

כי לא בשביל עצמם חששו המלאכים.

וכך הייתה מדרגתו בחסד.

כתוב בסוף הפרשה, ויזכור אלוהים את אברהם.

וישלח את לוד מתוך האפיך.

נזכר. נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם.

ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא.

ולא גילה דבר

שהיה חס עליו.

לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו.

כתוב, ויזכור אלוהים את אברהם,

ובזכות זה הוא שולח את לוד מתוך האפיך.

מה זה ויזכור אלוהים את אברהם, ובגלל זה הוא שולח את לוד מן האפיך?

מה זה ויזכור אלוהים את אברהם?

נזכר כביכול הקדוש ברוך הוא, זאת אומרת, נזכר זה לא שהוא שכח, אלא זכירה עולה לפניו

כדי להמליץ על לוט.

מה הייתה הזכירה?

לא תראה יודע ששרה היא אשת אברהם.

והוא שומע את אברהם אומר במצרים על שרה,

אחות תהי היא.

והוא לא גילה להם שהיא אשתו.

כיוון שהוא חס על אברהם אבינו.

שלא להסגיר אותו.

לפיכך חס עליו הקדוש ברוך הוא והציל אותו מסדום.

אבל אני לא מבין מה זה.

כאילו מה ההתפעלות?

מה אתה מלשין?

מה אתה מויסר?

מה אתה שופך דמים? אתה רוצח?

מה אתה תגיד שאברהם בשביל שיוציאו אותו להורג?

בשביל שאתה תירש את הכסף שלו?

הרי אם הוא אומר להם,

תופסים אותו, אין יורשים לאברהם. את כל העושר של אברהם הוא לוקח.

והוא לא עשה את זה.

זאת אומרת, הוא התאפק מאוד.

כי כל מה שהוא ליווה את אברהם

ויצא איתו מאור כשדים,

זה היה רק בשביל הממון.

כי הוא יודע שלאברהם אין ילדים,

ולכן הוא נצמד איתו.

והוא אמר ביום שהוא ייפטר, הוא ייקח את כל הכסף.

פיטור בין אחים.

אז הנה הייתה לו הזדמנות

להגיד זו אשתו.

והוא לא עשה את זה.

השם זכר לו את זה.

לא, זה אומר רשי.

זה שלא עשה אווירה מגיע לו פרס?

תשמע,

תשמע.

והלוא זה מופלא מאוד

שאדם גדול החסד במידה של מסירות נפש כזאת,

לא תחשב לו כל זאת לכלום?

בשביל להוציא אותו מהאפיך צריך היה את הזכות שהוא לא היה מויסר,

שפל, רוצח?

למה לא זוכרים לו את הזכות של מסירות נפש על החסד?

שאחרי שביתו הקריבה את חייה על החסד, הוא המשיך לקבל חסד במסירות נפש.

למה זה לא עומד להוציא אותו?

הרי כל מעלתו של אברהם זה החסד.

אז למה לא אומרים שבגלל החסד? למה נטפלו כאילו חכמים להסביר שכל הזכירה, מה שנאמר בפסוק,

כל זה בא לומר

שהוא לא היה מויסר, אז מגיעה לו הצלה.

על זה באר הסבא מקלם, הסבא מסלובודקה,

רבי נתן צבי פינקל, זכר צדיק וברכה,

תשמעו, זה יסוד מדהים, מדהים, מדהים.

כל מה שמגיע לאדם מסביבתו על ידי חינוך וחיקוי,

ואפילו עד מסירות נפש ועד בכלל,

אינו אלא חיצוניות ולא חיצוניות.

זו מדרגת האדם האמיתית.

אתה יכול להיות בעל חסד במסירות נפש כמו לוט,

אבל זה רק חיקוי.

זה לא מידה פנימית, זה בגלל שהיית כל כך בסביבה

של אברהם אבינו, אתה לא יכול להתנהג ככה.

סיפרתי פעם

שהיה בן אדם שהגיע לחוץ לארץ, הוא סיפר לי את זה, עובדה שהייתה איתו.

ונתנו לו כתובות של אנשים ותרומות

למוסד שלו.

והוא הלך מאחד לאחד,

והנה הוא מגיע יום אחד לבית,

דופק בדלת,

ופותח לו בן אדם שנראה כמו גוי.

אפילו עם זו-זין בדלת, זאת אומרת,

זה ברור לו שזה גוי.

אז כשהוא ראה אותו כשהוא פותח את הדלת,

אז הוא אמר לו,

סליחה, טעיתי.

אז הוא אמר לו,

למה אתה חושב שטעית?

נתנו לך את הכתובת שלי, לא?

אז הוא אומר, כן,

אבל סליחה, אתה יהודי?

הוא אומר לו, כן, אני יהודי.

אז הוא אומר לו, איך אין מזוזה בדלת?

אתה אומר לו, תשמע, אני הייתי פעם

חסיד סאטמר.

ואני פרקתי עול.

אני לא מקיים שום מצווה,

כולל יום הכיפורים.

אבל יש מצווה אחת שאני לא יכול להפסיק,

זו צדקה.

כי הסאטמר רוב,

רבנו יואל, זכר צדיק וברכה,

בוקר, צהריים וערב היה מדבר על צדקה, צדקה, צדקה, צדקה, צדקה, צדקה.

אוכלים, שותים, נושמים, צדקה.

חסיסות סאטמר היא אחת מהגדולות בחסד וצדקה.

אז הוא אומר, זה אי אפשר להוציא ממני, אין, זה כבר דבוק.

אז זה לא מהכרה,

זה לא מהמהות שלו, זה הרגל וחיקוי.

זה יפה מאוד,

אבל זה הרגל וחיקוי, זה לא המהות.

ככה היה לוט.

מהי מדרגה אמיתית?

כשאדם מתגבר על יצרו בדבר שהוא לא למד מאחרים,

בדבר ששם הוא נלחם נגד יצרו הפנימי.

הרי לוט

אוהב כסף.

הוא ראה את כיכר הירדן,

שהיא משופעת

בכל טוב,

אז הוא עזב

את אברהם, אמר, אי אפשרי באברהם ואי אפשרי באלוקם.

אני לא יכול, הוא יותר מדי קיצוני, הוא חרדי יותר מדי.

הזכרת,

ראית את הג'ובות של סדום ועמורה,

הלכת לשם.

זאת אומרת, אצלו צריך היה מלחמה לא להיות מלשין ורוצח,

היה צריך מלחמה בשביל לעמוד ולא להגיד, בשנייה אחת הוא נהיה עשיר, בשנייה.

הוא אומר, זה לא אשתך?

כאילו, נפלט לי. וחקירות,

והמשטרה המצרית חוקרת,

ומגיעים למסקנה שאברהם זה, והוא פליטת פה.

והיה עשיר גדול, גדול, גדול.

המלחמה הזאת שהוא נלחם ולא מסר אותו,

זה מידה שלו.

אז בזכות זה הזכירה, ובזכות זה הוא ראוי לצאת.

שמה הוא נלחם.

אבל מה שזה לא גדול, זה אפילו קטן יותר.

זה כלום גורנישט, חיקוי, וזה חיקוי.

כולנו, שכל מי שרוצה להחזיר את התשובה, זה חיקוי שלך, זה לא שווה כלום.

מה שיש לאדם מלחמה, תקשיב,

מה שיש לאדם מלחמה, ולא שזה לא כלום,

אדם מקבל שכר.

אבל אם אתה רוצה איזה זכות שתעמוד לך,

שתעמוד לך בזכות עצמך, הזכות שלך,

שתעמוד לך,

פירושו של דבר,

שמה שאתה מתגבר

נגד יצרך, זה אתה קניין שלך, זה אתה.

זה אתה.

זה שאחד אומר לאנשים,

שלום, שלום, שלום, שלום, כי הוא הבין שצריך להגיד שלום, שלום, שלום.

ואחרי זה מישהו דרך לו על הרגל, והוא נותן לו שפכטל לפני כולם.

איזה חרטא, זה הכל חיקוי.

זה כמו כל המוחרות בארצות הברית. אתה מתייחס לחנות, אז כולם מחייכים לך.

הוא אומר לך, יס, סר, יס, סר,

זה הכל חרית.

אתה מבין?

תלך לשוויץ,

תיכנס שם לחנות,

ב-5 ל-6

כולם מחייכים לך.

מגיע 6?

נו,

נו, נו, כאילו אתה על הוורידים שלה, שאתה נשאר עכשיו עוד דקה, כי אצלם שוויצרים 6 סוגרים את החנות.

אפילו אם יש עוד מיליון דולר שרוצים לשלם בקופה,

הם מתפוצצים,

מתפוצצים שמשאירים אותם דקה אחרי הזמן.

אתה רואה כל הנימוסים, כל ההליכות,

הכל נגמר.

ב-6 נגמר ההצגה.

אין הצגות יותר.

עכשיו זה שוויצרי אמיתי.

ראיתי את זה בעיניים כמה פעמים, כמה חנויות.

זה לא יאומן כי יסופר.

נו, נו, אתה מוציא עוד, נו, נו, כאילו,

תזדרז, נשים יותר מהר, יותר מהר, אתה מבין?

אתה אומר, אפילו אני אשלם לכם יותר, כאילו, כמה מגיע, נתן עוד רק בשביל הזמן.

כאילו, לא!

לא, לא, לא, לא.

כל הצגות.

קלינטון בא אתמול.

בושה וחרפה לאינטליגנציה של האמריקאים ושל אובמבה.

שלח אותה אובמבה.

להגיד שארצות הברית תומכת בביטחון של ישראל, כמובן,

והידידה החשובה, ואין מה לדאוג,

וכולי וכולי,

ולכן לא צריך להיכנס רגלי לעזה.

תגידו, אתם טיפשים?

מה הביטחון שלכם יעזור כשיורים טילים, מאות טילים כל יום?

מה יעזור? איך עוצרים את זה? מזה שאתם אומרים שאתם ידידים?

מה עשיתם?

הנחתם את המרינס שם?

מנעתם אותם? הגעתם איתם להסכם מחייהם?

מה עשיתם?

היו כבר הסכמים עם האמריקאים לפני כן ועם הפלסטינים,

ועם אשף,

ועם כולם.

התקיים משהו?

שום דבר.

אז אל תדאגו,

אני פה, אני פה, אתם רואים? באתי במיוחד להגיד לכם

שיש לכם ידידה מעבר לים שלא מעניין אותה בכלל אם יש טילים,

העיקר שתדעו,

ואל תיכנסו לבפנים, עשו טובה.

נא לא להיכנס לבפנים.

זה עלול אולי ככה לגרום פה למלחמה אזורית,

ואנחנו כרגע לא מעוניינים בבלאגנים.

אז תספגו קצת מאות טילים, לא נורא. זה ארגון טרור, אין מה לעשות איתם. זה אנשים, אין להם שכל.

וככה, אם אתה יכול לדבר איתם,

אבל העיקר שתדעו שיש לכם ידידים מעבר לים,

ואנחנו נדאג לביטחונכם.

מה הביטחון שאנחנו דואגים לכם?

קבלו את הטילים באהבה,

והכול יהיה בסדר. אני בדרך לבורמה, ביי.

זהו.

ככה זה, אתה מבין, האינטליגנציה של הגויים. הבנת?

וביבי יצא חרטה ברטה, חבל על הזמן.

מילי, מילי.

התחיל בתנופה נפלאה.

אותו היום היית צריך להיכנס ישר, שילוב.

כבר למדת מלבנון השנייה מה הייתה טעות, שהמתינו עד שנכנסו,

ואז ספגו את מה ספגו.

הייתה, היה גורם הפתעה כל כך מצוין, כל כך מצוין.

נכנסים לבפנים,

אפילו מנחיתים כוחות בדרך מסוימת לתוך לב-ליבו של עזה, כמו שיודעים שמה לפעול וטרטנטטם פמפנטק רטנטם בשלום, גומרים את הסיפור.

אין.

כל הזמן מסתכלים אחורה, פני הדור כפני הכלא.

מסתכלים מה הציבור אומר, מה הסקרים,

מה האמריקאים,

מה מרקל,

מה זה,

מה זה,

מה זה,

עוד יום,

תראה עוד 48,

עוד 48,

עוד 72,

עוד, עוד, עוד, חרד בלילה.

מפציצים בניינים, מפציצים בניינים, מפציצים בניינים.

אתם יודעים כמה כסף כבר?

אני חושב שמיליארד שקל כבר הלך ככה.

תשמעו איזה רעיון הבאתי לגבי גדודי החירות, מה צריך לעשות שם בעזה.

אולי ישראל לא תאמץ את זה, אבל אולי הם ישמעו.

אולי הם יעשו את זה לבד גם בלי הכסף של הישראלים.

וכשמתגבר על יצרו אדם

בדבר שלא למד מאחרים,

בדבר ששם הוא נלחם עם יצרו הפנימי,

שם נמדד האדם.

לתוספת ביאור ישנם אנשים שמפזרים ממון הרבה לצדקה,

וגם עושים את זה בצנעה.

אבל אף על פי כן,

במשאם ומתנם הם גנבים ורמאים.

לכאורה תמוה.

הדברים האלה,

שניהם נוגעים לדינם.

מה שהוא נותן צדקה ובצנעה זה ממונות

ומה שהוא גונב ורמאי זה ממונות

אז למה הם מתנהגים באחד כשורה ובאחד לא?

משום שלמדו מסביבתם את מידת הצדקה והורגלו בה

אבל מידת הנאמנות לא למדו

לכן בשוויץ יכולים לחייך לך כל היום גרויצי, גרויצי, גרויצי

אבל כשזה מגיע לקטע שלהם אתה מגלה את השוויצרי האמיתי

איך זה הולך?

פה אתה נותן כאילו כבוד

ופה אתה מבזה אותו, איך זה יכול להיות?

פה הוא הורגל בזה

ככה זה המנהג, מנהג המקום

אבל המציאות שלו

שזה תינופת

והנה עיקר ניסיונו הפנימי של לוט

היה אהבת הבצע

הוא היה אוהב בצע

בשביל זה הוא נפרד מאברהם והלך לסדום

ביר את כל כיכר הירדן כי כולם אשקה

וכשבאו למצרים ושרן נלקחה לבית פרעו

היה זה ניסיון גדול ללוט

כיוון שהיה בו מאהבת הבצע

כאילו היה רק רומז

למצריים במישרין ובעקיפין שאברהם בעלה

והיו המצריים הורגים אותו, לוט היה נשאר אחיה היחידי של שרה

היה יכול לקוות

שכל המתנות הגדולות של פרעו יבואו אליו

ובזה בא יצרו לנסותו, דווקא בזה

והוא עמד בניסיון

בכוחו הפנימי העצמי בדבר הזה

שלא נתגלה הדבר הזה לשום אדם בעולם, בעולם לא ידע מזה שהיה לו מלחמה פנימית אם להסגיר את אברהם או לא, אף אחד לא ידע

בחכמים זיכרונם לברכם מוצאים

את מדרגתו הפנימית האמיתית הזאת וזוהי זכותו בלבד

זוהי זכותו בלבד

לכן ויזכור אלוהים את אברהם

וישלח את לוט מתוך האפיך

מה קשור שהוא זכר את אברהם ושלח את לוט מן האפיך?

הוא זכר את אברהם, את המעשה של לוט עם אברהם

שהוא לא מסר את אברהם

בשעה שהיה יכול למסור אותו ולהרוויח את כל ממונו

אבל לנו זה נראה גוזמה שאין כדוגמתה, נכון?

שאדם ימסור, צריך להיות שפל שבשפלים, גרוע שבגרועים, רוצח הרוצחים, נכון?

נכון.

ומה זה כל המחלוקות על ירושות של אחים

אחד עם השני?

ומה עם קין שרצח את הבל בגלל ירושה?

ומה עם חם שסרס את אביו בגלל ירושה?

ומה עם כל אלה שנלחמים על ירושה ואחר כך מתנתקים לעולם במשפחה בגלל ירושה?

זאת אומרת, מוכנים לעשות כל מיני מסירות לשלטונות ואחרות

בשביל שהשני לא ירוויח והוא ירוויח על השמונו.

אז זה לא פשוט המלחמה הזו.

ובפרט מי שאוהב בצע,

ובפרט מי שהלך כל כך הרבה ברגל,

מעור כשדים,

והתלווה לאברהם אבינו עשרות שנים.

כל זה בסוף שהוא יקבל את הפרס!

ופתאום הוא אכזב אותו,

אברהם. פתאום הוא מוליד.

אה?

בקיצור,

לא תהיה יכול להתעשר. היה לו

רגע אחד,

רגע אחד.

ברגע הזה של המלחמה שהוא ניצח,

קנה את עולמו, הציל את חייו.

אם לא, הוא היה הולך בסדום,

ולא היה יוצא ממנו מלך המשיח.

מילות יוצא מלך המשיח,

שממנו רות המואבייה.

הכל היה נגנז,

אם לא היה עומד בניסיון.

אז זאת אומרת, למדנו.

מה שאנחנו רואים, אנשים עושים מעשים ואפילו גדולים ביותר.

אם זה מכוח הרגל וחיקוי,

מה שהם קנו מהסביבה,

זה בחיצוניות, זה לא אומר שזה מציאות.

לכן יכולים לראות התנגשות,

כמו בדיני ממונות.

מצד אחד צדקה, מצד שני רמאי בממונות.

אבל מצד אחד מסביר פנים,

מצד שני כעסן.

מצד זה,

אז רואים שזה לא אמיתי.

איפה האדם נמדד?

מה שהוא חידש בעצמו.

דהיינו, מלחמה פנימית,

ניצחון בפנימיות ותוצאה.

זה אתה.

זה אתה, זה לא ארגן. זה עמדת בניסיון.

הבנתם?

אפילו בדבר שהוא ניסיון,

שזה בתת רמה, כמו שאומרים.

בתת רמה.

בתת רמה. האם להיות רוצח

או לא להיות רוצח. אם ניצחת שמה, קנית לך.

שמעתם? לא בדברים גבוהים.

בתת רמה.

גם אם שמה ניצחת,

זה יכול להספיק להציל את חייך.

ולהינצל מאפיך ומסדום.

שמעתם?

רבי יחנניהו בראשה אומר.

חסו הקודש בו, חסו הקודש בו, חסו הקודש בו.

לפי כוח ארמונים תלום מסווד.

שנה אמורה, אדוני, חפש את המען, סיפגו.