חסרי הדעה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

והספסוף אשר בקרבו יתאבו תאווה

בישובו ויבכו גם בני ישראל

ביאמרו

מי יאכילנו בשר?

גדולתו של דור המדבר הייתה

לא רק בזה שהגיעו כולם למדרגת נבואה,

אלא שקיבלו את התורה מפי הגבורה,

דבר שלא היה רק פעם אחת בבריאה.

לא רק דרגת נבואה,

אלא גם שמעו מפי הגבורה

את הדיברות.

דבר שלא היה רק פעם אחת בבריאה.

ומה שדיבר השם עמהם פנים בפנים,

הלוא הייתה מדרגה יותר גדולה מנבואה.

כי פרחה נשמתם על ידי זה.

אי אפשר היה להחזיק מעמד.

וזה לא קרה לשום נביא בנבואתו.

מדרגה זו היא לא עניין לשעה,

אלא דבר נצחי הוא.

כי מי שזכה לרוח הקודש פעם אחת בחייו,

הלא איש אחר הוא גם אחר ירידתו מרוח הקודש.

איש אחר הוא כבר.

אז כל שכן מדרגה רמה כזו.

בחכמים, זיכרונם לברכה, אמרו

כי דור זה לא שלטה רימה בהם.

גם הגוף שלהם נשתנה והיה כעין נשמה.

אז כל שכן הנשמה שלהם.

ולכן קראו אותם חכמים, זיכרונם לברכה, דור דעה.

כי רק דעה הייתה מהותם.

כי רק דעה

הייתה מהותם.

אחרי שאנחנו יודעים את כל אלה,

ייפלא בעינינו אותו חטא של בשר תאווה.

מי יאכילנו בשר?

לא רק מצד האמונה,

מי יאכילנו בשר?

זו שאלה של אמונה.

אבל זו גם שאלה של תאווה.

אף כי לא היה רצון לאכול דבר אסור.

כי מן השמיים ביקשו שיותן להם.

אבל כמה המרחק הוא מנבואה

לאכילה גסה.

הלוא כל המדרגות של הברייתא

של רבי פנחס בן יאיר,

כל ספר מסילת ישרים לעומקו,

פרישות, טהרה, קדושה, זה רק הקדמה לרוח הקודש.

צריך לעבור את כל המסלול של המדרגות ושנגיע לנו שבו.

וכמה רחוק רוח הקודש בנבואה?

כשפסקה הנבואה ירדו למדרגת רוח הקודש.

זה צניחה חופשית.

אז כמה המרחק לנבואה מרוח הקודש?

רוח הקודש אפשר להשיג גם היום

ובכל מקום,

כמו שמבואר בתנא דבי אליהו.

אבל נבואה הייתה רק בבית ראשון

ומעט בבית שני,

וגם אז רק בארץ ישראל.

באדם שהגיע כבר למדרגת נבואה ועוד יותר הרבה,

איך הוא חפץ

בתאוות בשר?

גם אם גם לא אכלו כמובן. כן.

פרישות אמרנו, פרישות, טהרה. אמרנו פרישות, טהרה.

אז איך הוא יחפוץ בבשר תאווה?

איך הוא יחפוץ בבשר תאווה?

אז מה הביאור בזה?

אך הדבר יובן.

כי הכוונה,

קדושים תהיו,

היא להיות תלמיד חכם.

לא להיות

קדוש כמו מלאך.

התורה ניתנה לאנשים, לא למלאכים.

ואם הכוח האנושי

הוא לעלות גם למדרגה של קדושה ממש,

להיות כמו משכן ומזבח

עד מדרגה של מרכבה לשכינה,

אם יש כוח באנוש

לעלות גם למדרגה של קדושה ממש, להיות כמו משכן ומזבח עד מדרגה של מרכבה לשכינה,

אל לא להישאר במצב זה.

כי אז אינו אדם.

ולא, לא ניתנה תורה.

אלא זה דרך עלייה שלו.

דרך עלייה שלו

זה גם לרדת מקדושה.

לא תאווה.

כי רש״י מבאר את הכתוב, מאסתם את השם אשר בקרבכם.

אומר רש״י,

אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם,

לא גבה לבבכם להיכנס לכל הדברים הללו.

אה, כבר רש׳ ברוך הוא איתנו?

תביא, תביא, תביא, יושבים, אה.

ארבחו וסעדו.

זהו.

מופלטות, יאללה.

תאווה זו באה ממקור של גאווה,

שגבה לבבם לחשוב כי הוכשרו כבר לקיים תורה ראויה לאנשים.

והגאווה באה בשביל השראת השכינה שהייתה בהם.

וחשבו כי הצדק איתם,

ולכן באו לכלל טעות.

חטא כזה ראוי הוא לדור דעה.

אי אפשר לדור אחר לחטוא כמותם.

אי אפשר.

זה הבדקות של הבדקות.

בזה יובן מה שאמרו בשבת קט ז,

כי פרשת ויהי בנשואה

שלא במקומה היא.

ולמה נכתבה כאן?

כדי להפסיק בין פורענות לפורענות.

פורענות של וייסעו מהר ה'

כתינוק שבורח מבית הספר,

ופורענות שנייה של מתאוננים,

כמו שמבואר בתוספות,

שלכאורה,

לכאורה אין עניינם שווה.

אך לדברנו, למה הודבקו?

בגלל ששווים הם שני העניינים בזה.

שקל אצלהם היה לסע ממדרגה של קדושה כדי לקיים את מצוות ה'

כי גם שם נסעו על פי ה' וייסעו מהר ה' זה על פי ה'

והכתוב משבחם בשביל זה.

אבל יחד עם השבח היה בזה חטא במה שהם נסעו בקל,

מהר משם.

לא כמו וייסע ממשד בני ישראל בעל כורחן.

פה וייסעו מעצמן.

היית ליד הר ה' אתה לא רוצה להישאר עוד קצת?

עוד קצת, לא כאילו, תישאר, עוד תתעכב, עוד דקה, שתיים, חמש, עשר.

מה בקלילות? כאילו שמעת צלצול הפסקה, אתה כבר רוצה ללכת. כבר נגמר ה' אני משבח. כן, ראית אחד יתקפל, אתה גם לא משתם בגדים ולא הולך. מה קרה?

אז היה בזה חטא במה שנסעו בקל, מהר משם.

וגם כאן.

ביקשו לקיים את התורה כראוי,

אך נסעו בקל ממדרגה של קדושה מכשירה לזה,

ישר ירדו לבשר ככה בחלקה קטנה כזאת.

אז לכן שתי אלה פורענויות סמוכות זו לזו,

ולכן העתיקו את זה וייסעו לפה.

מזה אנחנו לומדים שני דברים.

כי אין לאדם למהר לעזוב את ההכשרה של פרישות או של קדושה.

זה אחת הסיבות שנקרא נזיר חוטא.

היית כבר אומר הרמב״ן למעלה,

בדרגה של כהן גדול, של נביא, שכינה שרויה עליך, תלמיד חכם,

כל מה, מה לא.

ואתה נוחת מזה?

אז רבנו בחי אומר שבשביל זה יש קורבן, בשביל למצע את הירידה, שהיא לא תהיה דרסטית.

אבל,

אין לאדם למהר לעזוב את ההכשרה של פרישות או של קדושה.

טרם שידע ברור כי מוכשר הוא כראוי לרדת קצת.

הקדמה של יום או שעות

כבר גאווה היא.

לא, לא, זה בסדר, אני כבר מוכן. אתה יכול לסמוך עליי, אני כבר יכול לעזור.

הלו,

תרגע.

זה שאתה ממהר ובהול להגיד שאתה כבר מוכשר למשהו,

זה גאווה.

והיא תוכל להביא את האדם היותר גדול לידי תאווה וחטא חלילה.

ומה לנו יותר מדור המדבר שתיארנו אותם עכשיו, שהם במדרגת נביאים ולמעלה?

כי הם ראו גם פנים בפנים את השם הדבר עד שנעתקה נשמתם.

אין דור כזה שזכר, אין נביא גם שזכר כזה דבר.

לשמוע

את השם

פנים בפנים.

אז אתם רואים, יכולים להגיד, אני מוכשר כבר,

יכול לאכול בשר ולשמור.

יש מצוות

שקל לכוון בהן וקשה לעשותן.

מצוות יום הכיפורים.

קשה לעשות את הצום,

אבל קל לכוון בתענית, כאילו שזו תענית,

זה שם תענית.

אבל יש מצווה

שהיא קשה מאוד, שהיא קלה מאוד וקשה מאוד לכוון בה,

כגון אכילה בשבת ומועד.

קל מאוד לאכול,

אבל תכוון כשאתה אוכל לשם שמיים.

זה, אתה מבין?

אז לכן,

שלא יחשוב אדם, אני כבר מוכשר

ואני מכוון.

אז אמנם אנחנו אומרים תוך כדי אכילה, לשם מצווה,

לשם קדושת שבת, לשם...

לענות צריכים, צריך הפוך, לאכול לתיאבון, שיהיה תאב לאוכל,

אבל השאלה, מה בראש מונח?

שאתה מתכוון בגלל המצווה, כמו בסעודה שלישית שקשה לאכול.

קשה, אתה מפוצץ.

אתה אוכל בגלל שאתה חייב.

ואם אתה עוד מעדן את עצמך ועוד סוחב, עוד קצת, ועוד זה ועוד זה, אז ודאי שבשביל השבת כבר ולא בשבילך.

בבוקר זה גם ממש קשה בשבת. נכון.

זה העבודה.

אבל יש גם רבי אליעזר פאפו של יועץ, יש לו ספר בתפילה,

חלק מהספר שם זה תפילות, שכל פעם בפני סרודה ובפני סרודה.

חבל ש... כאילו שיבין בכלל למה הוא בא. זה נכון.

הבעיה שלנו שאנחנו מתרגלים לתפילות ולא סביבים למה אומרים אחר כך.

אבל באוכל אנחנו שמים לב. לא, אוכלים בשביל להיות חזק בתפילה, נכון? החינוך של השבת ש... יש אנשים שמברכים בשביל לאכול, ויש אנשים שאוכלים בשביל לברך.

אנחנו מהסוג של

מברכים בשביל לאכול.

אז לכן,

אין לאדם למהר לעזוב את ההכשרה של פרישות או של קדושה,

טרם ידע ברור כי מוכשר הוא כראוי.

הקדמה של יום או שעות כבר גאווה היא.

ותוכל להביא את האדם היותר גדול לידי תאווה, וחטא חלילה.

דבר שני,

כי מעלה של קדושה אינה דרך,

רק עצה.

ואחרי שהשלים האדם את העצה,

אז עליו לסור מקדושה ולחיות כבני אדם.

או לעשות הפסקות בירידה ועלייה וחוזר חלילה.

כל אחד כפי מדרגתו ישתדל שלא תהיה המדרגה של קדושה למצב קבוע אצלו,

כי דרך התורה היא להיות תלמיד חכם.

אדם ברום המעלה

פרוש משאר בני אדם

בכל הנהגת החיים,

אך גם הפרישות היא לא מלאכית

אלא אנושית.

כי התורה ניתנה לאנשים.

זו עבודה.

זה לא פשוט. זה לא פשוט. אתה רואה שדור המדבר היה לו קשה.

כן, דור המדבר היה לו קשה.

הוא היה שצליח לעלות אחרינו.

כן.

קודם כל הוא היה שצליח לעלות.

נכון. לכן כתוב, מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קדשו.

נקי חפיים ובר לבב וכולי, כל המעלות.

זה לא פשוט.

מכל מקום ראינו שזה לא כמו שאנחנו חושבים, תאווה גסה, התאווהו, תאווה, תביאו לו בשר וזה וזה וזה.

תאווהו לעשות את זה. אמרו, כן, אנחנו כבר במדרגה שיכולים לאכול בשר כמו שצריך, כמו שהתורה דורשת.

כמו שאמר הרמב״ם, קדושים תהיו, פרושים תהיו.

אפילו שהתיר התורה

שאדם יכול לאכול בשר.

כאוות נפשך תאכל בשר,

לא הגבילה בכמות.

אבל אומר הרמב״ם שמצוות קדושים תהיו, זה אל תהי נבל ברשות התורה.

זה שהתורה הרשתה לך,

אז אל תהי נבל.

כמו שאומרים אנשים.

יש מזנון,

אבל אל תהיה חזיר.

בופה.

כן, בופה. בוף.

הולך לוקח צלחות על שתי ימים כאילו מלצר יוצא משם.

אתה יודע, כבר חלה עוד לפני שהגיעה הכלה.

או כמו במלון. בא אחד, לוקח, לוקח, לוקח, עומקות, שם על צלחת.

מה, לאן אתה הולך? אומר, לא, לא, אשתי.

כמה אשתך, אתה אומר?

כמה אשתי יש פה?

הם עושים תוכן תקיפת בובה. לא, אבל זה כנראה תימנים זה טוב. אשתי זה אשתי.

אשתי. הוא רוצה.

מה זה אשתי, אשתי?

אז זאת אומרת,

הנקודה היא

שהאספסוף אשר בקרבו הם יתאבו תאווה.

אבל וישובו היכו גם בני ישראל ויאמרו, מי יאכילנו בשר?

אנחנו גם רוצים לאכול, להוכיח שאנחנו במדרגה הראויה.

למרות כל הקדושה, למרות כל המן, למרות כל הרוחני,

אנחנו רוצים להראות שאנחנו יכולים להיות גם במדרגה של אנשים.

באמת יש מפרשים שאומרים

בספר התודעה של הרב קיטו, הוא מביא,

שאחת הסיבות שמרגלים

לא רצו להיכנס לארץ,

מעבר למה שאמר אזור הקדוש, שהם ידעו שיחליפו אותם בגלל הפוליטיקה,

שזו הנגיעה שלהם היום.

זה נקרא נגיעה שסית.

אז היה להם נגיעה שסית, ולכן הם החליטו שלא.

מכל מקום

הוא אומר שמה טעם.

הוא אומר, כיוון שהם חיו במדבר,

אז במדבר הם היו כמו מלאכים.

אז מי שמלאך עושה טעות.

אין קונצים, מתים אלפים, מאות אלפים.

אין, אין, אין. צרכים. אין.

אתה הולך עם אלוקים, זה לא טעם מלאך, אתה עם אלוקים.

ליד אלוקים עושים משהו, נגמר.

עכשיו, הם ראו את הארץ,

גם כן, זה לא אנושי.

כל אשכול צריך שמונה אנשים, אנשים ענקים, אמרו, מה זה? זה שוב פעם מלאכים, זה כבר,

זה לא נורמלי.

אז הם לא רצו, אתה מבין, להיכנס.

כאילו, מה ייכנסו? מה, עכשיו גם נצטרך לעבוד את השם עם הזה והכל והכל בדרגה של מלאכים?

אז עוד פעם יהיה מיתה וכל הדברים וכו' וכו'.

אז לכן הם לא רצו, כאילו,

מהפחד הזה?

מכל מקום התורה מרגיעה, הוא אומר, אתה לא צריך להיות מלאך.

אתה צריך להיות אדם במדרגה גבוהה, קרוב למלאך.

נביא,

אפשר פלוס בדור המדבר,

מינוס בדורות אחרים,

בדורות האלה רוח הקודש,

וזהו.

ולא תמיד.

ככה וככה, ככה וככה,

בשביל שאדם יתמזג עם הבריות, יהיה תלמיד חכם מעורב עם הבריות.

לא בריות משתנות, אלא בריות.

ואז זו המדרגה שבעצם התורה מבקשת מאיתנו.

הם היו במדרגה גבוהה-גבוהה מאוד, גבוהה-גבוהה מאוד.

דור דעה.

דור דעה.

יש כאלה כופרים שלקחו את השם הזה וקראו לעצמם דרדעים.

דור דעה, כן.

דרדעה.

זה הפוך מדור דעה, הפוך גמור.

יש כאלה, קראו לזה יורה דעה, כל מיני דברים.

הפוך על הפוך כזה.

כן,

כן. יש חסר דעה, זה השם האמיתי.

וביחד אני אומר,

מה שאומר עושה כל עזרה וכל עזרה וכל עזרה וכל עזרה וכל עזרה.