מתי מותר להתאכזר | הרב אמנון יצחק שליט"א

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפיים ארצה". יוסף נטרד מאת אביו בגיל שבע עשרה שנה, והיה בן זקונים לאביו אשר אהבו מכל בניו, בודאי שהיתה נפשו קשורה באביו מאד, ידע שאביו מתאבל עליו מאד ומאשים את עצמו ברעתו של בנו ששילח אותו אל אחיו. גם אנו נוכל לדעת מנפשנו כמה משתוקק כל אחד לשמח את אביו וכל בני משפחתו בבשורה טובה, ובפרט במקרה כזה אשר קרה ליוסף. ואחרי 13 שנה מיום הפרדו מאביו, אחר אשר נעשה למושל בכל ארץ מצרים, ובלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו, והיה בטובה גדולה ובכבוד היותר גדול בעולם, ועלה למרום ההצלחה והעושר אחרי צרותיו הרבות אשר ברזל באה נפשו, וכל משברי וגלי הים של פגעים רעים עברו על ראשו, הנקל לנו לצייר כמה גדולה תשוקתו של יוסף לבשר את אביו כי עודנו חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, הרי הוא ידע שאביו בצער ואבל גדול עליו, גם היה לו לפחד פן  ימות מצערו ומזקנתו באבלו ולא יראה בכל הטוב אשר עשה אלהים לנפשו, והנה היה אפשר ליוסף מיד שעלה לגדולה לבשר את אביו ואת אחיו בבשורה הטובה הזאת, והיה מתקדש שם שמים בתוך בני ישראל לראות ישועת ה' יתברך ושוא תחבולות אדם. שכל מה שטיכסו עצה איך להרוג אותו לא עלתה בידם, והכל נתהפך שהקב"ה שלח אותו למחיה.

הנה יבין כל אחד שלא יצוייר תשוקה יותר גדולה בעולם מתשוקתו של יוסף לשמח את אביו בשמחה הגדולה והנפלאה, איך אפשר להעלות על הדעת שיכול יוסף למשול ברוחו, ולהתאפק לא שבוע, לא חודש, לא שנה, תשע שנים, להיות מושל בארץ מצרים, להיות לאב לפרעה, לאדון לכל ביתו, ולעצור ברוחו מלהודיעו לאביו, עת שאביו שוכב בשק ובתענית ובוכה ומתאבל עליו. מאיפה הכח הזה תשע שנים לבלום את התשוקה לבשר. אחד הולך להתחתן שמח לבשר אפילו כל אדם רחוק, להבדיל זוכים באיזה גביע באיזה ספורט, פשש כל העולם משתגע, להגיד שבמקום שהוא נהרג, במקום שהוא עבד, במקום שהוא בבית האסורים, משמה הוא עלה למלוכה למלוך שמונים שנה במצרים שזה התוצאה, ודאי שצריך לבשר את זה מיד, לחסוך מאביו כל צער מאחיו מהכל. והוא מבליג על התשוקה ומחזיק את עצמו, היתכן? מאיפה יש כח כזה? ולמה?

אמנם ידענו שהיה ליוסף טעם כמוס בזה, מפני שראה שלא נתקיימו עדיין חלומותיו, עדיין לא הגיע מצב של אחד עשר כוכבים משתחוים לי, עוד לא הגיעו כל האחים להשתחוות. או מטעם אחר הנמצא בספרים, כגון הטעם שהם השביעו בחרם שלא לגלות את הסוד של המכירה לאביהם ליעקב, ועוד טעמים שנמצאו. ומפני טעמו ונימוקו שהיה לו בכוחו להתאפק ולסבול יסורי נפש כאלו, אשר מרעיש ומפחיד כל לב לשמוע מידת גבורת סבלנותו של יוסף, אשר גבורה כזו יאות למלאך ולא לבשר ודם. ולא די בזה, כי אם מאיזה טעם שהיה לו הרהיב בנפשו לעשות לאביו היקר לו מכל  חמודות העולם, מעשה אכזרי מאד להוסיף צער על צערו ויגון על יגונו של אביו. לאסור את שמעון ולדרוש את בנימין כדי שיתקיים החלום "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" וידע היטב כמה יצטער אביו על זה, וכל זה היה בכוחו לעשות לאביו הזקן אשר אהבו כנפשו.

מזה יוצא לנו שאנחנו לומדים מהתורה הקדושה, כמה ראוי לאדם להיות גיבור ואמיץ כח, למלאות תורת שכלו ולא לסור ממנה ימין ושמאל, וידע כי זה כל האדם, לבלתי עבור על דעתו ושכלו משום דבר. ז"א, אדם שמגיע בהכרת שכלו על פי התורה הקדושה, למסקנה כל שהיא שכך וכך צריך להיות או כך וכך צריך לעשות, רואים בתורה כמה ראוי לאדם להיות גיבור ואמיץ כח למלאות תורת שכלו ולא לסור ממנה ימין ושמאל, וידע כי זה כל האדם לבלתי עבור על דעתו ושכלו משום דבר. ואשר נלמד מענינו של יוסף זה אור גדול, לדעת מה זה ספר בראשית אשר אין בו כי אם שלש מצוות, בסה"כ שלש מצוות, פרו ורבו, גיד הנשה וברית מילה. שלש מצוות, אבל כל הספר, ספר בראשית זה סיפורי המעשים שקרו עם האבות. ואמרו חכמים ז"ל, יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, ז"א שיחתם של עבדי אבות זה המעשים והסיפורים מה קרה, לעומת ההלכות שצריך כל יהודי לקיים, ששמה אומרים אותם בצמצום, לפעמים לומדים מקל וחומר, לפעמים מריבוי, לפעמים מהיקש, בכלל לא כתוב במפורש, ופה שניים ושלשה דפים רק במעשה עבדי אבות. וחכמים אמרו שיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

אנו אומרים בברכת קריאת שמע, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת, מה זה תורה? כתוב תורה ומצוות חוקים ומשפטים, תורה זה לא מצוות חוקים ומשפטים? אז מה זה התורה? הלא כל התורה זה מצוות חוקים ומשפטים, אז מה כתוב פה תורה ומצוות מה זה תורה ומצוות חוקים ומשפטים?

אכן הענין של תורה מורה על הדעות הישרות ועל המידות הטובות, ועל כל מנהגים הטובים בעניני דרך ארץ, על כל הצדקות וגמילות חסדים ועל כל מיני העבודה והיראה והאמונה והבטחון אשר המה יסודי כל התורה כולה. זאת היא ההוראה של המילה תורה. לזה מיוחד ספר בראשית, אפילו שלומדים הענינים האלו מכל התורה, אבל ספר בראשית התייחד על זאת, ומפני שדברים האלו המה חובת הלבבות, אשר המה בלי תכלית לכל הדעות הישרות ולכל דרכי ה', כי למצוות יש גבול, תרי"ג, אבל לדעות הישרות ולכל דרכי ה' אין תכלית, והינם ה יסודות לכל תורה ועבודה, על כן אמרו שחביבה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

הנה ביארנו עתה רק דבר אחד לבד,  אשר ראינו בסיפורו של יוסף, ואשר לא מצאה התורה לנכון גם לדבר מזה, ולציין את הפלא הגדול שראינו במנהגו עם אביו ואחיו, וממנו נלמד לכל הדברים אשר באו בענינו של יוסף, כמה דברים גדולים ונפלאים צפונים בהם, ואשר יש ללמוד מהם דברים נשגבים בדרכי המידות ודרכי האמונה והבטחון. זוהי הוכחה לכל ספר בראשית, לכל הסיפורים והמעשים הכתובים בו, שהמה לא מעשים פשוטים, כי אם תורות גדולות עד מאד, אשר לומדים מהם את הדברים הגדולים הדרושים לנו לחיינו בשני העולמים.

למסקנה, ממה שלמדנו למעשה מענינו של יוסף, מאשר דיברנו עתה הוא לדעת, אין ראוי לאדם לוותר עניניו הרוחניים מפאת אהבתו לקרוביו ואוהביו, כמו הבן האהוב להוריו שיתכן שימנע מלנסוע למקום תורה, מפני אהבתו אותם לבל יניחם עזובים ומתגעגעים עליו, וצריך שיבחר להיות גולה למקום תורה ויעזוב אותם, כדי לקיים את חובתו, מאשר לבחור להיות עמם ביחד מלעזבם, אפילו שהוא יסבול מזה נזק גדול בנפשו ובתורתו, לא יעשה כן להשאר עם הוריו אלא ילך ויגלה למקום תורה. כך היה בדורות ראשונים שהיו עוזבים לשנים הרבה. לא רק את בית ההורים, גם הנישואים, כשהיו נישאים אומר המאירי הם היו הולכים לשש, שמונה, עשר, שתים עשרה שנים, כמו רבי עקיבא, ז"א זאת היתה הדרך כי יש חובה, ויש אגרת מהרמב"ם שהוא אומר שיעזוב את אשתו ואת בניו ולא ירחם באשר זו עבודתו ומלאכתו מלאכת שמים.

והגמרא אומרת שמי שרוצה להיות תלמיד חכם יהיה אכזרי על בניו כעורב, ועוד הרבה מאמרים.

אז ז"א כשנתקלים במצב שאתה צריך ללכת לחתונה של חבר, ואתה יודע ששמה זה לא הולך לפי המסלול התורני, ויש שמה תזמורת או זמרים פסולים, אם הכשרות היא לא בדיוק כמו שצריך, אם מתנהגים שמה שלא כראוי, שלא לדבר על מעורב, ואפילו זה משפחה קרובה, אז צריך האדם לדעת שלא מוותרים על שום דבר רוחני בשביל רגשות. צריך להנח את הרגשות בצד ושהשכל התורני על פי התורה הוא יגזור ויחליט מה שצריך לגזור ולהחליט.

מה אנחנו רואים פה, ממש אכזריות שאין כדוגמתה כביכול, שיוסף מתאכזר לאביו ותשע שנים הוא כבר יכול לבשר אותו הוא לא מבשר, אבל אם יש לו טעמים שהוא יודע שחייב להמתין או לא להגיד בכלל או עד שיתקיים החלום או כל סיבה אחרת וזה הדבר הנכון, הוא לא מתחשב בכלל במה שזה גורם, זה הוראה ש יוצאת מן התורה.

ואמרנו שמה שכתוב אצל נח, נח איש צדיק היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח, אז כתוב אלה תולדות נח, נח איש צדיק, נח נח, למה כתוב פעמיים סמוך? אלא נח נח פירושו נח לשמים ונח לבריות. אבל לפעמים זה מתנגש, אם תהיה נח לשמים לא תהיה נח לבריות, ולפעמים אם תהיה נח לבריות לא תהיה נח לשמים. מה עושים במצב כזה? נגיד כמו הדוגמא שאמרנו, צריך ללכת לחתונה והחתונה היא לא לפי רוח התורה והיא לא נח לשמים, מה אתה עושה במצב שזה לא נח לשמים, אמנם זה נח לבריות, אבל אם אתה לא תלך לחתונה אתה תהיה לא נח לבריות אבל נח לשמים, מה עושים? אז לומדים מנח עצמו, אלה תולדות נח, נח איש צדיק היה בדורותיו, אז הוא היה נח ונח, נכון? אבל כשהגיע מצב שזה מתנגש - את האלהים התהלך נח, הוא הלך תמיד עם מה שנח לשמים ולא נח לבריות.

ראוי לדעת בענין זה כלל גדול, שהדבר הנחוץ לאדם לעשות לתועלת נפשו הוא דבר אשר אי אפשר להעבירו ולבטלו בשום אופן. ואם יגיע מזה איזה צער לאוהביו ולבני משפחתו, ידע שהצער הזה מגיע להם מסיבתו נחשב כנעשה בידי שמים, וגזרתו של הקב"ה, אתם שומעים? אם אתה פעלת על פי התורה וזה נחוץ לעשות לתועלת נפשך, ואת הדבר הזה אי אפשר להעביר ולבטל בשום אופן, אפילו אם יגיע מזה צער לאוהבים ולבני המשפחה, תהיה רגוע ותהיה בטוח שהצער הזה שמגיע להם מסיבתך הוא נחשב שנעשה בידי שמים וגזרתו של המקום ברוך הוא. ויבוא להם הצער אפילו אם ימנע את עצמו וימשוך את ידו למלא חובת נפשו, ואז הוא יפסיד בשניים, הוא לא פתר להם את הבעיה של הצער כי זה יבוא להם משמים, והוא גם יפסיד את עבודת נפשו. אז עדיף שיעשה עבודת נפשו והצער ממילא צריך לבוא עליהם.

אז לכן, לומדים את זה מפפוס, כאשר אמר פפוס לרבי עקיבא, אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לפפוס שנתפס על דברים בטלים, שניהם נתפסו, אבל מה היה עדיף? להתפס על דברי תורה ולא על דברים בטלים, שטוב להם שיבוא  צערם מפאת תורתו שלו ולא מדברים בעלמא, ז"א עדיף גם למשפחה והאוהבים שהצער שייגרם להם בלאו הכי, גם בלעדיו עדיף שיבוא לא מדברים בעלמא, אלא שיבוא מדברים של תורה שלו דוקא.

על כן לומדים מענינו של יוסף שמה שצריך האדם לעשות בחייו הרוחניים יעשה, ולא ישגיח על הצער אשר יגיע מזה לבני משפחתו, שהדבר הגדול והנורא אשר התנהג יוסף עם אביו ואחיו היה ודאי מפאת עניניו הרוחניים, אין הבדל מפני איזה דבר עשה זאת, אבל נדע בודאי שעשה כל זה מפאת טעם רוחני, וסיבב לאביו צער גדול ונורא אשר לא יכילהו כל רעיון, מה שהוא גרם צער לאביו זה לא יאומן. כי ברגע שהוא אמר שיביאו את בנימין והוא אסר את שמעון, זה הוסיף צער יותר גדול לאביו לאין שיעור. ועם כל זאת כדי להשלים את המכוון ועניניו הרוחניים הוא לא התחשב בזה כלל, למרות שהוא היה רחום וחנון, שהרי כלפי אחיו הוא לא החזיר להם אפס אפס קצה ממה שהיה מגיע להם על מה שעשו לו. אז איך אבא שלו שכלום אתה נותן לו לסבול ככה, לא רק שאתה לא מבשר אלא אתה מקשה עוד יותר בגזרות חדשות, אלא כשיש ענינים רוחניים שהם ידועים ליוסף הוא שולט על רגשותיו לחלוטין ומבצע את הדברים שישלימו את הכוונה האלוקית.

אולם כיון שראה שצריך להתנהג כך מפאת עניניו הרוחניים, ידע שצערו של אביו ואחיו זה גזרה של המקום ברוך הוא, ובאמת זאת היתה גזרה של הקב"ה. איך אנחנו יודעים? איך אנחנו יודעים שזה באמת גזרה של הקב"ה? מסיבה פשוטה, מה הסיבה? הרי כתוב שהוא נעדר מביתו של יעקב אבינו 22 שנה, ויעקב ישב בצער, לא היה פה כיבוד אב ואם לכאורה, לא? יוסף לא כיבד אב ואם 22 שנה, נכון? זה היה בדיוק על ה-22 שנה שיעקב נעדר מביתו של יצחק, בשעה שהלך להביא את רחל ולאה. וזה היה מידה כנגד מידה. ואם הוא היה הולך וקורא לו לפני תשע שנים, לפני שיסתיים ה-22, לא היה מתקיים המידה כנגד מידה. רואים שהמאמר הזה צודק במאה אחוז, שהוא לא יכול על פי המעשים הרוחניים, והוא כיוון לזה, ואם היה מקדים היה מפריע להנהגה האלוקית והיתה צריכה ההנהגה האלוקית למצוא עצה איך יסבול יעקב עד מלאות 22 שנה שיהיה מידה כנגד מידה, ז"א מכל מקום היה צריך לחול הצער על יעקב אבינו 22 שנה, כמו שלמדנו פה.

ואין עצה ותחבולה להנצל מגזרת הבורא, והיה בא עליהם על כל פנים, ולא יועיל מאומה באהבתו ובחמלתו עליהם, על כן יתנהג עם אביו בדרך אכזרית אשר לא היה ראוי לנפשו העדינה של יוסף, שהיה מוריד דמעות ובוכה כאשה רכת לב כנזכר בתורה כמה פעמים הוא פנה לבכות מפני אחיו, בגלל שהוא הרגיש שזה מרע להם מה שהוא מדבר אליהם בתקיפות וכו'.

אז רואים מפה דבר ויסוד גדול, שכשיש ענינים רוחניים ויש ענינים שהרגש משתלט, חייב אדם להשליט את שכלו על פי התורה, וכשאין שום עצה אחרת לקיים את הדברים הרוחניים על פני הדברים הרגשיים, גם אם זה יפגע באוהבים הכי גדולים, באהובים הכי גדולים, במשפחה בקרובים ואפילו בהורים. זה מה שלומדים כאן מהפסוקים הללו, וזה יסוד גדול כיצד אדם צריך להחליט בעצמו, על זה יש מעשים ומעשיות רבים, אבל זה לא מטרת השיעור אלא ללמד את היסוד. והיסוד הזה הוא חשוב, כי אתה לא חוסך ממה שנגזר על האהובים והקרובים, אם אתה תבטל את ההחלטה הנכונה והנבונה שלא להתחשב בהרגשות, כי מה שראוי לבוא להם יבוא להם גם בלי זה, רק מה יקרה ששניכם תפסידו, הם יקבלו את הצער והיסורים ואתה תפסיד את החלק הרוחני ותתבע עליו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם....