מה רמוז בפסוק "ויהי מקץ שנתים ימים"? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, מזל בת ג'וסנה.

תזכה לשלום בית אמיתי,

בריאות הנפש והגוף.

תגדל את בנותיה להיות ישרות וצדיקות,

ויזכו לעשות עלייה לארץ ישראל מהרה, אמן.

אמן.

ביהי מקץ שנתיים ימים.

על המילה זו, ויהי,

אומר הצדיק רבי מאיר מפרמישלן.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה, מסכת מגילה, יוד,

כל מקום שנאמר ויהי

אינו אלא לשון צער.

ונזכר אני, אומר,

רבי מאיר,

שמעתי מפי אבי הקדוש,

זכותו תגן עלינו.

פעם אחת הוא עשה עליית נשמה,

ועלה לגנזי מרומים,

וראה שם שהביאו לעולם האמת איש צעיר בימים,

ואחריו השתרך אדם זקן ושבע ימים.

ונדהם אבי לשמוע שלצעיר קראו זקן

ולזקן קראו קטן.

מיד פנה לעומדים סביבו ושאל במבוכה,

הלוא זה עולם האמת.

מדוע מתלוצצים על אנשים אלה

ופונים אליהם כך?

ישיבו לו דרי מעלה.

האמת היא שהאיש הצעיר

פעל רבות בתורה ובמעשים טובים בשנותיו המועטות על פני האדמה.

לכן, כל יום מחייו נחשב לו כשנה.

לעומת זאת, הזקן מיעט ללכת בדרך התורה והמצוות,

ובכל 80 שנות חייו עלי אדמות.

מעט מאוד עשה.

לכן אינו נחשב

אלא לילד קטן ומסכן.

על זה אומר הצדיק רבי מאיר מפרמישלן,

ויהי זה צרה צרורה לאדם,

מסמלת צער.

ויהי כאשר מקץ,

ויהי כאשר יגיע הקץ,

תום חיי האדם,

מתברר לו שכל חייו שנתיים ימים.

ימים מועטים בלבד,

כיוון שהוא לא עסק בתורה ומצוות.

אז על זה רומז הפסוק, ויהי לשון צער.

למה צער? כי מקץ. כשאדם מת, מגיע הקץ,

בסוף מגיע לשם, אומרים לו, אתה תינוק בן שנתיים.

מה עשית בעולם? מה פעלת?

הסברנו את זה פעם, שאם בן אדם

לומד שעה ביום,

נו, הוא כבר מבסוד מעצמו לומד שעה ביום,

זה אחד חלקי ה-24 מהיממה.

אם הוא חי 72 שנה,

תחלק ב-24, הוא בן שלוש.

אז הוא יגיע למעלה, יגידו לו צוצי,

תינוקי.

אז אדם צריך להתארגן בשביל שלא יגיע לעולם האמת ויפתיעו אותו בחלבון כזה צורב לנצח נצחיו.

טוב,

עכשיו אנחנו נשמע את הקושייה הידועה של הבית יוסף

ונביא עליה דוגמה נפלאה.

ידועה ומפורסמת קושיית הבית יוסף

באורח חיים תרע.

מדוע קבעו ריבותינו להדליק נר חנוכה שמונה ימים?

הרי הנס היה רק שבעה ימים,

כיוון שמצאו בפח השמן

מספיק כדי להדליק יום אחד.

אם כך,

הדליקו מכוח

הנס רק שבעה ימים.

כי שמן יום אחד היה,

אז שבעה ימים הבאים לא היה.

זה היה הנס. אז למה עושים שמונה ימים?

את הקושייה הזאת ניתן לתרץ על פי המשל של הגאון מפלוצק.

סוחר עשיר אחד

נסע ללייפציג ליריד.

היו עימו שמונה שקים מלאים מטבעות זהב.

בדרך התנפלו עליו שודדים,

שדדו ממנו את הכסף,

ובדרך נס

לא שמו לב לאחד משקי הכסף שנשאר אצל הסוחר.

הגיע הסוחר ליישוב,

שכר מייד בממון זה,

איכרים שרדפו איתו יחד אחר הגזלנים.

והוא נדר נדל.

אם השם יתברך, יהיה בעזרו,

יציל את ממונו,

הוא ייתן מעשר מכספו לצדקה לעניים.

תפילתו נשמעה במרומים,

ובעזרת השם הצליח לתפוס את השודדים,

להחזיר את כספו בחזרה.

כשבאו אליו גבאי הצדקה

לגבות את המעשר שהוא הבטיח,

התעורר דין ודברים.

לפי החשבון שלו צריך לתת מעשר רק משבעת שקי הכסף שנגזלו ממנו,

אבל לא חשב לתת מעשר מהשק השמיני,

כי בשק הזה לא נגעו השודדים לרעה כלל.

נגד זה תענוג הבאי הצדקה, הטעות.

אתה חייב לתת מעשר גם מהשק השמיני,

כי על ידי השק השמיני נעשה לך עיקר הנס.

אם לא היה לך את השק השמיני, איך היית משלם לאיקרים שיצאו איתך ויביאו איתך ויביאו את השבע?

אז זאת אומרת,

אתה צריך לתת

מעשר מכל השמונה,

כך הדבר גם בפח השמן שמצאו אותו בבית-המקדש.

אלמלא הנס הזה שהיוונים

לא הבחינו בפח השמן הזה שנותר,

לא היה בכלל שמן שיחול עליו הנס

ויעיר שמונה ימים במקום יום אחד.

אז לזכר הנס הראשון

שגרם לנסים האחרים, דהיינו שלא הבחינו בפח השמן,

וזה גרם לנסים האחרים,

מדליקים שמונה ימים.

כך מתורצת הקושייה

של הבית יוסף.

ועכשיו נלמד קצת בנושא המידות והמחילות.

מעשה בבעל בית אחד שפגע בכבודו של רבי ישראל מסלנט,

שהוא היה ידוע, רבי ישראל,

כבעל מזג טוב, נוח לבריות,

במידה שאין לשער.

אבל בעל הבית הזה פגע בו.

כעבור זמן נקף ליבו

על פזיזותו היתרה והשכים לפתחו של רבי ישראל

כדי לבקש ממנו סליחה ומחילה.

רבי ישראל קיבל את האיש כדרכו

בסבר פנים יפות

והודיע לו בתקיעת כף

שהוא מוחל לו מחילה גמורה על הפגיעה בו,

שבוודאי הייתה ללא כוונה רעה.

ובעוד האיש תוהה

על גילויי החיבה שמגלה כלפיו הרב,

הוסיף רבי ישראל ואמר לאותו האיש,

האם אתה זקוק לגמילות חסדים?

אולי אתה צריך איזו עזרה חומרית כלשהי?

תאמר לי ואני אעזור לך כל שאוכל בעזרת השם.

התחיל האיש לגמגם בבושת פנים.

רבי,

לא די בכך שפגעתי בכבודך שלא כדין

ועכשיו זכיתי למחילה על כל מעשיי.

אתה מבקש עוד להיטיב עמי ובני משפחתי?

רבי ישראל השיב לאורח בנועם לשון ואמר לא כך.

שמע בני,

חכמים זיכרונם דרכה, מסכת קידושין נט,

אמרו מעשה,

מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה.

ומחשבה אינה מוציאה

לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה.

יוצא מכאן,

אם רוצה אדם לעקור מליבו את המחשבה הרעה

ואת ההקפדה והתרעומת שיש לו לזולת,

עליו לעשות למענו מעשה טוב,

כי רק מעשה מוציא מידי מחשבה,

אבל מחשבה לא מוציאה מידי מעשה.

והוסיף רבי ישראל,

לדברי החכמים, זיכרונם לברכה,

במדרש.

שמעון היה ראש וראשון בהסתה של האחים נגד יוסף הצדיק.

הוא קרא לאחים לכו ונהרגהו ונשליחהו באחד הבורות.

והוא זה שהשליך את יוסף לבור,

שהיה מלא נחשים ועקרבים.

משום כך,

כשביקש יוסף לעקור מליבו את השנאה

שרחש כלפי שמעון,

לא הסתפק בהשמעת דברי פיוס

וריצוי באוזניו,

אלא עשה מעשה,

כמו שכתוב, ויקח מאיתם את שמעון

ויאסור אותו לעיניהם.

אמרו חכמים,

רק לעיניהם אסר יוסף את שמעון.

אבל כשיצאו האחים חזרה הביתה,

הוציא יוסף את שמעון מהמאסר,

והיה מאכיל אותו, משקה אותו,

רוחץ אותו, סך את גופו בשמן לאות חיבה ופינוק.

למה עשה כל זאת?

לעקור מתוכו שארית הטינה שרחש כלפי שמעון.

שפגע בו בשעתו ממש.

מכאן לומדים.

אם מבקש אדם להגיע למחילה גמורה למי שפגע בו,

לא די לעשות זאת במחשבה ובדיבור,

אלא צריך גם לתת לו ציצית, אה, גם מעשה.

כמו שהיה אתמול,

הגיע בן אדם שאמר שהוא פגע בי שנים,

יצא נגדי,

דיבר נגדי והוא מבקש מחילה.

היום הוא מבין, הוא עושה הפוך וכו' וכו'.

אז מחלתי לו

והוא ביקש ציצית.

נו, אתה כבר מגזים, גם מחילה, גם ציצית.

קיבל ציצית בשמחה ובירך שאחיינו והכול,

ובסוף הוא עוד חיכה לי ליד האוטו.

אמר לי, אמרו לי, לשאול אותך אם אתה מוחן לי ממש?

אמרתי לו, בוודאי, מוחן לך ממש,

מחילה גמורה והכול בסדר.

רבי חנניהו ברגשי אומר,

נושא הקודש וכו' זה קודש רואה.

להפיקו חרבו לו עם תורו ומשוות.

שנה אמור אדנו עובס למחן סדגו יגדיל תורו ויעדירו.