בבקשה לא לצער את הבורא | הרב אמנון יצחק שליט"א

ט' שבט תשע"ה - פרשת בשלח - בבקשה לא לצער את הבורא

"ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה". אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה", באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר הקב"ה, מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? גמרא במגילה י'.

הקב"ה לא הסכים שהמלאכים יאמרו שירה על טביעתם של המצרים בים, מדוע? כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. נעלים ונשגבים הם דרכי שמים ורחוקה הנהגת הקב"ה מדרכי בני אדם, עד שכמעט ואין יכולת להבין ולידע דרכי שמים.

דרכי אנוש בשעת רחמים רחמים, אבל בעידנא דריתחא אין רחמים, בזמן אהבה – אהבה, ובעת שנאה – שנאה, ואילו הנהגת ה' יתברך אפילו בעת הכעס והעונש יש רחמים. "חנון ורחום ה' ארך אפים וגדול חסד", אפילו בשעת חרון אף וכעס מאריך אף ורב חסד, היינו דאיתא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, חסד הקב"ה הוא תמידי ונצחי, ואף בעת העונש והדין מלאים חסדיו של ה' יתברך לאין שיעור. ז"א בני אנוש לא יכולים לערבב שמחה ועצב, דין וחסד, לא יכולים, בשעת כעס – כעס, שעת רחמים – רחמים, וכן הלאה. אבל הקב"ה אפילו בשעת חרון וכעס גדול מאד, שולטת מידת הרחמים בכל תוקפה, איך זה מתמזג, איך זה מתחבר.

הסבא מקלם זללה"ה מתעורר מהא דאיתא בחז"ל, שבעת קריעת ים סוף ביקשו המלכים לומר לפניו שירה, אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם ומרים שירה? ראו מלאכי השרת את חסדי ה' יתברך וגודל נפלאותיו בקריעת ים סוף וביקשו לומר שירה לבורא, ומנע אותם הקב"ה מכך, כי בשעה שמעשי ידיו טובעים בים ונידונים למיתה, אין זו שעת שירה. כל כך רבה טובת הקב"ה וכעין אבילות לפניו, ולא יתכן לומר שירה בשעה זו. בודאי לא המלאכים שהם לא נוגעים לעצם המיתה של המצרים, מילא ישראל שהם ניצולים יכולים לומר שירה, אבל אתם מה לכם לומר שירה.

בעסקנו בפרשיות אלו של יציאת מצרים נראה לכאורה להתבונן בדרכי ה' יתברך ובהנהגתו עם המצרים כאילו הוא משחק בהם, שהרי עוד לפני תחילת המכות אמר הקב"ה למשה, "ואני אקשה את לב פרעה ונתתי את ידי במצרים", נמצא שגלוי היה לפני ה' יתברך שלא ישלח פרעה את ישראל, ורק ביד חזקה יגרש אותם מארצו, אבל אנחנו רואים בהנהגת ה' יתברך עמו במשך כל ימי המכת שזה היה שנים עשר חודש, שנה תמימה, הנהגה באופן אחר, התרה הקב"ה בפרעה והזהירו כאילו בידו להוציאם ממצרים, איתא במדרש, י"ט י"ב, אמר רבי נחמיה, כ"ד ימים היה מתרה בהם, ושבעה ימים היתה המכה, אז שלשה שבועות היתה התראה, ושבעה ימים נמשכה כל מכה ומכה. וחד אמר שבעה ימים היה מתרה בהם ועשרים וארבעה ימים היתה המכה, אמר הקב"ה למשה, מכה זו שאני שולח יותר קשה היא מהראשונות, לך והזהר אותו שישלח את עמי, כל כך רבה וגדולה מידת טובו של הקב"ה, אפילו שהוא יודע שהוא לא ישלח את ישראל, מכל מקום עומד ומתרה בו כאילו יכול לשלח את ישראל. כי אין מידת הרחמים נוגעת במידת העונש כלל, ואף בעת העונש מלאים רחמיו של הקב"ה. מידותיו של הקב"ה הם ללא גבול ותכלית, ולכן אין סתירה בין מידה אחת לחברתה, וסיבת רחמי ה' יתברך על אומות העולם, כיון שגם הרשעים עשויים בצלם אלהים, וחביב אדם שנברא בצלם, ואפילו שאיננו יודעים ומבינים איך יתכן שיגעו שתי מידות אלו יחד, גם דין וגם רחמים, מכל מקום כך היא הנהגת הקב"ה וכח מידותיו, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם.

וביותר יש להעיר, שאף העונש עצמו למרות חומרתו ניתן מתוך רחמים. על אף החרון אף שניתן במכות, נתן אותן הקב"ה במידת רחמיו, כמו שרואים במכת צפרדעים, כתוב "ובך ובעמך יעלו הצפרדעים", ואיתא בחז"ל בסנהדרין פ"ה, מלמד שהיו הצפרדעים נכנסים בבני מעיהם ומקרקרים, ועיין באבן עזרא שכתב שאותם הצפרדעים היומן דג היוצא מן המים וחוטף בני אדם. וקשה איך נשארו בחיים, אם זה כזה שיכול לבוא ולחטוף למה הוא מתכוון אנחנו לא יודעים בדיוק, זה לא מן הצפרדעים הקטנים שאנחנו מכירים כנראה לפי מה שמתאר האבן עזרא, אלא זה דג היוצא מן הים וחוטף בני אדם, אז קשה איך נשארו בחיים? איך נכנסו למעיים נצטרך לומר שזה מהקטנים שבהם, אלא כך הדבר שאף העונש ניתן מתוך הטבה והמכה היתה מדודה ושקולה להענישם ולייסרם אבל להותירם בחיים. ולא רק בצפרדעים אלא אף בשר המכות, כי אחרת ממכה אחת כבר היו יכולים למות כולם. והמתבונן בזה יראה ניסים גלויים שנעשו להם בזה שנשארו בחיים, ואף על גב שלאחר כל מכה ומכה וכל ההתראות עדיין לא שמעו בקול ה' יתברך, ועל זה ודאי שמגיע להם עונש חמור יותר, אך אלה הם מידותיו של הקב"ה לאין תכלית, וכיון שמצד אחר יש כאן הטבה לכן הזהירם הקב"ה.

וידעו מצרים כי אני ה', הרי כי כל תכלית קריעת ים סוף היתה למטרה להכיר שאני ה', שהמצרים יכירו שאני ה', מה שווה להביא את המצרים עד לים, לטבע אותם, לדאוג שישארו בחיים, לא ימותו עד שיכירו שה' עשה להם זאת. וידעו מצרים כי אני ה', במה? בטיבוע שלהם, כל התכלית של קריעת ים סוף למטרה זו שהגיעו מצרים להכרה שאני ה'.

ואף כי רשעים גמורים הם, מכל מקום הוצרך כל קריעת ים סוף שינוי הבריאה ממש, רק שיגיעו המצרים להכרה כי אני ה'. ואפילו שההכרה הזאת תהיה בשעה האחרונה בחייהם, מכל מקום כל כך חשובה הכרה זו בעיניה הקב"ה שישתדל לעשותה, כל זה מכח הטבתו של הקב"ה לאין שיעור. ואפילו רשעים גמורים ובעת תוקף מידת הדין, מכל מקום לא כלו רחמיו ומשתדל להיטיבם באחריתם. כשהם מתים עם ההכרה שיש אלקים חיים, העונש שיהיה להם אח"כ כבר יהיה שונה בתכלית ממה שימותו בלי להכיר את הבורא יתברך.

לו היו יסודות אלה ברורים לנו, אז ודאי שהיינו משתנים הרבה מאורחות חיינו.

הנה עכשיו נגיע אלינו:

בשעה שאדם רואה שבמעשה ידיו מצליחים, וכל פגע ומחלה אינם פוגעים בו, מה מדמה בנפשו: כי כשר והגון הוא, ומעשיו ראויים לפני המקום ברוך הוא, שהרי הוא רואה ממש סיעתא דשמיא בכל מעשה ידיו, ואפילו בשעת הכעס לא כלו רחמיו, ואף לרשעים ולחטאים חנון ורחום השם.

אז אדם כזה שוב לא יבטח במעשיו, אם הוא ידע שזה רק מגודל רחמי השם יתברך, וחסדיו, ולא בגלל שמגיע לו! ואפילו בשעת כעס לא כלו רחמיו, ואף לרשעים וחטאים חנון ורחום השם.

אם אדם ידע זאת שזה לא מסיבת שהוא כשר והגון, אלא מסיבת רחמיו יתברך, אז הוא כבר לא יבטח במעשיו, ויחשוש יתכן שהוא רשע גדול בעיני השם, והקב"ה אינו מונע חסדיו מאיתו למרות חטאיו, ומשלם לו גם שכרו בעולם הזה.

{אדרבא: הרשעים הטיפשים נותנים לעצמם ראיה: הנה אני עושה מה שאני רוצה ולא קורה לי כלום, ואומר: מה אתה מבלבל את המוח}.

עכשיו לך תסביר לו שהוא אוכל את בשרו בחייו, ואפילו אם זה לא כך השם מרחם על רשעים גדולים, ועד שהקב"ה יוצא עליו ביציאה כמו שצריך, אז זה אחרי התראות, שהרי פרעה אפילו אחרי מכה ועוד מכה שהרי כבר לא היה צריך להתרות בו, השם ידע שהוא לא ישמע וממלא יכול לדלג על ההתראה, לא! התראה אחר התראה עד עשרים וארבע יום התראות, לפני כל מכה ועוד עשרים וארבע וכ"ו וכל זה נובע מרחמי השם יתברך, תקבל עונש אבל, רחמים לא פסקו!

כלומר: זו אינה ראיה שאתה כשר והגון, אפשר שאתה רשע גדול, ורק רחמי השם יתברך, הם - הם שמאפשרים שלא תסבול כרגע ואולי אפילו תצליח.

יש להוסיף ולהבחין בזה עוד, ומה רשעי אומות העולם ובשעת העונש והכעס, מכל מקום רבה כל כך הטבת הקב"ה עליהם, וזה רק מחמת מעלתם שנבראו בצלם אלוקים, וסיבה זו גרידא מביאה לרחמים וחסדים גדולים לאין סוף.

אז על אחת כמה וכמה כלל ישראל שמעלתם גדולה משל הגויים, שהרי הם חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, וידועה אהבת האב לבניו, שהיא עדיפה את אהבת האדם את עצמו, אז השם ודאי אוהב את ישראל: "בני בכורי ישראל".

ומעתה נתבונן כמה רבים רחמי השם יתברך וחסדיו על ישראל, יש עוד להוסיף ולהתעורר, כמה גדול צערו של הקב"ה בשעה שעם ישראל או פרטי ישראל שרויין  בחטא, כי רצון השם יתברך: הוא להיטיב לבניו ישראל.

ומובא בחכמים זכרונם לברכה במסכת סנהדרין מו': בשעה שאדם מישראל שרוי בצער שכינה מה אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי".

כלומר קשה לקב"ה, רק אומרים זה בלשון מכובד,"קלני: קל אני- ההבנה כבד אני, קשה עלי.

"קלני מראשי קלני מזרועי" השכינה בצער! אז מה בצער גופני של ישראל אם יש להם צער, גדול צער ראש להקב"ה, שכאילו הוא מרגיש באותו הצער, על אחת כמה וכמה החטא שהוא צער נפשי, כמה רב צערו של הקב"ה! ובפרט שהשם יתברך מכיר ויודע: כמה חמור העונש עבור כל עברה ועברה, ומה מחכה לאותו יהודי, ואם כן בודאי רב צערו של הקב"ה על חטאת ישראל.

ולא עוד: הוא יודע מה הוא רצה להטיב להם, והם שוללים ממנו את האפשרות להטיב, ומחייבים אותו להעניש! הוא יודע מה גודל העונש.

{אמא לפעמים מכה את הילד ואחר כך הולכת לפינה ובוכה, כי זה היה למטרת חינוך, כי היא יודעת בלי זה אוי ואווי, אבל היא מעדיפה לתת לו ולהעניק לו, אך מה לעשות שהוא סורח בדרכי בני האדם, אז בלית ברירה היא עושה מה שהיא מבינה שמתחייב כדי למנוע אותו ממעשיו הרעים, אבל היא מתוך ליבה מצטערת עצר רב ואפילו בוכה על זה לא בפניו, אבל בוכה}.

ולכן אם אמא בשר ודם אשר רחמיה מוגבלים, רחמי הקב"ה שהם אין סופיים, ולכן מפה אנו צריכים להבין: כמה אנחנו מצערים את אותו כשאנחנו עושים חטא ולו הקל ביותר, כי במקום לתת לבן- אדם את האושר והעושר, והכבוד והבריאות, והנחת והשלווה, שהשם רוצה לתת! הוא מחייב את הקב"ה להתנהג איתו אחרת! וזה בצער גוף ומה בצער הנפש?.

ההערה הזו חייבת לעורר אותנו שנמנע מלעשות חטאים, כי אם נשים לב לדבר, ונדע מה רב צערו של השם יתברך בעת החטאת ישראל. ולא עוד אלא:

שהרמ"ק רבי משה קורדובירו זכר צדיק לברכה בספר ותמר דבורה בפרושו על שלוש עשרה מידות של שלוש עשרה רחמים אומר: שכשאדם חוטא הוא מחייב את הקב"ה רחמנא לצלן, לנקות את הצואה של החטא,

כמו אמא שבנה לילך בפלטרין של מלך והיא צריכה עכשיו להתכופף ולנקות הכול ולבשם את המקום שיהיה ריח טוב, "אם רחץ השם את צואת בנות ציון" זה מה שאנחנו מחייבים את הקב"ה במעשנו רחמנא לצלן.

אז אם אדם יתבונן בדבר הזה ידע מה צערו יתברך בעת חטאת ישראל, ישתדל ביתר שאת להימנע מחטא- בכדי שלא יגיע למצב של גרימת צער להשם יתברך.

ורואים שאפילו בעת חטאת המצרים ועונשם, הקב"ה היה כביכול שרוי בצער, עד שמנע את המלאכים מלומר שירה לפניו.

זה על המצרים הרשעים הרוצחים הארורים, על אחת כמה וכמה צערו של הקב"ה בצערן של ישראל, "עימו אנוכי בצרה!".

כן יש להתבונן אבל לאידך גיסא: מה רבה שמחתו של הקב"ה, בשעה שכלל ישראל שרויים: בתשובה ובמעשים טובים.

 אה! איזה שמחה תורה היתה אתמול לאלה ששמחים בתורה,

כמה שמחה היתה לפני הקב"ה כשרואה את בניו רוקדים סביב התורה הקדושה ושמחים בה.

 שהרי מרוב מידת חסדו, רוצה הקב"ה בטובתן של ישראל, ושואף בתקנתם הרוחנית, ועל ידי עשיית הטוב יכול להטיב להם, זה מה שכתוב: ישמח השם במעשיו", שהקב"ה שמח במעשיו, בשעה שעושים את רצונו, שעל ידי זה הוא יכול להטיב להם, ובפרט שהקב"ה יודע ומכיר מה רב השכר הצפוי לישראל בעשותם את המצוות, ואם כן ככל שרב הוא השכר כך רבה שמחתו! שיזכו ישראל בשכר זה.

כשיהודים שרויים בשמחת אמת, זה הזמן לברך:

אתמול הגיע לכאן משה מתל אביב במיוחד, ביתו התינוקת נפצעה בתאונת דרכים והיא נמצאת בטיפול נמרץ מספר ימים, נו! אם תינוקת מגיעה לטיפול נמרץ עקב תאונה אז המצב לא כל כך קל.

הוא תרם אות לספר תורה וביקש ברכה, וברכנו אותו, {אפשר לשמוע את הברכה בשידור ישיר וחוזר}.

ובאותה שעה בדיוק! הוציאה את הבת מטיפול נמרץ.

למה? כי כשאתה שרוי בשמחה בשמחת אמת אתה שמח בתורה, השם שמח גם, הוא רוצה להעניק, הוא רוצה לתת, הוא רוצה שיאמינו בתורה הקדושה, ולכן הוא מזכה את עם ישראל שיראו בחוש! מה פועלת שמחת התורה.

הדברים האלו חייבים להגביר בנפשנו את השאיפה והרצון לעשות את רצונו של המקום, כי על ידי קיום המצוות מגבירים אנו את חדוות הקב"ה.

נו! מה יותר משמח את האדם מלשמח את הבורא!

אם אתה גורם שמחה לבורא היש לך שמחה גדולה מזו?

ולעומת זאת כמה גדול צערו של הקב"ה כשאתה לא נותן לו לשמוח!

ובמקום שהוא יטיב לך וישמע בקולך ויעשה רצונך, אתה מחייב אותו להעניש אותך.

זה צריך להגביר בנפשנו את השאיפה, והרצון לעשות את רצונו של המקום, כי על ידי קיום המצוות מגבירים אנו חדוות הקב"ה.

מעתה ברור כמה רב עזר השם וסיעתא דשמיא, יש לאדם השואף באמת ובתמים לקיים מצוות ולעשות את רצון הקב"ה, שכביכול עשיית המצוות הוא העסק של הקב"ה, שהרי השם שואף לטובתן של ישראל. ומה עוד מי ששואף להיות שותף!! של הקב"ה בכל מעשיו! ומה פשוט הוא עכשיו להבין: שודאי שהקב"ה יעזרהו! שיוכל למלא את כל משאלותיו, שאיפותיו, ורצונותיו, עד שיזכה להיות: גברא דמריה סייעיה תמיד אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.