כל המתיהר וכל הכועס, מה דינו? | הרב אמנון יצחק

אמר רב יהודה אמר רב: "כל המתיהר (מתיהר זה לשון גאוה, יהירות) אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו".

"אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו", ממי לומדים? מהלל. הלל הזקן. לעולם יהיה אדם ענותן כהלל. דאמר מר, התחיל מקנטרן בדברים והוא הגיע לבני בתרה, הם לא ידעו דין, ובדיוק הוא עלה מבבל לארץ ישראל, אז מן השמים זימנו את זה כמובן, ואז הוא אמר להם את הדין, ואז העמידו אותו נשיא עליהם וראש ש ישיבה וכו'.

אז התחיל מקנטרן בדברים, מה זה מקנטרן בדברים? הוא אמר להם: "אם לא הייתם עצלים שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, אז לא הייתי נשיא עליכם". שומעים פה יהירות. הוא לא התכוון, יש אומרים שהוא התכוון לומר שהוא לא ראוי להיות נשיא, אבל למה הוא נשיא, בגלל שהם היו עצלים ולא שימשו את שני גדולי הדור שהיו פה בארץ ישראל, שמעיה ואבטליון שהיו פה. אז לכן הוא אמר את זה בלשון שנשמע יהירות. ובסוף כאמר להוא הלכה זו שמעתי ושכחתי".

מה זה גרם לו? שבאותה העת שאלו אותו הלכה בענייני סכין אם אפשר לטלטל אותו בשבת, והוא אמר להם: "שמעתי הלכה ושכחתי". על המקום! זהו. אז כתוב: "אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת". זה לומדים מהלל.

"אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", ממי לומדים? מדבורה. דבורה הנביאה. מה היא אמרה? "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל". אז היא מדברת על עצמה, משבחת את עצמה ואומרת ולא מזכירה את ברק בן אבינועם שיצא למלחמה איתה וזה כלום. מיד מה כתוב? "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר".

מה פירוש?" עורי עורי דבורה"- נסתלקה ממנה רוח הקודש, הנבואה וצריך קודם כל "עורי עורי דבורה" מבחינת רוח הקודש, ואז "עורי עורי דברי שיר". אם לא היה מספיק להגיד רק "עורי עורי דברי שיר". אלא "עורי עורי" אחד זה בשביל הנבואה, שתחזור, ודבר שני: "דברי שיר". ואז היא הזכירה מיד אחרי זה: "עורי עורי דברי, עורי עורי דברי שיר, קום ברק ושבה שביך בן אבינועם" וכן הלאה. אז היא הזכירה אותו כבר. הבינה על מה הסתלק ממנה.

ריש לכיד אמר: "כל אדם שכועס אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". אז קודם יהיר, ועכשיו מדברים על כועס. "אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו, ממי לומדים? ממשה רבנו. שכתוב: "ויקצוף משה על פקודי החיל".

ואז מה קרה? "ויאמר אליעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' את משה". מכלל דמשה אעלה מיני. שכח משה רבנו את הדין, שה' ציוה אותו. ומי מזכיר לו? אליעזר הכהן. ואומר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' את משה". למה אתה צריך להגיד מה ה' אמר למשה? שמשה יגיד. מה אתה מורה הלכה בפני רבו? שכח, מכלל דאעלה מיני. רואים שהוא קצץ, כל הכועס חוכמתו מסתלקת ממנו. גם נבואתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ממי לומדים? מאלישע הנביא. דכתיב: "לולי פני יהושפט מלך יהודה", הוא כעס על יהורם, אמר לו :"לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא, אם אביט אליך ואם אראך". מה קרה מיד? הנבואה הסתלקה ממנו. מה הוא ביקש? "ועתה קחו לי מנגן והיה כמנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". חזרה אליו הנבואה בזכות המנגן. כי הוא כעס הסתלקה ממנו. הביאו מנגן, וע"י השחמה חזרה אליו הנבואה. רואים שמי שכועס אפילו הוא נביא, נבואה מסתלקת ממנו.

אמר רבי מני בר פטיש: "כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים, מורידין אותו". ממי לומדים? מאהליאב. מי זה אהליאב? אחיו הבכור של דוד המלך. שנאמר: "ויחר אף אהליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת". ככה הוא מדבר אליו, ואומר לו דברים בוטים כאלה כמדקרות.

וכי אזל שמואל למשיחנו, שמואל נשלח למשוח אחד מהבנים של ישי להיות מלך, ואז כשהוא עובר את כל הבנים, מביא לפניו את הבנים, בכולם הוא אומר: "לא בזה בחר ה'". זאת אומרת, מעולם הוא לא בחר בזה. לא בזה בחר, לא בזה בחר. לא הרגע, בכלל לא בחר!

אבל באהליאב מה כתוב? "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיו", מכלל דהבא רחימא עד דעידנא. זאת אומרת, עד עכשיו הוא היה אהוב לפני ה' והיה ראוי להיות, היה ראוי להיות הוא המל המשיח. אהליאב. בגל שהיה רגזן, כועס, כעסן, זה היה אופי והמידה שלו, לכן הוא לא זכה.

מה ההבדל? למה הוא הפסיד הכל? למה משה לא? לא אלישע לא? למה הוא כן? כי הוא עוד לא היה. הם כבר היו. זכו עלו לגדולה, אז לא מפסיקים, רק לאותה שעה מסלקים מהם את החוכמה ואת הנבואה. הוא שעוד לא היה בכלל, אז אפילו אם נפסק לבן אדם גדולה מן השמים, בגלל כעסנות, רגזנות ששורה זה גאוה, אז מורידין אותו.

ויש פה דבר מדהים שמובא כאן בספר "ארץ צבי", הוא אומר דבר מדהים! "בארץ הצבי", מי חיבר אותו? הרב צבי פרומר. הוא היה מרבני פולין וחסידות סוכטשוב, הוא, ה' ינקום דמו, היה בגטו וארשה ולקחו אותו וה' ירחם. והוא כתב בבאר שמכאן בקור לדברי בעל  חובת הלבבות. מה אומר בעל חובת הלבבות? שהמדבר לשון הרע על חברו, נוטל חברו כל מצוותיו וזכיותיו, וכן עוונותיו שלו עוברים לחברו המספר. שהרי אהליאב ציער את דוד והלבין פניו בפניו, שהרי אפיל בפניו נחשב הדבר ללשון הרע. ולכן נלקחו מאהליאב המעשים הטובים גרמו לו להיות ראוי למלוכה ונמסרו לדוד! הוא היה צריך להיות מלך המשיח! מלך המשוח ע"י שמואל הנביא. הוא הפסיד את כל זה בשביל לשון הרע פעם אחת שאמר בפניו. אתם שומעים מה זה? זה המקור לרבנו בחיה. הבנתם? דבר מדהים!

ומה שהובא בגמרא שסיבת עונשו הייתה משום כעס. ביאור הדבר שמוכיח את חברו ומכון למצוות תוכחה, דהיינו, שלא מלבין פניו, מצות הוכחה. וכפי שנאמר: "ולא תשא עליו חטא", ודאי שאין עליו עונש, אלא מצוה. אבל מי שפורץ את הגבול וכועס ומלבין את פניו, נכנס הדבר לגדר לשון הרע בפניו. כוונת הגמרא כיון שכעס ממלא היה בדבר משום לשון הרע, אז נמסרו מעשיו הטובים והמלכות לדוד. הפסיד את הכל. כמו ראובן שהפסיד. "פחז כמים עלתותא 10:47 הפחיזות והבהילות והמהירות, שלא היה בשיקול דעת, שגרם לבלול יצועי אביו, הפסיד את המלוכה, את הבכורה, את המלכות. הכל הספיד. אתם רואים, פעם אחת אשפר להפסיד הכל. לא יאומן כי יספור!

אז פה כתוב גם שזה מובא בשער הכניעה בפרק ט' ברבנו בחיה, וכן מובא גם ב"ארוחות צדיקים" בשער הענוה, שמי שמדבר לשון הרע על חברו מפסיד את זכויותיו, מצוותיו אצלו ולוקח את כעונותיו, וכן כתב גם במגיד משרים הבית יוסף, שכן אמת ובשמים נוהגים כן.

בספר "דבש לפי" לחידה באות ז', הביא בשם הרמ"א בכתיבת יד, שהמזלזל את חברו והוא שותק נגדו, לוקח כל מצוותיו. אמרתי לכם שאני עשיר, לא האמנתם לי. הנה כתוב במפורש, כל הדברים כתובים כאן. אז זה מובא בעין יעקב, בפסחים סו'.

עכשיו, כתוב: "וירעו העם את ה'". הגמרא אומרת בבא קמא מא, עמוד ב': אמרו ששמעון העמסוני היה דורש כל "איתן" שבתורה, מה באו לרבות, כל "את" וגם "לרבות". איתן וגם מיאנ 12:43 לרבות. אז הוא דרש את כולן. מה באו לרבות. כיוון שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" פרש. מה הוא יגיד? אפשר להגיד עוד מישהו? זהו! נתקע פה וגמרנו. אמר כשם שיש שכר על הדרישה יש שכר על הפרישה. ופרש. הכלל הזה לא הולך על כל התורה, אז הוא פרש.

 המהרש"א מבאר שבעצם הציווי של יראת ה' כלול ציווי  שלא לירא דבר זולתו. שאומרים "את ה' אלוקיך תירא", אז את ה' אלוקיך תירא, זה דוקא את ה' אלוקיך ולא דבר אחד. כמו דברי "חובת הלבבות, שהוא מביא בשער "אהבת ה'" בפרק ו' שסיפר אחד החסידים על אחד היראים, שמצא אותו ישן במדבר. שאל אתו: "האינך ירא מן האריה?. ענהו: "אני בוש מהאלוקים שיראני ירא מזולתו". זה בושה בשבילי, אם ה' יראה שאני מפחד ממישהו אחר" אז ודאי שאני ישב במדבר.

אמרו לו תלמידו של רבי שמעון העמסוני: "כל 'איתן' שדרשת מה תהא עליהן?". אמר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך קיבלתי שכר על הפרישה". צריך לדעת גם מתי לפרוש. ניסת, לא הלך, חנג'ורי. קהילות פז.

עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים". רבי עקביא דוקא שהיה מזלזל בחכמים ואומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכהו נשיכת חמור הוא הוא שבא ואמר לרבות תלמידי חכמים.

והמהרש"א מפרש: שרבי עקיבא חידש שמורת תלמידי חכמים עצמו זה מורא שמים. הרי אמרנו שבכלל "את ה' אלוקיך תירא" זה אותו תירא ולא דבר זולתו. אז איך יכול לרבות משהו? לרבות מי? אין לרבות מי, כי זה רק אותו! אותו ולא זולתו! אבל מה בא רבי עקיבא וחידש? הוא חידש שמורא תלמידי חכמים זה עצמו מורה שמים.

עומק העניין הוא כך: כל חכם באחת מהחוכמות, הוא וחוכמתו הם שני דברים. רופא הוא אדם שבקיא בחוכמת הרפואה. אבל הוא והרפואה זה לא אחד. הוא אדם והוא בקיא ברפואה. מהנדס הוא אדם שבקיא בחוכמת ההנדסה. אבל תורה הופכת לעצם מעצמותו ולמהותו של הלומד. מדובר בתלמיד חכם אמיתי, כן. שהוא הולך להיות תורה! הוא בעצמו תורה! הוא ספר תורה מהלך. הוא עצמו התורה.

מה הראיה? יש ראיה? יש ראיה. אמרו במסכת חגיגה: תלמידי חכמים אין אש של גהנום שולטת בהם. קל וחומר מסלמנדרה. סלמנדרה זה בעל חיים דמוי עכבר שהוא נברא מן האש והוא חסין מן האש.

מה פירוש? שבע שנים תנור רותח שבעת אלפים מעלות ויוצאת אחרי שבע שנים בריה מתוכו שקוראים לה סלמנדרה, ואם אתה לוקח אותה ואתה הורג אותה, מוציא את הדם שלה ואת מושח את גופן בדם שלה, אתה יכול לעבור במו אש ולא יגע בך אש כלום. כמו שהיא נוצרה מן האש אין האש שולטת בה. אז המתמרח בדמה...

 זה הסיפור שעומדים על אותו איש שהוא מרח את עצמו בזה ועבר באש וכולם חשבו שהוא משהו מחונג'ר.

אז מה סלמנדרה שהיא תולדה של האש, מי ששח מדמה, אין האש שולטת בו. תלמידי חכמים שכל גופם אש, שנאמר: "הלא כה דברי כאש", על אחת כמה וכמה שאש גהנום לא תשלוט בהם.

עכשיו יש להתבונן: "כל דברי כאש" נאמר על מי? על התורה. ואם כן התלמיד חכם הוא בבחינת תולדת אש. כמו הסלמנדרה,ש היא תולדת האש. אז מה הוא שכל גופן אש? ומה הוא  שאומרים "ועל אח תכמה וכמה"? אלא, על כורחך שהתורה הופכת למהותו ועצמותו של החכם. עד כדי כך שאמרו בתענית ד': תלמיד חכם הכועס זה משום שהתורה כועסת בו. "האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא כמרתחא בי". התורה היא רותחת בו! זאת אומרת הוא והתורה זה עצם אחד, שנאמר "הלא כל דברי כאש".  מי שאין בו תורה הוא יכול לראות דברים שום דבר, הוא לא יתעל. "נו, מה יכלתי לעשות". נו, מה אכפת לי". אבל מישהו תורה אז הוא רותח שהוא רואה שעוברים על התורה. כי התורה מרתיחה אותו.ז ה מורה שהוא תלמיד חכם.

ומכיוון שקודשא בריך הוא ואורייתא חד, הקב"ה והתורה זה חד, הרי שמוראו מהחכם הוא מוראו מן התורה שבו. והתורה שבו זה מורא מהקב"ה. כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד אחד. אז אם אתה ירא מהבורא, אתה ירא מהתורה, אתה ירא מהתורה שהיא נמצאת בחכם. הוא והתורה זה חד, והוא וקודשא ברול זה חד, ממילא את ה' אלוקיך תירא, אתה ירא בדיוק את ה',ז ה בכלל הציווי הזה. "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים.

אז יש הבדל, אם הכעס הוא לשם שמים, הוא מותר ולא מסתלק ממנו חוכמה ולא כלום. אבל אם הכעס הוא לא לשם שמים לגמרי, ולא היה מקום לו, אז משתכחת החוכמה ומסתלקת הנבואה. זאת אומרת, למדנו פה עכשיו את הנושא הזה מתיהר וכועס מה מסתלק מהם ומה לא ובאיזה תנאים, ולמדנו דבר חשוב ביותר: עד כמה דברים מגיעים, שאפילו המלבין פני חברו בפני עצמו פעם אחת, יכול לאבד את המשיכות לגמרי. לא יאומן כי יספור. לא יאומן כי יספור!