הבעיה של האנשים: חוסר בטחון.

למה הדבר דומה? לאחד שמחכה לאוטובוס, מחכה לאוטובוס, האוטובוס מאחר. אתם רואים את האנשים שהם קצרי רוח בתחנת האוטובוס, יורדים מהמדרכה להסתכל אם הוא הגיע... נו, ואם ירדת מהמדרכה הוא יבוא יותר מהר? ואם תלך לפינה אז הוא יצא יותר מוקדם? יש כאלה אומרים 'אני מתקדם לתחנה הבאה בינתים'... מה זה? מה זה? שב רגוע, מתי שהוא יגיע -הוא יגיע, מה אתה קופץ? זה משנה את האוטובוס? האוטובוס מתרשם מזה? מענין אותו אם קפצת או לא קפצת? מתי שגזרו שהוא יגיע -הוא יגיע, אבל זה הבעיה של האנשים חסרי בטחון, קוצר רוח יש להם, הכל מזומן. כל מה שיש בעולם -מזומן לאדם בגזירת השם.

לכן אמרו חכמים 'הגזירה צוחקת מן ההשתדלות', הגזירה עומדת כביכול מן הצד רואה את האדם משתדל והיא צוחקת עליו! למה? כי הגזירה יודעת: כל זמן שאני לא אגיע, ההשתדלות לא תועיל! ואנשים רצים ומשתדלים ומשתדלים על מה? לריק! על מה? לריק! ואנחנו אומרים "שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" אז למה אתה יגע לריק?

פעם בא אחד ל'חפץ חיים' בוכה עשיר שירד מנכסיו ואמר לו כבוד הרב! אני עשיתי צדקות עשיתי חסדים יותר מכשיעור שגזרו חכמים זכרונם לברכה מה שהיה לי נתתי, אף פעם לא נמנעתי, עשיתי, פעלתי הכל, ועכשיו ירדתי מנכסי, ואני לא יכול יותר לעשות חסדים, לא יכול.

אמר לו ה'חפץ חיים' זכר צדיק וקדוש לברכה: תראה ניסו אותך בניסיון העושר ועמדת בו יפה מאוד, אבל עכשיו רוצים לנסות אותך בניסיון העוני, אני מקוה שתעמוד בו גם כן יפה מאוד.

את הניסיונות אתה לא בוחר, מן השמים בוחרים לך. ומה שבוחרים לך -זה מה שאתה צריך לעשות בכל מצב; "כוס ישועות אשא, ובשם השם אקרא", "צרה ויגון אמצא, ובשם השם אקרא".

בכל מקרה, "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"; גם השבט וגם המשענת המה ינחמוני, יש אלקים אחד, שהוא יודע בדיוק מה טוב לנו, ומה לא טוב לנו.

אנחנו צריכים לסמוך עליו ולבטוח בו ואז אשרינו ואשרי חלקנו בעולם הזה ולעולם הבא.

את הכוחות שלנו באמת, אנחנו צריכים להוציא על השתדלות בעבודת השם, שמה אין לסמוך בעבודת השם צריך כל הזמן להשתדל, ולהרבות חיילים לתורה, ולפעול פעולות נוראות ונשגבות כמה שאפשר, שמה לא לנוח.

אבל בעניני פרנסה, בעניני ממון, בעניני החומר, שמה לא צריך "ליגע לריק", שמה צריך לבטוח בהשם, ש"הוא זן ומפרנס לכל", כמו שדאג לנו הקב"ה כשהיינו בבטן האם שיהיה לנו מזון ולא יחסר לנו כלום כשיצאנו מרחם האם ככה הקב"ה דואג לנו גם אם נגיע עד מאה ועשרים שנה, הקב"ה דואג! לזה לא צריך לדאוג.

צריך לדאוג לדבר אחד: שאנחנו נעבוד את השם כפי שהוא רוצה, ואם נעשה רצונו -הוא ישלים את רצוננו. ויותר מכך! הוא יודע מה אנחנו צריכים ומה לא.

אבא עשיר צריך לשלוח את הילד שלו לעבודה? אם הילד עושה מה שאבא רוצה והוא ממלא את התפקידים היעודים שהאבא מטיל עליו הוא יאמר לו: אתה תעשה את שלי, אני יעשה בשבילך, לא תדאג'. אבל אם הילד לא עושה את רצון אביו, הוא יגיד לו 'לך תסתדר לבד'. אותו דבר כאן: יש לנו אבא עשיר אבינו שבשמים, עשיר מאוד! נכון? הוא אומר: 'תעשה את שלי כמו שאני ביקשתי אני אדאג לך הכל שתוכל לשבת ללמוד הכל אני אדאג לך הכל אני אדאג לך אבל תעשה מה שאני אמרתי'.

אבל אם הבנאדם לא סומך עליו, כבר בפתחנו בפתיחה "שכל המסיר בטחונו מהשם ותולהו בזולתו, הקב"ה מסיר השגחתו ממנו, ומניחו ביד מי שבטח עליו"!

כל מי שמסיר בטחונו מהשם, כל מי שמסיר בטחונו מהשם, ותולהו בזולתו, בזולת השם, לא סומך על הקב"ה 100% -הקב"ה מסיר השגחתו ממנו, ומניחו ביד מי שבטח עליו, עכשיו תסתדר עם זה שסמכת עליו, החלפת אותי באחד שזקוק לי גם, לך, בקשה, תהיה תלוי בו.

נו, מי כסיל לעשות דבר כזה? מי כסיל לעשות דבר כזה?

לכאורה, לא היה צריך להיות כסיל לעשות דבר כזה, אבל העולם מלא כסילים כאלה...