אדם צריך לצייר בנפשו ציור חי מעונשי הגיהנם!

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו לומדים פה יסוד עצום.

תשמעו,

כותב הרמב״ן,

זכר צדיק ברכה בשער הגמול,

שכל ייסורי איוב במשך כל ימי חיי האדם

אינם דומים לייסורי גיהינום אפילו על חטא קל אחד.

שמענו מריבותינו בשם הגריס,

זכר צדיק ברכה,

איך שאדם צריך לצייר לעצמו ציור חי מעונשי גיהינום.

איך אתה מצייר לעצמך כדי להתרשם ולהתפעל מהעונש של גיהינום שאתה עלול לעבור, אם חס ושלום תעשה חטא אחד.

ידמה לעצמו

אדם

שלוקחים לו אצבע קטנה אחת

לרגע אחד

ושמים אותה באש.

בהרצאות הייתי אומר,

אין בעיה, בוא מותק, אתה מוכן לפני כל הקהל, אני אדליק מצית ורגע אני אשרוף לך אצבע אחת כאן, זה הכול.

אתה מוכן?

כן, אני מוכן. היה אחד, עלה?

עשיתי, לא, זה ככה. מה, תעמוד?

תעמוד.

הוא לא יכול.

לך כאן, מצית, מה זה מצית?

כלום.

אומר רבנו רבי ישראל סלנטה,

דמיין לך שלוקחים לך אצבע אחת.

ושמים אותה באש.

כמה זמן?

רגע אחד.

כואב או לא כואב? כואב.

עכשיו, אם יגידו לך, טוב, עוד שני רגעים ואנחנו מוסיפים לך עוד שני רגעים.

אחר כך שלושה רגעים.

אחר כך עצישה.

אחר כך יוסיפו לו עוד אצבע.

אחר כך עוד אצבע.

אחר כך כף היד.

אחר כך לאט לאט

וגם השלישית.

ואחר כך את הרגליים.

ואחר כך את הבטן.

ואחר כך את הראש וכל הגוף.

ואחר כך זה כל הציור באש פשוטה.

של גס. של גס. לא של גס.

ואחר כך מכפילים אותה פי שתיים.

ואחר כך פי שלוש.

ואחר כך פי שישים.

ולא חצי שעה.

אלא שעה.

שבוע.

שנה.

שנתיים.

חמש.

עשר.

ומגבירים את החום.

מאה שנה.

מאתיים.

וככה ממשיכים.

אומר רבי ישראל סלנטר.

כך ציירו להם גדולי המוסר

בגודל לבבם לדעת מהם עונשי הגיהנום.

וכך הם התגדלו ביראת שמיים.

לראות השם באמת.

אבל כיוון שהלבבות שלנו כל כך נתקטנו,

אנחנו צריכים ציורים פשוטים כאלה.

אנחנו צריכים ציורים פשוטים כאלה.

תשמעו עכשיו משהו קצת יותר גבוה.

הבאנו דברי המהר״ל מפראג שעניין גיהנום הוא העדר.

גיהנום,

עניינו היעדר.

וציירנו

איך ירגיש אדם

ששמים אותו בבית הסוהר

בנפרד מכולם,

ואין לו שם שום דבר שיעניין אותו.

לא נותנים לו, לא עיתון,

ולא נותנים לו טלפון,

ולא נותנים לו שום דבר מצורכי האדם.

לא אנשים,

ולא כלים,

ולא עזרים,

לבד.

ובצינוק,

מטר על מטר.

לשכב הוא לא יכול.

רק לעמוד ולהישען מקיר לקיר.

בשקט.

לא שומע בחוץ כלום.

לא ציפורים.

לא דופקים. לא מפתחות.

לבד.

בן אדם לבד.

הבדידות

זה העונש הכי גדול והצער

שאי אפשר לתאר.

הבדידות.

אבל עדיין

הוא יכול לאכול קצת,

לישון קצת,

ולחשוב בדברים שמעניינים אותו.

עדיין יש לו ראש, הוא יכול לחשוב באיזה עניינים.

אבל זה כשהוא עוד פה בחיים.

כל זמן שהוא עוד עם שכלו, הוא יכול לחשוב.

אבל במותו,

במותו,

אני לא יעזוב פה את כל מה שהוא התעניין בו.

כל מה שהוא רץ ודאג והכול, ופה ושם.

וכמו שכאן,

הוא לא הכיל בקרבו שום ערך רוחני אמיתי,

כמו כן שם בעולם האמת, אין לו שום רכוש רוחני שהוא יוכל להתעניין בו.

זאת אומרת,

אם באת לשם

ולא למדת שום דבר,

אין לך אפילו על מה לחשוב.

נגיד בן אדם למד פעם איזה שיעור או משהו,

אז הוא יכול לחשוב באותו שיעור.

כמה שהוא זוכר, כמה שהוא מבין, יכול לחשוב ולפתח מזה.

אבל אחת שלא למד,

בלא שום דבר,

אז גם לא היה לו במה לחשוב.

בחומר אין לו מה לחשוב, כי אין.

מה שייך שם? רק רוח, רוחניות.

וזה נקרא ההיעדר הגמור להיות הוויה ללא כלום.

אתם רוצים לראות ציור שהוא קצת מתקרב לזה, כן?

מתקרב.

אדם שחס ושלום חולה אלצהיימר במצב

קשה ביותר.

בלי הכרה, לא מזהה אנשים, מדבר סתם, פולט מילים. אין קשר בין מה שהוא מדבר למה שהוא עושה, עושה את כל מה שהוא עושה בגופו,

בלי השגחה,

בלי כלום.

פה עוד לפחות מטפלים בו, סועדים איתו, משמיעים לו קולות, אולי הוא ישמע ברקע מוזיקה, אולי זה חודר, לא חודר. הוא מבין, לא מבין, אנחנו לא יודעים מה עובר אצלו וזה פה ושם.

כשמסתכלים על אדם כזה,

אנחנו מרחמים, רחמים גדולים, מסכן, אדם שהיה נורמלי, שהיה אדם במעמד, והיה פה ושם, ופתאום אתה רואה אותו ככה

מול העיניים דועך ונכבא, ולא שום דבר, ולא כלום, לא זה.

זה איום ונורא.

אז המרחמים הגדולים יגידו שעדיף לו מותו מחייו, כן? המרחמים הגדולים.

הם לא יודעים שיש חשבון שמיים שצריך להישאר עד רגע מסוים, ורק אחר כך.

אבל זה אנחנו מבינים, אם אנחנו רואים דבר כזה.

עכשיו תאר לך בן אדם כזה בעולם האמת,

מנותק לגמרי, אין לו כלום, אין לו סביבה אוהדת, אין לו עם מי לדבר,

אין לו עם מי לספר,

אפילו להגיד שכואב לו, אין לו כלום.

אתם יודעים מה זה עונש להיות בבדידות בעולם האמת?

פעם אמרתי לאנשים, בואו בואו איתי החוצה, הוצאתי אותם החוצה מהרצאה.

הם לא הבינו מה אני מדבר, מה זה, מה, מה יכול להיות מפחיד בגיהנום. אמרתי, שום דבר, בואו בואו איתי, יצאנו החוצה.

אתם תסתכלו, אתם רואים את השמיים, עכשיו חושך, חושך.

תאר לך, שמים אותך שם למעלה, בחלל, לבד.

זהו,

ומשאירים אותך שם, ואתה לא יכול לרדת ולא לעלות ולא לזוז שם, תשאר תקוע.

זהו, שלום, ביי, אנחנו יורדים.

אתה יודע מה זה לשאר בחושך שם?

ואם פתאום בא אליך מישהו,

ומתחילים קולות, מתחיל רדיפות, מתחילים...

מה אתה,

אתה בכלל יכול לצייר מה הולך להיות, אתה בכלל יכול לצייר מה הולך להיות, אתה בכלל יכול לצייר מה זה כף הקלע, אתה בכלל יכול לצייר מה זה גיהנום, אתה בכלל יכול לצייר מה זה, אתה לא מבין שום דבר.

פה אתה נמצא, אתה רואה אנשים, זה זורם.

לא יכול לצייר לעצמך אפילו, אין לך זמן, אתה עסוק, עסוק, עסוק. נכון שאתה עסוק? כן, עסוק. אז הוא לא יכול לצייר.

אין צער יותר גדול מן העדר, אומר המהרן מפראג,

בלי שום התעניינות, בלי שום שייכות לאיזה דבר שהוא. הרגשה איומה של היעדר בכל המובנים.

תראו, בן אדם עבר איזה חוויה,

ישר ומצלצל.

אתה יודע מה? מגיע לי מזל טוב, מגיע לי מזל טוב. הוא רוצה לחלוק את השמחה שיש לו עם אנשים.

אבל בן אדם, אם יקרה לו משהו,

נגיד אתה בירח לבד,

וזכית בפיס,

וקיבלת חמש מיליון,

נו, מה אתה עושה עם זה בירח?

ולמי תספר?

ואין פלאפונים?

ואין מי להודיע?

תשאל לבד.

נו, אז יש לך חמש מיליון.

שלחו לך שם שטרות.

אתה הולך לקנות משהו?

מייס לך?

אין לך כלום.

ראיתם איך נראה ירח? בטח ראיתם איך נראה ירח.

משעמם כזה.

תאר לך אם אתה, שמים אותך שם על איזה תל, ואומרים לך, שב פה.

ביי, אנחנו עוזרים עוד אלף שנה.