הלכות צניעות דנשים - ג - אורך השרוולים | הרב אמנון יצחק

בס"ד   הלכות צניעות דנשים- ג' - אורך השרוולים:

אישה היוצאת לרחוב כשזרועותיה מגולים נקראת עוברת על דת, החלק הנקרא זרוע כולל את כל החלק שנקרא המרפק עד לכף היד, ולכן חובה שיהיו השרוולים ארוכים ויכסו את הזרוע כולו, השרוולים עצמם יהיו רחבים ורפויים על הזרוע אולם בסופם בסמוך לכף היד יהיו צמודים וסגורים ולא פתוחים. המשנה במסכת כתובות עב' מבארת: שאישה מגלה זרועותיה ברשות הרבים בעלה מגרשה מבלי לתת את כתובתה, וכך נפסק בשולחן ערוך "אבן העזר" סימן קטו'. והנה ישנם כאלה הרוצים לטעון שהזרוע עליו מדברת הגמרא זהו החלק שמהכתף ועד המרפק ואילו הקנה שעד במרפק ועד כף היד איננו נקרא זרוע וממלא הוא מותר בגילוי. ואולם מכל המקומות שנזכר בגמרא זרוע ניתן לראות בבירור שהזרוע עליו מדברים חכמים זכרונם לברכה כולל את כל קנה היד עד כפות הידיים וכפי שנלמד כעת.

באותה משנה במסכת כתובות שהבאנו אשר ממנה למדנו על איסור גילוי זרועות, מובא איסור בשם תווה בשוק דהיינו: אישה יושבת וסורגת צמר ברשות הרבים, כתוצאה מאותה סריגה מתגלים זרועותיה, ולכן הדין הוא שהיא מפסידה את כתובתה. כמו כן במסכת פסחים דך נ': מבואר שתוויית צמר בשוק נחשבת למלאכה הגורמת ביזיון לאישה ולחוסר צניעות היות ומתגלים זרועותיה, זה מובא בתוספות שם. מגמרות אלו ניתן לראות בברור מוחלט שאין מדובר בחלק הזרוע העליון שמעל המרפק אלא לחלק שמתחתיו שמגיע עד כף היד, שכן החלק העליון אין לו שום שייכות לסריגת האישה ואין שום סיבה שהמלאכה תגרום למקום זה להתגלות, ואילו על נחלק התחתון של היד ישנה תביעה ישירה שיתגלה מחמת התווייה. ראיות נוספות לכך ניתן לראות בגמרא במסכת בבא בתרא נז' בבא קמא מח'.

ובשניהם מבואר שלצורך מלאכת הכביסה ולצורך לישת הבצק נצרכת האישה להרים את שרווליה ולגלות את זרועותיה המכוסות ולכן אסור לאנשים זרים לשהות שם בזמנים הללו, גם שם פשוט הדבר שאם היה נחשב החלק התחתון נחשב המקום המגולה ואין איסור בגילויו לא היתה שום בעיה שישהו שם אנשים זרים, שכן לתורך לישה ואפיה נשים לא מגלות את החלק שמעל המרפק, לא בשעת כביסה ולא בשעת לישת בצק ואין להם שום צורך בכך, אלא בודאי רואים בברור שהחלק שמגלות הנשים בביתם לצורך מלאכתן זה חלק התחתון של בין המרפק לכף היד, ואת החלק הזה אסור לאנשים זרים לראות מגולה. רק לגבי בעלה בתוך ביתה נחשב מקום זה כאחד ממקומות הגולים.

כמו כן בגמרא מסכת כתובות סה' ניתן גם לאות עד כמה מזיקה ומכשילה ראיית מקום זה עד כדי כך שגילוי זרועה של אשת אביי גרמה שם לדבר שאינו כשורה ודבר זה נגרם תוך כדי נתינת דוגמה מגודל זרועה לגודלם של כוסות יין, מעוין שם, מה שמלמד אותנו שכל הזרוע חייב להיות מכוסה כדת וכדין.

ובמדרש מבואר שכל נפילתה של דינה בת יעקב בידי שכם בן חמור נגרמה כתוצאה מגילוי זרועה של דינה לרגע קט,

זה מבואר במדרש רבא בראשית פרשה פ' אות ד'. גם בהלכות תפילין רואים בברור שכל אותו החלק שעליו כורכים את 7 הכריכות גם הוא נקרא זרוע, ולא רק החלק שבו מניחים את התפילין עצמן, לכן ברור להלכה שהמקלים לגילוי קנה היד אין להם על מה לסמוך על זה כלל,

ועוד יש לדעת שבזמן הגמרא היה אביזר ששמו עץ עדה תפקידו היה לצמצם ולהחזיק את קצהו של השרוול גם כדי שלא ימשך למעלה וגם שלא יהיה ניתן לראות לתוכו עקב היותו רחב על הזרוע, ולכן צריך להקפיד שלכן שהשרוול עצמו יהיה רפוי על הזרוע בכל אופן אצל כף היד הוא צריך להיות סגור ולא רחב.

אמרו חכמים זכרונם לברכה: שוק האישה ערוה ודין זה נפסק להלכה, בדין זה כלולים שתי הלכות: איסור יציאה מבלי לכסות את כל חלק הרגל הנקרא שוק, ושני איסור אזכרת שם שמים כנגד מקום זה כאשר איננו מכוסה וזאת גם בתוך ביתה.

רגל אדם בנוי משלושה חלקים: 1. כף הרגל שוכבת על הארץ, 2 . השוק עומד מעליו ומגיע עד לברך, 3. ומעל לברך הירך בלבד הכיסוי בבגד שמלה או חצאית נהגו בנות ישראל גם על לבישת גרביים, על הגרביים להיות אטומות ולא שקופות וכמו כן אסור שיהיה הגוון דומה לצבע גוף כלל, בכל המלבושים הצבע השחור הוא הצבע הצנוע ביותר.

בגמרא במסכת ברכות כד' נפסק להלכה שגם החלק הנקרא שוק נחשב לערבה ואסור לגלותו הן לעניין צניעות והן לעניין הזכרת דברי קדושה כנגדו, בארו הראשונים שם: שלמרות שאצל הדברים השוק לפעמים מגולה מלמדת אותנו הגמרא שאצל הנשים נחשב הוא לערוה וחייב בכיסוי מן הדין, ומאחר ומקום זה נחשב כמקום כאחד המקומות המכוסים אסור לאיש לראותו לא רק בהסתכלות מכוונת אלא אפילו בראיה בעלמא, מה שאין במקומות במגולים בהם נאסרה רק הסתכלות מכוונת. והנה ברור הדבר שהשוק עליו דברו חכמים זכרונם לברכה הוא החלק שמתחת לברך ועד עצם הקרסול שכן מקום זה הוא המקום שלפעמים מגולה אצל הגברים ולא למעלה ממנו. אולם מכיון שנפרצה הפרצה ונשים רבות אינן יודעות על חובתן בכיסוי מקום זה נאריך להוכיח את פרטי מקור הדין,

המשנה במסכת אהלות א' ח': סופרת את איברי האדם מלמטה למעלה ושם כתוב במפורש: א'. כף הרגל, ב'. מעליו את עצם הקרסול, ג', מעליו השוק, ד'. מעליו הברך, ה. ומעל כולם זה הירך. הנה מפורש מדברי חכמים זכרונם לברכה שהשוק זה החלק שיורד ומחבר מהברך עד מקום בליטת עצם הקרסול, וכן בשולחן ערוך "יורה דעה" קצד' י'. גם בפסוקי התנ"ך גם במסכתות הש"ס וגם בדברי הראשונים ובגדולי הפוסקים: ישנם לכך ראיות רבות מאוד וכן בדברי האחרונים הדבר מפורש שהשוק הוא החלק התחתון הנמצא מתחת לברך ומסתיים בקרסול, בספר השלם מורחב ויש עוד מקורות.

כעת יש לדעת את אופן הכיסוי הנכון הן ביחס לגרביים והן ביחס לאורך השמלה ונבאר אחד לאחד:

 הנה פשוט וברור לכל שאחרי שמוכח בודאי שהחלק התחתון הוא השוק ממילא הדין הוא שכשאישה יוצאת כששוקיה מגולים ואין עליה גרביים, הרי שבזה היא יוצאת בערוה מגולה ואותו הדין אם היא יצאת עם גרביים אולי הגרביים אינם אטומים ונראה בשרה דרכם ודאי שבשניהם היא עוברת על דת, ואם על גילוי זרועות נאמר שבעלה מגרשה בלי כתובה בגילוי השוק על אחת כמה וכמה, שכן גילוי השוק חמור עוד יותר מגילוי הזרועות, ובזה היא עוברת על גילוי תורתנו הקדושה ואין זה עניין של חומרה או חסידות. בנוסף לכך היא מכשילה את כל האנשים האומרים כנגדה דברי תורה ותפילה בהזכרת שם שמים כנגד הערוה, והם אינם יוצאים ידי חובה בקריאתם ובברכתם.

כמו כן בפסק הלכה בהלכה שפרסם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זכר צדיק לברכה ועמו חתומים שאר גדולי הדור דאז נכתב שישנו איסור גמור ללכת בגרביים שצבעם דומה לגוון עור הגוף, ובלשונם הטהור הם כותבים: כל אלה פיגול הוא לנו אומה קדושה וטהורה מדור דור, ויעוין לקמן שהקפידו בדוקא על לבוש בצבע השחור והוא הדין לכאן, אולם מלבד החיוב שיהיו הגרביים אטומים לגמרה, עדיין ישנו גם חיוב לכסות את צורתן של הרגליים היות וחל עליהן שם ערוה, ועניין צורתן היא בכלל כמבואר בפרק הבא.

היות והגרביים גם כאשר הם אטומות ושחורות הן אינן מסתירות את צורת השוק וכל מקום הנקרא ערוה גם צורתו טעונה הסתרה לכן חובה להקפיד על בגד ארוך המכסה את השוק כולו, בכל הדורות הקפידו הנשים על בגדים רחבים וארוכים לפחות עד עצם הקרסול ואף יותר מכך, ולמרות שהיו בגדיהן ארוכים היו רבות שלבשו גם בתי שוקיים – שזה גרביים - כדי להתרחק ממציאות של גילוי בשר גם במצבים רחוקים וכך מנהגן של כל בנות ישראל הכשרות. זאת אומרת: גם כשהולכות עם עד הקרסול גם היו הולכות עם גרביים מתחת במידה והיא תעשה תנועה מסוימת ותתגלה הרגל, אפילו דיבור המזכיר מצב של פיסוק רגליים באישה נחשב לדיבור שאינו צנוע קל וחומר שהליכה כך הינה חוסר צניעות ופריצות.

אחרי כל מה שלמדנו עד כה: אין בעניין איסור בגדים צמודים ואיסור ראיית צורת מקומות החייבים איסור גם כאשר הם מכוסים, ואין בעניין הדין הקובע שכל השוק נחשב ערוה וחייב כיסוי כדת וכהלכה, ממלא עולה הדין שמחובתה של האישה ללבוש בגדים ארוכים מספיק כדי שיכסו את כל אורך השוקיים בכיסוי רחב במסתיר לגמרה את צורתם, והן אומנם שהוציא רבי יוסף חיים זוננפלד זכר צדיק לברכה ובית דינו פסק הלכה בו הם כותבים: שחיוב גמור מעיקר הדין על כל בנות ישראל ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם, דהיינו מלבושים ארוכים עד הקצה האחרון היותר אפשר, אולם הפסק ההלכה הם בארו את הדברים ולא את המקורות לכך ונראה מעט לבאר את הדברים.

אז פסק הלכה שנתפרסם בשנת תרפ"ח בנשיאות רבנו הגאון אב בית דין מר"ן רבי יוסף חיים זוננפלד זכר צדיק לברכה בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן זה היה ביום יא' לחודש אייר בשנת תרפ"ח כותבים כך: כאשר בעוונותינו הרבים פסטה המספחת של מלבושי שחץ פרצו גדרי הצניעות סמל עמנו הקדוש מאז ומעולם באופן מבהיל מאוד, השם ירחם, ורבים מיראי השם פונים אלינו להורות להם מהדין והדת, והנה כי מהמפורסמות אין צריכות ראייה, אך מחמת שדשו ברבים בעוונותינו הרבים והורגלו במלבושים קצרים, ובבתי יד קצרים, {שרוולים קצרים} עד אשר מהרבה עם מהמון נשכח מהם חומר האיסור ונעשה להם כהיתר חס ושלום, כל כן הננו להודיע בזה כי כל אישה ישראלית חייבת על פי תורתנו הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלי שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר, ומצד הראש יכסה את כל בית הצואר כמנהג הצנועות, ובתי ידיים ארוכות עד כפות הידיים, וכן בשאר הבגדים חייבים לנהוג בצניעות, וחלילה ללבוש אנפילאות מנוקבות מעשה רשת אשר הרגל נראה מתוכן או אנפלאות מגוון עור הגוף {הכוונה גרביים} כל אלה פיגול לנו לאומה קדושה וטהורה מדור דור. וכמו כן כל אחד לחנך את בנותיו הקטנות בצניעות ובקדושה וגם הן תלבשנה בגדי צניעות וככול הפחות שהשמלה תכסה באורכה את כל הרגל ובתי ידיים שיכסו את רוב היד, ובשכר יקוים בנו מקרא שכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ונזכה לגאולה הקרובה במהרה בימינו אמן.

 אחר כך הבד"ץ לכל מקהילות האשכנזים נאום מרדכי לייב רובין והרב פרנקל והרב דב צבי קליינשטיין כתוב: ראיתי מהכתוב מהרבנים הגאונים מהבד"ץ שליט"א {אלה החתומים על המכתב} יישר כוחם וחילם לתקן הפרצות ובאתי על החתום מחכה לישועה בקרוב יוסף חיים זוננפלד אב בית דין דירושלים, אחרי שהבד"ץ הבית דין צדק חתמו הוא כתב שהוא מסכים לכל מה שכתבו וחתם אחריהם. דברי הגאונים הצדיקים הנ"ל תקיפי דארעא דישראל זכר וצדיק וקדושים לברכה, צדיקים וקדושים אינם צריכים חיזוק ובודאי שמצוה רבה לשמוע בקולם ולהוסיף גדרים דרכי הצניעות כמקובל לנו מדור דור, ועל זה נאמר "תעשה כל אשר יורוך ימין ושמאל" וגדולה מצוה זו שתגן עלינו בעקיבתא דמשיחא ולזכותינו לראות הקרוב בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ועל זה יש גם נאום פנחס אפשטיין רב אב בית דין בירושלים ונאום הרב דוד הלוי יונגרייז וגם הרב משה אריה אפרים והרות המהרי"ץ דושינסקי אלה מהבד"ץ שהיו בשנים האחרונות.

והגמרא במסכת שבת מביאה בצח' כמשל ודוגמה את שמלת האישה כדי להמחיש כיצד נראו יריעות המשכן, ואומרת כך: למה המשכן דומה? לאישה שמהלכת בשוק ושולי בגדיה מהלכין אחריה, כך היתה יריעה של אחורי המשכן נגררת בארץ, הנה לנו ראיה מפורשת שהמציאות הפשוטה שכל אישה היוצאת מביתה והולכת בשוק היתה לבוש כזה אשר מחסה לחלוטין בכול המצבים של ראיית צורת הרגל וניתן על כך להוסיף באור נפלא על הקשר בן המשל לנמשל: שהרי שהשראת השכינה שישראל תלויה בצניעותן ובקדושתן של בנות ישראל ומקום השראת השכינה בישראל הוא המשכן ממלא בודאי מתאים ביותר שמקום ההשראה ילמד מגורם ההשראה הואיל ושניהם מחוברים זה לזה.

בגמרא במסכת פסחים מבואר שהתורה נזהרה מאוד שלא לכתוב רכיבה באישה היות והרכיבה מצריכה פיסוק רגליים לימין ולשמאל ועצם ההזכרה של מילת רכיבה מזכירה מציאות של חוסר צניעות ולכן היא בעצמה נחשבת לדיבור שאינו צנוע, על אחת כמה וכמה ללכת ברחוב בבגד שאינו ארוך ואינו מסתיר כהוגן את פיסוק הרגליים, ודאי שדבר זה חמור בעשרות מונים מהזכרת המילה רכיבה,

ראייה נוספת שאכן הן כל בגדיה של האישה מדברי הרא"ש בברכות כד': שמבאר שהגמרא הוצרכה ללמד אותנו ששוק באישה ערוה משום שישנם מצבים מסוימים בהם האישה מגביה את בגדיה כמו בשעת כיבוס וכדומה. והיה מקום לחשוב שמקום זה לא יקרא מקום ערוה ולכן חידשו לנו חכמים ז"ל שמקום זה אכן נחשב לערוה.

מדברים אלו ניתן לראות בבירור מוחלט שהאורל של הבגד היה מכסה את כל השוק ורק במצבים מאוד מסוימים היו מגלות אותו שלא יעלה על הדעת לומר שהרא"ש התכוון שהיו מגלות גם את ירכתיהן חס ושלום בשום זמן שבעולם, ובודאי פשוט שהירך היה מכוסה תמיד ורק את החלק התחתון הנקרא שוק היו מגלות לפעמים ולמרות זאת קבעו חכמים זכרונם לברכה שדינו כדין ערוה ולכן היו בגדיהן ארוכין ומכסין את כולו מלבד שעד כיבוס והנזכר לעיל.

הגמרא במסכת עירובין ק': מספרת שכאשר יוצא התרנגול לפייס את אשתו התרנגולת הוא מבטיח לה שיקנה בגד ארוך המגיע עד לארץ, כך גרסת הר"ח וכך גם בעין יעקב ובעץ יוסף. מדברים אלו למד רבנו יעב"ץ בסידורו אות ז' דף קנ"ט את ההלכה שלמדנו כעת וזה לשונו: רומז למלבוש צניעות של גופה מתכסה בו, עמוד קצה', ואם ישאל השואל מאחר שרואים שאין שלא הקפידו על בגדים ארוכים ואף יותר מכך, אם מדוע לבשו גם בנוף לכך גם גרביים שבלשון חכמים זה נקרא בתי שוקיים? והרי הרגל מכוסה כבר על ידי השמלה התשובה היא כפי שראינו לעיל: שבהם היו זמנים בהם הוצרכו הנשים להגביה את בגדיהן או שלפעמים מתרומם הבגד בשוגג לרגע קט, ולא רצו להגיע למצב של גילוי בשר ממש, לכן הקפידו בנוסף לשמלה גם על גרביים שיכסו את הרגל בכל הזמנים והמצבים.

 רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.