הלכות צניעות דנשים - ד - 'צניעות יחסית לדור' טענת היצר! | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לע"נ יוסף בן רחל ומשה  דורקרקר מנוחתו עדן

הלכות צניעות דנשים- דרשה ד' - צניעות יחסית לדור טענת היצר- מלבד עוון הפריצות הנגרם מקיצור הבגדים ישנו עוון נוסף של חילול השם, וביותר יגדל העוון כאשר האישה לובשת הינה אישה חשובה, בכל מדרגה ותאחז האישה החשובה יאחזו הנשים הפחותות ממנה מדרגה אחת או שתיים פחות, וזה מחייב את הנשים החשובות להקפיד עוד יותר מכפי הדין כדי שתלמידותיהן ושאר נשות הציבור יקפידו לפחות על החיוב על פי הדין, ועל כמה וכמה כאשר הן לבושות פחות מכפי הדין שבזה הן נותנות הסכמה לפרצה ועוונן גדול מנשוא, וכבר אמרו רבותינו: "כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה".

והנה כיום מעשה שטן הצליח, נתקצרו הבגדים באופן נורא למאוד, ישן נשים חשובות ונכבדות אשר מרוב צדקותן מקפידות על כיסוי על חלקו העליון של השוק ובזה הן מנחמות את עצמן וטוענות הלואי שכל בנות ישראל יעשו לפחות כמוני.

אולם זו היא באמת טענה של שטות, כי כלל העם בנוי כמו איברי גוף האדם, וכמו שישנם איברים יותר עליונים וישנם איברים למטה יותר ויותר כך גם בנוי כלל העם, מנשים יותר מרוממות וחשובות והאלו היותר פשוטות מהן יותר ויותר, וזאת חייבות לדעת אותן נשים חשובות שאלו הנמצאות המדרגה פחותה מהן בודאי יעשו תמיד קצת פחות מהן, ולעולם אין לצפות שהן יעשו כמו הנשים החשובות, ולכן הן מוכרחות לחשוב ולהתנהג באופן כזה שגם אחרי הפחתתן של הפשוטות עדיין יישאר המצב כראוי, וזו הסיבה שבה הנשים האריכו יותר ויותר כפי שראינו לעיל במסכת שבת היות והיתה להן אחריות על שאר בנות ישראל שבודאי יקצרו קצת ממה שהן נוהגות ולכן הן הקפידו על יותר מכפי הדין.

וצאו וראו את מה שכתב בספר שו"ת "באר משה" בחלק ד' קמ"ז אות לא': אשר עיניו ראו איך שנשות המודרנים מעולם לא הלכו למעלה מחצי הרגל שבין הברך ונעליים, ואלו היותר מדקדקים הלכו עוד יותר ארוך, ואילו בימינו מה שלובשות נשות החסידים עוד יותר גרוע ממה שלבשו הפרוצות של אז, והוא מה שאמרנו: תמיד הפחותים יאחזו במדרגה יותר נמוכה מאלו המרוממות מהן.

וכבר לימדו אותנו חכמים זכרונם לברכה במדרש בבראשית רבה פרק כו': "כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה", פרוש הדברים הוא: כאשר עמי הארץ פורצים את גדר ההלכה אז אין רוב העם לומדים ממעשיהם, אומנם כאשר המון העם לומדים לעשות כך זו הוכחה במקום הפרצה התחיל דוקא אצל הגדולים והמרוממים ממעשיהם.

וכפי שנבאר לעל עיקר הלאו של חילול השם שייך אצל הגדולים והמנהיגים אשר גם אם הם עושים המעשה המותר על פי הדין בכל זאת בעיני ההמון הדבר נראה כאילו הם עושים הדבר אשר לא כדת ממלא הם מרשים לעצמם לעשות כמותם ואף להקל עוד יותר, ונמצא שם שמים מתחלל.

וכל אחת כמה וכמה על המנהג הזה של קיצור הבגדים ואפילו במעט שהרי כבר נתנו מהודם עליו ואז ישמחו ההמון ויאחזו המנהג הרע שכה התאוו אליו, וכעט גם לא יבוזו להן שאוחזים במנהג כה רע אחרי שכבר נתקבל המנהג ההוא אצל יחידים מן החשובים, אם כן חשיבותן יגן כל ההמון ולא יקרה עוד מנהג השפלים ולאחר מכן כבר יוכלו גם הגדולים ושאר חשובי העם גם להשתתף גם במנהג הכללי שכבר התעלה ואין פוצה פה ומצפצף, זו כוונת חכמים זכרונם לברכה "כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה", שכן רק הן במעשיהן יכולים לעשות חיזוק וקיום לפרצה.

ונתבאר בזה האמת והצדק כי נשים החשובות שאוחזות משהו בקצהו של מנהג הפריצות הן הן המחיות את המנהג הרע ההוא ומזה מתפשטים ענפים ושורשים רבים המקיימים מנהגי הפריצות בעולם, ואף על פי שלכאורה אין העין הגשמית רואה את ההשתלשלות אבל העין העליונה רואה זאת, וגם השכל האנושי מרגיש בזה שאחריותן גדול מאוד.

"ובחוקותיהם לא תלכו": כל בגד אשר לובשים אותו אומות העולם ויש בו עניין מענייני הפריצות אסור לישראל ללבשו. אולם כאשר אין שום עניין של פריצות מותר ללבשו, ואם צנוע יותר משל ישראל אדרבא יש מצוה ללבוש דוקא אותו, גם אם כונתה של הלובשת אינה טהורה ומחשבת של אותו הבגד אינה לשם שמים מכל מקום היא מקיימת בזה את מצות הצניעות, אחרי שסוף סוף אותו הבגד הוא אכן צנוע ומצניע כדת של תורה. ולמרות זאת ודאי שצריכות כל מחשבותיה וכוונותיה לכבוד השם ותורתו ובזה תהיה המצוה שלמה ומעולה. ולכן בלבישת חצאיות ושמלות ארוכות אף שהדבר מקובל אצל המודרנים האופנתיים אין מחמת זה שום סרך איסור, ובכל מצב צריכה בת ישראל יראת השם להקפיד לכסות את כל אורך הרגל, מלבד אם יש בה בעיות של גזרה צמודה וכדומה שזה בודאי איסור מצד עצמו.

כדי לחזק את פרצת קיצור הבגדים ולהפוך אותו מפרצה למצוה קדושה הצליח היצר ליצר איסור חדש ולטעון שמאחר וכעת אחרי ארבעים שנה קבעו המודרנים ואנשי האופנה את הבגדים הארוכים כבגדים מודרנים ואופנתיים ממלא אסור ללכת בהם וההולכת בבגדים ארוכים עוברת על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו", וטרם נענה על עצם הטענה ונראה עד כמה כוחו של יצר הרע שהרי עד כעת כאשר השתוללה בעולם מגפת קיצור הבגדים ורבות מנשות ישראל נגררו אחרי האופנה וקיצרו את בגדיהם מהאורך שהיה נחלת אימותינו שבכל הדורות לא שמענו ולא ראינו שהיתה להם שאלה של "ובחוקותיהם לא תלכו" ולא הפריע להן אותו איסור כלל וכלל, ורק כעת שנשנתה האופנה ושוב החלו אנשי המודה לייצר בגדים ארוכים מתחילים הן להתלבש באצטלה של שומרי הלכה ומתוך צדקות טוענים הן שאסור להאריך.

כמו כן ידוע שבנוהג שבעולם אנשים מתרעמים על החומרות, ובכל דבר ודבר הנוגע על הקפדה בצניעות הלבוש מיד מוצאים לעצמן היתרים וקולות וכמה קשה לתקן פרצה ממש כקריעת ים-סוף, ואילו חומרה זו שיש לקצר את הבגדים כדי לא להיכשל באיסור "ובחוקותיהם לא תלכו" התקבלה אצל ההמון וגם אצל החשובים באהבה וברצון ונשתנו בזה סדרי בראשית, מכאן אנו לומדים שחומרה זו אינה חומרה של תורתנו הקדושה אלא חומרתו של יצר-הרע ואסור לקיים חומרה זו חס ושלום שאינה חומרה אלא קולה נוראה רחמנא לצלן. אולם לגופו של עניין לא שייך באותם בגדים ארוכים שום סרך של איסור זה שהרי כתב המהרי"ק כלל יסודי באיסור זה ואמר שהוא תקף רק מאחד משני המקרים,

המהרי"ק שכתב זה היסוד לכל דין זה ודבריו פסקו להלכה שולחן ערוך בהרמ"א: הוא אומר, כלל יסודי הוא פסק באיסור זה שהוא תקף רק מאחד משני המקרים,

א': אם הם נהגו בחוק מסוים ואין טעם והגיון מבורר אלא סתם חוק, בזה אסור לעשות כמעשיהם ולהימשך אחריהם,

ב': כל דבר שייך בו נדנוד פריצת גדרי הצניעות ונהגו בו הגויים, אז זה הכלל היסודי באיסור זה, שבחוקותיהם לא תלכו, ומאחר שבלבישת בגדים ארוכים אשר בהם נהגו כל הדורות מימות עולם וזהו מנהגן של בנות ישראל הצנועות לא שייך שום אחד משני התנאים האלה, שהרי אינם חוקים תמוהים וגם לא שייך בהם פריצת גדרי הצניעות, ממלא אין בהם שום חשש איסור חס ושלום,

עוד כותב המהרי"ק: גם אם נהגו ישראל בלבוש אחד והגויים נוהגים במלבוש אחר אם אין מלבושם של היהודים מורה על יהדות וצניעות יתרה יותר משל הגויים אין שום איסור לישראל ללבוש את אותו מלבוש הנהוג אצל הגויים, וכל שכן שהבגד של הגויים מראה על צניעות עוד יותר מאשר אצל ישראל בודאי אין בו שום חסרון, אלא להפך יש בו מעלה ועליונות ללבוש דוקא אותו, גם ברור הדבר שציווי התורה הוא אך ורק שאנחנו לא נמשך אחריהם, אולם התורה לא נתנה להם את הכח לאסור את שלנו, ואם הם בוחרים לעשות כמעשנו אין עלינו שום דין או שום מצוה לשנות את שלנו משום כך, ואילו אם היינו צריכים לשנות את דרכינו בגלל שהאומות החלו גם הם לעשות כך לא היה לדבר סוף, שהרי ישראל הם המעט ואומות העולם רבים מאוד ואם נתחיל לחפש מה עושה כל אומה ואומה נצטרך לשנות כל יום את מלבושנו, ובודאי אין זו כוונת התורה חלילה, ואין להם לישראל לשנות את מנהגיהם בגלל שום אומה שבעולם.

ואולם יש עדיין המתעקשים וטוענים שכל זה היה טוב אם כל הנשים היו לובשות ארוך רק מתוך מחשבה טהורה לעשות רצון אבינו שבשמים, ואולם בגלל שישנם נשים מובנות אשר לובשות את הלבוש הארוך מרצון להשתייך לאופנתיות אם כן אין כאן שום מצוה אלא רק עברה, ולכן הם מתנגדים ללבוש הארוך, אך האמת היא שגם טענה זו אינה נכונה כלל וכלל משום שבאמת לבישת בגדים ארוכים זו היא מצות השם ובודאי אין לאותה אישה התנגדות חס ושלום לקיים מצוה אלא רק שלא חשבה לקיים בבגד זה את מצות השם והיתה לה מחשבה פסולה שרצון להתדמות לבנות הארץ וכיוון שסוף סוף קיימה בפועל את מצות השם אין כאן שום איסור ולא שום חשש אלא יש כאן קיום מצוות הבורא ברוך הוא. ואמנם בודאי נכון שמלכתחילה צריכה להיות כונתה של בת ישראל לשם דרך הצניעות והקדושה באמת ובתמים ולא ללבוש בגדים קצרים הן עכשיו בזמן של המודה הזו ובין כאשר תשתנה המודה ויחזרו בנות העולם למלבושים קצרים, אולם מכל מקום חסד גדול הזמין לנו הקב"ה ברוב רחמיו וסיבב עכשיו את הסיבה שיכלו בנות ישראל את שמלותיהן מאופן הפריצות לאופן הצניעות ויקיימו בעצמן את הפסוק: "אחזתיו ולא ארפנו".

איסור גמור לאישה ללבוש בגד שניתן לראות דרכו כל דבר הטעון כיסוי הן מגופה והן מבגדיה הפנימיים ויש בזה החטאת הרבים נוראה מאוד, מלבד זאת בלבישת בגד שקוף על גופה היא מכשילה את בני ביתה ואת כל האנשים האומרים כנגדה דברי תורה ותפילה שיהיו לבטלה אחרי שנאמרו כנגד ערוה שאינה מכוסה כדת. המכשול מצוי מאוד בגרביים אשר מלבד איסור קיצור הבגדים נוסך חטא על פשע ומיצרים גרביים שאינם אטומות או בצבע הגוף ובעצם הבאתם לביתה כהכנסת סם המות לרשותה

ואלם פשוט וברור שבכל בגד יש להתבונן ולבדוק האם אינו שקוף ואפילו במעט ובפרט כנגד עור השמש אחרי שבגדים רבים במצב זה התגלו כשקופים ואסורים.

בשולחן ערוך או החיים בסימן עה' ה': נפסק בהלכה, ערוה בעששית ורואה אותה דרך דפנותיה אסור לקראות כנגדה, שנאמר: "שלא יראה בך ערות דבר" ובכיסוי כזה הרי היא נראית. ועוד יותר מזה מובא המסכת אוהלות פרק ו' משנה ה: האומרת כאשר ישנה חתיכת טומאה ורק מחיצת זכוכית חוצצת בינה לביו הבית נחשבת מחצה זו כאילו אינה קיימת והבית טמא, כך מובא בהרמב"ם פרוש המשניות כך גם רואים בגמרא במסכת שבת טז', שמחיצה של זכוכית אינה מחיצה האיל ורואים מהצד האחד את הצד השני. ומבואר מזה שבגד שקוף כל זמן שניתן לראות דרכו את מה שבתוכו הרי הוא נחשב כמי שאינו, וכמה גדולה טיפשותן של האלה הלובשות בגד ומראות את עצמן בשקר הגלוי לכל כאילו הן באות לצאת ידי שמים ובאמת אינן לבושות כלל.

בפרט בעניין הגרביים פסטה המספחת מאוד מלבד קיצור הבגדים הוסיפו לחטוא גרביים שקופים וחושבים לעצמן העיקר שיש גרביים, באמת אין שום מצוה בלבישת הגרביים, אין מקיימין בלבישת גרביים שקופים שום כלום, כי מצות תורתנו הקדושה "ולא יראה בך ערות דבר", דהיינו שלא ישלוט עין הרואים בהסתכלות בערוה שדבר זה גורם לגילוי עריות, ואלוקינו שונא זימה, וזו היא המצוה: בכל דבר שאינו מביא למטרה זו אין בו שום מצוה, וכל אישה שרואים את שוקיה דרך הגרביים עוברת בזה את ציווי התורה ועל העשין והלאוין שלמדנו כבר, והיא חוטאת ומחטיאה את הרבים, אותה אישה שקונה גרביים שקופים אפילו אם לא החליטה עדיין ללובשן הרי זה כמי שמכינה לעצמה סם המות בביתה, לכן התעוררו נא כל יראה השם ויראו אשר לפניהם ואשר עתידין ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על שהיה בידם למחות ולא מיחו, ואפילו אם אין בידם למנוע את העברה בכח הזרוע אלא רק למחות בדיבור גם אז נתפס באותו עוון אם לא מחה.

ומלבד זאת גם יוצא מכך הפסד עצום לכל רואיה שאסורים לומר דברים שבקדושה כנגדה, ולדעת פוסקים רבים אפילו בדיעבד צריכים לחזור ולקרא, ובמקום שיקבל שכר טוב על כל ברכותיו יקבל חס ושלום עונש, והחי יתן לליבו אם באמת כדאי הוא לה היכנס באחריות הגדולה הזו בשביל תאות הגרביים השקופות, אומנם יש גם לצווח על אותם נשים אשר מזלזלות בצניעות ולובשות בגד דק ושקוף ורואים באור או כנגד אור השמש פיסוק רגליה וירכותיה, כבר הזהיר על כל אחד מן הראשונים רבי יהודה בן הראש בסוף סימן צ' א': שיקפידו על בגדי הנשים שיהיו מבדים עבים ולא דקים.

והנה נודע שיש דרכה של חיה לבוא אל עיר בנחת ועומדת ושוחקת בכמה מיני שחוק, ואנשים עומדים ורואים עד שאחד מהם מראה לה פנים שוחקות על מעשיה ואז היא פוסקת והולכת לה ואותו האיש ששחק יוצא מדעתו והולך אחריה עד מקומה ביער ושם היא הורגת אותו ומוצצת את דמו רחמנא לצלן, התרופה לאותו האיש היא אך ורק אם יתפסו אותו האנשים בטרם ילך ויקיזו ממנו דם או אז וחזור לשכלו ורפא לו.

והנמשל הוא: על נשים שמתהלכות בבגדים שקופים ורבים מאנשי העולם מסתכלים ונהנים מהמראה הרע הזה מוראים לאותם נשים פנים שוחקות כתוצאה מכך מאבדים את שכלם ונמשכים והולכים אחר התאוות, ומדחי אל דחי עד ששם תהיה קבורתם. והמצוה והחיוב על בני ובנות ישראל להציל את אותם הטועים ולהקיז את דמם דהיינו: להוציא מתוכם את אותם הרגשות הרעות עד שיחזרו לשכלם, וילכו בדרך תורתנו הקדושה.

 רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.