הלכות צניעות דנשים - י"א - והיה מחניך קדוש, דיני יחוד וסיכום | הרב אמנון יצחק

בס"ד - הלכות צניעות דנשים י"א - "והיה מחניך קדוש"

שמירת ההפרדה בין אנשים לנשים זהו תנאי הכרחי לקדושת המחנה, ואין השכינה שורה בו לא נשמרת ההפרדה כראוי, גם בשמחת מצווה בשמחת נישואין וכדומה. חובה להקפיד על הפרדה כדת, ובאם חלילה לא שומרים על כך אין אצל הקב"ה שום שמחה ועל כן לא אומרים שם "שהשמחה במעונו". במידה ואין יכולים להקפיד על הפרדה כנדרש מוטב שלא לקיים את סעודת המצווה כלל וכלל, וכמו כן גם על הנוכחים מוטל הקיום שלא לשהות שם כלל, ובכל מקום שבו רואה האדם שאינה יכול להינצל מהרהורי עבירה חייב מיד לעזוב את המקום.

נשים המצטלמות גורמות לעצמן הפסד גדול מה הועילה השמחה אם לאחר השמחה רואים את התמונות ויבואו להיכשל בראייתה, וכלן, כל אישה יראת השם תשמר מלהצטלם בכל זמן או בכל צורה שהיא.

קדושת המחנה תלויה בהכרח בהפרדה בין גברים לנשים, ואי אפשר להשראת השכינה לחול כשלא מקפידים על כך בשלמות. להזכירכם בבית שני עשו תיקון גדול בבית המקדש ועשו עזרה לנשים בגובה.

דוגמא לכך ניתן למצוא במעמד הנשגב של מתן תורה, כאשר כל ישראל עמדו למרגלות הר סיני מחכים ומצפים לקבל את דברי האלוקים, ואולם גם שם לא ויתרו על ההפרדה. וכך מלמדים אותנו חכמים זכרנם לברכה "בפרקי דרבי אליעזר" פרק מא': רבי פנחס אומר ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני ערוכים האנשים לבד והנשים לבד,

אמר לו הקב"ה למשה: "לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה? לפי שדרכם של האנשים הולכים אחר דעתם של נשים".

וכבר נפסקו להלכה דבריו של "ספר חסידים" בסימן שצג' האומר: כל מקום שאנשים רואים זה את זה כגון בסעודת נישואין-אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה. ומבואר שם עוד: שאם אנשים ונשים רואים אלו את אלו יש שם הרהורי עבירה רחמנא לצלן, ושכינה הקדושה מסתלקת על ידי זה ואינה נקראת שמחה של מצווה, ואין השמחה מועלת להם כלום. ומזה ילמד כל אדם לתקן בשמחתו שתהיה בצניעות ובקדושה ושלא יראו האנשים אלו את אלו ושלא תהיה שם שום סיבה שתגרום הרהורי עבירה חס ושלום, ואז תהיה שמחה של מצווה שיקויים "וגילו ברעדה" וישמח השם במעשיו ותשרה שכינה עליהם.

הרב: אמרתי לכם ששאלתי את הרב שטיינמן לפני מס' שנים לגבי הקפות שניות: אמר קודם כל אין מצוה כזאת ודבר שני אם יכול להיות איזה איסור קל - לבטל הכל.

ומבואר בדברי הפוסקים: שאם אין את ההקפדה כנדרש מוטב שלא לעשות את המצוה כלל, ויש לבטל לחלוטין כל סעודה שיש בה אפשרות שראיית האנשים והנשים אלו את אלו וכל שכן אם יושבים במקום אחד.

ובודאי שהחיוב הוא על כל אחד מהנוכחים שאסור לו להיות במקום שכזה וחייב ללכת משם אם אינו יכול להינצל מראיית נשים או ממכשול הרהור. ויש לחשב חשבונו של עולם שבכל מקום בו יגיע בוודאות למצב של הרהור עבירה - אסור ללכת לשם ואפילו אם זה דבר מצוה, וכשמדובר בדבר הרשות-אין ללכת אפילו אם יש רק חשד שיגיע להרהור, ודבר זה מצריך זהירות נוראה כשהולכים לטיול או כל דבר הרשות. וכאשר צריך ללכת למקום שיהיה חייב להתעכב שם איזה זמן בודאי שאז אחריותו גדול ביותר, ועל זה נאמר: "ויראת מאלוקיך".

ועניין נוסף שיש להריע עליו: הוא עשיית התמונות אשר חדר למחננו כאילו אין בכך כלום ואולם, מה מועילה המחיצה בחתונה כאשר לאחר מכן רואים משפחת החתן ומשפחת הכלה את התמונות, ואז ממלא נופלות כל המחיצות ורואים את התמונות של הנשים רוקדות וכו' ויש בזה פריצות נוראה. ויהי רצון שהשם יעביר רוח הטומאה מן הארץ ויטהר לבנו לעובדו באמת אמן.

דיני ייחוד בקיצור נמרץ:

דיני יחוד ארוכים ומורכבים, אולם נביא כאן דברים בסיסיים לקיום הלכה זו:

א.        אסור לאיש לשהות ביחידות עם כל אישה אסורה לו מלבד אמו או בתו וכדומה, בין אם היא ילדה ובין אם היא זקנה, משום שדבר זה גורם לגילוי עריות.

ב.        גם עם הפנויה אסרו חכמים את הייחוד. דהיינו שאינה נשואה.

ג.         האיסור תקף גם עם ארוסתו והאיסור תקף גם עם המשודכת, שלא יהיה איסור ייחוד.

ד.         הייחוד נאסר גם אם בת ישראל ובין עם הנוכרית, גם גויה וזה יותר גרוע.

ה.        אסור לאישה להתייחד עם איש כבר היותו מגיל 9 שנים. ואסור לאיש להתייחד עם אישה כבר מאז היותה בת 3 שנים. כי היא ראויה לביאה, וכבר דיברנו על זה בשיעורים קודמים וכו', לא לגעת לא לנשק לא להרים וכו'.

ו.          כשהדלת פתוחה לרשות הרבים-אין איסור, ונחלקו הפוסקים אם ההיתר תקף כשאין רואים מבחוץ לתוך הבית או לא, יש בזה הרבה חילוקי דינים. נחלקו הפוסקים: האם ההיתר תקף כאשר הדלת סגורה ואינה נעולה במנעול או לא? במקום שאין נכנסים ללא רשות לדעת כל הפוסקין נחשב הדבר למקום סגור ואסור שמה ייחוד.

ז.         יש להעיר שלוש הערות בהלכות הללו: גם כאשר ניתן לאדם להתייחד עם אישה מסוימת הדבר כרוך ומותנה בכך שהיא לבושה בצניעות, גם כשיש היתר,

ח.        אולם אם אינה לבושה בצניעות חל עליהם איסור ייחוד כשאר כל אישה היות ופריצותה גורמת לגילוי ערווה. זאת אומרת: שצריך שכל המקומות המכוסים יהיו מכוסים. הדבר נוגע אפילו ייחוד איש עם אשתו בזמנים שהיא אסורה לו במידה והיא אינה מקפידה על לבוש המכסה כל הטעון כיסוי.

מלבד האיסור הנורא של הליכת אישה לרופא איש שהוא גבר, כמבואר שלמדנו, יש לדעת היות שאצל הרופאים לא נכנסים אנשים ללא רשות גם בלי שתהיה הדלת נעולה ממלא חל עליהם איסור ייחוד. ועל כן גם אלה שסומכין על היתר של "בעלה בעיר", כאן לא יועיל הדבר מאומה היות ואפילו אם יבוא בעלה הוא לא ייכנס בלי רשות. אז מה יועיל ביאתו שם? כל ההיתר שבעלה יכול להיכנס כל רגע ולצאת, ואז לכן הם נזהרים שלא יקרה משהו.

מה שרצו לטעון שבבית כזה שאפשר לראות את אמצעיתו מבחוץ ואת צדדיו לא רואים שיש כביכול היתר להתייחד שם בחלק האמצעי ולא שייך שם איסור ייחוד-  אלא רק בצדדים של הבית לא נכון כלל, היות ובני אדם אינם נציבי מלח ומטבעם הם מתניידים וזזים ממקום למקום וממלא בכל שטח הבית קיים איסור ייחוד ואסור לאיש ואישה להימצא שם לבדם. בדור הזה שרובם פרוצים, פרוצים ממש, צריך להקפיד עוד יותר ועוד יותר, וכל מי שיקפיד על עצמו יותר יוסיף קדושה בביתו ולא יהיה רחמנא לצלן גירושין וטענות מטענות שונות וחשדות שזה חלק מהגירושין היותר רבים היום.

ונסכם את כל נושא הצניעות בתשובות לטענות של בני אדם שאומרים שהלכות צניעות זה קצת מוגזם, מה הם טוענים? מטבע הדברים ישנם אנשים שכל ההתחזקות והתעוררות בצניעות של אחרים זה לצנינים בעיניהם, וכששומעים משהו מוכיח ומוחה על הקלקול מיד שולפים מכיסם טענות:

טענה ראשונה: "הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין",

טענה שניה: "אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה"

ענה שלישית: "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת".

טענה רביעית: "מנהג ישראל תורה הוא ככה נהגו בנות ישראל הלא כשרות... אה.. הלו כשרות כך הוא מנהג ישראל"!

טענה חמישית: "פוק חזי מאי עמא דבר" צא ותראה איך העולם נוהג, מה אתה בא לחדש לנו חידושים, תראה איך העולם נוהג!,

טענה נוספת: מה שאוהבים בש"ס: "כח דהיתרא עדיף" דבר נוסף: "אסור להכביד על העם"! ועוד שלל טענות שונות ומשונות, אבל כל הטענות הללו ודומיהן אין בהן שום ממש ונפרש אחת לאחת.

"מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין: זה ודאי לאנשים שלא שומעים ולא מקבלים מאתנו, אנשים ליצים ורשעים. ואולם יראה השם ברגע בו תתברר להם האמת מיד ישמחו לקיים ואינם חשודים כלל לעשות במזיד.

לטענה "שאין גוזרים גזרה על הציבור"? אין לכך שום שייכות לעניינינו, שכן גזרה פירושו-דבר המותר מצד הדין, ובאו חכמים לגזור ולאסור אותו, ואילו אנחנו עוסקים בדברים שהם אסורים מן הדין, ואין כאן שום גזרה כלל. ומלבד זאת כשגזרו אנשי האופנה למודה שיש ללכת בשמלות ארוכות-הם כן יכולים לגזור גזרות?!, ואם הם החליטו לקצר את השמלות הם כן יכולים לגזור גזרות! עד שזה הופך להיות מנהג ישראל, איך זה?

כך גם הטענה של "תפיסת מרובה" אינה נכונה כלל, כי לא שייך לטעון זאת, רק כאשר יש ספק: אם נתפוס מועט או לתפוס מרובה ואז תפיסת המרובה אינה בטוחה - אז אומרים תפסת מרובה לא תפסת, אבל בנידון שלנו ההלכה ברורה נתבררה בבירור מוחלט, יש חיוב לכסות את הנדרש כיסוי, ואין כאן שום תפיסת מרובה, כמו שאין טענה כזאת בהלכות שבת, "תפסת מרובה לא תפסת" אם אתה תעשה את כל הלט מלאכות-הגזמתה תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת אפשר להגיד? על שאר הלכות אפשר להגיד כזה דבר? הלכות זה הלכות וצריך לקיים.

ומה שטוענים "מנהג ישראל תורה הוא" הנה אחר שהתברר שהמנהג להתיר-הוא להתיר את האסור, אין לו כל תוקף, אם מנהג להתיר זה להתיר אסור  - אין לו כל תוקף, כל תוקף של מנהג הוא אך ורק כשיש מלכתחילה דעות להתיר, ונתייסד המנהג על פי קדמונים שאמרו להתיר, אולם שאין לו שום ראיה בתורה אינה אלא טעות שנשתרשה, ובפרט מנהגי הלבוש שמשתנים כל הזמן, כי זה מודה שבאה מן מגויים, ועל זה אמרו: מנהג = אותיות גיהינום. {אין מקור לניקוד גיהינם, אני לא יודע למה הספרדים אומרים - גיהינם, גיהינום - גי בן הינום}.

וכמו כן לגבי: "פוק חזי מאי עמא דבר" צא וראה מה העולם נוהגים: אין אומרים דבר זה, אלא כאשר בדקו החכמים את הנהגת העולם ומצאו שהם נוהגים כראוי, זאת אומרת העולם נוהגים מנהג כראוי, ומנהג העולם מראה שכך התקבלה הלכה בעולם, אבל לא שמנהג העולם יכול לשנות ולהמציא הלכות!

אוווו ומה שטענו "כח דהיתרא עדיף": אין כוונה חס ושלום שיש בחירה ביד הדיין שברצותו יתיר וברצותו יאסור,

איך אמר הרב הראשי לכל הרבנים: "אנחנו צריכים בדור הזה להתיר להתיר לעם, כמה שיותר להתיר",

כאילו שיש להם שרביט והם יכולים-ימין שמאל שמאל ימין, עכשיו התנועה תזרום מפה, ועכשיו התנועה תזרום מפה כמו שוטר תנועה,

מה עם שולחן ערוך? מה עם כל גדולי עולם במשך כל הדורות? עכשיו אני השוטר עכשיו יש לי גלימה לי יש כח אני אומר לי יש כח דהיתרא עדיף.

אז תשמעו מה כתוב: אין הכוונה חס ושלום שיש בחירה ביד הדיין שברצותו יתיר וברצותו יאסור, ואם הוא עושה כן-זה דין שקר!, אלא כל זה שייך בחכם גדול היודע להכריע בראיות ברורות ומוצקות, להתיר דבר ואז הרשות בידו. כמו שכתוב בהרמ"א בחושן משפט, בסימן כה' סעיף ב'. ואין שום עדיפות להתיר מאשר לאסור חס ושלום, שהרי בודאי יש להורות לאמיתה של תורה! אלא הפירוש הוא מה זה כח דהיתרא עדיף? שהמתיר צריך כח גדול יותר מהאוסר! לא איזה פסק ספקה לבנות עליו והפיל את כל ההררים של מי שאסרו, אלא מה? שהמתיר צריך כח יותר גדול מהאוסר, היות ועליו להביא ראיות! ויסודות! שיסמוך עליהם להתיר, והאחריות שלו יותר גדולה וכבדה - שלא להתיר את האסור, שלא כמו האדם שפסק לאסור כי מי שפסק לאיסור גם אם טעה והוא אסר את המותר-אין אחריותו גדולה כשל המתיר, כי מי שהיתיר את האסור הוא יותר חמור מאשר מי? שאסר את המותר, ובפרט בעניין הזה שכל הקולות בפריצות-גורמות להרבות זימה בעולם, ואלוקינו שונא זימה, וממלא האחריות היא גדולה מאוד בזה, ועל זה אמרו חכמים זכרנם לברכה: "כל מקום שאתה מוצא זנות -אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת רחמנא לצלן. ועל הכל הקב"ה מאריך אף - חוץ מן הזנות. בראשית רבה כו'.

וכדאי מאוד לזכור את "ספר החסידים" בסימן תרי"ג: ודע, כח כל העוונות מתכפרות בתשובה חוץ מהמטעה את האחרים בנימוס רע, ובטעות רע, ובהוראה שהורה אותם שלא כתורה ושלא כהלכה. אין עוונו מתכפר מפני שאינו יכול לתקן מה שעיוות! ואינו יכול להשיב את הרעות שלימד אותם! וחטאת הרבים תלויה בו. אז כח דהיתרא - עדיף לגיהינום.

ומה שאומרים השוטים "שאנשי התורה והיראה מכבידים על העם" הנה כל דור ודור טוען שכל חומרות אבותיו עליו ויש להקל! וכך קיצרו את הבגדים עוד ועוד, וכך יכול להמשך הדבר עד להפקרות מוחלטת. תראו כמה יוצאים לתרבות רעה מהציבור החרדי, מתפקרים לגמרה, כתבות שלמות, מתפקרים לגמרה, אפיקורסים מיד! וצא וחשוב איזה הגבלות טוב לו לאדם לקבל בחייב? עכשיו נראה מה משתלם בסיכום. הגבלות תמיד יש עלינו, האדם תמיד מוגבל אין מה לעשות אתה לא בג'ונגל, אתה לא בעל חי, אתה נמצא במסגרת חברתית אם זה של התורה, אם זה חוקי מדינה, אם בוועד הבית, אם זה בכל תחום שאתה נמצא אתה ממוסגר אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה.

עכשיו בואו נראה, איזה הגבלות טוב לאדם לקבל בחייו? האם את הסדרים המוגבלים של תורתנו הקדושה ויראת שמים כימי קדם, או את הצרות והייסורים שסובלים היום הן בנודע לחיים הן בנוגע לממון, אין שום מנוחה ושלוה כלל, מלבד התענוגים הרוחניים שמתענגים אנשי התורה ויראה בלימוד תורתנו הקדושה, מה אתה מעדיף? אתה מעדיף את ההגבלות של התורה הקדושה? או את הייסורים והצרות והחולאים והכל במקום זה?

וכבר אמרו לך חכמים זכרנם לברכה בבראשית רבה צב': "אין לך אדם בלא ייסורים" אין יום, יש לך אדם שעובר יום ללא ייסורים? אין דבר כזה, אשריו לאדם שהייסורים באים אליו מן התורה, שהתורה מתשת כוחו של האדם, שהוא עייף מלימוד התורה מעסק המצוות, אשריו שיש לו ייסורים שבאים מן התורה, אשריו שהייסורים שלו ייסורים קדושים בשביל קיום מצוות התורה, ואדרבא: ההכבדה הזאת מביאה חיי נחת, אבל הקולה בזה, אדם שמקל בזה-זה גורם לו צרות יגון ואנחה רחמנא לצלן, ועל זה נאמר וכדאי לקיים את הכתוב: "חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים להשם".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.