הלכות צניעות דנשים - ח - איסור טיפול רופא באשה ורופאה באיש | הרב אמנון יצחק

בס"ד - הלכות צניעות דנשים ח' - איסור טיפול רופא באישה ורופאה באיש

איסור גמור מן הדין שתלך אישה לרופא איש וכן להפך איש לרופאה, כאשר מדובר בחולי שאין בו סכנה או פיקוח נפש, גם המצב של סכנה או פיקוח נפש ההיתר הוא רק אצל רופא שיש להניח שאינו עושה שום פעולת נגיעה או התעסקות לתאוותו, וכל כולו טרוד אך ורק ברפואת האישה. כל נגיעה של הנאה כרוכה באיסורי תורה גמורים ביו מצידו ובין מצידה. בימינו שרוב כל הרופאים נתחנכו בבתי ספר חילוניים המליאים בכל פריקת עול וכל טומאת מצרים ופריצת שמירת ההרחקות וגדרי הצניעות משתוללת בכל פינה, כמעט שאין מציאות של היתר זה.

כאשר ישנה אפשרות להשיג רופאה ההליכה לרופא איש אסורה בתכלית, יש להיזהר תמיד לאיסור ייחוד אשר שייך אצל הרופאים גם כאשר הדלת אינה נעולה, היות ואין נכנסים לשם ללא רשות.

כהקדמה לביאור ההלכות הללו נביא דברי חכמים זכרונם לברכה בגמרא ובמדרש האומרים כך אמר רבי יוחנן: "בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים", פסחים כה', מבאר המדרש בשמות רבא טז' ב': כיצד? אם אמרו לו לאדם עסוק בגילוי עריות ואתה מתרפא- לא ישמע להם שאסור לאדם לעסוק בגילוי עריות וכל מי שנוגע באישה שאינה שלו - מביא מיתה על עצמו. שנאמר: "כי רבים חללים הפילה", וכתוב: "רגליה יורדות מות", והואיל ויש בה כל המידות הללו היאך היא יכולה ליתן חיים לחולה? לכן אין מתרפאין בה. זאת אומרת: הגילוי עריות שאנחנו מדברים עליו נאמר עליו: "כי רבים חללים הפילה ורגליה יורדות מות", כיון שיש בזה את כל המידות הללו- איך היא יכולה לתת חיים? אז איך להתרפא במה שמביא מות, לכן אין מתרפאין בה.

כמו כן ישנה גמרא מסכת סנהדרין עה': המספרת על אדם שמרוב אהבתו ותאוותו לאישה מסוימת נהיה חולה, חולה אהבה, וקבעו הרופאים שכל עוד לא ימסרו לו אותה או שלפחות יראה אותה במצב של פריצות - הוא לעולם לא יתרפא, וקבעו חכמי הדור: שאסור לתיתה לו בשום אופן ועדיף שימות ולא ניתן לו לעבור אפילו על אביזרייהו של גילוי עריות למרות שלא היה מדובר בעבירה ממש. {זאת אומרת תנו לי לגעת טינג ככה ממש ואני מתרפא, תמות}.

וכך גם פוסק הריב"ש, בשו"ת הריב"ש בסימן נה' להלכה ואומר: לבשלוש עברות הללו לא שנה בעבירה עצמה ולא שנה באבקה של עבירה בהם ובכל אביזרייהו שלהם ואפילו אם אין בהם באיסור דאורייתא אין מתרפאין כלל ואפילו במקום סכנה. זאת אומרת: לא רק בעבירה עצמה ולא באבק של עבירה כזאת אלא בכל מצב של אביזרייהו שלהם אפילו אם אין איסור דאורייתא לא לא מתרפאים כלל בשלוש אלו ואפילו במקום סכנה.

לאור זאת פשוט וברור כאשר נוצר מצב של נגיעת תאווה בין המטפל למטופל דהיינו בין איש לאישה, אין שום שאלה שהדבר אסור בתכלית בלי שום צד של כולה, גם אם מדובר בחולי שיש בו סכנה ואפילו בפיקוח נפש ממש, מתי? מתי שנוצר מצב של נגיעת תאווה בין המטפל למטופל.

ואולם למרות שנפסק להלכה שנגיעה באישה נקראת אביזרייהו דעריות ואסורה מן התורה, עדיין יש מקום לשאול: האם כל מה שאסרה התורה הוא נגיעה של חיבה ותאווה, ואילו נגיעה שאינה של תאווה אסורה רק מדרבנן? או שכל נגיעה שאינה של תאווה גם היא אסורה מן התורה:

וההבדל בין שני הצדדים יהיה במקרה כמו שאנחנו נתאר כרגע - שאם כל נגיעה היא אסורה מדאורייתא כל נגיעה בין של תאוה בן שלא ממלא אין שום היתר בעולם שרופא יטפל באישה שאסורה עליו, היות וכל נגיעה הינה דאביזרייהו דעריות, אבל אם נאמר שנגיעה שאינה של חיבה אסורה רק מדרבנן- ממלא במקרה של סכנה יהיה מותר. היות ובמצב כזה לא גזרו רבנן.

ואכן לדעת הבית יוסף שהבין ולמד בדעת הרמב"ם: שאפילו נגיעה שאינה של חיבה אסורה מן התורה - אין היתר בטיפול רופא באישה.

אולם לדעת הש"ך: שלמרות שנגיעה אסורה מן התורה זוהי דוקא נגיעה של חיבה, אבל נגיעה ללא כוונת חיבה או תאווה- אינה אסורה מן התורה ולדבריהם במצב של סכנה כן יהיה היתר שרופא איש יטפל האישה. ש"ך ביורה דעה קצה'. אך על דברי הש"ך תמהו האחרונים וטענו שאף לשיטתו שאין איסור מן התורה כשאין כוונת חיבה והרי קרוב הדבר לודאי שאחרי שיגע בבשרה- ייהנה ויעבור מיד לנגיעה של תאווה. וכיצד יתכן להקל בזה? {זו קושייה שמקשים עליו} והרי כמו שנאסר על האדם להתייחד עם אישה שמא יתהפך לבבו ויתגבר עליו יצרו - גם כאן קרוב לודאי שנגיעה זו תיהפך לנגיעה של חיבה ואין אדם שליט ברוחו והנה נהפך הדבר לאיסור של תורה. וכבר אמרו חכמים זכרונם לברכה: "אש בנעורת ואינה מהבהבת?" יש נעורת של עצים ואתה מדליק אש אפשר שזה לא יהבהב? ואם אמרו חכמים זכרונם לברכה "אין אפטרופוס לעריות" ואפילו חסיד שבחסידים אין ממנים אותו אפוטרופוס לעריות וכל איש ישראל יהיה מי שיהיה, חשוד לעניין זה, איך יתכן שיורו חכמים לאדם לישראל שמותר לו להיות רופא ולעסוק בעריות על סמך זה שלא יתאווה ולא יעשה מעשים מתוך תאוותו אחרי שאין שום אפשרות בעולם שיהיה אדם ערב אפילו לעצמו דכל שכן לא על אחרים. אז איך יתכן שמורים חכמים לאדם שמותר לו להיות רופא ולעסוק עם הנשים?

וידוע המעשה עם רבי עמרם חסידא: שקראו לו חסיד בגלל שהוא נשמר מהעריות מאוד מאוד! והוא כמעט נכשל והוא הרים סולם שעשרה צריכים להרים והוא זקן בשביל לעלות לעליה שהוא ראה שוק של אחת מן השבויות שהם שמרו שבקשו שישמור אותם שם בעליה, ובאמצע הסולם הוא צעק "נורא בי עמרם נורא" אש בבית עמרם התלמידים באו וראו אותו במצב כזה,

"אוי לנו שראינו אותך במצב כזה!",

אמר להם: "או לי אם לא ראיתם אותי בזה",

ויצר הרע יצא ממנו כמו אש ואמר לו: "אתה רואה אתה מלאך ואני בשר ודם וניצחתי אותך!"

 אבל זה רבי עמרם חסידא והוא הגיע למצב שכמעט, זה שהוא החזיק את עצמו ברגע האחרון זה מראה שאין שמירה ואין אפוטרופוס לעריות.

מסופר על רבי מאיר ורבי עקיבא: שטיפסו על אקליפטוס כיוון שראו ריבה למעלה רק מן השמים אמרו: היזהרו בתורתם והם לא נכשלו. אין אפוטרופוס לעריות אין. ובפרט שהיא על אשתו בזמן שהיא אסורה לו מוזהר האיש לא להסתכל על המקומות המכוסים שבה כדי שלא יגרם מכך הרהור אסור ומכשול,

וכבר שאל אותו המין {כופר} את הרב כהנא: "כיצד התורה מתירה לכם להתייחד עם נשותיכם בזמן האיסור?" שאלה יפה שואל המין,

וענה לו: התורה העידה עלינו כמו שכתוב בסנהדרין לז': ההסבר לתשובה שלו מבואר בפוסקים: "שדווקא באשתו אין יצרו תקף", שולחן ערוך "יורה דעה" קצה'. ובפרט שהיא עתידה להיטהר לאחר זמן, זה נקרא יש לו פת בסלו, כמו שכתוב בסוטה ז' ולמרות כל זאת אסור האיש בהסתכלות במקומות המכוסים שבאשתו, בזמן שהם פרושים.

ואילו כאן ברופא שבאים אליו נשים להתרפאות ומוכרחות לגלות גופן לפניו, וכל אשר תאווה נפשו יגזור ויאמר להן, {תתפשטי תתפשטי עוד תורידי זה} ולגביו הן בכלל מים גנובים, האם אין כאן אש בנעורת? האם יעלה על הדעת לנחם ולשקר את עצמנו שהרופא קדוש וטהור כאחד השרפים ומלאכים? ומה גם שמספר המקרים שנתפרסמו, ועוד יותר אלה שלא נתפרסמו רבים למאוד, הרופאים שפתע פתאום לא שלטו ביצרם וגרמו למכשולות נוראים השם ירחם.

ועוד מבואר בחכמים זכרונם לברכה: ברגע שאישה עומדת בלי לבוש בנוכחות אדם זר - מיד מתעורר בה רגש התאווה למעשה איסור, וזו הסיבה שיש לה בושה לעמוד כך בפני אדם זר. יעוין בקידושין פא' וברש"י: בדיבור המתחיל בושה. וכאשר הבאנו לעיל: שכאשר האישה מהרהרת בדבר איסור מיד יגרום הדבר שהאיש יהרהר בכך, והאם יעלה על הדעת, והאם יש מי שמאמין שהנשים דומות לרופא כקורת עץ?

ועוד צריכים לדעת: שהרי פוסק הרמב"ם: שהנוגע באישה ונהנה מקירוב בשר חייב מלקות, והביאו הפוסקים: שאם האישה נהנית מן האיסור גם היא חייבת מלקות, שכל שכן כך אצל הרופא שבאפשרותו למשמש בה כרצונו, ואיך שייך להתיר דבר זה מלכתחילה? ועל כמה וכמה במצב שכזה שכל אישה יכולה להיגרר להנאת איסור, ומי בטוחה בעצמה בניסיונות שכאלה? והן אומנם היו פוסקים שרצו לדמות נידון זה לנידון של מסירת ציבעונין לכובס, וטענו כמו ששם יש היתר למסור לו בגדים כאלה לכביסה למרות שהם גורמים להרהור {כידוע לכם אסור להסתכל בחבלים שתלויות בהם בגדי נשים שיכולים לגרום להם להרהור באישה שהוא מכירה וגם באישה שלא מכירה} מכל מקום אז הם טענו שאם ניתן למסור בגדים כאלה לכביסה למרות שהם גורמים להרהור עקב היותו טרוד במלאכתו {זה הגדר המתיר} שהוא טרוד במלאכתו לא חששו שיבוא להרהור. אז הם רוצים ללמוד שגם כן הרופא שטרוד במלאכתו אינו נותן לבו להרהר.

ואולם זאת יש לדעת: שהיתר כזה היה יתכן לומר דוקא בזמנם שכל המציאות היתה קדושה וצניעות וכפי שרואים בלשון הרמב"ם ובשולחן ערוך כא' א', מי שפגע באישה בשוק, הכוונה פגש, אסור להלך אחריה אלא רץ לצדדין, מה שאומר שהרחובות שלהם היו כמעט ריקים מנשים, והנשים היו צנועות מאוד בטבען, ורק לפעמים אירע מציאות של הליכה אחרי אישה, וכן צניעות המלבושים היתה בתכלית הצניעות, מי שראה סרטונים של ירושלים לפני 50-100 שנה כשהיה הכותל והיו הולכים לשמה נשים וגברים, אתה רואה את כולן מלובשים עד הקרקעית, תסתכלו ותראו לא היה הבדל בין אשכנזים ספרדים כולם לבושים מכף רגל ועד ראש. אז בזמנם כשחכמים דיברו מאות ואלפי שנים קודם ודאי וודאי, וכן צניעות מלבושים היתה בתכלית הצניעות ולא היה שום דיבור אסור או מיותר בין איש ולאישה זרה, והיתה כל התנהגותם בזה ביסוד בושה, ממלא אפילו אם נזדמן שום הכרח בענייני צניעות - נהגו בכל כללי הצניעות היותר האפשריים דהיינו: רק דיבורים הכרחיים ורק גילוי המקום הנדרש בלבד ומכסה את כל סביבו ככל האפשר, ואז באמת יתכן שהרופא היה טרוד רק בכבודתו ורק כשגמר מלאכתו מיד נפרדו זה מזה בלי שום גילוי ידידות או הארת פנים ולאחר כל זה לסמוך על הפוסקים שהתירו זו שהוא טרוד במלאכתו.

אולם בדורות הללו שלצערנו ולדאבוננו גברה פריצות בכל פינות ומחנות, ובכל ענייני התקרבות בין איש לאישה, ונשתנו כל סדרי החיים, וכמעט כל פגישת איש ואישה אינה כדת וכדין, ואחרי שההתרחקות והפרישות הוא עניין זר בעולם, וכל שכן שהרופא עצמו התחנך בבתי ספר חופשיים מנעוריו ורגיל בכל טומאת מצרים שהיתה פרוצה מאוד – ערוות הארץ, ומה יעשה ולא יחטא בכל הרהורים רעים וכל התקרבות אסורה שמזדמנת לו?

ממילא פשוט וברור שגם אותם פוסקים שהתירו שרופא יטפל באישה לא התירו כלל באופן כזה, אחרי שכל ההיתר נשען על כך שאין בלבו כוונת חיבה תאווה, ואינו עושה שום פעולה ונגיעת איסור כלל והוא טרוד המלכתו בלבד מה שלא שייך כלל במציאות של ימנו.

למסקנה: במצב אין בו סכנה או פיקוח נפש אין היתר שתלך אישה לרופא איש או איש לרופא אישה היות הוא פשוט ומוסכם שברגע שהנגיעה תהפוך לנגיעה של תאווה-יהפוך הדבר לאיסור מן התורה וכידוע "רבת רעת האדם בארץ וכל מחשבות לבו רק רע כל היום".

דבר שני: אפילו במצב שיש בו פיקוח נפש שבזה ישנם פוסקים המקלים, כבר נתבאר של הקולא היא אך ורק במציאות כזו שיש מקום להניח שאין מקום לנגיעת תאווה וחיבה, ואם אכן נוהגים בתאווה ובפריצות ודאי שהדבר אסור.

ג': אין הנידון מתחיל כלל כאשר ישנה אפשרות שאישה תלך לרופאה ואיש ילך לרופא איש, ובמצב שכזה מחויבת האישה לילך אך ורק שאישה ואיש לאיש, ורק כאשר אין שום אפשרות שכזו אז מתחיל הנידון, ויש לזכור שאין מתרפאים מגילוי עריות כנזכר לעל.

דבר נוסף: נשים ההולכות לרופאים - מפני שנתפסו לפטפוטיהם שיש לבוא פעמיים בשנה לבדוק אם יש לה שום חולי באותו מקום חס ושלום הרי זה ודאי איסור גמור ואינו שייך כלל לנידון שדברנו. בכל זאת מבלי לדון על איסור ייחוד אשר בהמשך נלמד שהוא תקף ומצוי מאוד בחדרי הרופאים במציאות הנהוגה כיום. כי לא מעיזים להיכנס לחדרו של הרופא אפילו אם הדלת לא נעולה.

בשביל להבין כמה היו זהירים בדורות קודמים לעומת דורותינו, אני יקריא לכם גמרא במסכת תענית דף כא' עמוד ב': אבא אומנא היה בא לו שלום מישיבה של מעלה בכל יום, ולאביי כל יום ערב שבת, ולרבא כל ערב יום הכיפורים, חלשה דעתו של אביי משום אבא אומנא,

אמרו לו: "אי אתה יכול לעשות כמעשיו של אבא אומנא".

אבא אומנ א- היה יהודי פשוט לא תלמיד חכם, וכל יום היו אומרים לו שלום מישיבה של מעלה. ולאביי- כל ערב שבת, לפחות 52 פעמים בשנה לפחות. ולרבא שהיה יותר למדן מאביי - היה בא בערב יום הכיפורים,

אבל דעתו של אביי חלשה כי אמר "איך זה יכול להיות? אני תלמיד חכם והוא יהודי פשוט והוא זוכה כל יום לקבל שלום מישיבה של מעלה?",

אז אמרו לו מן השמים: "אתה לא יכול לעשות כמעשיו של אבא אומנא, אתה לא בדרגת החסידות שלו".

מה היו מעשיו של אבא אומנא? כשהיה מקיז דם, {פעם היו מקיזים דם למי שסובל מלחץ דם גבוה, אני הכרתי גם בכרם התימנים שהיום עושים הקזת דם, קראו לזה פיטה - חותכים עם סכין גילוח בגב והיה יוצא דם שחור בפרט מי שנבהל וכ"ו וזה היה מבריא את האנשים} כשהיה מקיז דם, היה מקיז לאנשים לבד ולנשים לבד זאת אומרת: היה עושה הפרדה בקבלת קהל לא היו מתערבבים אצלו.

והיתה לו כסות {חלוק} שהיתה בו קרן שהיתה קרועה ככוסלת, וכשהיתה באה לפניו האישה היה מלבישה

את הכסות, את החלוק הזה כדי שלא יסתכל בה, זאת אומרת: הוא לא רואה את גופה, רק בקרע המיוחד איכן שהוא צריך לעשות את הקזת הדם, ושם הוא עושה כל מה שהוא צריך לעשות אבל כל הגוף אינו רואה, {לא תתפשטי} קודם נכנסת לאיזשהו מקום ולובשת את הבגד כולו ורק יש חור במקום שצריך לעשות את ההקזת דם,

והיה לו מקום צנוע מבחוץ להטיל בו פשיטין שקיבל, היתה לו קופה שכל מי שצריך לשלם על הרפואה היה מניח שם את הכסף, הוא לא היה קובע מחיר, מה שאתה יכול אתה שם ומי שאין לו לא שם. מי שיש לו מטיל בו ומי שאין לו יושב ואין לו מה להתבייש. הוא לא יודע בכלל אם הוא שם או לא שם, מתיישבים אצלו וזהו.

וכשנזדמן לו תלמיד חכם לא היה נוטל ממנו שכר, תלמידי חכמים רפואה בחינם, וכשהיה רואה אדם שאין בידו - היה נותן לו פשיטין לאחר שעמד והיה אומר לו: "לך והברא עצמך" זה היה אבא אומנא.

יום אחד שלח לו אביי שני תלמידי חכמים לבדקו, {מזה כל יום הוא זוכה לקבל מה יש פה רוצה לבדוק}

אבא אומנא קיבל את שני תלמידי חכמים, הושיבם האכילם והשקם והציע להם הצעות בלילה, גם נתן להם ללון בביתו, עם הצעות נקיים וחדשים, בבוקר שני תלמידי החכמים כרחום, קיפלו את המצעים ונטלום, לקחו אותם, ועמדו ויצאו להם לשוק, והוא מצא אותם בשוק.

אמרו לו: "ישום לנו מר" {מראים לו את המצעים שלו ואומרים לו כמה הם שווים אלה?}

אמר להם: כך וכך,

אמרו לו: "ושמא שווים הם יותר?"

אמר להם: "בכך לקחתים",

אמרו לו: "שלך הם וממך נטלנום",

ואז אמרו לו: "בבקשה ממך: במה חשדתנו?"

אמר להם: "שמא שפדיון שבויים הזדמן לחכמים ונתביישו לומר לי",

-         "בצדק תשפוט עמיתך" מלמד עליהם זכות,

אמרו לו: "עכשיו ייטול מר את שלו", {הם כבר גמרו את הבדיקה מי זה האיש ומה מעלתו}

אמר להם: "מאותה שעה הסחתי דעתי לצדקה", אני לא יכול לקחת אותם כי כבר אמרתי מה שלקחתם זה לצדקה, כי אמרתי אתם בטח צריכים אותם למטרות יפות ונעלות אז אני לא יכול לקחת.

אתם מבינים איזה מעלות, איך פעם נראה העולם? למי שהוא כזה שהוא, למי שהוא כזה חסיד- {הרב לוחש} מקבל דרישת שלום כל יום מהשמים. דרישת שלום מהשמים כל יום והתלמידי חכמים פעם בשבת או פעם בשנה. חסידות, צניעות, קדושה, פרישות. איייי מי שזוכה אשריו ואשרי חלקו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.