יזכור לו יום המיתה

- - - לא מוגה! - - - 

מה העצה האחרונה שאומרים לנו חכמים?

יזכור לו יום המיתה.

ואחרי זה אין כבר עצות.

אם יזכור לו יום המיתה,

גמרנו אותה, תנצח את יצר הרע.

מה זה יזכור לו יום המיתה? מישהו פה לא יודע שהוא ימות יום אחד?

כולם יודעים. תשאל מישהו, אתה חושב שתישאר לעולם?

אין בן אדם נורמלי שיגיד כזה דבר.

האם אתה מודע לזה שאתה עלול למות? בטח.

מתי?

בעזרת השם, 120. מישהו חושב שמחר הוא ימות?

אף אחד לא חושב.

אז זוהר אומר, אדם מתהלך בעולם הזה וחושב שיחיה לאלפי דורים.

אלפי דורים.

אנשים בני 70, 80, 90,

יש להם עוד תוכניות, פותחים חברות.

אהה, רק התחילו עכשיו.

כאילו בן 18. למה?

כי הוא חושב שיחיה לאלפי דורים.

אז מה העצה שאומרים חכמים?

יזכור לו יום המיתה.

לא יזכיר לו יום המיתה,

יזכור לו יום המיתה. מה ההבדל?

אם יזכיר לו יום המיתה,

יגיד ליצרת שמע, אני בסוף אמות. עזוב, תן לי להספיק משהו ללמוד, תן לי מספיק.

מה אני אבוא לשם?

מה אני אשיב אמרים אמת לשולחי?

מה אני אגיד לו? מה עשיתי בעולם?

זה לא יספיק.

אלא יזכור לו יום המיתה.

יזכור לו יום המיתה, פירושו של דבר שהאדם יצייר לעצמו את היום שהוא מת.

איך עושים את זה?

לדוגמה, בן אדם מצייר לעצמו שהוא יושב

על שולחן שבת,

אחרי אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרע,

עושה קידוש, מטילת ידיים,

המוציא לחם מן הארץ,

מתחיל לסעוד,

פתאום הראש שלו טרק על הצלחת.

מת.

דום לב.

הלו?

הלו?

פנחס?

פנחס?

אין פנחס.

אין מי שחס.

הלך.

איזה צעקות שבר.

ילדים בוכים. אבא!

אבא! תצאי אליו! תצאי אליו! יבא ביי.

משכיבים אותו, מנסים לעשות משהו, להחיות אותו, דופקים בלב, עושים פה

שום דבר. מגיעים הצולה,

מנסים, שלושת רבעי שעה,

שום דבר.

טוב, מניחים אותו, מוצא שבת,

כולם בצער גדול, אפילו שאסור להצטער.

לא כולם עומדים בזה.

מפנים אותו,

לוקחים אותו למקרר,

מתחילים לטפל בלוויה, סדרי הלוויה, מתחילים להודיע,

והוא נכנס למקרר.

לא כל כך נעים שם.

בפנים הוא שוכב,

זהו, סגור. אחר כך מוציאים אותו לבית הטבילה,

עושים מה שעושים, מהפכים אותו, שוטפים אותו,

כורכים אותו,

קושרים אותו, סותמים לו את הפה, הפנים, העיניים, הכול, קושרים,

שמים על אלונקה,

ויאללה. והוא רואה את הכול.

הוא רואה את המשפחה,

הוא שמע אותם, הוא רואה כל מה שמסביבו.

רק נפשו עליו תאבל.

הנפש נמצאת מעל הגופה,

רואה, שומעת, הכול.

אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר.

ואז לוקחים אותו עד לבית המנוחות,

משחילים אותו,

בלוקים,

עפר,

משאירים אותו לאנחות,

והם ילכו לשמחו.

ואחרי זה,

הם הלכו,

באים שלושה מלאכים,

פוערים את האדמה תחתיו, קומה וחצי שלו,

עם פולסי דנורה,

ומתחילים חיבוט הקבר.

מה השם שלך?

הוא לא יודע את השם שלו.

מה השם שלך? לא יודע את השם שלו. חביט, חביט, חיבוט הקבר. חביט, חביט.

איזה שם הוא צריך לדעת?

לא פנחס.

המקובלים אומרים, יש שם של הקליפה.

לכל אדם יש שם של הקליפה שלו.

הוא היה צריך לתקן את זה.

אם הוא לא תיקן את זה, אז הוא לא יודע.

הוא לא יודע את השם.

והם חובטים אותו.

יש אנשים שעות, יש אנשים ימים,

יש אנשים שבועות.

ואחרי שגומרים את הסיפור,

נפרדת הנשמה,

והוא טמון שמה,

ואז מגיעים כל הזוחלים.

והם נכנסים לו דרך האף, דרך הפה, דרך... לא שואלים אותו.

ומרבה בשר, מרבה רימה.

אם אדם מצייר לעצמו את הציור עליו, לא על ההוא, על ההוא,

שזה מה שיהיה לו, והוא לא יודע מתי,

זה כבר מחסום ליצר הרע. תעוף ממני, אל תמכור לי את הסחורה שלך, חפש את החברים שלך, לא מעוניין לשמוע אותך.

תן לי להספיק לעשות את רצון הבורא, הבנת?