ממעלות משה רבינו - א | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: אשר בן רוזה וג'נט אדווה בת מזל יזכו לזרע קודש בר קיימא ילדים קפ'זניקים טהורים צדיקים ובעלי מידות טובות - אמן!! 

ממעלותיו של משה רבנו

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) אחת מן הדברים שהתורה נקנית בהם היא "נושא בעול עם חברו" והנה כל אחד מהמעלות שנמנו שם, הן כמו מטרה למעלות רבות המסבבות המטרה, מכולם יחד יוטבע בו באדם טבע חדש, להיות בעל הנפש היפה, וראוי להידבק דבק טוב עם חכמת התורה, ועל ידי כך נפשו צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים (שמואל-א כה, כט) לנצח, בלתי זאת אי אפשר לקנות התורה שהיא בתכלית הרוחניות להידבק בנפש אשר היא עודנה מגושמת. 

והנה לבוא למעלה של נושא בעול עם חברו אי אפשר, רק אחרי שיתרגל הרבה באהבת חברים גם המעשה וגם במחשבה. דרך המעשה היא דרך גלויה, איך מתקרבים ומתרגלים באהבת חברים על ידי מעשים, אבל דרך המחשבה איננה גלויה לרוב בני האדם והיא תלויה בשני דברים: דבר ראשון: זה להתבונן ברוב התועליות היוצא מהן, לתיקון המדיניות בחברת בני האדם. 

זאת אומרת: האדם יתבונן במחשבתו כמה תועלת יש לתיקון המדיניות זה החברות, והחיבור של חברת בני אדם, וכי זה קיום העולם, רק בדרך של חיבור, וההיפוך הוא הרס העולם. ועל כן 'בשביל שנאת חינם נחרב הבית', כי בית המקדש היה קשר העולם. זאת אומרת: הוא היה קושר את כולם, ומי שהיו מחזיקים את הקשר הזה בעיקר - היו עם סגולה עם ישראל. כשחטאו ישראל בשנאת חינם - ניתק הקשר והחיבור בינותם ממילא נהרס הבית בעוונותינו הרבים. אם הוא מאבד את המטרה והתכלית אז הוא נחרב. 

והנה אי אפשר לאהבת חברו כנפשו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) רק אחרי אשר יסיר בדילי הגשם ממנה. אם אתה מצליח להסיר מעליך את כל הבדילים והתוספות והסיגים של הגשמיות שיש בך, "ואז אם הנפש שלך תהיה זכה, בלי תערובת חומר", כי מי שנמשך לחומר הוא תמיד חושב: 'שחברו חי על חשבונו, מנצל אותו, לוקח ממנו את הכבוד, מתייחסים אליו יותר!', כל מיני שיגעונות ודמיונות כאלה. 

אז רק "אחרי שיסיר את בדילי הגשם ממנה ותהיה זכה בלי תערובות החומר - ואז שבים חלקי הנפש לאחדות בידו, כי ברוחניות אין הפרש ופירוד. ולהיפוך: בחומר אין אחדות אמיתית כי החומר מורכב, ולכן (משלי יח, א) "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". זאת אומרת: הפסוק לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד כל מה שהוא נִפְרָד זה בגלל תאווה. אז כל מבקש תאווה הוא נִפְרָד. אז זאת אומרת: כולנו אנו יכולים כולנו להיות מחוברים ברעיון אחד, כי רוחניות יכולה להתחבר בלי שום בעיה, וכולנו באותה מטרה. 

וגם אותו דבר זה יכול להיות ניקח דוגמא צבא, כולם נלחמים נגד אותו אויב, כולם ישנים באותו אוהל והכל, אבל במסטינג - כל אחד לחוד, כל אחד דואג למיטה שלו לשמיכה שלו לזה... ולפעמים מושך מההוא, וחוטף להוא, ולוקח להוא ולוקח לפני, ושיהיה לו קודם. כי בגוף אין חיבור, במחשבה יכול להיות חיבור, ברוחניות יכול להיות חיבור. 

"אמרו חכמים זכרונם לברכה (תהלים קד, כ): "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה" זה העולם הזה שדומה ללילה". זאת אומרת: הקב"ה בנה את העולם הזה שהוא נקרא חֹשֶׁךְ, והוא דומה ללילה, בלילה לא מבחינים כל כך, הרבה דמיונות הרבה שקר, חושבים זה וזה לא זה, חושבים זה וזה לא זה, לא רואים ברור. כך העולם הזה, אנשים בחושך לא רואים ברור! טועים, נכשלים נופלים נתקלים. "הפירוש הוא: כי גם הפנימיות של העולם נעלם בעולם הזה", גם הפנימיות לא החיצוניות רק. 

"בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" אלה הרשעים – משס! שדומים לחיות שביער". זאת אומרת: בלילה הזה רומסים כל חיות היער, אלה שעוקרים את התורה 'בשם התורה', אלה שאומרים (תהלים קיט, קכו): "עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" - ומפירים את התורה! 

"והנה נשאלת השאלה: איזה השכלה יוצא לנו בכינוי של הרשעים למה מכנים אותם "חַיְתוֹ יָעַר" חיות היער? אלא שהורו לנו בזה חכמים ידיעה רבה בחינוך האדם – כי בלתי אפשר להרגיש בצער זולתו, ולישא בעול עם זולתו, רק על ידי ציורים רבים כאלה, שכל מה שקרה לזולתו ממיני הצער או ממיני הייסורים והמכאובים - שיהיו בהרגשתו כאילו קרא לו חס ושלום!". זאת אומרת: אדם לא יכול להרגיש בצער של זולתו, אדם לא יכול לשאת בעול עם זולתו, רק אם הוא מרגיש את מה שמרגיש חברו מהייסורים מהצער שעובר עליו וכו'. 

אבל חַיְתוֹ יָעַר אלה משס, לא רק שהם לא מרגישים - הם דואגים שיהיה צער! הם דואגים להרוס ולחבל!! העיקר: שלהם יהיה את ה'צלחת' לקחת משמה את הכספים של המדינה ולעשות מה שהם רוצים, ולסדר ג'ובים למשפחה. אז זה מה שהם עושים, זה מה שמעניין אותם. לכן הם יכולים לרמוס את כל מי שעומד בדרכם! כמו שעשו לא רק איתי, גם עם אנשיהם, גם עם אלי ישי, גם עם (חיים) אמסלם, עם כל מה שהם זרקו משם, הרב פרץ ואחרים, כל אלה הם רומסים! כי מי שעומד בדרכו של החיה הגדולה דארעי (אריה דרעי)... - אז הוא רומס אותו! ויש לו 'פיונים' בלוח של השחמט, שאיתם הוא נותן נקישות והופ מעיף עוד ועוד ועוד... וזהו, יש לו את 'מועצת חכמי הפוליטיקה'... (מועצת החכמים בשס).

"ומה שהיה דורש מזולתו, כשיעשה לו או שישא בעול עמו, כן ידרוש מעצמו לעשות עם זולתו". אדם צריך להרגיש, מה היית רוצה שיעזרו לך? מה היית רוצה שישאו בעול איתך? איך היית רוצה שיתייחסו אליך? - ככה אתה צריך לדרוש מעצמך! לעשות עם אחרים. "ורק אם תגיע לדרגה כזאת - על ידי זה תבוא למדרגה של "נושא בעול עם חברו". וידוע, כי החיה אינה טורפת רק אחרי שנדמה לה האדם כבהמה". 

הקב"ה נתן חיתתנו ואימתנו על כל חיות היער ועל כל החיות בכלל! אם האדם בצלם אלוקים -אז לא יכולים להתקרב אליו, כמו שהאריה לא ניגש ל'אור החיים' הקדוש, ופחד מהצלם אלוקים שבו, בגלל שהיה שומר את עצמו ממאכלות אסורות! ופעם אחרת בגלל שהוא הראה לו את הברית, אז אם יש לך צלם אלוקים - החיות לא יכולות להתקרב אליך, חיות היער האמיתיות, אבל יש יותר גרועים מחיות היער... אז מה קורה פה? מתי חיה יכולה לבוא ולטרוף בן אדם? מתי שהוא נדמה לה כבהמה. 

זאת אומרת: אם אדם עושה מעשה בהמה - אז החיה לא מבדילה ממנו, אם אתה בצלם אלוקים - אז היא לא תתקרב אליך, אם אתה לא בצלם אלוקים - אדם שעושה עבירות יורד מדרגת אדם, ממילא נדמה לו כבהמה, ואלה הם הרשעים שהם דומים לחַיְתוֹ יָעַר. "הפירוש: רחוקים מציורי הזולת כפיהם, ועל כן אינם מרגישים בצער זולתו, ולימוד רב תועלת הורו לנו בזה דרך אגב כדרכם בקודש!" חכמים לימדו אותנו. עכשיו, יש אומרים: שהנאצים אמרו עליהם שהם 'חיות היער!' "אלה חיות טורפות"... 

אז היה פעם אחד אגודת "צער בעלי חיים" בחוץ לארץ שהתלונן: 'איך משווים אותם לחיות היער!?' חיות היער סוכר לידם! למה? כי חיות היער הן עושות את מה שעושות באינסטינקטים שהן נבראו בהם ללא שליטה, הם טורפים לצורך אכילה, זה קיומם! אם הם לא יטרפו הם לא יאכלו, ככה ברא אותם השם וככה הם עושים, אבל הם לא רוצחים להנאה. אבל אדם שרוצח - זה חיית אדם!! זה יותר גרוע, זה לא 'על מנת' זה לעשות מאנשים סבונים! לעשות מחקרים!! לעשות סתם הרג לשם תאווה. 

זאת אומרת: זה יותר גרוע - כשאדם עושה לא לצורך קיומו, הוא רק רוצה: שהשני לא יתקיים! מה אכפת לך שהשני... אל תעזור לו, אל תגיד כלום, אל תעשה שום דבר, אל תכיר בו, לא ראית אותו נגיד, או, זה עוד כבר מדרגה של 'חיה מנומסת'. אבל אם אתה דואג: העיקר שהוא לא יהיה - אתה כבר יותר גרוע מחיות היער! "והנה זה לשון הרמב"ן: "ודע כי יש ב"מן" ענין גדול! שרמזו לנו חכמים זכרונם לברכה, "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהלים עח, כה) לחם שמלאכי השרת אוכלים", דברי רבי עקיבא". איי! מה ענו לו? 

"טעית! וכי מלאכי השרת אוכלים לחם?! אלא לחם שנבלע באיברים!". 

נמצא לרבי עקיבא שמלאכי השרת ואנשי המן ניזונים מדבר אחד. אבל מי שענה לו, "רבי ישמעאל אומר: שקיום המלאכים אינו מדבר המתגשם מהאור, רק באור העליון עצמו הם ניזונים. בין לזה ולזה, בין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל: המן הוא בא מזיו השכינה". לרבי עקיבא הוא מתגשם קצת, ולרבי ישמעאל – לא! זה עצם האור לפני התגשמות. "ומביא 'מכילתא': שהמן הזה יהיה המזון שלנו לעולם הבא שזה זיו העליון! כמו שכתוב: "צדיקים יושבים, ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה" 

אז בין לרבי עקיבא ובין ולרבי ישמעאל זה מזון של העולם הבא. "והנה מי שהוא מאנשי החכמה להכיר ציורי העתיד - איך יתכן שלא יאזור בגבורה ללחום מלחמתו, להכין צידה ומזון על זמן ארוך באין הפסק, וליהנות מזיו חכמת התורה, על ידי הדברים שהתורה נקנית בהם? כי רק אז יבוא להתדבקות התורה, ורק אז יבוא למזון של זיו השכינה! ואם חס ושלום לא ידאג לזה - מאין יכלכל את נפשו העגומה? 

ומלבד כל העונשים, היש עונש גדול מזה? שמי שלא הכין עצמו ליהנות מזיו השכינה - בפרוזדור, מי יכלכל רוב יגונו על הרעב הקשה שיסבול אין סוף שנים בלא הפסק!! האם יתכן שעל יום אחד ידאג, ועל נצח נצחים לא ידאג וישליך אחרי גבו? אין זה אלא רק מחסרון הציור!". 

אני אחזור על הקטע האחרון לבארו: "מי שהוא מאנשי החכמה ויודע לצייר ציורי העתיד - פירושו: הוא כבר היום מצייר, שהוא נפרד מהגוף טומנים אותו באדמה, הוא עולה לדין למעלה, ושמה גוזרים את דינו לפי מעשיו. עכשיו היות והוא יודע שאחרי כל העולמות, העולם החמישי (5) זה עולם הבא, ושמה זה לנצח! ללא שינוי וללא תמורה. 

אז איך יתכן שהוא לא אוזר את עצמו עכשיו בגבורה ללחום את המלחמה בשביל להשיג די מזון שיוכל להתפרנס ממנו לנצח נצחים, להכין צידה ומזון לזמן ארוך שהוא בלי הפסק. ושיוכל ליהנות מזיו חכמת התורה, על ידי הדברים שהתורה נקנית בהם. מ"ח (48) קניינים, כי רק אז יכול לבוא להדבק בתורה, ורק אז יכול לבוא לזיו השכינה. 

מכאן אתם למדים שאנשי שס - לא יגיעו לזה לעולם! כי אין בהם את המ"ח ואפילו לא ח' (8). 'חטא' – כן! אבל לא ח' מהמ"ח. אבל אצלהם זה לא 'חטא' - זה פשע ועוון! 

"ואם חס ושלום לא ידאג לזה - מאין יכלכל את נפשו העגומה? ומלבד כל העונשים" שצריך לקבל עוד לפני, גיהינום וגלגולים ומי יודע מה מחכה לו לפי מעשיו, או לפי דמיונותיו שהוא חושב שהוא 'צדיק', אז לכן העונש הכי גדול זה העונש האחרון, שבו משאירים אותך במדרגה האחרונה קבועה ואתה צריך מזון! בשביל לכלכל את עצמך בזכויות שיפרנסו אותך לחיי העולם הבא, "כי מי שלא הכין עצמו ליהנות לעתיד מזיו השכינה - פה עכשיו בפרוזדור בעולם הזה - אז מי יכלכל את רוב יגונו והצער על הרעב הקשה שיסבול לאין ספור שנים באין הפסק. היתכן שעל יום אחד פה בעולם הזה דואג?" 

- 'יו! היום לא הלכתי לעבודה... יו! היום לא הרגשתי טוב, יו היום לא עשיתי זה זה...' 

והוא דואג על יום אחד, ועל הנצח נצחים שלו - לא דואג! ומשליך אותו אחרי גבו? זה רק בגלל שלאדם אין ציורים! ממה שעתיד להיות, חסר לו את הציורים. אז אמרנו שאנשי החוכמה הם מציירים ציורים: "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה עכשיו בהווה אֶת הַנוֹלָד!" מה זה הנולד? תכף שיוצאים מפה מה יהיה? הוא כבר רואה את זה! הוא לא צופה וחושב ויודע, הוא רואה! 

פירושו: כמו שאדם רואה סכנה לפניו, אתה רואה אריה מולך? אם אתה רואה אריה מולך - מה עכשיו? כל המחשבות פורחות רק איך להינצל, מה עושים? הרגע אתה ממוקד רק בזה. ככה צריך להיות בן אדם, לדעת: שהגיהינום זה יותר מאריה! והוא ממתין, והוא לוחש, ומחכה: 'מתי יזרקו אותך אליו!' תופתה! תופת שמה. ואתה ראית את הציורים האלה כבר? שמת מול העיניים, אתה רואה את עצמך איך משליכים אותך לבפנים? לא! אז מה אתה רוצה לעשות? חי את ההווה, ולא רואה את העתיד, והעתיד לפעמים יותר מוקדם ממה שהאדם חושב, ואז מה? 

יגידו: 'מסכן! לא הספיק לעשות תשובה, לא הספיק זה, לא עשה זה...' 

אבל מצינו במשה רבנו עליו השלום "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" רש"י אומר: "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם!". פירוש: הרגיל את עצמו בציור 'כאילו קרה לו זאת!', ולכן הלך לראות. 

אחד שומע: 'שפלוני לקחו אותו לבית חולים עכשיו והוא... אשפזו אותו! וזה...' 

- 'ואי! מסכן! עוד דיברנו אתמול וזה אני אומר לך פיש... העולם הזה...' 

זהו והוא עובר הלאה! 'כן, מה נשמע? כמה הדולר... כמה זה... כמה גייסו הידרדרות (הידברות) הפעם בחוץ לארץ?... כמה זה...' 

אבל אם היה אדם נותן אל לבו להיות מיצר – פירושו: היה רואה שכאילו עכשיו דוחפים את המיטה שלו! בתוך הבית חולים למיון, ולוקחים שמה את הטופס, ועולים למחלקה פנימית ב' באיכילוב - השם ירחם! ושמים אותו שמה, ומחילים לחבר אותו לכל הזה... אינפוזיות וכו', בדיקות דם, רנטגנים וזה וזה... והמצב מסוכן! וכו' וכו'. איך הדופק של זה שנמצא במחלקה? ואיך הדופק של זה שמספר? רחוק מזרח ממערב! 

אבל אצל משה רבנו – לא! לא היה ככה! הוא היה נסיך! הוא היה בן המשק של פרעה, אחראי כמו שהיה יוסף, הוא היה במצרים. והוא הרגיל את עצמו בציור: 'כאילו קרה לו זאת!', כאילו הוא משועבד, כאילו הוא נושא את המשאות, כאילו הוא מוצלף על ידי הנוגשים, ולכן הלך לראות! יצא החוצה!! "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". "כח הציור בא ממה שמתקרב החוש", התקרבות החוש. 

זאת אומרת: ציור מקרב לי את החוש, מה שאני לא רואה, אני כאילו כבר רואה, אז אני מקרב את זה לחוש, אם הייתי רואה את זה בחושים שלי - אז הייתי רואה, אבל אני לא רואה אז אני חושב ומצייר את הציור ומקרב אותו אל החוש. "והוא כל כך משה רבנו הרגיל את עצמו בציורים, עד שהרגיש בצערם מרוב הציור החי! שהוא צייר לעצמו, הוא הרגיש את זה בעצמו!". 

כמו רבי עקיבא; שרבי עקיבא היה מצייר כל פעם כשהיה מתפלל ואומר (דברים ו, ה): "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - אפילו נוטל את נפשך!", היה מצייר ארבע (4) מיתות בית דין, שממש מוציאים אותו להורג בארבע מיתות בית דין, והיה חש את זה! חש את זה כל פעם. לכן, כשהגיע המצב האמיתי שעשו לו את זה באמת - זה היה בדיוק כמו כל יום, אז לכן הוא היה יכול להמשיך להגיד (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל השם אֱלֹהֵינוּ השם אֶחָד" זה מה שהוא עשה כל הזמן, כל הזמן הוא עשה את זה. הוא היה גומר עם ארבע ציורים של מיתות, שהוא חש ממש בגופו מכוח הציור, וכשזה הגיע באמת אז שאלו אותו, 

אז הוא אמר: "כל ימי נצטערתי על זה!' כל ימי נצטערתי בפועל! לא הצטערתי מתי יבוא לידי, מתי יבוא לידי רציתי שזה יהיה כבר בממש! לא מכח הציור, אבל כל ימי נצטערתי, כל ימי אני כבר הצטערתי! לכן אני יכול להגיד "השם אח........ד. והוציא את נשמתו ב"אחד". 

"וממילא נשא בעול עמהם, משה רבנו יותר מצערו הוא כי הם הרבים", זאת אומרת: צער של יחיד זה לא צער של רבים, אז אפילו שהוא מצייר בעצמו כאילו שמים עליו את המשאות ומצליפים בו ומבזים אותו ועושים לו את הכל, זה צערו של יחיד אבל צער הרבים הוא צער הרבה יותר גדול, אבל הוא נשא בעול עמהם יותר מהצער שלו כי הם הרבים, אז הוא הכניס את עצמו תחת משאם. 

ראה אחד כבר עומד להתכופף וליפול - העביר את המשא עליו ונשא. ראה אחר - עשה ככה. כל פעם היה מיקל עליהם את העבודה. הוא לא עושה הנחות, נושא בעול, ממש נושא בעול! "ובפרט כלל ישראל שכולם היו מצטערים, ובכל צרתם לו למשה רבנו צר!". כמו שבקב"ה נאמר (ישעיה סג, ט): "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" גם משה רבנו בכל הצרות של ישראל היה צר לו מאוד. וזה נסתעף מה שהוא אמר אחר כך לקב"ה, והקב"ה הוא לא הקפיד עליו בדבר הזה! 

מלאכי השרת טענו על משה רבנו שאמר לקב"ה (שמות ה, כב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" - מה זה? מילים קשות! שהקב"ה מרע עושה רעות לעם ישראל?! "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" הוא לא ידע את החשבון של הקב"ה: שהקב"ה רוצה לקצר להם את הזמן! במקום ארבע מאות (400) שנה - מאתים ועשר (210), ולכן הכביד עליהם יותר את העבודה לפי החשבון; כמה הם היו צריכים לעשות משאות וכמה צער והכל, והוא צמצם להם את זה בזמן. אז הם רצו שהוא יעניש אותו; איך יכול להיות אדם שמתחצף ככה ואומר דברים כאלה? 

 אמר להם: 'הוא לא אומר את זה בגלל עצמו ! אומר את זה לכבודם של ישראל בגלל צערם של ישראל!'. 

והנה הדבר הזה היה קשה מחטא 'מי מריבה', מה שהוא טעה שמה ושגה בעניין מי מריבה, והוא היכה ולא דיבר אל הסלע, זה היה יותר קשה שהוא אמר "לָמָה הֲרֵעֹתָה" לכן במדרש כתוב: "באותה שעה מידת הדין ביקשה לפגוע במשה רבנו! 

אמר הקב"ה "הניחו לו! בשביל כבוד ישראל דיבר". 

זאת אומרת: השם יודע בדיוק מאיפה זה בא לו מבפנים, זה לא תלונה סתמית, זה לא תלונה טיפשית, זה משום כאבם של ישראל וכבודם של ישראל. "וזה הדבר שדיברנו, כי משה רבנו נתן עיניו ולבו להיות מיצר בצערם של ישראל. מה זה נתן עיניו? זה ההתבוננות על ידי עיני השכל, ומה זה לבו? להשיב את הדברים אל לבו". 

אז עיניו זה ההתבוננות, ועיני רוחו עיני השכל, הוא צייר ציורים: מה הצער הגדול שהם סובלים, כאילו הוא שוכב עכשיו באלונקה לתוך המחלקה הפנימית ב' ב'איכילוב' - "והשיב אל לבו" כאילו הדברים נחרטו בו כאילו הם בו ממש! כדי שירגיש לבו בצערם כאילו הוא עצמו בצער הזה. כמו שהתורה מחייבת אותנו (דברים ד, לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" הידיעה היא בשכל אבל זה לא מספיק שאתה יודע, צריך להשיב את הלב. 

פירושו, שהדברים יתיישבו על הלב, ויהפכו להיות חלק ממך. מהותך, זה נקרא שאתה מקיים תורה, לא הדברים שקוראים ולא עושים, דברים שלומדים שומעים ויודעים - ועושים! הם הופכים להיות חלק ממהותך, מהאישיות שלך, זה נקרא "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ". אבל יש אנשים שלמרות שהמרחק זה 'שיבר' בין הראש לבין הלב - המרחק שלהם בין הראש לבין הלב זה כרחוק מזרח ממערב! זאת אומרת אף פעם הם לא נפגשים, כל הידיעות נשארות בראש והקיום זה רק לפי הרצון והחשק, עם כמובן 'ספק ספקות' וקולות וכו'. 

מדהים! 'כוחא דהיתרא עדיף', אומר איציק (הרב יצחק יוסף), אם היה משתמש איציק 'בכחא דהיתרא עדיף', ולא היה מדבר על הגויים כמו שדיבר עליהם, ושיצאו עליו בשצף קצף! אז לא היה מהסתבך עד כדי כך שצריך לחזור בו ולהתחלף ולהתהפך ולהיות 'סטייקי'. אבל משום מה נשמט ממנו ה'כחא דהיתרא עדיף...', אם היה מיקל כמו שאבא שלו המנוח, היקל בחמשת אלפים (5,000) גרים של הצבא! אז לא היה מסתבך, למה אתה צריך להתערב? 

איך הוא אמר לי: 'זה לא עניין שלך! בשביל מה לך להתערב בעניין הכשרות? זה הכל על הראש של הבן שלי!, איציק, מי שהוא 'רב ראשי' - הם יתנו את הדין!!! אז למה אתה מתערב?' 

הוא שומע לעצות, לא של אבא שלו, ולא ל'כוחא דהיתרא עדיף, והוא נכשל! 

אבל יכול שהוא יעשה חילוק; שכוחא דהיתרא עדיף זה רק על היהודים, להתיר להם כמה שיותר מצוות. אבל לגויים - אין סיבה להתיר! ולכן לא כדאי, וצריך להראות שאני מחמיר במשהו... לא הכל, "מה שאני מתיר - זה ודאי מה שצריך להתיר, אבל מה שאני מחמיר - זה צריך ודאי להחמיר". 

טוב, אז אם זה השיטה אז למה לא נשארת בה, למה חזרת בך והתנצלת ואמרת: 'לא! זה משהו, זה קהילות קדושות שעלו 'אסירי ציון'!, זה אנשים... אין! אני אתן לכם ברכה...' 

כמו האפיפיור... אני לא מבין! למה אתה מתהפך? אבל הוא כנראה גם יש לו מידת "נושא בעול" עם הציונים, כשהם צועקים עליו - אז הוא "נושא בעול" 

ואומר להם: "מה אתם רוצים? שאני אגיד אחרת - אין בעיה!" 

אז בקול שפל הוא אומר: "כן, בנושא של הגויים שדיברנו עיוותו את דברי ואמרו ככה וככה..." 

ובסוף אתה מעוות בעצמך את הדברים שאתה אמרת! כי שומעים מה אמרת קודם ומה אתה אומר אחר כך. אז גם "נושא בעול" אצלו חלש! אבל אולי אם הוא ישמע את הדרשה הזאת – אז אולי בעזרת השם יכול להיות תיקון להבא... אם יהיה לו ציורים מהעתיד, שיכולות לצאת עוד קלטות כאלה ואחרות, אז יכול להיות שהוא יימנע. אבל אם אין לו עוד ציורים והוא אין לו את 'חכמת הנפש והציור והדימוי' כמו הנביאים הקדושים - אז כנראה שהוא יצטרך לקבל עוד כמה קלטות הסברה לחינוך כדי שיוכל לעמוד בתפקיד הרם והנישא להיות "רב מטעם" הציונות, הציונות החילונית. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".