בזכות נשים צדקניות | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לעילוי נשמת אורה בת נעמי ברכה מנוחתה עדן אמן. אמן!! 

"בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים" - "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" (שמות א, יד) הגמרא בפסחים קטז: "חרוסת על שום מה? זכר לתפוח וזכר לטיט". החרוסת שאנחנו עושים בפסח, שזה מעורב עם שקדים ואגוזים ותמרים ותפוח, על שום מה? זכר לתפוח וזכר לטיט. זה נראה כמו טיט אבל זה גם זכר לתפוח, צריך לשים גם תפוח. אז זכר לטיט יודעים אנחנו שזה חלק מהמרירות שהיה בחומר ובלבנים, זה מזכיר לנו את החומר והלבנים שהיו מלבנים לבנים. 

אבל זכר לתפוח מהו? פירש רש"י שם: "שהיו יולדות בניהן בלא עצב שלא יכירו בהן המצריים. ככתוב (שיר השירים ח, ה): " תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" התפוח מזכיר לנו את האהבה שאוהב השם את ישראל. ואת הניסים שעשה לנשים הצדקניות שהיו יולדות בלא עצב. והמרור: מזכיר לנו את המרירות שמיררו המצריים את חיי אבותינו. אבל יש לשאול: מה השייכות בן שתי ההזכרות שמטבילין המרור בחרוסת? 

אומנם המתבונן רואה שמצווה זו באה ללמד אותנו רום ערכם של אבותינו שעמדו במבחן המרירות, ועמדו באמונתם לקבל הכל באהבה! עד שזכו לניסים גלויים ונפלאים שילדו בלא עצב. ניסים שהמתיקו להם את המרירות שמיררו אֶת חַיֵּיהֶם המצרים. ואם נתבונן כראוי בעניין זה, נצליח לעמוד על האמת, ולהוציא מהלב שבשתא גדולה - שיבוש גדול 

{כמו שהרוש (הרב שלום ארוש) כותב בספריו: שהוא צוחק על כל דור המדבר! 'איזה טיפשים היו! איך הם לא שמעו להשם?!' וכו'. מילים בוטות ושטויות!} 

וכך נוציא מהלב שיבוש גדול, שזה סיבה חזקה לקלקולים רבים בדעת ההמונים, וגם חכמים גדולים נסתבכו בזה. רבים וכן שלמים חשבו כדבר אמיתי: שהדור ההוא שיצאו ממצרים - היו במצב של שפל! והיו גסים, מפני שנכנעו בעבדותם בעבודת הפרך שעבדו במצרים. וככה חושבים ששפלות הרוח וגסות ההרגש היה להם כדרך העבדים הבזויים והשפלים. אבל עלינו להסתכל בגלות מצרים באספקלריה המאירה של דברי חכמים! שדבריהם אמת ואמונה, ויתגלו לפנינו תמונות נפלאות מחיי הצדיקים ההם. 

ויתברר לנו באמת שהדור ההוא שהיו התלמידים של יעקב אבינו, וזכו להיות תלמידים של משה רבנו, עמדו על מצב מאוד גבוה כמו מלאכי מרום!! "דרש רבי עקיבא: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהיו הולכות לשאוב מים - הקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים". אז כבר נס ראשון: הקב"ה מזמן להן דגים, שיהיה להן חצי מים וחצי דגים. "ובאות ושופתות מחצה מים ומחצה דגים ועושות מזה שתי קדרות; אחת של חמין ואחת של דגים. 

ומוליכות אצל בעליהם לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם". אחרי עבודה בשיעבוד הן מטפלות בבעלים כמו בתינוק עם ג'נוסון, "מאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) וכיוון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע זמן לידתן - הולכות ויולדות בשדה". אז זאת אומרת: הן בהריון תשעה (9) חודשים, והן עובדות בעבודה קשה! משעבדים אותן, מכיוון שהיו עושים מלאכת אנשים על הנשים ומלאכת נשים על האנשים, אז הן היו צריכות לסחוב משא של אנשים! והן בהיריון!! 

והן נכנסות להיריון ביודעין גודל העינוי הצער והשעבוד, וכל זה בשביל להביא ילדים לעולם, לקיים את רצון הבורא (שמות א, יב) "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" ואז הן הולכות ויולדות בשדה, מה פירוש? כל אחת יולדת שישה (6) ילדים, ומשאירה אותם בשדה והולכת, כי אם לא? יכניסו אותם ליאור! "והקב"ה שולח ממרום מי שמנכיר ומשפיר אותם, ומלקט להם שני עיגולים אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג): " וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" 

היום עושים שמן שקדים, שמן אגוזים, אבל אף פעם לא עשו 'שמן סלעים'. והקב"ה מסלעים! דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, ו"כיוון שמכירים בהם המצריים באים להורגם", פתאום הם רואים ילדים מתרוצצים בשדה! "ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע! והם מביאים שוורים וחורשים על גבן", רוצים לעקור אותם, מביאים מחרשה עם סכין, חודרים את האדמה ורוצים לקרוע אותם!! "אבל לאחר שהם הולכים מבצבצים ויוצאים כעשב השדה שנאמר (יחזקאל טז, ז): "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ" 

רבבות של ילדים!! יוצאים כמו עשבים מתוך השדה. אז הם רואים ניסים גלויים, התינוקות האלה, תכניס מישהו דקה מתחת לאדמה – מת! נחנק, נכנסים - לא קורה להם כלום, אלה הלכו -יוצאים. "וכיוון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהן, "וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" אל תקרי בַּעֲדִי עֲדָיִים אלא בעדרי עדרים. וכשנגלה עליהם הקב"ה על הים - הם הכירוהו! ואמרו (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"! מכירים אותו איך הציל אותם כשהיו בשדות. 

במדרש רבה פרשת בשלח: "רבי יהודה אומר: "מי אמר קילוס לקב"ה? התינוקות! אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור שהן מכירין לקב"ה. כצד? שהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד - היתה יוצאת לשדה והיתה יולדת שם, וכיוון שהיתה יולדת עוזבת את הנער ומוסרת אותו לקב"ה 

ואומרת: "ריבון העולמים! אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך!!" ביטחון גמור במאה אחוז (ב-100%) בקב"ה! 

אמר רבי יוחנן: "מיד היה יורד קוב"ה בכבודו כביכול, חותך טבורן, מרחיצן וסכן, והיה נותן שתי דינרים בידו, אחד מניקו שמן ואחד מניקו דבש. וכיוון שהיו גדלים, היו נכנסים לבתיהן אצל אבותיהן, 

והיו שואלים להן: "מי היה זקוק לכם? מי הציל אתכם? מי האכיל אתכם? איך גדלתם?" 

והיו אומרים: "בחור אחד נאה ומשובח! היה יורד ועושה לנו כל צרכינו!", 

ומכיוון שבאו ישראל לים, אותן התינוקות - ראו לקב"ה בים והתחילו אומרים לאבותיהם: "זה הוא אותו שהיה עושה לנו כל הדברים כשהיינו במצרים שנאמר: "זֶה" מצביעים באצבע, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. מצווה רבה וחוב קדוש עלינו לא לעבור במהירות על התמונה הזאת שציירו לנו חכמים זכרונם לברכה, ממעשיהן של הנשים הצדקניות בדור ההוא, וצריך להסתכל ולהתבונן הרבה בסיפור הנפלא הזה שמסרו לנו. 

ואז אנחנו נתרומם אל שמי מרום לַחֲזוֹת בְּנֹעַם השם (תהלים כז, ד), עד היכן מגיע רום מעלת צדקת אבותינו הקדושים במצרים, ונצליח להכיר ולהרגיש אחד מאלף (1/1000) מאותן ההרגשות האציליות, וההכרות השמימיות בדעת אלוקים, שהיה בליבות האמהות הקדושות ההן, שמסרו נפשם למלא רצון השם להרבות זרע ישראל! ויש דבר מדהים! למה "בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים?" מה היתה הזכות שלהן? היו צריכים ישראל להיות ארבע מאות שלושים (430) שנה, בריבוי הבנים - השלימו את הזמן. 

זאת אומרת: אם היו מביאות בן אחד (1) - אז היו צריכים להישאר 430 שנה, הם הביאו שישה (6) בכרס אחת (1) - אז זאת אומרת: עשו את העבודה יותר אנשים נתקצרה המלאכה, אז יכלו לצאת אחרי שמונים ושש (86) שנה של שעבוד. 86 שנה זה חמישית (1/5) מארבע מאות שלושים (430), זאת אומרת במקום להשתעבד 430 – 86. וזה כמנין אלוקי"ם. כמנין אלוקים. ויש משהו יפה אמרו אתמול בדרשה שנתנו, שאחרי 86 זה, אחרי פ"ו - זה פ"ז, 

מה היה בפ"ז אתם יודעים מה היה בפ"ז? באותה שנה קיבלו עשר (10) מכות המצרים, זה היה השנה של פ"ז. והיום שלחו דבר יפה, גם כן מן הכתובים, כתוב על הפרשה ככה (שמות ז, יז): "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי השם" אפשר לפרש במה שכתב הרב "שפתי כהן": ששם אלוקים גימטריה פ"ו, וברוב חסדיו יתברך אמר "אֲנִי השם" גימטריא פ"ז, אלוקי"ם זה פ"ו ו-אֲנִי השם זה פ"ז. אחד יותר על מספר אלוקים לכבוש את הדין, ובזה הוציאנו ממצרים, 

וזה שאמר בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי השם, ובזה כובש את הדין כִּי אֲנִי השם" גימטריא פ"ז, אחד יותר על אלוקי"ם ובזה אני מוציאם ממצרים". כתוב שארבע (4) דורות; אנוש מבול סדום והפלגה - אותם נשמות היו במצרים, "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ז) ר"ת של ארבע הדורות האלה, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם; הַמּוֹצִיא זה הפלגה. ראשי תיבות הפלגה, אֶתְכֶם זה אנוש, סִבְלוֹת מִצְרָיִם; סִבְלוֹת זה סדום, מִצְרָיִם זה מבול. ואלה השמונים אחוז (80%) שלא רצו לצאת! אז ארבע הדורות האלה באו להיתקן. והרחבנו בזה במקומות אחרים עוד. 

מכל מקום "בזכות נשים צדקניות" אז בריבוי הלידה הן קיצרו את הזמן, גם היום כתוב: "ובזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל!" גם עכשיו, איזה נשים? אלה שלא לוקחות גלולות ועושות כל מיני התקנים העיקר לא ללדת, כי "אין הגאולה באה עד שיכלו כל הנשמות שבגוף – באוצר!", אז אם הן מביאות ילדים - הן מקצרות את הזמן והגאולה תבוא מהר! אבל לצערנו הרב יצר הרע עכשיו המציא פטנטים ש'היא לא מרגישה טוב' והיא ככה... וכל מיני סיפורים מחרטטים, ומתירים לעצמן את כל זה ועכבות את הגאולה. 

אבל "בזכות נשים צדקניות" שמרבות להוליד - אז מתקרבת הגאולה, וכמו שנגאלו שם כך ייגאלו עכשיו. והן יקבלו את השכר הכי גדול! עכשיו, יש במעשים האלה של הנשים הצדקניות במצרים, שלקחו את הילדים והולידו אותן והניחו אותם בשדה, ניסיון העקדה!! ואפילו יותר למה? לא נצטוו! על הדבר הזה הן עשו את זה מדעתן! תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ אז זאת אומרת: להפקיר בן שנולד 

ולומר לקב"ה: "אני עשיתי את שלי! ואתה עשה את שלך!!" מעשים כאלה לא נעשים בטבע אנושי, אלא הנשים האלה היו כמו מלאכי מרום! כאילו בלי רגש גופני. והרי המקרא מפורש אומר (ישעיה מט, טו): "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ"? יש אִשָּׁה שלא תרחם על בֶּן בִּטְנָהּ?! אז איך הם הסכימו להפקיר את הילדים ככה? אלא שלא שכחו כלל האמהות האלה! אלא הביטחון שלהן בהשם היה ברור אצלם ומסרו את פרי בטנם לפדגוג הנאמן!! 

זו מעלתן של האמהות הצדיקות האלה שהיו במצרים, "וכיוון שהגיע הזמן הולכות ויולדות בשדה תַּחַת הַתַּפּוּחַ בלי עצב, בלי 'חבלי לידה' ומניחה שמה שישה (6) ילדים, 

ואומרת: "עשיתי את שלי! עשה את שלך!". 

חוזרת הביתה בשקט ובשלווה כאילו לא קרה דבר, וכל שנה היא עושה ככה! כל שנה מביאה שישה משאירה בשדה, מוסרת אותם לשמיים בעין יפה וחוזרת הביתה לשלום. ובאמת היה לה על מה לסמוך להיות שלווה ושקטה, כי אחרי שראתה את חסדי השם שהיא יולדת בלי עצב - שישייה! לא אחד! היתה יכולה לסמוך על הניסים ולמסור לקב"ה את הילדים שיפקחו עליהם מלאכים מן השמים. טוב! חלפו עשרים (20) שנה, נתגדלו הילדים בניסים גדולים, וחוזרים הביתה עדרים עדרים, מאה מאתים (100-200) ילדים! באים הביתה! 

ויש שמחה גדולה בבית! איך אפשר לצייר במילים שמחה שלמה כזאת כשהם נכנסים הביתה, בחורים יפים! שגדלו על ידי מלאכים, שדאגן להם, אין להם שום מום, הכל בשמחה וברננה כמנהג הנערים, 

וקוראים: "אבא! אמא! השלום לכם? איפה האבא היקר לכולנו!" 

והאבא חוזר מעבודת הפרך בשדה, וכולם יושבים ומתחילים לספר נפלאות השם, כל מה שעבר עליהם. איך זנו אותם כל העת על ידי "בחור נאה ומשובח, שהיה יורד מן השמים והיה עושה להם כל צרכיהם, מספק להם דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, ומספרים איך נצלו מהמצרים שרדפו אחריהם וחפשו אותם להרוג אותם. ונעשו להם ניסים ונבלעו בקרקע, ואחר כך בצבצו ויצאו כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה, דברים נפלאים!! 

והאם הצדקנית מספרת: "איך לא היה לה צער בעיבור, ולא היה חבלי לידה, ואיך ילדה אותם בקלות, ואיך הכדים נתמלאו דגים". 

והאב מספר: "את המכות שהיכו אותו היום המצרים הרשעים צוררי ישראל", ואומר: "תדעו לכם, בעוד ימים אחדים יבואו המצרים ויקחו אתכם לעבודת פרך!" 

אבל כמה היתה גדולה השמחה והצחוק בבית ההוא, יודעים בבירור שדבר השם הוא המרירות, והתפוח עם עדר הנערים - ממתקים את המרירות! וכל השכונה כולה הומה ב"קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים" (תהלים קיח, טו), ואישה מספרת לחברתה פרסומי ניסא בהלל והודיה להשם. עד היכן מגיעה "יְמִין השם רוֹמֵמָה יְמִין השם עֹשָׂה חָיִל" (תהלים קיח, טז), "לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב" (תהלים לג, יט). כל הנפלאות האלה היו גלויים ומתפרסמים בכל שדרות העם, 

והשפיעו על כולם לדעת את השם להאמין ולבטוח בו באמת! עד שסבלו את כל עול הגלות באמונה וברוממות הנפש, ועמדו במבחן: לא להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה כמו אבותינו הקדושים שעמדו בכל הניסיונות הקשים שניסה אותם השם! יש לשער בנפשנו מה הרגישו הילדים האלה שנתגדלו בדעת אלוקים. כשבאו השוטרים לאכוף אותם לעבודת פרך, ידעו בנפשם: כי דבר השם הוא! לקדש שם שמים ולקבל את המרירות באהבה!! 

ומחשבה אחת היתה: 'שכל עינויי הגלות הם ממש כמו כבשן האש, שירד אברהם אבינו כשהפיל אותו נמרוד הרשע, ואין להתרעם על הרשעים שנתנו בו כל כך הרבה עצים וגופרית להדליק ולהגדיל את המדורה כי עליהם להתחזק באומץ לב! וגם למות מות גיבורים על קידוש שמו יתברך, והַנִּשְׁאָר בחיים קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ (ישעיה ד, ג). כמו אברהם אבינו שיצא בשלום, וניצח את העולם כולו ניצחון האמת על השקר!' 

על ידי השקפה בהירה זו, אנחנו רואים בגלות מצרים, שזו היתה עבדות, לא של עבדים אלא עבדות של מלכים! 'בני מלכים! בני נביאים' עבדו עבודת פרך, ובטרם הספיקו המצרים לשבור את גאון רוחם ולהשפילם כעבדים - נגלה אליהם הקב"ה וגאלם. והרי חשבון פשוט לפנינו: כמאה (100) שנים, בהתחלה בהתחלה, היו עם ישראל שליטים במצרים, והמצרים מכבדים ואוהבים אותם על הנהגתם הטובה, אחר כך כשקם מֶלֶךְ חָדָשׁ (שמות א, ח) ו"הָפַךְ השם את לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ" (תהלים קה, כה)

 - עברו עוד כשלושים (30) שנה עד שהעבידו אותם בעבודת פרך. ולא היה קושי השעבוד רק 86 שנים כמנין אלוקי"ם. וגזרו להשליך "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה" (שמות א, כה) ולמרר חייהם בעבודה קשה, אבל זמן קצר כזה! 86 שנה, אי אפשר לשבור את גאון רוחם של בני מלכים!! ועכשיו נבין את השאלה ששאלנו: "מאי חרוסת?" הנה אנחנו מטבילין: חזרת בחרוסת לקיים 'מצוות אכילת מרור', ומרגישים שהחזרת עדיין אין בה מספיק מרירות, ויש רצון להוסיף מעט "תמכא" שזה עוד יותר מר כדי להרגיש המרירות. 

אבל האמת הוא כפי האמור בטעם מצווה זו שהאכילה היא לזכר "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" המצרים רצו למרר את חיי אבותינו - ולא יכלו להם, ולמה? משום שהמרירות היתה טמונה בחרוסת שיש בה את התפוח! התפוח ששם נגלה עליהם הקב"ה כביכול ועשה עימהם נסים ונפלאות! שאלה הפיגו את המרירות וביטלו את הארס שבמרירות. כשיודעים שהקב"ה הצילם ועשה להם נסים ומופתים כאלה, ואחר כך הוא רוצה שיהיו משועבדים להכין אותם לקבלת התורה או כל הטעמים שנתנו חכמים, 

אז זה נקרא: "חרוסת עם תפוח ומרירות, איי איי איי איזה דבר זה!". זו היא המצווה שלנו בגלות המר הנורא הזה, עדיין אנחנו בגלות של הסתר פנים, אין הקב"ה נגלה על חסידי וקדושי עמנו לעשות להם ניסים גלויים כמו לאבותינו. המרירות של גלותנו הוא מרור בלי חרוסת, אבל עלינו להתחזק באמונה ובדעת אלוקים על ידי שנטבול את המרור בתוך החרוסת, נזכור מה שראו אבותינו הקדושים, אהבת הקב"ה לישראל תחת התפוח, כדי להפיג ולבטל את הארס שבמרור. 

אבל אני טוען: שלא! אנחנו גם כן רואים יש לנו 'תפוחים משלנו!', אנחנו רואים נסים כל יום!! מופתים, מעשה אלוקים מלווה אותנו בכל מעשנו. יש מרירויות של שסים וכל מיני דברים כאלה, אבל המרירויות האלה מצחיקות! ומדגדגות אותנו, כגודל הניסים והטובות שהקב"ה מרעיף עלינו לאין ערוך! ואם השם החליט שיהיה המרור הזה? – אז אנחנו אוכלים אותו לתאבון! וגם 'אוכלים אותם'. מה מאושרים אנחנו שיצאנו ביחד עם אבותינו לחרות עולם, 

הקב"ה איתנו בכל מקום שאנחנו נמצאים, "וחייב לראות האדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!", יחד עם אבותינו הקדושים שהראו באצבע ואמרו זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהו זה הוא מי שזן ופרנס אותנו במצרים. השם יזכה אותנו בימינו אלה, שייפקחו ענינו לראות ולהכיר, את שלוחי הקב"ה שהם מסתתרים במנהגי הטבע, שהם זנים ומפרנסים אותנו דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, ומצילים אותנו מהרשעים האכזריים בניסים ונפלאות!! 

וצריך שיהיה לבנו נכון לפני הקב"ה, שיעשה הטוב לנו כרצוננו עד שנוכל לומר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהו!" כמו אבותינו במהרה בימינו אמן. אמן!! 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".