זריזות ורצף בעבודת השם | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לטובת כל הנשים שבדקו אתמול את הסומסום בהתנדבות אשריהן.

תגידו אמן.

אמן. תודה.

וככה תאכלו אותו מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקילכם בידיכם

בה אכלתם אותו בחיפזון.

התורה אומרת שעם ישראל כשיוצאים ממצרים צריכים להיות דרוכים ומוכנים וזריזים,

נבושים וחגורים ונעולים

ואוכלים את קורבן הפסח בחיפזון, לא להשתהות

אפילו רגע, כי הגאולה בכל רגע יכולה

לבוא וצריכים להיות מוכנים ליציאה.

המרמר קורא קריאת שמע ומתפלל,

מסייע ליל רבי יוחנן דאמר רבי יוחנן.

איזה הוא בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה.

אדם שסומך את הגאולה לתפילה, ובפרט בתפילת ערבית, שזה כנגד בית שלישי, יעקב אבינו,

אז יש בזה אמונה שהוא מסמיך גאולה לתפילה.

באמרינן בברכות בירושלמי, פרק א', מי שאינו סומך גאולה לתפילה,

למה הוא דומה?

לאוהבו של מלך שבא ודבק על פתחו של המלך.

יצא המלך

ומצא שהפליג.

אלא יהיה האדם מקרב הקדוש ברוך הוא אליו,

ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים,

ובעודו קרוב אליו,

יש לו לטבוע צרכיו.

הרי לנו שבעל הבית דוחק במהירות גדולה ואינו מחכה אף רגע.

זאת אומרת,

אחד בא דופק על דלת המלך, המלך יוצא,

והוא לא השתהה להמתין עד שהוא יגיע לדלת לפתוח אותה, וכבר הפליג, הלך לו.

זאת אומרת, אסור להסיח את הדעת בין גאולה לתפילה, צריך להיות רצף.

בפרט,

כשאדם מקרב את הקדוש ברוך הוא אליו על ידי שהוא מרצה אותו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים,

הרי אנחנו אומרים לפני שמתחילים להתפלל את סדר כל יציאת מצרים,

איך הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו

מעבדות לחירות,

ואיך הביאנו לים, וכו' וכו'.

ובעודו קרוב אליו,

יש לו לטבוע צרכיו.

הרי כל התפילה זה שאלת צרכים.

אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, אתה חונן לאדם דעת, רפאנו, אשיבנו, הכול.

הרי לנו שבעל הבית דוחק במהירות גדולה ואינו מחכה אף רגע. זאת אומרת, צריך להסמיך

גאולה לתפילה. איך השם גאל אותנו ועתיד לגאול אותנו.

מתוך השבחים האלה,

הקדוש ברוך הוא מזומן לנו, ואז אנחנו צריכים לבקש

ולתבוע צרכים, כי הוא לא ממתין.

ואם אדם משתהה,

הפסיד.

למדנו מכאן מה גדול יסוד זה של אי-המתנה.

עד שבהפסק קל, אפילו של שבח אחר,

אם רק אינו מענייני התפילה,

מיד כבר הפליג לו המלך.

ומזה מתבאר יסוד בעניין הברייתא דרבי פינכס בן יאיר.

תורה מביאה לידי זהירות,

והדרגות הן סמוכות זו לזו.

ועל כן זהירות

מוכרחת לבוא תכף אחר תורה.

למדת תורה, כבר אתה מגיע לזהירות, ואחרי זה זריזות, ואחרי זה נקיות, וכן הלאה.

שבהפסק כלשהו

לא יגיע לה שכבר עברה והלכה.

צריך לקום מהספר,

פקחו עמכם דברים, ישר לעשות, ישר לבצע.

עומש גילו לנו חכמים, זיכרונם לברכה, שגאולה ותפילה הן סמוכות זו לזו.

כשאחרי גאולה, קריאת שמע ויציאת מצרים באה תפילה.

ואין להפסיק ביניהם שום הפסק.

היסוד הוא שבעל הבית דוחק.

הקדוש ברוך הוא כביכול ממהר עד מאוד בהתמהמהות הכי זעירה, מיד הפליג.

ולומדים מכאן שאין לאדם במשך כל חייו אפילו שהות קלה לעמוד.

כי רגע אחד מביא תכף

למה שאחר כך.

בא על האדם להיות רודף וממהר תמיד בלי הרף

לא לעמוד מעבודתו עד הרגע האחרון בחייו.

וזוהי הערה מבהילה עד מאוד.

וייתכן אדם שרדף כל ימיו אחרי השכינה במהירות הברק.

ולבסוף כשהגיע כבר לידי דחיית המתים,

עלה במסילת ישרים,

עד לדרגת דחיית המתים,

הפסיק רגע מעבודתו,

הנה בהפסק של רגע זה איבד כל עולמו ודודו כבר חמק עבר לו,

ולא ימצאו בשום אופן שכבר הפליג.

בקיצור, צריך להיות ברצף

כל החיים בעבודת השם,

תורה ומצוות וגמילות חסדים ללא הפוגה.

ואם כן, מה נורא הוא עבודת האדם המוטלת עליו?

להיות רץ כל ימיו אחר השכינה.

ומהיכן יש לקחת מהירות כזו לרדוף?

ולרוץ אחרי השכינה.

אז במחילתא, פרשת בוא, פליגי תנאי.

מחלוקת תנאים בעניין,

ואכלתם אותו בחיפזון.

כשכתוב שצריכים לאכול אותו בחיפזון,

יש שלוש דעות, למדנו אתמול בשבת.

יש דעה ואכלתם אותו בחיפזון, זה חיפזון מצרים, שרצו להוציא אותם בחיפזון וגירשו אותם, כי הם לא יכלו לסבול את היהודים כבר

מהקדושה שהם קיבלו על ידי המצוות של קורבן פסח,

במילה, באכילת המצות וכולי.

ויש חיפזון ישראל, שישראל היו נחפזים לצאת,

צריכים להיות מוכנים על הרגע ולצאת, ויש חיפזון שכינה.

אבא חנן,

משומרי בלעזרא אומר, זה חיפזון שכינה, זו הדעה השלישית.

ואף על פי שאין ראיה לדבר,

זכר לדבר.

כל דודי, הנה זה בא,

מדלג על ההרים,

מקפץ על הגבעות.

גילו לנו חכמים שמה שכל דודי דופק

זה חיפזון שכינה,

וזה מחייב את האדם

לוואכלתם אותו בחיפזון.

זאת אומרת,

מדלג על ההרים, אתה לא תמצא אותו.

כשהוא דופק, תפתח מיד,

אל תמתין, בלי שעות, כי הוא מדלג,

לא תמצא אותו.

צריך רצף.

ובואר כאן יסוד דברנו, בעל הבית דוחק, שזוהי מהירות השכינה שאינה ממתינה אפילו רגע, וזה מחייב עניין החיפזון אצל האדם למהר לרדוף אחרי השכינה.

וכל המהירות שהיה ביציאת מצרים, כל החיפזון,

כתוב, ולא יכלו להתמהמה משארותם צרורות בסמלותם

על שכמם.

וגם צידה לא עשו להם,

כי הם יערו לצאת ממצרים בבהלה גדולה.

כמי שבורח מן האש,

שאין לו שהות להתמהמה אפילו רגע.

כל הבהלה הזו הייתה

משום חיפזון שכינה שהיא מדלגת על ההרים, מקפצת על הגבעות.

והיו צריכים לרדוף ולמהר אחריה, ולו היו שוהים.

רגע אחד,

היו מאבדים את כל הגאולה,

ומיד עוברת ומפליגה,

ואילו לא יצאנו ממצרים,

אם לא יצאו אבותינו ממצרים, היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה במצרים. עד מתי?

עד שיבוא המשיח.

היינו יכולים להיות תקועים במצרים לעולם

עד שיבוא המשיח.

אם לא היו יוצאים ולא היו מזדרזים,

והיה בחיפזון כמו שתיארנו.

רבי ישראל מסלנט, זכר צדיק ברכה, היה אומר על פתגם העולם,

וואו,

הולוואי שיבוא המשיח.

באמת,

אדרבה, על האדם לחשוב לדאוג תמיד, פן יבוא המשיח.

אם הוא יבוא תכף,

ואתה לא מוכן,

מה תעשה?

פתאום יבוא האדון אליך, לא.

מה איתך?

אתה מוכן?

אתה יכול לענות לו על מה שהוא שאל?

הלא במצב של אחישנה,

יצטרך גם הוא להחיש עצמו למהר ולרוץ עימו כביכול.

מי מוכן לכך?

מי מוכן עכשיו שהוא מגיע הרגע?

בעיני המאמר הזה יש בו די ומספיק

כדי לחזק אותנו במשך כל הזמן,

וצריך לדעת

שאדם צריך להיות זריז בעבודת השם, זהיר וזריז,

לא לאבד את הזמן,

כי הקדוש ברוך הוא מדלג.

יש הערות

תפסת את ההערה,

תמשיך הלאה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.

לא להפסיק.

עושים הפסקה וקרעים תלביש נאומה,

זה עוקר את כל מה שעשית, חבל.

רצף, רצף. זה כמו ששמים את המזלג שמחמם את המים בתוך הכוס,

כל זמן שהוא בפנים, אז זה מבעבע.

אם אתה מוציא אותו רגע,

המים שוכחים,

נרגעים,

החום מתחיל לרדת.

תכניס אותו,

תחכה עכשיו עוד קצת עד שיתחיל לבעבע עוד פעם.

ככה זה בעבודת השם. אם בן אדם לא נשאר בחום טבעי כל הזמן,

אז הוא הולך ומצטנן,

הוא מתקרר,

ועד שתחמם אותו עוד פעם, אההההה.

ואז כל התורה וכל העבודה שלו

היא קרעים-קרעים.

אשריו של מי ששקוד לעשות את רצון הבורא תמיד בתורה ובמצוות וגמירות חסדים. השם יזכנו, אמן.