כחה של חרטה | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,

נציב יום ליאור זהרי בת איתן וקרן תזכה לתשובה שלמה אמיתית.

ניכנס

לבית ספר כפז,

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא,

למצוא חן בעיני אלוהים באדם

בעת תזכה לגאולה בבניין אריאל מהרה.

אמן. וגם לעילוי נשמת זהרי בת אסתר וכל הנשמות שאין מי שיאמר עליהן קדיש.

ויסוב מעליהם ביבק,

וישב עליהם,

וידבר עליהם,

ויקח מאיתם את שמעון,

ויאסור אותו לעיניהם.

יוסף שומע את אחיו מתוודים,

מתחרטים,

ויסוב מעליהם, ויאבק.

למה? הוא אומר רש״י, לפי ששמע שהם מתחרטים,

אז הוא לא יכול היה להחזיק מעמד בפנה הצידה ובכה.

לכאורה,

למה בכה?

צריך היה להיות בסיפוק נפש,

שהחלומות שלו התקיימו,

והאחים שלו נופלים וקורעים לפניו,

ומתוודים על הטעות,

ומצדיקים עליהם את הדין.

אז הנה, ניצחת.

אמרת את מה שאמרת, סיפרת את החלומות, הנה הכל התקיים, ואתה צריך להרגיש

שמחה גדולה.

או מצד שני,

היה לו ליוסף לרגוז עליהם כשהוא שומע שהם מודים ומתוודים שלא עשו טוב במכירתו.

אז מה הוא

סב מעליהם והולך לבכות?

אלא

יוסף היה בוכה ומזדעזע עד עומק הנפש,

דמראה גבורת הנפש של אחיו,

הגבורה של הווידוי וההכנעה

בדבר שהם היו תקיפים בו בדעתם 22 שנה.

זאת אומרת, כל שנה לפני ראש השנה הם עשו חשבון נפש על כל מה שעבר השנה,

כולל הכל, ולא מצאו שום דופי בפסק דינם.

22 שנה אדם בטוח שהכול בסדר, והשכינה הצטרפה לחרם,

ופתאום

הם מתוודים ומתחרטים?

כי הרי קשה מאוד לאדם שחי בשיטה מסוימת עשרות שנים,

ומשוכנע שבשיטה שלו עובד השם,

שהוא עושה את רצון השם,

ולא רק זה,

הוא עוד מנמק ומפרסם בוויכוחים ובמשא ומתן

עם בני אדם,

וכבר יצא לו מוניטין שהוא אב בחוכמה, באדון ההוראה,

ומתרברב בשיטתו ומאמין בעצמו שהוא מורה הצדק הנכון.

והנה בבוקר אחד,

ברחמי השם יתברך,

נעורה עליו רוח ממרום.

ודעת תורה אמיתית חודרת לתוך חדרי ליבו,

והוא נדחף מדחף פנימי לבוא להתוודות

ולהעמיד את עצמו לעיני כולם כעני בפתח,

להאשים את עצמו ולומר בגלוי,

חטאתי, טעיתי, רשעתי.

כל מה שאמרתי ובניתי מקודם,

טעות הוא בידי.

קורע ומשתחווה לפני חבריו,

מתחנן ומבקש סליחה על שפגע בהם כל הימים.

אחי, ישנה עוד בכל העולם גבורה נפשית כזו?

כמה אנשים כאלה אנחנו מכירים? מימינו לפחות.

אחי, ישנו בעולם צער, כאב התלבטות,

צורבת ואיומה מזו שעוברים על נפש האדם שמתוודה?

ראיתם פה אתמול יש אחד שהתוודה,

לווידוי.

קשה, קשה לבן אדם להתחרט באמת.

קשה, קשה מאוד.

מה איומה היא הרגשת החרטה

על כל תוצאותיה בהכרה של הפסד שנים מרובות בטעות ובאשליה עצמית?

עד אתמול הייתה אימתו על כל חבריו,

ועכשיו הוא יורד מגדולתו,

יורד מכל הביטחון העצמי שלו,

יורד מאדנותו ומתרפס לפני חבריו כעבד.

עכשיו אפשר להבין מה זה ההודאה

של יהודה צדקה ממני.

אדם שמחוזק, אחד מגדולי הדור,

הגדול שבא אחי, מלך,

מבחינת השררה והמלכות.

והשפלה כזאת, להגיד צדקה ממני במעשה כזה שנראה לא שייך בכלל בכלל בכלל.

לא להגיד שהוא טעה באיזה שיטה,

אלא שהוא עשה מעשה שהדין שלו הוציאוה ותסתרף.

זה לא פשוט.

כשיוסף רואה את ההיקנאות של האחים,

הוא התפרץ ובכר.

הוא ידע מה זה כוחות נפש.

הרי

במשך כל הזמן שהוא סבל, 22 שנה,

הוא לא התאונן אפילו פעם אחת.

בן אדם היה שואל, למה זה קורה לי? מה עשיתי? על מה ולמה? ולמה ככה? ולמה לבור? ולמה עם נחשים? ולמה למכור אותי? ומה, אני עבד?

ואחר כך זה, ולהיות שם בכל הניסיונות עם אשת פוטיפר ועם בעלה,

ואחר כך בכלא.

מה זה?

מה זה?

הוא לא התאונן.

הוא לא התאונן.

הוא יודע מה זה כוחות נפש.

וכשהוא רואה אותם נשברים ומתרסקים,

הוא מתמלא רחמים עליהם.

הוא לא חוגג ניצחון.

ניצחון.

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה מתפרץ בבכי,

צער,

השתפכות בלבד.

זה לא היה רק

בכי של צער והשתפכות בלבד,

אלא בכי של התפעלות

במראה הגבורה הרוחנית של האחים.

לפעמים קורה לנו כזה דבר שאנחנו רואים מעשה

של גבורה רוחנית,

של בן אדם שזולגות לנו העיניים דמעות.

אנחנו יכולים להכיר לפעמים,

הרגשות שלנו לפעמים גויים.

לא שואלים אותנו,

פשוט גויים.

וזה סימן טוב שהנפש שלנו עדיין טובה, יכולה להבחין בין טוב לרע.

והוא רואה גיבורי כוח שעומדים מולו,

שהצליחו לשתף את השכינה במשימה שלהם.

וזה מתוך ברירות שהם מבצעים מעשי צדק וקנאת השם צבאות.

ועכשיו שנגלה אור האמת המלא,

הם נכנעו והודו ולא התביישו.

מאיפה הם למדו, האחים?

שבעצם,

למה עד עכשיו הם לא אמרו את הטענה הזאת בהתחננו אלינו ולא שמענו?

הם לא אמרו שעל המכירה

הם נתפסו.

וכל ההאשמות, המרגלים, הגביע, הם לא טענו שהם נתפסו על מכירת יוסף.

גם עכשיו שהם מתוודים

ואומרים בהתחננו אלינו ולא שמענו רק על זה שהוא היה בצער,

והתחנן אליהם, אל תעשו לי את זה, אל תעשו לי את זה, והוא בוכה

בתוך הבור.

והוא התחנן והם לא שמעו לו.

על זה הם מתוודים, רק על זה.

לא על המכירה,

כי ברור להם שהמכירה הייתה בסדר גמור.

אבל אנחנו חמלנו עליו.

למה דווקא עכשיו?

ממה הם התעוררו?

מזה שהוא בחר מכולם

רק אחד,

את שמעון, שהוא היה יודע שהוא היה במכירה שלו.

שמעון ולוי הם היו אלה שיזמו את כל העניין שלו להוציא אותו להורג.

וראובן אמר להשליך לבור, ויהודה אמר לעלות אותו.

אבל הוא אמר לו,

אחיכם, רק אחד אני אוסר אותו.

עכשיו הם רואים שבעצם כולם היו מואשמים,

והוא בוחר רק אחד.

ואז הם רואים את הצער של האחד.

אחד מכולם ייכנס למאסר,

והשאר מה איתם? לא.

אז פתאום רואים עכשיו את המסכנות

של מי שדנו אותו כיחיד, והם ידעו גם

שבאמת שמעון היה הראשון בכל הבלאגן.

ויאמרו איש של אחיו,

זה שמעון ולוי אחים.

ויאמרו איש של אחיו, מי זה האיש? שמעון אומר לאחיו, ללוי.

אז

הם ראו שבאמת הדין שהוא פוסק להם שם, אז היו צריכים כולם להיות במאסר.

הוא אומר, לא.

הוא רק אחיכם.

והוא אומר להם, גם אני איש שיודע לנחש, ואני ראיתי בניחוש שלי

ששניים מכם הרגו עיר שלמה.

משחק להם אותה ככה.

ואז הם התעוררו בהתחננו אלינו

ולא שמענו.

ויאסור אותו לעיניהם, אומר רשי,

ויאסור אותו רק לעיניהם.

אחרי שהם הלכו, נתנו לאכול ולשתות והכול.

כל זה הוא עשה רק לעיניהם.

ופה רואים שהם נחנעו,

והודו, ולא התביישו.

הם גם לא ידעו

שהוא מבין עברית,

ראשון הקודש.

למה? תמיד היה מליץ בין אותם.

בן שלו, מנשה,

ובאותה שעה הוא לא היה.

אז לכן הם לא פחדו להודות.

כי הם ידעו שהוא לא יודע.

אם היה מליץ,

אז הם לא היו מדברים.

למה?

כי הוא היה מתרגם לו,

שבעצם הם מאשמים במשהו שהם עשו לא טוב.

והם לא חיפשו עכשיו שיידע עליהם עוד עלילות.

אבל ברגע שהמליץ לא היה,

אז הם סיפרו את הדברים,

והוא שומע כרגיל בעברית, בלשון הקודש והכול, והם מתוודים. הוא לא יכול להחזיק מעמד.

הלך הצידה ובכר.

ולמראה הגבורה הזו התרגש יוסף מאוד,

וייסוב מעליהם ביפה.

וכמו הפירוש של אספורנו

על הפסוק וישבו לאכול לחם.

איך הם יכולים לשבת לאכול לחם אחרי שהם זורקים אותו לבור

מלא עקרבים ונחשים?

איך יכולים לשבת לאכול?

מה זה?

זה לכאורה אכזריות שאין כדוגמתה, לא?

אלא בעיניהם זה לא היה תקלה או מכשול

שימנע מהם את הסעודה,

כמו שראוי לצדיקים שכמותם.

וזאת בגלל שהם דנו אותו כרודף.

והדין של רודף, כל הקודם להורגו זכה.

זה זכייה.

זה קיום מצווה.

אז אחרי מצווה לא יושבים לאכול?

מה זה משנה אם המצווה היא כזאת או אם המצווה היא כזאת?

מצווה זה מצווה.

כל זה מדובר כשאין דרך להציל את הנרדף מידו של הרודף, והם לא ראו שום עצה.

ויוסף ודאי מעריך את השקפת אחי,

אחי,

אחי,

אחי, אחי, אחי, אחי, יוסף.

הוא מעריך אותם מאוד.

למה?

הוא לא היסס לרגע שכל מה שהם עשו

היה לשם שמיים.

כל מה שהם עשו הם התכוונו ודנו על פי ההלכה.

והם דנו בזה והגו בזה.

היה להם בזה הרבה דיבורים.

זה לא פתאום החליטו הזדמנות, בוא,

יאללה, עכשיו נעשה לינץ'.

וכאן עומדים לפנינו בעלי ההלכה

מתוודים ואומרים שהם טעו בדבר הלכה.

מה מאוד התרגשה נפשו של יוסף

כשהוא רואה את הגבורה והרוממות של הנפש

שהם מתחרטים ומודים על האמת?

וייסוב מעליהם ביבק.

זה ביטוי של התפעלות

על כוח שיש להם ענקי ונפלא.

כי אין זה

מה שנוגע אלינו,

מה שהחכמים מספרים לנו

על רבי,

רבינו הקדוש,

בשעה שראה את רבי אלעזר בן דורדיה בשיא מדרגת התשובה,

עד שיצאה נשמתו מתוך בכייה ותשובה

ויצאה נשמתו מתוך בכייה ותשובה,

ובת קול הכריזה

רבי אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא.

אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה

שהקדוש ברוך הוא מקבל אותן, אלא שקוראים להם גם רבי.

ובכה ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת.

הבכי של רבי

היה מתפעלות

מהתרגשות עצומה על כוח התשובה של רבי אלעזר,

על כוח הווידוי

שרבי אלעזר בן דורדיה הגיע בהתרומם אליו בשעה אחת משובחת ונפלאה כזו.

זאת אומרת,

הוא תפס שכל החיים שלו היו זיוף ומרמה.

הכל היה שקר גמור.

הוא חי בטעות נוראה,

וברגע מסוים

הוא התעלה מעל כל זה והבין את הכל, ולא יכול היה להשלים עם מה שהוא עשה,

ובכה, בכה, בכה, בכה, בכה, עד שיצאה נשמתו.

לא יכול לסלוח לעצמו על מה שהוא עשה והפסיד את החיים, כמו שאומרים.

אבל באותו רגע הוא זכה לחיי נצח.

הבכייה הזאת

של רבנו הקדוש, מה מועילה?

למה בכה? היה יכול להתפעל, להגיד, וואו, שמעתם?

בת קול אומרת

שרבי אלעזר, איך ריבי, אנחנו מכירים, יודעים, שמו מפורסם

במעשים קלוקלים.

אז תתפעל, למה אתה בוכה?

למה הוא בוכה?

איי, איי, רבנו הקדוש

התפעל כמו שיוסף

התפעל מהכוח

של האחים להתוודות,

להודות בטעות,

בהכנעה כזאת.

ובבכי שלו הוא רצה לראות לנו, לדורות,

כשהדברים התפרסמו,

לעורר אותנו על כוח התשובה כמה גדול

וכמה הייתה עצומה התשובה של רבי אלעזר, שבעט

בעיטה עצומה בכל החיים המכוערים,

וירק

בפני העבר המכוער.

ורבינו הקדוש בכה מאוד מאוד

ולימד אותנו שצריך לאחוז בדרכו

של רבי אלעזר.

אז הנה יש לנו שני מקרים,

אחד מהתורה ואחד מהחכמים.

כמה התפעלות צריכה להיות על מי שמסוגל

להודות בטעות

לא קלה,

על כל החיים שהוא טעה.

כל החיים הוא טעה. אדם יכול להשקיע כל החיים

עם תיאוריות ועם ראיות והוכחות וסיפורים.

והכל טעות.

מי יכול

לקום יום אחד ולהגיד, רבותיי,

אני חרטא ברטא.

מספרים

על אריסטו, שבסוף ימיו הוא הודה גם.

הוא הודה שהוא טעה בכל מה שהוא כתב.

הכל טעות, הכל בלוף, הכל שקר.

הוא שלח לאלכסנדר מוקדון,

שהיה תלמיד שלו,

ואמר לו

שאני מצטער, אני יודע שאתה יכול להוציא אותי להורג על זה,

אבל אני רוצה להגיד לך את האמת,

אני טעיתי בכל.

מה עורר אותו להגיד

לא נגלה לנו.

אבל ככה מובא במלחם לא עז ובעוד ספרים,

שככה היה.

בסוף אריסטו הודה שהכל חרטא ברטא.

כמה אנשים יכולים להודות?

אנשים על דבר קטן, מביאים להם ראיות.

ראיות.

הוכחות ניצחות נגד הטיעונים שלהם.

לא מודים, לא מוכנים להודות.

החכמים מגלים לנו את זה.

בהלכה אומרים לנו.

בהלכה אומרים לנו שיש כוח בנפש של האדם.

אבד אינשט לאחזוכי דיבורי.

אדם

מחזיק

בדיבור שלו.

אם הוא יוציא מהפה שלו איזה דבר,

הוא לא חוזר בו.

הוא יעשה הכול

לחזק את הדיבור שלו.

להעמיד אותו.

להגיד, כן, אז אתה לא הבנת. אז אני אסביר לך עוד פעם.

עם כל הכבוד, הוא מוכן להסביר עוד פעם.

הוא יבוא עם חרטא חדשה מצד שני.

הוא ירצה להוציא אותך טמבל,

שאתה לא מבין בכלל מה שמדברים.

כן?

היו דברים כאלה מהעולם.

שהיו כאלה שמקללים ואחר כך מסבירים אותם, לא הבנתם מה הוא אמר. זה השפה שלו, זה לא הכוונה שלו. זה רק ככה יוצא לו, נפלט לו לפעמים.

אז

ככה זה העולם.

ויוסף, בעל הנפש הגדולה, יודע להתפחל.

הוא לא מנצל את זה שעכשיו הם מתמוטטים לפניו ונשברים,

מרוצצים.

וחוגג.

בדיוק הפוך.

הוא מתפעל, איזה כוחות נפש יש להם.

אז מפה גם ברור שכשהם דנו,

לא היה להם שמץ של ספק

שהם טועים.

הנה, ברגע שהם הבינו שהם טעו, הם נשברו,

הם הודו.

אז ודאי שקודם לא היה להם כזה דבר.

שאם היה, גם היו מודים.

אם מפה הם מודים, אחרי 22 שנה שאתה מחזיק בהשקפה ברורה,

מה?

האלוקים משתתף איתנו בחרם. אתה בא לערער על מה שעשינו?

הנה, אף אחד לא הוכיח אותם.

הם הבינו לבד.

מזה שהוא לוקח את שמעון לבד,

אחיכם יעשה, רק הוא.

עכשיו אתם יודעים, בן אדם הולך לכלא,

כל האחים חוזרים בחזרה הביתה והוא נשאר לבד.

זה בדיוק אותה סיטואציה.

כשאחד פרש מהם, הפרישו אותו ושמו אותו בבור,

והנה זה שמעון גם מכניסים אותו לבור.

המאסר נקרא אצלהם בור.

מכניסים אותו לבור, הנה, החזירו להם, מכניסים אותו לבור.

והוא לא שומע את מה שהם

אומרים לו ומתחננים, אנחנו לא מרגלים,

אנחנו לא ככה, דחילק זה לא פה, הגביע זה לא זה.

הם מסבירים שום דבר, אחיכם ייעשר.

וואו,

זה חסר להם בומרנג.

ואז הם תפסו והבינו. בלי, בלי, בלי, בלי שמישהו יגיד להם, זה, בגלל זה, זה. לבד הם מבינו.

ולהודות, להודות. וואי, וואי, וואי.

על זה בחה יוסף.

נו, אז

בשביל לבכות צריך להיות בעל מחלה.

בעל הבנה.

בעל נפש.

שיכול כל כך להכיל, לשבח,

לדעת, להעריך

מה זה כוח הנפש של השני.

ועוד

של השני שגרם לך צער שם כדוגמתו. 22 שנה הלכו לפח.

זה לא יאומן כי יסופר.

ועם כל זה,

אדם בדרך כלל, אה, קיבלו, איי, איי, איי, השתבע. אבל הוא לא.

בכלל לא מתייחס לזה, מתייחס, וואו,

ממה הוא מתפעל? תראו מה זה בעל נפש.

מתפעל מהכוחות

של האחים שלו, איזה אחים יש לי. תראה איזה אחים יש לי. אבל הם הרגו,

כמעט הרגו אותך, כמעט רצחו אותך.

מה זה?

התעללות שאין כדוגמתה. איפה נשמע דבר כזה?

זה יוסף הצדיק.

אין נקודה אחת קטנה מהמילה ויבק.

ויבק.

איזה תעצומות נפש

שלו ושלהם.

אשרנו שאנחנו שייכים עליהם.

אנחנו בני ישראל.

הבנים של ישראל אבינו, של יעקב.

אנחנו ממשיכים.

צריכים להזיק

באותן דרכים

ולקנות את אותן מעלות.

עד שחייב אדם לומר,

מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי, אברהם, יצחק ויעקב.

רבי יחנניהו בראשי אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא זכות בישראל להביא כוח רבון תור משורת של נעמור ונעמור וסלמה ארצית והרבין.