הפלא ופלא - אות ש - חלק א | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

ש

שאיפה

הרצון וההשתוקקות היום יומיים של בנימין, קטן השבטים, לזכות ברצועה היוצאת מחלקו של יהודה – הם הם שגרמו לו בסופו של דבר לזכות בה, ולא שום דבר אחר.

"ומכאן ילמד כל אדם, שאף אם אינו מצליח להשיג כפי רצונו, אף על פי כן אל יפסיק מלהשתוקק אל ה', כי בסוף יזכה לסייעתא מן שמיא, שהרי בנימין היה מצטער לזכות ברצועה זו שיצאה מחלקו של יהודה, ובשכר ההשתוקקות זכה שנבנה קדשי הקדשים בחלקו, ומכאן שהרצון וההשתוקקות להתעלות – מעלים את האדם הרבה יותר ממה שהוא מדמה בעיניו". כן כתב בעל "כנסת יחזקאל" (עמוד תרנו).

שבועה

קיימת מצות עשה שרק אדם ירא אלוקים יכול לקיימה ולא כל אדם אחר. מצוה זו היא מצות שבועה: "שיראי אלוקים מצוה להם להישבע, ולשאר כל אדם אסור". כן כתב ה"כסף משנה" (ספר המצוות, מצות עשה ז) בדעת הרמב"ם.

שבועות

בעת מתן תורה התרפאו כל החולים שהיו בעם ישראל. מידי שנה בחג השבועות, בעת שקוראים בתורה את עשרת הדברות, מתחדשת ההשפעה ההיא, והיא עת רצון לבקש מהקב"ה רפואה שלימה על כל סוגי המחלות שלו ושל יקיריו, ויש לעשות זאת לפני הקריאה או אחריה. כך הורה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב.

\

הזמן המסוגל ביותר להשפעות עליונות על ידי לימוד התורה בחג השבועות ובכל יום הוא – החל מחצות יום במשך שלוש שעות.

הסיבה לכך היא, משום שמעמד הר סיני, בו קיבלו ישראל את התורה, החל בחצות יום ונמשך שלוש שעות, עד השעה התשיעית, כמבואר ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מו).

ובאלו שלוש השעות – יש השפעות רבות משמים, "שיהיו מסוגלים לעסוק בהם בתורה, והלומד באלו השעות – יראה סימן יפה בלימודו". כן מבואר ב"נפש כל חי" (מערכת מ, אות סו).

שבעים לשון

כיצד ידעו הסנהדרין את כל שבעים הלשונות? הסנהדרין לא הקדישו ללימודי השפות אפילו לא רגע קט, "אלא לפי שהיו יודעים את כל התורה, ובכח התורה ושמותיה הקדושים השיגו בחכמתם להכיר בשבעים הלשונות, שהן בכללות התורה". כן כתב בעל "טיב גיטין" (אות י, ס"ק טז).

גם לעתיד לבוא, בימות המשיח, כל אחד מישראל יידע את כל שבעים הלשונות. כיצד? באותה דרך בה ידעו הסנהדרין – בכח התורה ושמותיה הקדושים.

שבעים שנה, שיבה

בשבעים שנה יש תרי"ג אלפים שעות, כנגד תרי"ג מצוות. בעל "מגלה עמוקות" (וישב אופן צה) כותב, כי זו הסיבה שבורא עולם קבע שימי חיינו יהיו שבעים שנה.

שבעת המינים

ארץ ישראל היא הארץ היחידה בכל רחבי תבל שגדלים בה כל שבעת המינים; מה שאין כן שאר הארצות, "שיש שמגדלת תמרים ויש שמגדלת חיטים, ואין נמצאים כולם יחד בארץ אחת, מלבד בארץ ישראל". כן כתב בעל "הלקט" (שו"ת ח"ב סימן נה).

מסיבה זו – הוא כותב – מסיימים את ברכת מעין שלוש: "על הארץ ועל פירותיה" – על כל פירותיה הגדלים בה.

שבת

היונה לעולם לא תתלוש מן המחובר בשבת. כן כתב היעב"ץ (הו"ד ב"פרדס יוסף" פרשת ויחי אות ג). וזה פשר הפיוט "יונה מצאה בו מנוח".

כמו כן, היונה מבחינה בתבואה שנקצרה בשבת, ולעולם היא לא תאכל ממנה. כן כתבו ה"עיון יעקב" (מסכת סוטה לח, ב) והיעב"ץ (בית מידות עליות הטבע דף קכ).

\

הארבה נח החל מזמן כניסת השבת ועד צאתה. כן כתב "בעל הטורים" (שמות י, יד – כפי הבנת האדר"ת בהערותיו ל"בעל הטורים").

\

כאשר אדם אומר לשממית את המילה "שבת" – מיד השממית נעמדת במקומה ללא כל תזוזה. כן כתב רבי חיים פלאג'י בספרו "כף החיים" (אות לד).

\

ישנם דגים ששומרים שבת. כיצד? ביום שישי בין השמשות הם יוצאים ליבשה ונחים שם עד צאת השבת.

בספר "ילקוט הראובני" (פרשת בראשית) כתב בשם ה"סודי רזיא", כי שמו של דג זה הוא "שבתי", לפי ששובת בשבת; ובספר "מגדים חדשים" (שבת קיט, א) כתב ששמו "שיבוטי", ולכן רבא מלח "שיבוטא" לכבוד שבת, מאחר והוא שובת בשבת.

\

נהר סמבטיון מעיד על קדושת השבת. כיצד? כה כתב הרמב"ם באגרתו: "נהר סמבטיון מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח".

חול שילקח מנהר סמבטיון ויועבר לארץ אחרת, הוא ישמור על תכונתו שהיתה לו בנהר סמבטיון. בששת ימי השבוע הוא יגעש וירעש, ומעת כניסת השבת הוא ינוח וישקוט.

בספר "מקוה ישראל" (אות לט) לרבי מנשה בן ישראל מסופר: בעיר ליסבון שבארץ פורטוגל, היה כושי שנשא כלי זכוכית מלא בחול מנהר סמבטיון והיה עובר עמו בערב שבת ברחוב שבו התגוררו אנוסים רבים, והיה מראה להם את כלי הזכוכית בידו ואת התכונה שבתוכו, ואומר להם: "סגרו את החנויות כי בא העת לקבל שבת".

\

ביום שישי בין השמשות, עת כניסת שבת המלכה, יירד משמים ענן ויכסה את נהר סמבטיון מכל צידיו, "ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת". כן כתב בעל "עץ יוסף".

\

"כשנסע טיטוס במקומות ערקא ורופנא – ראה נהר נפלא, שעם היות מימיו כבירים שוטפים בחוזק, הוא נח מזעפו אחר כל ששת ימים, עד שביום השביעי רואים בו תהום יבש בלי מים כלל, ואחר יום השביעי הולך וסוער בלי שינוי כלל, ועל כן כינו את הנהר ההוא בשם 'שאבתיקא', על ששובת ביום השבת קודש".

\

קיימים הרים בעולם שמוציאים מעפרם כסף. כך כל ששת ימי המעשה, אך בשבת הרים אלו שובתים "ולא יוציאו מעפרם כסף". כן כתב בעל "ילקוט ראובני" (בראשית כ, ב, על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי").

\

בשבת לא ניתן להעלות מתים, לא על ידי אוב, ולא על ידי ידעוני, ולא בכל אמצעי כישוף אחר. כן מפורש במדרש רבה (בראשית יא, ה): "בשבת אין המת עולה לענות".

\

כל אילן שנזרע או ניטע בשבת – אין פירותיו מצליחים או שאינו מאריך ימים. כן כתב בעל "ליקוטי שושנים" (מערכת א, ל) בשם ספר "נפש היפה", שכך גם ידוע ומקובל אצל עובדי אדמה.

\

נר שנפל על המפה בשבת וקיים חשש שריפה – יש לקחת חתיכה מהחלה של שבת ולהניחה ליד הנר, והנר יתכבה מעצמו. דבר זה נמסר בקבלה מה"חת"ם סופר".

כן העיד בעל "שבט יהודה", שראה את חמיו – בנו של ה"חת"ם סופר" – כך נוהג כשהנר היה נופל בשבת, "והיה לו זה בקבלה מאביו מרן ה'חת"ם סופר'".

\

אדם ששומר על השבת בקדושה ובטהרה, בהגיע יום השבת – אור פניו משתנה. כן מבואר ב"מדרש רבה" (בראשית יא, ב): "'ויברך אלוקים את השביעי' – ברכו באור פניו של אדם. לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא דומה בשבת".

\

אודות בעל "באר מים חיים" אמרו, כי "מערב שבת קודש אחר טבילתו, עד אחר שבת, גבה במידת ראש". בספר "קדושת יעקב" כתב המחבר ששאל את אביו על כך – וענה לו: "אני אומר לך בעדות ברורה, כי ראיתי אותו בכל ערב שבת, בלכתו אל המרחץ ובחזרתו, וממש לא היה האיש שהלך, אלא היה נדמה כליל לאיש אחר בצורתו, ובכל תואר גופו הקדוש – היה משונה מבראשונה".

\

על דגלי מדבר היו נראות אותיות י"ה. אותיות אלו היו פורחות מדגל לדגל לפי הצורך. כך כל ששת ימי השבוע, אך ביום השבת האותיות לא זזו ממקומן. כן כתב בעל "ילקוט ראובני" (במדבר ב, ב).

\

בעת שבירת הלוחות על ידי משה רבנו – פרחו כל האותיות, פרט לדברה "זכור את יום השבת לקדשו" – שכל אותיותיה ותיבותיה נותרו שלמות. כן מבואר בספר "כנסת מרדכי" (עמד יג, ב), בשם מדרש ישן בכתב יד.

\

בשעה שהצמחים והאילנות רואים אדם שמחלל שבת – הם צווחים וצועקים על הרעה העתידה לבוא בעקבות חילול השבת. כן כתב רבי חיים פלאג'י ("כף החיים" סימן ל).

\

אדם שרוצה לטעום מטעמו של עולם הבא בעודו חי בעולם הזה – בהגיע יום שבת קודש, יזהר מאוד שלא לעשות כל מלאכה ושלא לדבר אף דבר בטל. אדם שיעשה כן – "יוכל לטעום עולם הבא בחייו". כן מבואר בספר "ערבי נחל" (בהעלותך ו, ב).

\

יום שבת הוא היום הכי עצוב בשבוע לאומות העולם. כן כתב רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" (ח"ב, דרוש ב, ד"ה אמנם בשבת): "כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכן רוב עכו"ם על פני האדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע".

\

איכות לימוד תורה ביום שבת אינה דומה לאיכותו בימות החול. ישנם סברות עמוקות בתורה שכמעט ולא שייך להבינם בימות החול, ואילו ביום השבת ניתן להבינם ביתר קלות מחמת קדושת השבת. כן אמר הגר"ח קנייבסקי בשם ה"חזון איש".

כמו כן, את לימוד התורה בשבת זוכרים יותר, כפי שאומרים ב"זמירות שבת": "יום שבתון אין לשכוח". כן כתב בעל "כנסת ישראל" (עמוד תלח).

\

מלבד המעלה הנשגבה של לימוד תורה בשבת קודש, ישנה מעלה נוספת – לעסוק בתורה בנושאים הקשורים לשבת. כן כתב ה"חת"ם סופר" ("תורת משה" פרשת בשלח): "הלימוד בעניני שבת ובמסכת שבת – מביא השפעה יתירה".

\

ערכה ושכרה של שעת לימוד אחת בשבת קודש, שווה לאלף שעות לימוד בימות החול. כן אמר ה"בן איש חי" בשם האר"י.

כמו כן, כל מצוה שנעשית ביום שבת קודש – שווה בערכה ובשכרה כעשיית תרי"ג מצוות ביום חול. כן אמר רבי יחזקאל לוינשטיין בשם ה"סבא מקלם" ("כתבי הסבא מקלם" – פנקס הקבלות עמוד קח).

\

תלמיד חכם העוסק בתורה בעיון בשבת הרי הוא מחלל שבת. כן כתב היעב"ץ בסידורו. הוא הוכיח זאת מהמובא במסכת שבת (קיט, ב), שכאשר רבי זירא ראה תלמידי חכמים שעסקו בתורה זוגות זוגות, אמר להם: אל תחללו את השבת.

ברם, החיד"א, בספרו "מחזיק ברכה" (רצ, ו), דחה את דבריו ואת ראייתו מכל וכל, והעיד על גדולי ישראל וראשי ישיבות שפלפלו בעומק הדין בשבת.

\

ישנן מקרים בהם מותר לחלל שבת על אדם בריא לחלוטין. כיצד? אם יש חשש שיחלה במחלה מדבקת שעלולה לסכן את חייו – מותר לחלל עבורו את השבת כדי למנוע את הידבקותו במחלה.

שבת בחוקותי

מקובל בשם רבי חיים מוולוז'ין, כי אדם שמתענה בערב שבת של פרשת בחוקותי, וקורא פרשה זו שנים מקרא ואחד תרגום, כל מה שיבקש באותו יום – יקובל ברצון.

רצוי שהקריאה תהיה לפני חצות יום. גם כאשר פרשיות בהר ובחוקותי מחוברות, יעשה כן. יש לזכור לקבל תענית ביום חמישי בתפילת מנחה.