רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה - חלק ב | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

רציבי יום בלחש.

אמן.

רחל בת טבעונה,

שם משלח שליחים טובים לבדיקות היום.

הכל יעמור בהצלחה, בזריזות, ללא כאבים,

והבדיקות יצאו תקינות.

ולא תזדקק יותר לרופאים ורפואות,

ותהיה בריאה. בכל האיברים מגידים תמיד, אמן.

מסורת, סייג לתורה.

במדרש שמואל כתב, הסייגים שיש פה,

במשנה,

לשכל האנושי,

נראה שהם לא הכי טובים ומועילים.

אדרבה, יכול להיות שהם מסייעים לפריצת גדר.

לכן בא רבי עקיבא להשמיע אותנו שהאמת שאלה הדברים והסייגים בגדרים תועלתם רבה.

בהמשך, נברר כל אחד מה התועלת.

רבנו יונה אומר

שמסורת סייג לתורה.

מה יש במסורת?

אמרנו, חסרות ויתרות שבתורה.

וכן, טעמים של המצוות שמסרו

החכמים לתלמידים, מה טעם במצוות.

וזה סייג

גדר לתורה שבכתב.

למה?

כיוון שאין מצוי מחלוקת בין הספרים רק במקומות ספורים.

וזה כתוצאה מהמסורת הזאת.

מה שאין כן בתורה שבעל פה יש גרסאות חלוקות

במקומות רבים,

ויש סברות שונות,

ולעיתים כותבים סברה על פי דעתם וסברת עצמם.

אבל תורה שבכתב

זה התורה, והמסורת משמרת את הפירושים בטעמים, מה חסר,

מה יתר, ומה לומדים ממנו.

כמו שלמדנו ברשי אתמול.

עכשיו, במדרש שמואל

ביאר שאופן מסירת התורה היה נעשה דווקא על ידי העברה מרב לתלמיד בעל פה.

תורה שבכתב,

אי אתה רשאי לאומרה על פה.

אי אפשר לקרוא בספר תורה,

ולהגיד בעל פה.

אתה חייב לראות כל מילה שאתה קורא.

לא כמו כאלה שיש חזנים,

הוא קורא והוא יודע כבר מהי המילה אחורה, והוא כבר עבר עם היד למקום אחר. לא.

צריך לקרוא מן הכתב.

בדברים שבעל פה,

אי אתה רשאי לכותבם.

תורה שבעל פה, צריך ללמוד בעל פה, ושיננתם.

רק בגלל הגזרות והגלויות והצהרות,

שלא תשתכח תורה מישראל,

אמר רבי יהודה הנשיא, עת לעשות לה' הפרו תורתך,

וריכז את כל החכמים, ואספו את כל מה שהועבר להם בעל פה,

ועילו על הכתב, זה המשנה.

אבל המסורת שמוסרים,

רב מוסר לתלמיד וזה בעל פה,

זהו הסייג, זה הגדר ששומר על התורה שלא תשתכח.

למה? כי אם אדם מעלה את הכול על הכתב,

הוא לא מתאמץ לזכור.

מה צריך לזכור? הנה, הספר פה נפתח עוד פעם.

וכיוון שהוא סומך על כך שימצא את הדברים כבר ערוכים ושמורים לו

ברוב הימים,

אז הוא לא צריך להתאמץ לזכור,

וזה גורם לו לשכחה.

אבל כשהמסירה היא בעל פה,

אז תמיד עיניו

וליבו של האדם נתונים כל העת על תלמודו,

ולא ימושו הדברים מפיו לילה ויום, כי הוא חושש,

פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.

וסיים המדרש שמואל, שמחמת כן,

אפילו שלפי ההבנה של השכל האנושי,

יותר טוב שדברי תורה יהיו נחרטים על גיליון ולא יימסרו בעל פה.

אם כל זה חידש לנו התנא רבי עקיבא,

ההפך הוא הנכון.

המסורת והעברה בעל פה זה הסייג הנכון אל התורה.

אז הנה רואים, חושבים שזה לא טוב וזה הכי טוב.

הגאון הצדיק רבי שאול ברך,

זכר צדיק לברכה,

באר בספר חלק לעולם הבא.

עצם המסורת

מחזק את האמונה בתורה הקדושה.

למה? על ידי זה גוף הנעשה סייג וחיזוק

אל התורה.

כי הנה עניין המסורה זה שכל אות וכל תג שנכתבו,

למדו ריבותינו תילי-תילים של הלכות.

ואם מוסיפים או גורעים אות אחת

בקריא או בכתיב,

זה משנה הכול.

וביארו לנו חכמים, זיכרונם לברכה,

מה הדרך הנכונה בקיום המצוות כרצון השם יתברך?

ולא תמצאו בשום חוכמה בעולם שיש דקדוק כזה על כל תג ותג.

כתוב בערך, זה גם טוב.

ומה מאוד יש להשתומם

על גדולת התורה הקדושה שהיא ארוכה מארץ מידה?

וכל דבריה נכתבו ונמסרו בדקדוק גדול ונפלא שאין שכל אנושי יכול להשיג.

זה עצמו הוכחה שהתורה נמסרה מסיני, תורת אמת

כתובה באצבע אלוהים.

בזה נתכוון התנאה.

מסורת,

סייג לתורה.

מה שומר וגודר את התורה?

מסורת.

שיודעים בדיוק כל דבר, מה הוא בא להגיד.

מעשרות,

סייג לעושר.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בתענית ט',

רבי יוחנן אשכחל ינוכה

דריש לקיש.

אמר להם עלי פסוקך.

רבי יוחנן מצא את התינוק, הילד,

של ריש לקיש, ואמר לו, תגידי את הפסוק שלמדת היום.

אמר לו, עשר תעשר.

אמר לו, ינוכה לרבי יוחנן,

ומהי עשר תעשר?

אז הוא שואל אותו, אבל מה זה עשר תעשר?

אמר לו, רבי יוחנן,

עשר בשביל שתתעשר.

אמר להם מנאלן, מאיפה אנחנו יודעים את זה?

שואל, התינוק.

אמר לה, זיל נשיא,

לך תנסה.

אמר לו, תינוק,

ומי שאר אלה נשוי אל הקדוש ברוך הוא?

מה, מותר לנשא את הקדוש ברוך הוא?

מי התיר לנו?

והרי כתוב לו, תנסו את אדוניי.

וואו.

אמר להאחיא, אמר רבי הושעיא,

חוץ מזו,

שנאמר, אביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויטרף בביתי,

ובחנוני נא בזאת, אמר אדוני צבאות,

אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים,

ועריקותי לכם ברכה עד בלידיי.

הוא אומר, נכון, אסור לנסות את השם בשום דבר, חוץ מהדבר הזה, שהשם בעצמו אמר, ובחנוני נא בזאת,

ועריקותי לכם ברכה.

עד בלידיי.

עד שיבלו שפתותיכם לומר, די, די, די, די, די.

ומעתה זהו שאמר התנא, מה עשרות,

סייג לעושר.

כיוון שעל ידי שייתן אדם מעשרותיו כראוי ובעין יפה, יזכה להתעשר.

כמו שאמרו חכמים, אסר בשביל שתתעשר.

כתב רבנו יונה,

לא יאמר אדם, אה,

יש לי אלף קוראים תבואה.

איך אתן מאה מהם למעשה?

השווי זה הון רב.

אלא ייתן כמו שנצטווה,

וידע שהקדוש ברוך הוא נאמן, נשלם לו את כל מה שייתן ויכפיל שכרו.

וסיים שהדבר אמת גם על פי ניסיון.

זה אומר רבנו יונה.

צפורנו כתב,

נתינת המעשרות

גורמת לשמירת העשירות,

כמו שמובא בכתובות ס״ו,

מלח, ממון, חסר.

כל מה שאדם מחסיר מממונו ומפריש ממנו מעשר,

זה מקיים את הממון ומשמר אותו.

כמו שמלח שומר על הבשר,

שלא יסריח ולא יתליע,

ומשמרו לאורך ימים.

ככה המעשר שומר על הממון.

עוד כתב רבנו יונה,

שגם נתינת צדקה

דומה בעניין זה למעשרות.

דרך אגב, יש משנה שאומרת,

אל תרבה לעשר ומדות,

לא לעשר באומדן, בדיוק.

פחות ממעשר זה צדקה, זה לא מעשר.

אבל גם אומר רבנו יונה, שנתינת צדקה דומה בעניין זה למעשרות.

כאשר אדם מרבה בצדקה,

זוכה שמוסיפים לו עושר על עושרו.

בעל יחשוב העשיר הגדול,

שנותן צדקה הרבה,

אבל

כל הנתינה שלו זה לא לפי עושרו ונכסיו.

שלא יחשוב שהוא יצא זכאי בדינו.

כי אם יטען נתתי הרבה לעניים והחייתי אותם והצלתי נפשות מרעב,

יש לו לדעת שעני שיש לו סאה ונתן מעשר,

הוא נתן 100%.

אתה יש לך 100 מיליארד,

כמה אתה צריך לתת? 10 מיליארד.

זה מעשר, חומש זה 20%. אם נתת 10 מיליארד,

אז אתה נתת בדיוק כמו שעני שאלו, 10 שקלים נתן שקל.

ברור שנתן שקל, נתן 100%.

ואתה אם נתת 99%,

אתה לא נתת מעשר.

מיליונים.

אמרתי, תראה כמה הצלתי, תראה כמה בניתי, תראה מה.

העני יצא זכאי בדינו ואתה לא.

ובמדרש שמואל כותב עוד דבר מדהים.

מה גודל מעלת הצדקה?

הוא אומר, אין בכל המצוות מצווה פועלת בשעת עשייתה,

בדיוק בשעת עשייתה,

כמו מצוות צדקה.

כמו שאנחנו יודעים, שאם הייתה גזירת מוות על בן אדם,

ברגע שהוא נתן את הצדקה, הוא ניצל ממוות.

לא מתעכב.

אחרת מה יועיל?

זו מצווה שפועלת מיד.

כשלימדתי שער הביטחון,

ואמרתי להם גמרא שכתוב שמי שרואה שמעותיו מתמעטין ייתן נצדקה.

על פי שכל, אדם רואה צריך לחסוך.

אומרים לא ייתן נצדקה. למה? הוא מראה ביטחון בשם

שלא משהו שומר נשמר, ולא משהו מחלק נפסד.

תן!

הם עשו ניסוי.

אז היה כמה שם?

לאחד היה לו 200 שקלים?

הוא אמר,

כבר הכסף הולך ומתמעט, אני אתן לצדקה. נתן את כל ה-200.

אחרי הצהריים צלצלה אליו הדודה,

אמרה לו, תבוא, אני רוצה לתת לך מתנה,

הוא בא, נתנה לו 2,000 שקל.

והיו כמה מעשים כאלה שכל אחד סיפר את הסיפור שלו. היה מדהים, מדהים.

אבל זה פועל מיד.

מיד.

עוד כתב במדרש שמואל.

היה פה מישהו שסיפר לפני כמה ימים שהיה להם קשה, הם בטעו, תרצו לתת.

מאה פעמים חי, והם נתנו

מאה פעמים,

לא מאה, אלף פעמים חי.

אתם יודעים כמה הם קיבלו?

167,000 שקל.

פתאום נחת עליהם סכום כזה.

היה לו קשה, הוא שאל אותי.

שלא אמרת,

ונתת,

אל תדאג.

הקדוש ברוך הוא,

זה ניסיון, אמרתי רק מאה, ונתתי זה, וטעיתי, וחשבתי.

יצא כבר.

מן השמיים יש סיבות, למה?

לא מתבלבלים סתם.

עוד כתב במדרש שמואל.

לפי הנראה לאדם בשכל אנושי,

אדם שלא מפזר מעשרות,

אז הוא יתעשר יותר.

כל חודש תשמור מעשר, זה חסכונות גדולים.

אבל התנא מגלה לנו בדיוק הפוך.

אדרבה, כשאתה מפריש מעשרות,

זה גורם לך לעשירות.

אז כל הסייגים האלה נראים בדיוק לא, לא.

בא רבי עקיבא להגיד בדיוק הפוך.

מה שאתה חושב בשכל, זה לא הולך ככה. תשמע ממני.

אמר שלמה המלך, עליו השלום,

יש מתעשר

ואין קול,

מתרושש

בהון רב.

אומר שלמה המלך, יש מתעשר,

מתעשר, מתעשר, מתעשר, ואין קול, בסוף אין לו כלום. הוא לא גומר את החודש.

הוא בוכה כל הזמן.

ויש מתרושש,

מחלק מחלק בהון רב,

נהיה לו עוד יותר הון.

מחלק ונהיה לו עוד יותר הון.

המתעשר נראה לעיני כולם,

עומד להתעשר,

כי הוא שומר על הממון, קמצן, לא נותן צדקה.

בסוף מה מתקיים?

אין קול,

נשאר בלי כלום.

השם אומר, אני נתתי לך בשביל שתיתן לעניים.

אתה לא נותן, אתה לא גזבר נאמן.

אני מחליף.

יאללה, לוקח לון, מעביר למישהו אחר.

אתה לא גזבר נאמן.

אך מי שכל הסובבים סוברים שהוא מתרושש, תראה כמה הוא מחלק, הבן אדם הזה לא יישאר לו כלום.

הוא יהיה עני.

מי? האנשים האלה מתעשרים והופכים להיות אלי הון.

ובאר על דרך זה את דברי דוד המלך, עליו השלום, בתהילים,

אדוני צלך על יד ימיניך.

הצל מתלווה לאדם לפי תנועותיו.

אם הוא פושט את ידו ופותח,

אז גם הצל עושה אותו דבר.

איזה רעיון יפה.

אני מכניס את היד לכיס,

מוציא כסף ועושה ככה.

מה עושה הצל? אותו דבר.

מוציא הקדוש ברוך הוא מאצלו מהכיס, כאילו, וגם כן נותן לי, כי הוא הוציא לך

על יד ימיניך.

מה שאתה עושה, עושה. אתה רק מכניס, גם הוא רק מכניס.

עכשיו,

מפה רואים שלא כדאי לקמץ, כי השם צילך על יד ימיניך.

פעם הסברנו לאנשים,

הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לאדם כסף,

אבל אם הכיסים מלאים,

הוא לא נותן. למה? זה ייפול.

אבל אם אתה מרוקן, אז הוא מלא עוד פעם,

ונא תנו.

ו, נא תנא ו, וגם הפוך.

ו, נא תנא ו.

מה שאתה נותן חוזר, אין דבר כזה.

הקדוש ברוך הוא אומר לך, תן,

ואני אתן לך עוד לתת.

נתון תיתן, אל תדאג.

בספר מגן אבות מביאים בשם המדרש

מעשה באדם.

שהייתה לו שדה.

בדרכה להוציא מדי שנה יבול

אלף קור,

ומספקת לו פרנסה ברווח גדול.

בדקדק תמיד לתת מעשר בשלמות.

בפטירתו רישתא שדה לבן.

אמר לו, דקדק כמוני,

ולא יחסר לך כל.

שנה ראשונה הפרישה בן מאה קור,

עשתה שדה כרגיל אלף קור.

שנה שנייה אמר בליבו

זה הרבה מאה.

הפחית מהמעשרות,

נתן תשעים,

הביאה שדה תשע מאות.

כל שנה הפחית,

עד שהגיעה למצב שהשדה הביאה רק מאה קור.

מאה אלף

הגיעה למאה קור.

מה אמרו לו הקרובים שלו?

אמרו לו, בהתחלה, כשהפרשת מעשרות,

היית בעל הבית,

בעל השדה,

והקדוש ברוך הוא היה כהן,

ונתת לו את המעשר כל פעם.

עכשיו השם הפך אותך לכהן, והוא נהיה בעל הבית.

ניסצייכל,

חפץ חיים אומר, בן אדם,

יש לך שדה,

אתה קוצר את החיטים.

אם תיקח הכול הביתה,

מה יהיה לך לשנה הבאה?

אתה חייב לקחת חלק מתוך זה זרעים,

ולשים באדמה שיצמח עוד פעם.

מאיפה תביא?

מאיפה תביא זרעים?

ממה שקצרת.

ואם לא תשים,

לא יהיה מה שיצמח.

אז המעשרות נדרשים

בשביל להשריש עוד ועוד.

לא די שאדם נותן מעשר מממונו.

לא די.

מה עוד צריך?

מה עוד צריך?

מה?

מה אתה אומר?

מה?

בטח בגופו. איפה הוא יביא?

לא, לא, לא.

לא, לא, לא, לא.

לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. או!

בשמחה, בשמחת הנפש,

ולהודות לשם שאתה זוכה לתת ממון ולא נצרך.

כמו שאמר הגאון הצדיק רבי שאול משה זילברמן, זכה צדיק וברכה,

אב בית דין וירושוב.

הראו לו בחלום

פירוש

על מה שאמרו חכמים, עשר בשביל שתתעשר.

מה זה עשר בשביל?

המילה שביל,

מלשון דרך.

שביל, דרך.

כמו שביל כרמים.

מה רמזו לו?

אדם יפריש מעשר באותה דרך בשביל

שהוא חפץ להתעשר.

מעשר בשביל, באותו שביל שאתה רוצה להתעשר.

כשם שאתה מפריש מממון בלי בעיה עבור עסקה

שצריכה להכניס לך הרבה רווח גדול,

בוודאי שאתה שמח על העסקה.

אתה יודע, היום השקעתי מאה אלף, אבל איזה עסקה.

שמח או לא שמח? עשה עסקה.

הוא בטוח שהוא הולך להרוויח.

ככה צריך לשמוח.

בעת שמקיימא מצווה מפריש ממון.

בדיוק באותה דרך.

הסר בשביל. באותה דרך

שאתה עושה בשביל להתעשר עסקים.

ושמח שאתה משקיע כסף.

ומבסוט, הנה הולך להיות עכשיו,

יהיה לי תשואה,

וואי וואי וואי.

ככה אותו דבר אתה צריך לעשה.

עם אותה שמחה,

בדיוק.

זה,

זה בחלום הסבירו לו.

וואי וואי וואי.

ראיתי בספרים שכתבו עצה

שאדם יקיים הפרשת מעשר בנקל ובשמחה איך

מיד

בעת שבא לו ממון מידו,

יפריש ממנו את חלק המעשר ויניחנו בצד.

ואז לא ירגיש שהמעות שלו,

אלא הם כספי צדקה והוא רק גבאי.

הוא צריך לתת אותם

לעניים או לאחרים.

ויתן בלב מלא שמחה שהשם זיכה אותו ונתן לו פרנסה,

ויש לו אפשרות לחלק מעות לצדקה.

אנשים לא נותנים. למה?

אין שכל.

אם אני בא לבן אדם ואומר לו, תשמע,

אני עושה איתך עסקה, תנאי,

תנאי.

אני מוכן לתת לך כל חודש עשר אלף,

אבל התנאי שלי שאתה נותן לי בחזרה אלף.

אתה רוצה או לא רוצה?

מי לא יסכים?

אתה נותן עשר אלף, אני לא אתן לך אלף, למה לא? אפילו אלפיים ככה.

מה הבעיה?

הבורא נותן לך משכורת כל חודש.

נו, אז איפה אתה מחזיר לו לפי ההסכם? עשר?

בשביל שתתעשר, גם הוא מבטיח לך שלא תישאר באותה כמות, אתה תתעשר.

היה פה פעם אחת שחרק,

והייתי אומר לו כל פעם, תגדיל את ההוראת קבע.

לא, שמעת? תגדיל, אל תדאג.

איך שהיה מגדיל אותו חודש, מגדילים לו את המשכורת.

שבע פעמים לפחות קרה ככה.

כל תקופה מסוימת אמרתי לו, תגדיל.

הוא הגיע למצב שהיה נותן אלף שקל בחודש.

הוא התחיל ממאות, קטנים.

יש מי שמבטיח ומקיים אומר, וחנוני נא בזאת.

יש אבל כאלה שמתלוננים שהם מעשרים ולא מתעשרים.

אז יש כמה סיבות באמת שמונעות.

אדם שהוא גזלן,

זה פוגע.

יש כמה סיבות

שגורמות שאדם מפסיד

את העשירות שהוא היה צריך,

מנקים לו פשוט, מנקים לו. במקום שינקו בגוף שלו,

מנקים לו בממון.

הוא היה צריך באמת להתעשר,

אבל הוא עושה חורים.

הגזל עושה חור בקופה, כמו שאומרים, והוא מפסיד.

מי שמצער את אשתו, לדוגמה,

כיוון שדבעתה מצויה,

מתמעטת לו פרנסה.

וגם סיבה שמונעת מהאדם להתעשר.

יש עוד סיבות.

בילקוט מעם לועז דקדק, בלשון התנא שנקעת

מעשרות בלשון רבים.

בבאר,

לרמז לאדם שצריך להפריש מממונו פעמיים.

עשר תעשר.

שתי עיסוריות

זה 20%. חומש.

חומש זה חמישית.

חמישית ממאה זה 20%. הוא אומר, אם ייזהר בכך,

יתעשר ועושרו יישמר.

יש אומרים ככה.

עשר.

מי שמעשר לא יהיה עני.

לא יהיה עני.

ייתן חומש, יתעשר.

כי עשר תעשר, כתוב.

שתי עיסוריות.

ובספר מפי ספרים וסופרים באר,

בצורה אחרת, שמדובר על שני מיני מעשרות.

יש מעשר ראשון ושני.

מעשר עני ומעשר כספים.

בזהירות בכל אלו כראוי,

זה סייג לעשירות.

הגאון הצדיק,

רבי שאול ברך, זכר צדיק וברכה,

אבי דין קשוי,

כתב רמז נאה בתיבת מעשרות,

שמרמז

על סגולת העשירות

שבאה על ידה.

הוא אומר, האותיות בראש ובסוף

של המעשרות

זה מ' ות'ו,

והאותיות שביניהן

עושר

מרמז

אדם המפריש מעשרותיו כראוי,

אז הוא מקרב אליו את העשירות

ומרחק ממנו את העניות.

מת, עני חשוב כמת.

אם אתה נותן מעשרות,

אז העושר באמצע מלא,

במ' ובת', בצדדי, ברחוק.

העוני בורח ממך,

כי עני חשוב כמת.

אז מת זה סימן לעני.

איפה אותיות מת?

בהתחלה ובסוף. למה הם התרחקו לשם?

בגלל שיש לך עושר.

ממה עושר? מעשרות!

מעשרות עושה שיהיה לך עושר,

והעוני ילך לצד

ולא תהיה עני.

כמו שאמרו חכמים, עני חשוב כמת.

ועל ידי המעשרות

מתרחקות אותיות מת,

ומצטרפות האותיות של עושר לרמז שיזכה לעשירות.

בשפת אמת,

פירש מאמר,

מעשרות סייג לעושר,

כי המעשרות

משמשים סייג וגדר,

שהעושר

לא יזיק לאדם

בעבודת השם יתברך.

שהרי לעיתים עשירות גורמת לאדם ירידה בעבודתו ובדבקותו בבורא.

הוא עסוק, יש לו עושר, יש לו אלפי פועלים, הוא צריך להשגיח.

אבל המעשרות שהוא מפריש מממונו,

הם שומרים עליו שלא יוזק על ידי הממון.

המעשרות עצמן שמירה.

וגם אפשר על פי שכל להבין שאם אדם מפריש,

מפריש, מפריש, כל פעם מפריש, מפריש, מפריש,

אז הוא לא להוט אחרי הממון כל כך, שהשקיע את כל חייו בשביל הממון.

כי אדם שמבין שצריך להשתמש עם הכסף נכון,

וכל זה מדובר במעשרות,

לא באנשים, אתה מבין, מולטי-מיליונרים וזה.

אלה יכולים לתת הרבה יותר.

המינימום, המינימום זה...

אבל,

חכמים אמרו, לא יבזבז יותר מחומש. למה? שלא יצטרך לבריות אם אתה מקבל חמשת אלפים שקל,

והשכר דירה שלך ארבע אלף, ואני יודע מה, וזה וזה, ואתה

תיתן יותר ממה שאתה תצטרך לבריות בעצמך.

אז אמרו, לא ייתן יותר מחומש,

שלא יצטרך לבריות.

אבל אם יש לו אמצעים,

אין את ההגבלה הזאת.

ההגבלה זה רק למי שבאמת עלול להצטרך לבריות אם ייתן חומש,

יותר מחומש.

כן?

זה לא קשור למעשרות.

מעשרות זה לא משמש את האדם לעצמו.

חוץ ממעשר כספים,

שהוא יכול להוציא חלק מהמעשרות לספרים. נגיד אין לו ספרים

והוא רוצה לקנות ספרים. אין לו כסף,

אבל מהמעשרות הוא רוצה לקנות.

זה מותר, קוראים לזה מעשר כספים,

אבל הוא כותב בספר שהוא קונה ממעשר כספים.

ואז בא האדם, פותח את הספר,

הוא רואה, כותב מעשר כספים, הוא לא שואל אותך.

מותר לו לשאול את הספר ולהחזיר,

אבל הוא לא שואל אותך.

אין לך בעלות גמורה,

כי אתה השתמשת במעשר.

אז המעשר, בדרך הזאת

אפשרו והתירו לנו חכמים.

אבל שאדם יקנה לו עלייה בספר תורה ממעשרות,

או דברים שהוא צריך בעצמו לקנות תפילין, או דברים כאלה, לא.

אם אתה תקנה למישהו אחר תפילין,

כן, אתה יכול. אם אתה מזמין מישהו לעלות לספר תורה,

אתה יכול להשתמש במעשרות, כי אתה עושה את זה לאחרים.

מעשרות נותנים

לאנשים שמזכים אותם במצוות, בעניינים וכו'.

כן, כן, כן, כן, כן.

ואנחנו צריכים, כן, מה?

אפשר, כן, אם זה לא עובר במשהו רציני, ובפרט שהוא לא יזדקק,

הקטע שלא יזדקק לבריאות.

מכל מקום, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הזכויות,

והוא אומר, שמע, אפילו אם אין לך הרבה כסף,

הרי גם העני חייב בצדקה ובמעשות.

אז אם,

מעשרות זה גם סיפור,

יש אומרים שזה מנהג, ויש אומרים זה, ואם אדם לא קיבל עליו, הוא כן קיבל,

יש כל מיני.

אבל אדם,

השם נותן לנו הזדמנויות, אין לך?

תסמוך עליי.

תזכרו, אני אצלך.

תעשה ככה, גם אני אעשה לך ככה.

מה הבעיה?

תפתח ידך, פתוח תפתח, נתון תיתן.

אני איתך, מה אתה דואג? הבטחתי, הבחנו לי?

תבחן.

אבל לעשות את זה בשמחה,

בשמחה, וואו, איזה דבר גדול, זה בשמחה.

שהשם נתן לך זכות לתת לאחרים, איזה יופי.

יש הפתעות בזה,

הרבה הפתעות, יש אנשים שלא יודעים איפה צנח להם,

כמויות, כמויות, כן?

ואנחנו צריכים להודות לשם, כמו תמיד, נכון?

הכל יודוך, והכל ישבחוך,

הכל יאמרו והכל יאמרו, אין כאן דוש כזה.

הכל יאמרו, והכל יאמרו, אין כאן דוש כזה.

הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל ידוך.

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו.

אין קדוש כשם הכל ידוך

והכל ישבחוכם,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.

הכל ידעוך,

והכל ישבחוך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל נשבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכל ידוך והכל נשבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הרי אני מכוון לקיים מצוות חכמים.

רבי חנניהו ברגשי אומר

רצוע גונס ורצוע גונס ישראל וכוח ירמורם תורו ומסווד שנה אמרו אדוננו בסמן סבגו יחדיל תורו יא די