רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה חלק ג' | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, הדר בן דבורית,

לא יצטרך לניתוח לב כלל וכלל, ויהיה בריא ושלם, אמן.

נדרים סייג לפרישות.

כתב רבנו יונה,

הפרישות היא מידה עליונה,

בכמה מידות וכמה מעלות טובות יש לאדם

הזוכה להשיגה.

ומהי הפרישות?

לפרוש מהנאות עולם הזה,

ואפילו מדברים המותרים,

או מתאוות הכבוד וכדומה.

ואדם המתרחק מדברים אלו,

ומתקרב אל עיקרי הנפש ביסודה,

שזה לעבוד את הבורא,

אפילו כאשר הוא נזקק

לאכול ולשתות,

או להשתמש בשאר ענייני עולם הזה,

אינו עושה זאת לשם הנאת עצמו,

אלא בעבור עבודת השם יתברך.

אדם כזה זוכה בכתר מידה זו ונקרא פרוש.

מה התועלת היוצאת מן הפרישות?

אדם נשמר מן החטא.

מתי מתגבר יצר הרע?

מתי מפתה אותו לעבירה?

מתי שגורר אותו לכיוון התאוות,

והוא לא נשמר,

וככה הוא מתדרדר.

אבל פרוש אומר, איך אעשה את כל הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי להביא כל הימים?

ולכן,

אם אדם מתקרב אל הטבע בהנאות העולם הזה,

אפילו שהוא לא עובר עבירות,

הוא מתרחק מהעיקר,

ממה שהנפש צריכה לעשות,

וגורם שהיא תיגרר אחרי הגוף.

ויהיה משועבד בסוף לייצרו.

אז בא רבי עקיבא ונותן לנו עצה.

אדם שאינו יכול למשול ברוחו,

ונמשך אחר ההנאות והתאוות,

יידור נדר לימים אחדים,

שלא יאכל או ישתה

עד זמן מסוים,

וישליט עליו את ההרגל,

מתוך שהוא נמנע מן הדבר

כדי לקיים את הנדר,

כובש את יצרו.

על ידי זה יוכל לבוא לאט-לאט לפרישות.

אמנם,

דבר זה הוא רק למי שאינו יכול למשול ברוחו,

רק בעזרת נדרים,

שהוא יודע מה זה נדר והוא לא עובר עליו חלילה.

אבל מי שיכול להתגבר על יצרו ללא נדרים,

מוטב שלא ינדור.

זה כמו שאומרים, מקרה חירום.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה בירושלמי,

לא דייך במה שאסרה עליך תורה,

אלא שאתה אוסר על עצמך את המותר.

והאדם הנצרח לנדרים, כמו שביארנו,

ונהג כך לכבוש את יצרו,

אחרי שזכה לכבוש,

יחזור להתנהג במידה בינונית.

למשל, לרופא שבא לחולה

והוא רואה שהחולי קל

ואפשר להתרפות,

עושה לו רפואה קלה.

אבל אם הוא רואה שהחולי חזק וכבד,

הוא בורר לו רפואות חזקות עד שיתרפא.

אחר כך נותן לו דברים המחזקים את הגוף,

מחזיר אותו לבריאותו.

במדרש שמואל, בהאר כוונת התנא,

על פי דרכו שדברי התנא בסייגים האלה

בא להוציא ממה שסוברים בני האדם בדעתם.

אמרנו שלפי השכל האנושי,

נראה שכאשר אדם נודר לא לעשות דבר עבירה,

אדרבה, דווקא מחמת הנדר יתקוף אותו יצרו

ויסיט אותו לעבור על הנדר,

ולפעמים גם יתגבר עליו בפועל,

ונמצא שהנדר גורם לחתום.

לכן בא רבי עקיבא ואומר,

האמת היא לא כך.

הנדרים הם גדר סייג לפרישות,

משום שיותר קל לייצר הרע לפתות אדם

שהוא אינו מושבע

מאשר הוא מושבע.

ולכן מצינו בדברי חכמים זיכרונם לברכה,

שהמוראים היו משביעים עצמם לא לעבור עבירה.

ואפילו אברהם אבינו, הרימות ידי לאל עליון.

אז זאת אומרת, במקרים מסוימים זו העצה.

וכל הסייגים שנתן לנו רבי עקיבא,

בהבנה רגילה היינו מבינים שזה לא, מה פתאום, זה בדיוק כפוא. הוא אומר, לא, לא, לא, תרגע, אם אני אמרתי לך, זה בסדר.

יכול לסמוך.

אם בן אדם היה נכנס עכשיו אצל רבי עקיבא ונותן לו עצה, לא היה מקבל?

אז ממי תקבל?

אם ממנו אתה לא מקבל, ממי תקבל?

והנה המפרשים הקשו

מדברי המשנה הזו על הגמרא בנדרים כב,

הנודר,

כאילו בנה במה.

וואו,

נשמע מפה שלא לנדוד.

ומהמשנה מוכח שכדאי לנדור.

ואדרבה, זה סייג לפרישות.

אז המדרש שמואל אומר, דברי המשנה שלנו

מתייחסים לאדם שזכה להיות איש תם וישר,

ושומר את דברי התורה ומצוותיה כראוי.

אבל הוא חפץ להתעלות יותר,

הוא רוצה להיות חסיד ופרעו, זו דרגה אחרונה, זה לא מתחילים עם זה, כן?

אז טוב שידור, טוב.

ועל ידי זה יוכל לבוא למעלה הגדולה של הפרישות.

אבל אדם שעדיין אינו עובד השם,

ומתחיל עכשיו,

טוב לו שלא יידור,

כי הוא לא רגיל עדיין בכלל לכבוש את יצרו.

ויש חשש.

שהנדר יביא אותו להוסיף חטא, שיעבור גם על הנדר.

מה רציתי, אבל לא הלך, מה לא עמדתי בזה, מה אני יכול לעשות?

מכירים את החבר'ה האלה?

עוד כתב המדרש שמואל,

ליישב,

כי בגמרא בנדרים מדובר שמה מהנודר לצדקה.

זאת אומרת, הוא נדר לתת כך וכך.

וזה קורה כשאנשים נודרים, 400,000 בראש השנה ביום כיפור, ולא משלמים.

וכאן מדובר בנודר

בעניינים הנוגעים לעצמו וגופו.

בנדרי צדקה,

יכול להיות שלא יהיה מצוי בידו.

יכול להיות בשעה שהוא התכוון באמת,

לא סמך על כלום.

ופתאום התרע מזלו, ואין לו.

זה יכול להיות, אז הנדר מה יעשה איתו? אין לו.

לא שהוא פטור, אבל אין לו.

אבל בענייני גופו יש לו יותר שליטה אם הוא רציני, אם הוא מתכוון,

אם הכול.

אז לכן,

אין את החשש כמו בנדרים שנאמר שמה בנדרים.

טוב, יש לנו עוד סייג אחד.

סייג לחוכמה שתיקה.

רש״י

הסמיך את מאמר המשנה לגמרא בפסחים צדיק ט'

יפה שתיקה לחכמים,

כל שכן לטיפשים.

ורבנו יונה,

באר שעל ידי שישתוק ולא ידבר בפני מי שגדול ממנו בחוכמה,

הוא יחכים.

כיוון שאם יאמר מיד את דעתו וסברתו,

לא ישמע את דברי ריבו ולא ידע את הסברות גם של החכמים הקודמים.

והדבר ברור,

שלא יוכל לכוון בסברתו כל כך,

עד אשר ישמע את דברי הראשונים הגדולים ממנו בחוכמה.

לכן צריך לפתוח בשתיקה

ולשמוע את כל דברי ריבו עד תומם,

עד שיעירו דברי ריבו ותהיה סברתו חקוקה בליבו,

ואחר כך תהיה סברת עצמו צלולה מכוונת.

זאת אומרת, אם תקדים שתיקה לדיבור,

תוכל לרכוש עוד ידע.

איזה הוא חכם, הלומד מכל אדם, מכל אדם.

איך הוא יכול ללמוד מכל אדם אם הוא מדבר כל הזמן?

חייב לשתוק בשביל ללמוד, לא? צריך לשתוק, לשמוע את האחרים מדברים,

ואז

אחר כך אתה יכול לדבר גם, למה לא?

אבל קודם כל לשתוק.

ובמדרש שמואל,

בערך שיטתו שסייגים האלו

אינם כמו שמבינים בני אדם, כל פעם הוא מחזיר אותנו שנראה

שזה ההפך מהסברה של הסוברים שהסייגים האלה יכולים להיות תקלות.

בשכל אנושי אפשר להבין, לא טוב לשתוק, בשביל מה לשתוק? בשביל מה נתנו לי פה לדבר? לא.

על ידי דיבור, אדם קונה חוכמה,

שואל, משיב, מתווכח.

אבל רבי עקיבא אומר,

לא, לא, לא.

סייג לחוכמה השתיקה.

ספורנו מבאר,

השתיקה היא סייג ושמירה משכחת התורה,

ולכן היא גורמת לחוכמה.

כי הריבוי בדיבורים מותרים בשיחות בטלות

מסיט את המוח של הבן אדם להתבונן

בשטויות ודמיונות כוזבים

וזונח את החוכמה.

לכן כאשר הוא שותק,

אז הוא יכול להתבונן בחוכמה ולא ישכח את תלמודו.

אבל אם הוא כל היום ביר, ביר, ביר, ביר, ביר, ביר,

כמו ציפור מצפצף.

הייתה אחת, קראו לה שלומית בת דיברי.

שלום, שלום, מה שלומכם?

שלום, שלום, כל הזמן שלומית, שלומית.

בת דיברי, ברברונית, מברברת כל הזמן, ביר, ביר, ביר, ביר, ביר.

מה גרם?

השמר אחר.

הרב אחידה, זכותו תגן עלינו, אמן.

ביאר את המשנה על פי דברי מדרש שוחר טוב בתהילים כף יט על הפסוק

מאויבי תחכמני.

כפי רוב דברים בתהילים שאדם מדבר,

כך יוצאים מליבו דברי תורה.

משל החבית

מלאה דבש.

כל רביעית מים שנכנסת לתוכה, יוצא כנגדה.

רביעית דבש.

כי החבית מלאה.

אתה רוצה להכניס תוכה עכשיו מים?

כמה שתכניס מים, כנגדו יצא, כי אין מקום.

לכן אמר התנא, סייג לחוכמה.

אז ככה יישאר בקרבו ולא יצא החוצה,

כי אם אתה מכניס עכשיו דיבורים,

אתה מוציא דברי תורה.

והשתיקה מדברים בטלים

היא מצילה אותך מהוצאת דברים של תורה,

וכך תוותר התורה במעיך.

כך מובא גם במדרש שיר השירים.

מה השמן הזה?

כוס מלא,

שמן בידך.

נפלה לתוכו טיפה של מים,

היא יוצאת כנגדה טיפה של שמן.

אז אם נכנס ללב של האדם דבר ליצנות,

יוצא כנגדו דבר תורה.

ויש מעשים רבים אודות גדולי ישראל שהרבו בשתיקה.

מסופר שבאה אחד מגדולי המשגיחים

אל הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין,

זכר צדיק וברכה,

משגיח פונוביץ',

או הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן, זכר צדיק וברכה,

לבקר

אצל הגאון רבי

הגריז מבריסק.

אז או שזה היה רבי יחזקאל לוינשטיין או שזה היה הרב לופיאן,

באו לגריז מבריסק וישבו יחדיו מחצית שעה,

ולא הוציאו מפיהם הגה.

וכשנסתיים הביקור

ויצא

אחד מהם שווים שזה היה,

אמר הגריז לבן שלו, זה בעל מוסר אמיתי.

אני יודע עובדה

שהבבא סאלי, זכר צדיק וקדוש לברכה, סיפרתי לכם בעבר,

שהרבי מילילוב, זכר צדיק וברכה,

בא לבקר אותו בגלל שפעם אחת הוא קנה ממנו את השס בכותל המערבי,

אז הוא הבין שיש לו רוח הקודש, כי הוא הלך למכור את זה,

והוא ניגש, אמר לו, אם אתה יכול למכור לי את הגמרה שיש לך ביד.

אז הוא הבין שהוא קדוש,

אז הוא ביקש פעם לבוא אליו לנתיבות,

באו איתו החסידים,

ואז הוא לא רצה להיכנס, הוא רק אמר, תרימו אותי מעל החלון, שאני אראה אותו, וזהו.

אז בהיותו בחוץ עדיין הם מסתודדים, איך לעשות, מה לעשות,

הוא אמר לשמה שהבבא סאלי תגיד לרבי מילילוב שייכנס.

בלי לראות, כמובן.

אז נכנס, עשו סעודה והכול, הראו לי תמונות גם מזה.

היה שם אחד מהאנשים שאני מכיר, היה עד.

בקיצור,

הבבא סאלי הבטיח לו שהוא יחזיר לו ביקור.

הבבא סאלי כבר היה מבוגר, הוא נפטר בן 94. בגיל 93,

יום אחד הוא אומר לשמש שלו,

ייקח אותי

לרבי שמעון בר יוחאי, שם נמצא

הרב הרבי מיללוב, ואני הבטחתי לו ביקור,

ואני רוצה לקיים.

נסעו בלילה.

הגיעו לשם,

סיפרו לי שם השמש והזשן.

הוא נכנס אליו,

ישבו 20 דקות,

הסתכלו אחד על השני, לא הוציאו הגה.

בסוף הוא קם והלך.

מה הם העבירו במחשבות, מה היה שם?

נשאר עלום.

20 דקות, אם זה היה ביקור נימוסין,

אני עומד בהתחייבות,

ברוך תהיה, תאריך ימים, ביי ביי,

הולך.

שום דבר, שום מילה,

שום מילה, 20 דקות, אתה יודע מה זה?

גדולי ישראל,

בשתיקה שלהם הם יכולים להפוך עולמות.

בדיבור על אחת כמה וכמה,

אבל דיבור כמובן, דיבור של כאלה.

היה מעשה בספר הוא היה אומר מובא,

בעת שהותו של האדמו״ר מהוסיטין,

זכר צדיק ברכה,

שהוא היה בעיר הקודש ירושלים,

ובא לבקר את האדמו״ר רבי שלמה מזוויל, זכר צדיק ברכה,

ולאחר מכן השיב לו רבי שלמה מזוויל בכור גומלין,

אותו דבר,

ובא אליו יחד עם בנו,

וישבו במשך שעה שלמה ולא דיברו מאומה.

כאשר יצא רבי שלמה מן הביקור, אמר לבנו,

ראית איך רתח הרבי מהוסטין עם היראת שמיים שלו כל משך הביקור?

מילה להוציא.

והוא הרגיש את כל היראת שמיים שלו בוערת,

בלי מילה.

ראית אומר לו?

בשפת אמת

דקדק מפני מה שינה קטנה בלשונו

בסייג השתיקה מכל שאר הסייגים.

מה היה השינוי?

הוא אמר ככה,

בכולם הוא הקדים ואמר את הסייג,

ואחר כך ביאר למה הוא מועיל.

למשל, מסורת,

סייג לתורה,

מעשרות,

סייג לעושר,

בשתיקה הוא אמר,

סייג לחוכמה שתיקה.

למה הקדים את הסייג?

לא כמו בשאר הסייגים.

הוא אומר, מעלת השתיקה רבה עד מאוד,

והיא לא מביאה רק לחוכמה,

אלא למעלות רבות ונשגבות.

כמאמר התנא, לא מצאתי לה גוף טוב משתיקה.

כל ימיי גודלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף

טוב משתיקה.

ועל כן,

אם היה אומר שתיקה,

סייג לחוכמה,

היה משמע שזה רק המעלה של השתיקה.

ולכן אמר, סייג

לחוכמה שתיקה,

לומר כי החוכמה היא אחת מהמעלות.

אבל באמת היא מביאה לדברים רבים טובים.

הוא לא הגביל את זה רק לדבר אחד.

במדרש שמואל

ביאר באופן אחר

כל שאר הדברים המנויים במשנה,

כמו מסורת, סייג לתורה,

ישנם עוד סייגים שיכולים להביא לתורה,

ולא רק המסורת.

וכן כולם, אפשר למצוא עוד סייגים.

אבל לעניין שתיקה נקט סייג לחוכמה, שתיקה.

לומר שהשתיקה היא הסייג היחיד

שמביא לחוכמה ואין אחר בלתה.

מילה בסלע,

משתוקה בתרי.

אם מילה, כל מילה שווה סלע, מטבע,

אז השתיקה שווה שתי מטבעות.

מוות וחיים ביד הלשון.

כל פתתיה בשין.

בר מפתתיה דאורייתא.

כל הדיבורים רעים,

חוץ מדברי תורה.

כשאתה מדבר דברים בטלים או דברים מיותרים,

אתה מצמצם את חייך,

כי אתה מסיים את הסך שנתנו לך.

אבל אם אתה מרבה בדברי תורה, מרבה חיים.

אבל בדברי תורה.

בשתיקה,

יש אחד מהדמו״רים, איני זוכר שמו,

שלא אמר אף פעם דברי תורה.

תמיד שתק.

שאלו אותו פעם, למה אתה לא אומר דברי תורה? כל הרבס אומרים דברי תורה. הוא אומר, הכל אני שומר לקדוש ברוך הוא.

בקיצור, שתיקה, תלמדו, לשתוק זה מעלה חבל על הזמן.

חבל על הזמן.

זה גם פטנט לשלום בית.

כן? יש קטטות, יש מריבות, יש... שתוק.

שתוק, זה יירגע.

כן, כן.

כן, כן.

אתה יכול להנהן.

יכול להנהן ולחייך.

כן?

בקיצור, זו מלאכה מאוד חשובה, צריך ללמוד אותה.

וגם אם צריכים לענות,

זה בצמצום כמה שאפשר. קצר.

אומרים אתם עונים, גסר במובן.

במה שמובן, תקצר. מה אתה צריך עכשיו?

יש אנשים בכלל שאצלם,

אתה יודע מה קרה לי? איך שאני נוסע באוטובוס,

ישבתי ליד זה ואחר כך זה. ירדתי בתחנה, מה אני צריך את ההקדמות?

תגיד מה היה בסוף, מה אתה מבלבל את המוח?

מה זה?

סיפורי ילדים, אתה מתחיל

ביום שרביעי אחד כשהשמש זרחה, וזה, הלכנו בשביל, מה זה הדברים האלה?

אנשים, החיים נגמרים, אין זמן.

אין זמן, צריך להספיק,

צריך לנצל את הזמן.

שתיקה,

תלמדו את זה.

אבל עכשיו אני לא אשתוק.

הכל יודוך והכל ישבחוך

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש קש.

הכל יודוך והכל ישבחוך

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש קש.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל

והכל יאמרו

אין קדוש קש.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כה השם

יום רביעי ישמחו במלאכותך

שומרי שומרי שבת בקוראי עונג שבת

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת בקוראי עונג שבת

מקדושה מקדושה מקדושה שבת

מקדושה מקדושה

מקדושה שבת ישמחו

במלאכותך שומרי שומרי שבת בקוראי עונג שבת

ישמחו במלאכותך

שומרי שומרי שבת בקוראי עונג שבת עונג

מקדושה

מקדושה שבת

מקדושה

מקדושה

מקדושה שבת

הרי אני מכוון כי מצוות חכמים רבי חנניהו ברגע שומר ארצות הקודש ובארצות הקודש ישראל

וכוח ארבעולם תורו ונושאות

שנה אמר אדונו וסלמם סדגו יחדיל תורו ויאדיר