רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ חלק ג' | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציבי יום, נתנאל וקנין בן עפרה,

פרנסה טובה,

וישלם את כל החובות בקרוב, אמן.

אריה בן חסיבה,

רפואה שלמה, בפרט ביד ימין,

פרנסה בשפע וזיווג הגון מהרה.

אם אין חוכמה, אין יראה, אם אין יראה, אין חוכמה, חלק ג'.

מרן החפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה,

ואותו תגן עלינו, אמן,

אומר כי האדם העוסק בתורה ואין לו יראת שמיים,

שרוי תדיר בסכנה גדולה מיצר הרע.

כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו.

ויצרו גובר עליו ביותר מחמת התורה שלמד.

ומשום שיראתו חלושה,

אין לו כלים נכונים להילחם נגדו.

על כן, עלול להיכשל ברשת היצר וליפול בחטאים גדולים.

על כן, על האדם להגביר בקרבו היראה,

קודם יעסוק בחוכמה,

כמאמר הכתוב,

ראשית חוכמה, יראת השם.

תהילים ק' יוד א' יוד.

במדרש שמואל תמא, גם בדברי המשנה האלו,

כמו שהוא תמא בהתחלה שלמדנו,

אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה.

לכאורה, דברי התנא נסתרים מנהווה.

ממה שאמר בתחילה, משמע שהחוכמה חשובה יותר מהיראה.

אם אין חוכמה,

אין יראה.

ומיד לאחר מכן אמר, אם אין יראה,

אין חוכמה. פירושו שיראה עיקר. אז מי עיקר?

חוכמה או העירה.

בתירץ בשם הרן

יש שני מיני רע.

אחת, יראת הרוממות.

כשאדם מצייר לעיניו את רוממות השם יתברך ומעלתו הגדולה.

זוכה שתיפול עליו יראה ופחד מהדר גאונו יתברך.

זה נקרא יראה מאהבה.

ויש יראה שנייה,

יראת העונש.

פוחד מעונשים.

אם לא יקיים את המצוות ויימנע מעבור על הגזרות,

בגלל שהוא ירא מהעונש.

בזה מתבהרים דברי המשנה.

שני הפעמים שנזכרת היראה הם על שני מיני היראה.

אם אין חוכמה,

אין יראה של רוממות.

כי אי אפשר להשיג יראה נעלית זו אם לא קדמה החוכמה האלוקית.

כי על ידי החוכמה מכיר ויודע מקצת

מגדולתו ורוממותו יתברך שמו,

שזה יראת הרוממות.

ומה שהמשיך התנא ואמר, אם אין יראה, אין חוכמה,

מתכוון על יראת העונש.

שאם לא תיכון בקרבו יראת העונש,

לא יוכל להשיג חוכמה.

כמו שאומר התנא לקמן,

שצריך שתהיה יראת האדם

קודמת לחוכמתו.

אם אין דעת,

אין בינה.

אם אין בינה,

אין דעת.

רבנו יונה מבאר שלושה עניינים בחוכמת האדם.

בחוכמת האדם ובמוחו.

יש חוכמה,

יש תבונה ויש דעת.

הביאור,

חוכמה זה על מה שאדם לומד ומחכים מאחרים.

תבונה,

מה שאדם משתמש בדמיונו להבין דבר חדש מתוך הדברים שלמד מכבר.

ודעת

הוא מה שמשיג בעצמו, בדעתו ובסברתו.

זהו שאמר התנא.

אם אין דעת,

היינו שאין לאדם יכולת להשיג את הדברים

ולדעתם מכוח עצמו

אין בינה.

ודאי שלא יוכל להוציא את הדברים ולהבינם

מתוך מה שלמד כבר,

שהרי הדעת קודמת אל הבינה.

והמשיך התנא ואמר,

אם אין בינה,

היינו כאשר אנחנו רואים שאין האדם מצליח להבין את הדברים בדמיונו

ולהוציאה ממה שלמד כבר,

זה מחמת שאין דעת.

הוא לא זכה לדעת שלמה להשיג ולדעת עצם הדבר ההוא.

ובמדרש שמואל כתב עוד ביאור בדברי המשנה,

שהדברים עולים על לימוד התורה.

הדעת זה מה שאדם גורס בתורה,

שבעל פה ובקי בה בלשונו,

שעל זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה ברכה מיוחדת

בתפילת העמידה,

אתה חונן לאדם דעת.

משום שלזכות לדעת זו,

אדם זקוק לחנינה מיוחדת

מאת השם יתברך.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם רכה במגילה ו',

לאוקומי גירסא סיעתא מן שמאיהו.

בעניין הבינה היא כמו שאמרנו שיהיה אדם מבין דבר מתוך דבר.

גם כלול בזה שאדם יבין

את הדבר שהוא גורס,

ידע פירוש והבנת העניין.

ועל כן, זאת אומרת, הבנה גם,

לא רק בינה מבין דבר מתוך דבר, גם הבנה.

ועל כן אמר התנאי, אם אין דעת,

כלומר, אם אין לאדם ידיעה

ובקיאות גדולה בכל התורה,

אזי אין בינה,

לא יוכל להבין דבר מתוך דבר.

כמו שמצינו שחכמים זיכרונם לברכה

בשבת סג' אמרו,

לי גמר אינש והדר נסבר.

והיינו שרק אחרי שיגרוס האדם את כל התלמוד,

יגיע למידת ההבנה והסברה בתורה.

וסיבת הדבר,

משום שדברי תורה עניים במקום אחד

ועשירים במקום אחר.

על כן צריך אדם להקיף ולדעת את כל התורה,

כדי שיבין גם את אותו מקום שנשנה בקוצר

ובחסרון דברים.

זה נקרא בחינת עניות.

יש מקומות שמצמצמים חכמים ולא מפתחים, מרחיבים.

יש מקום שמרחיבים.

ואמר עוד, אם אין בינה,

היינו שאינו יודע להבין דבר מתוך דבר,

אזי אין דעת.

באותה בקיעוט שיודע כמנדלטה ולא יוכל לחדש חידושים בתורה.

לכן כל אלה שמזלזלים באלה שגורסים ואומרים לא,

צריך ללמוד רק בעיון וזה אין,

זה אנשים שלא מבינים דבר וחצי דבר.

רבי נחמן מברסלב אמר,

בתחילת לימודו היה

שהוא למד את הגמרות

הלוך ושוב, הלוך ושוב, בריצה,

בלי להתעכב.

ככה, כמה פעמים,

והוא אומר, אחר כך הוא התחיל להבין את הדברים,

נפתחו לו מעיינות.

אחר כך לומדים בזה, אבל קודם כול להקיף את הכול, הוא אמר,

ואחרי שאתה מקיף את הכול ואתה יודע מה נמצא בכל מקום,

אז אתה יכול להבין דבר מתוך דבר. אבל אם למדת חצי מסכת,

אתה כבר רוצה להבין דבר מתוך דבר? איזה דבר? מה כתוב שם? מה כתוב שם? מה כתוב שם?

אז זאת אומרת,

ליגרס אין נש בהדר ליסבר.

קודם כול תגרוס, תגרוס, תגרוס,

ואחר כך

סברות, תוכל להבין דבר מתוך דבר וכו'.

אז כמובן, מי שלומד בכולל, אז לא ייתנו לו לשבת ולגרוס.

לומדים שם בעיון וזה פה ושם, וגם קצת בקיאות ככה, להתקדם משהו.

אבל אדם בזמנו החופשי, לא בתוך הכולל.

תרוץ,

תכיר את הכול, תעבור, תעבור, תעבור,

ואחר כך, כמובן, אתה יכול להשקיע בעיון.

זה מה שהוא מסביר פה, המדרש שמואל.

ואתם יודעים שאנחנו שאלנו על שבעה דפים ביום

לגרוס את כל השאס,

וקיבלנו הסכמות בחיזוק גדול

מהרב קנייבסקי, הרב אליאשי והרב שטיינמן.

שנתנו על זה ברכה, על פי החפץ חיים,

שהחפץ חיים

אמר לעשות כך, שאדם יגיע לעולם האמת.

אז ילמדו אותו את כל התורה.

כי מלמדים רק מה שלמדת,

ואם לא למדת, לא הגעת לשם, לא קראת, לא ידעת,

לא ילמדו אותך.

עוד פירוש נאין

פירש במדרש שמואל בעניין הבינה והדעת.

דעת,

מדובר על דעת המוטבעת באדם בטבעו

ועל ההבנה שניתנה לו בעת יצירתו.

וזה מובן, מה שיחסו אנשי כנסת הגדולה בתפילתם,

אתה חונן לאדם,

משום שדבר זה לא בא לאדם בהשתדלות,

אלא בחנינה שחונן אותו הקדוש ברוך הוא בשעת יצירתו.

ואילו הבינה זה מדובר על השכל שהוא מוסף לאדם

מחמת השתדלות ועומק העיון בלימוד וחקירה.

אז מתוספת לו בינה.

לזאת אמר התנאים, אין דעת,

היינו האדם הזה לא זכה מן השמיים שיחונו אותו בדעה והזכן בעת היצירה,

אז אין בינה.

הוא לא יוכל להשיג את הבינה על ידי לימוד.

בעל אף שייתכן

שבטרחה מרובה ישיג,

גם אם לא קיבל משמיים,

אז התנא מדבר כלפי רוב בני אדם.

ואם אין בינה,

כלומר שאם לא הייתה כוונת הבורא בשעת יצירת האדם,

שישתדל האדם בעצמו להבין ולהשיג בדרך לימודו מה שיש ביכולתו להשיג,

אז אין דעת.

לא היה נותן לו הקדוש ברוך הוא דעת כלל בשעת יצירתו.

אז זאת אומרת, אם אין בינה,

אם לא הייתה הכוונה של הבורא

שאדם ישיג,

אז בשביל מה צריך דעת?

אלא הקדוש ברוך הוא נתן דעת לאדם בשביל שיבין וישכיל.

האדם צריך להשתמש בכל הכוחות

שעונקו לו, וגם אם לא קיבל מתחילה

בעיה,

בואו נגיד בשפה של החבר'ה, קצת סתום,

אפשר לפתוח את הסתימה

על ידי מאמצים בתפילות ובחיות.

והקדוש ברוך הוא מרחם בחומר,

כשהוא רואה שאדם ממש שואף ורוצה ומבקש ומתחנן,

הקדוש ברוך הוא נותן.

יש מעשים כאלה רבים על גדולי ישראל שהיו ככה בתחילתם.

אם אין קמח,

אין תורה.

הראשונים ביארו.

אם אין לאדם קמח,

צריך לחזר על הפרנסה,

ואין לו פנאי לעסוק בתורה.

ספורנו הוסיף שהתנאי התכוון להורות

שאדם יעשה השתדלות כלשהי להשיג פרנסה, להשיג צרכה.

במדרש שמואל כתב,

כי האדם שאין לו פרנסה,

אפילו אם הוא חכם ונבון,

עוסק בתורה ויודע אותה,

אי אפשר שלא יחטא מחמת חסרונו.

כיוון שאין לו מעות לחיות נפשו ובני ביתו,

בהכרח הוא ישיג מעות בייסור,

אם זה בנטילת שוחד,

או שיעבור חלילה עליו, אם שלא תחמוד, גנבה, גזלה.

ואם יחטא באחת מאליהן,

כמובן שאין תורתו שלמה.

לכן אמר התנאי, אם אין קמח,

נישפרנוסה,

אין תורה.

ודאי שהוא לא ישמור את מצוות התורה, כאמור, כי העוני יעביר אותו על דעתו.

הוא ייאלץ לעשות דברים שהתורה אסרה עליהם.

אז אם אין קמח, גם תורה לא תהיה לו. זאת אומרת, זה לא תורה, אם אתה עובר עליה, זה לא תורה.

עוד כתב במדרש שמואל

לדייק מה שנקט התנא בלשון דווקא קמח.

התנא רוצה להשמיענו

שאין התורה מתקיימת אצל אדם אם הוא מתענג

במעדנים ומאכלים רבים הערבים לחך.

כמו שאמרה המשנה,

כך דרכה של התורה,

פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, וכו'.

ועל כן אמר, אם אין קמח, לא אם אין מזונות.

להורות שאדם יש לו לקיים נפשו בקמח, לחוד,

ולא במאכלים ערבים.

אדם שלא נוטה אחרי החומר ואחרי התאוות,

ודאי שהוא יכול ללמוד תורה יותר, אין לו מעכב,

אבל אם לא, כמו קפיץ, קם קורא, גם מחפש במקרר, אולי יש עוד משהו,

אולי עוד לא אכל משהו,

אולי ופלים, אולי בפלות, אולי משהו,

ככה לנשנש, וכל פעם קם, קפה, נס קפה, תה, זה, כל הזמן,

וסביב הנשנושים.

זה אדם שמכור לתאוות,

קשה לו להתיישב שעות ברציפות וללמוד.

אז לכן נקת תנאים, אין קמח, מספיק קמח.

תאכל לחם,

רוצה איזה מריחה, משהו, בסדר, תמרח, ויאללה,

לבריאות.

עוד באר.

למה נקט התנא קמח

ולא נקט חיטים?

למה?

להשמיע לנו שאין התורה מתקיימת,

אלא במי שהמזונות מזומנים לפניו,

ואינו צריך לטרוח אחריהם כל כך.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

במדרש תנחומה בשלח כף.

לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.

כי המן היה מוכן ומזומן.

לא צריך לבשל, לא צריך לאפות, לא צריך שום דבר.

אתה מכוון

לשם ייחוד,

מה אתה רוצה לטעום?

זה מה אתה אוכל, הכל מוכן.

אין עיכובים, אין בישולים, אין לעמוד במטבח, אין זה, הכל מוכן.

וממילא לא התבטלו מלימוד התורה.

כי המן היה מזומן לאכילה מיד,

ועל כן, בכדי שתהיה תורה מצויץ לאדם,

מן הראוי שיהיה לו קמח,

שההנאה קרובה ומוכן לאפייה מיד,

בלא חיטים הנצרכים לפעולות מרובות,

לטחון בזה כמו שהיה פעם וכולי, ואחר כך לנפות,

עד שאתה יכול.

אלא כבר קמח.

מערבב קצת עמיים, עושה זה, טור, יאללה, מורח זה, עושה פיתה,

עוד רוב.

ביאור נוסף, למה נקת קמח?

כתב בשם רבנו מנחם לבית מאיר,

השם יתברך עשה שיהיה מאכל בני אדם קמח

ממיני המזונות הדקים,

עאידה לעשן,

כיוון שחפץ השם יתברך

שבניו יעסקו בתורה הנעלית המזוככת.

אז עשה להם מזונות מובחרים,

דקים, לערך דקות החומר,

לא כשאר בעלי חיים שהמזונות שלהם חומריים, בשר ועצמות.

זה שאמר התנאי, אם אין קמח,

אם לא היו מזונות האדם ממין הקמח,

שזה מראה על הדקות ביחס לבעלי חיים,

אין תורה, לא היו מסוגלים

להשיג שלמות בתורה.

ככה זה מאכל טוב,

מתעכל טוב,

הכול טוב, ולא צריך

דברים קשים, בשרים, מעצמות.

ואם אין תורה,

אילולי הייתה כוונת הבורא שעסקו בניו בתורה,

אין קמח.

לא היה בוחר לנו הקדוש ברוך הוא מאכלים כאלה מובחרים,

כי אז המעלה הזו הייתה לה בטלה, בשביל מה צריך? שיאכלו, כמו אחיות גם כן.

וסיים המדרש,

כוונת התנא לעורר את האדם,

לדעת מה גודל המעלה שלך

ביחס לשאר הברואים הבזויים.

ותחשוב,

הקדוש ברוך הוא

לא עשה הבדלה זו

בין מאכל אדם לבעלי חיים בחינם,

אלא למטרה זו,

שיעסקו ויחכמו בתורה,

וזה יגרום לכם

לנו,

לכולם,

להזדרז, להשלים כוונת הבורא ביצירה,

ולעסוק בתורה כראוי.

אז הקל עלינו הקדוש ברוך הוא והכין לנו מזונות, מאכלים

קלים

שיתעקלו טוב,

יהיו מזומנים,

ונוכל

לעסוק בתורה בלי הפרעה.

באור החיים הקדוש,

בפרשת תאזינו,

כתב בפירוש

אם אין קמח,

אם רואים שעצר השם את השמיים,

אין תבואה צומחת,

אין קמח.

זה משום שאין תורה.

אם אתה רואה שאין קמח, סימן שאין תורה.

ואי לימוד התורה מונע מטר.

וסיים,

וכך מתפרש, אם אין תורה, ודאי הוא גם שאין קמח.

השם יעצור שמה מלהוריד מטר.

הרב הקדוש,

רבי נתן דוד משדלובצה,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

זכותו תגן עלינו, אמן,

אמר באור נאה על דבריו של אור החיים הקדוש,

בדרך משל.

מלך

שלח חילותיו

להילחם

עם מדינה ולחופשה.

בדרך

עברו מדבריות

ולא צומח מאומה,

ואין מים.

אבל המלך שלח להכין להם במדבריות

מקומות מחבו,

ובהם אוצרות מלאים כל טוב עם שפע של מזון ערב,

ומים רבים.

ולא רק זה,

גם מלבושים

וכל הדברים הנצרכים.

הכל מוכן, מזומן בהרחבה גדולה, כראוי לחיל המלך,

שהולכים לכבוש מדינה.

כיוון שהאוצרות היו מוחבאים

במקומות מסתור, במעמקי אדמה,

שלא תשלוט בהם יד,

שלח איתם מפה

שעליה מצוינים המקומות.

בהילוכם,

טעו,

ונטו מן הדרך המצוינת במפה,

ולא יכלו למצוא את האוצרות,

ולא היה להם אוכל להאשים נפשם,

וכמעט מתו כולם

ברעב ובצמא.

שר הצבא

עיין במפה היטב היטב,

ונוכח לראות שטעו,

ועל כן זירז אותם לחזור לדרך הנכונה,

ובשארית כוחות

הגיעו לאוצרות ומצאו הכל מוכן.

ולא היה להם מחסור יותר במשך כל ימות המלחמה,

עד שעלה בידם לכבוש,

ונתעתרו בכתר ניצחון.

כדבר הזה,

גם מה שהיה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.

בעת שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל,

הכין לנו הקדוש ברוך הוא את כל ההצטרכויות שלנו בעולם,

ואמר,

אם אתם תלכו בדרך התורה והמצוות,

לא יהיה חסר לכם מאומה. הכל מוכן, אוצרות, אוצרות,

עליונים, תחתונים, הכל.

אבל אם אתם תטעו מן הדרך הישרה, תטעו,

לא תלכו בדרך שהתורה אמרה,

לפי המפה,

מה שהתורה אומרת,

לא תמצאו את השפע המובטח,

לא תמצאו אותו,

ממילא יחסרו לכם הצרכים,

כי הכל מותנה במפה,

אם אתה הולך לפי המפה.

מה התקנה?

תחזרו בתשובה.

תחזרו למפה,

לתורה,

ואז כל מה שהיה מזומן,

יחזור להיות מזומן.

על זה אמר התנא.

אם אין קמח,

אם ישראל לא זוכים שתהיה להם פרנסה מצויה וכל חסרונם,

אל תתרעמו על הקדוש ברוך הוא. אתם טעיתם בדרך.

אתם עזבתם את הדרך.

ממילא אתם לא יכולים למצוא את האוצרות.

אבל אם אתם תחזרו בחזרה,

הכל מצוי.

השם,

את מי נכון בתורה.

עושים תורה, מקבלים.

לא עושים,

טועים.

לא מוצאים את מה שמובטח.

פשוט.

אם אין תורה,

אין קמא.

דרך רבנו יונה.

אדם

שאין תורה,

אין תועלת שיהיה לו גם קמא.

בשביל מה שיהיה לו קמח?

נעשה גרפסים.

כל התועלת

שיש לאדם עשירות במזון,

ברווח,

זה בשביל שיהיה פנוי לעסוק בתורה.

אבל אם אין עוסק בתורה, בשביל מה לא קמח?

כמו שסיפרנו שפעם

היה בן אדם בית חולים ואמרנו לו,

רוצה לצאת מפה.

בשביל מה אבל?

אתה יכול לשתות, לישון ולעוון.

תישאר פה.

ביי.

אם אתה מתכוון להשתנות, למה אתה פה? בגלל מה שאתה לא בסדר.

אם תשתנה, הכול בסדר, אבל אם לא...

הרשב״ם פירש

שאדם שאין לו תורה,

על אף שיהיו לו עושר וכבוד מרובים,

לא נחשב לכלום, אלא כבהמות נדמו.

ואמר הכתוב, זאת התורה,

אדם.

זאת התורה, אדם.

ההמשך, כי ימות באוהל, אבל

התורה מודיעה

שזאת התורה, אדם.

התורה עושה אותך אדם.

אבל אם לא אתה בהמה,

זאת התורה, אדם.

מי שזוכה לתורה נקרא אדם. בלי זה לא יאה לו שם אדם.

כי אין זה פירש החסיד יעבץ,

וגם במדרש שמואל.

אם אין תורה,

אין קמח.

כלומר, שהקמח שלו,

בטל כעפרה דרעה.

מאכל הרשעים נחשב כעפר.

גם אם הם אוכלים מאכלים חשובים וערבים לחך.

מדרש שמואל ביאר,

שטעם הדבר הוא כיוון שהארץ וכל אשר עליה נבראו רק בשביל התורה.

כמו שדרשו חכמים בראשית ברא אלוהים,

בשביל התורה נקראת ראשית דרכו.

כאשר אדם אוכל את המאכלים והוא בן תורה ועוסק בהם כראוי,

מתקיימת כוונת בריאת הקמח.

אבל אם אין תורה, אז אין קמח.

כל המאכל הזה אין לו חשיבות של מאכל.

והרי זה כעפרה דרעה.

לכן יש אנשים שאוכלים,

והאוכל מחליא אותם.

לא מועיל להם, לא מרפא אותם. תראו כמה אכל הרב שטיינמן, מיעוט שבמיעוט, 50 גרם פירורים.

וזה יחזיק אותו.

בשבילו זה היה מן.

לא היה צריך שום דבר.

זהו.

כמו לשים סולר

בשביל להפעיל איזה מכשיר,

או דלק בשביל לנסוע, זה הכול.

אין באכילה שום דבר חוץ מלהטעין, כמו שאומרים, את הגוף, שאפשר להמשיך.

על שייח הקדוש באר

כוונת המשנה להוציא מלב בני אדם

שנמנעים לעסוק בתורה,

כי אין להם זמן פנוי, הם אומרים.

הם טרודים מאוד על המחיה.

הם רוצים להמציא טרף לבני ביתם.

לכן הם אומרים,

אם אין קמח,

קודם כל צריך קמח.

ולכן עדיין אין תורה.

איך הם יכולים להקדיש זמן לתורה?

בא התנא ואומר להם,

אוי אוי אוי אוי אוי.

הוא אומר, אתם יודעים למה אתם צריכים לעבוד בשביל הקמח?

כי אם אין תורה, אין קמח. אם הייתם לכם תורה,

לא הייתם צריכים לעבוד בשביל הקמח.

לא הייתם צריכים לעבוד בשביל הקמח.

כשמתבטלים מעסק התורה,

אז צריכים לעבוד הרבה הרבה בשביל קמח.

והגמרא בתענית ד' אומרת, אין הגשמים נעצרים אלא בעוון ביטול תורה.

לכן העצה היא,

תגבירו חיילים בתורה,

אז תקבלו שפע פרנסה.

בחלק הזה של המשנה דקדקו המפרשים גם כן,

בסתירת הדברים מיניהו ועוד פעם.

מה ברור יותר, מה חשוב יותר, הקמח

או התורה?

כי מדברי המשנה,

אם הקמח עיקר,

אומר אם אין קמח, אין תורה. רק אומר אם אין תורה, אין קמח.

מה יותר חשוב, מה העיקר, כאילו?

במדרש שמואל אומר יש גם כן שני מיני קמח.

הראשון זה הקמח הגשמי, מזון לגוף.

והשני זה קמח רוחני,

מזון הנפש.

זה לעולם הזה, וזה לעולם הבא.

אמר התנא,

אם אין קמח גשמי,

ואתה לא יכול להחזיק את הגוף, אין תורה. איך תעסוק בתורה?

אין לך כוחות.

ועוד אמר, אם אין תורה,

אם לא תשביע את הנשמה שלך בעסק התורה הקדושה,

אז לא יהיה לך קמח,

מזון רוחני לעולם הבא.

מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת.

ואנשים שלא השכילו לעסוק בתורה בעולם הזה,

אומר הנביא, הנה עבדי יאכלו, ואתם תרעבו.

כתוב שבסוף, הקדוש ברוך הוא

יעמיד את הצדיקים וגם הרשעים,

והצדיקים יהיו מוכנים לסעודה של חיי עולם הבא,

והרשעים יעמדו בצד ויסתכלו איך הם אוכלים, והם לא יתקבלו שום דבר,

ואתם תרעבו.

הם יאכלו, ואתם תרעבו.

כשיבואו לעולם האמת,

יגדל צערם מאוד,

יראו שעבדי ה' שעסקו בתורה,

איך קראו להם פה? הפרזיטים, כן?

יאכלו לשבע ויתענגו מזיב גן עדן והנאות רוחניות.

ועליהם נאמר, עין לא ראתה,

אלוהים זולתך.

והרשעים יבטרו רעבים,

ואין מזון רוחני.

ועל כן החכם

יראה את הנולד,

וכבר בהיותו פה יעסוק בתורה,

כדי שיסבע בשני עולמות.

פירוש נוסף אמר הגאון רבי שמעון שקופ,

זכר צדיק לברכה,

בהזדמנות מסוימת.

המעשה היה ככה, פעם אחת

שהמצב הכלכלי של הישיבה שלו היה בכי רע,

ולא היה ביד ההנהלה לספק מעות לצורכי הישיבה כמימים ימים.

אז הוא נשא מסע בפני תלמידי הישיבה ואמר להם,

שנינו.

אם אין קמח, אין תורה.

בשביל ללמוד תורה צריכים קמח ומאכלים.

אמנם,

אם תעלה שאלה

מה מידת הקמח הנצרכת לתורה,

כי יש להסתפק, האם צריך הרבה גשמיות או מספיק מעט.

על זה השיב לנו התנא בהמשך.

אם אין תורה,

אין קמח.

הכוונה, ככל שחסרון התורה אצל האדם גדול יותר,

לפי המידה שחסר לו בעסק התורה,

ככה יגדל החסרון של הקמח.

נאור הדבר,

שבאמת,

כפי שאדם

יהיה לו שפע גשמי,

יגבר רצונו לתוספת גשמיות,

ואז יחסר לו הרבה יותר.

כי מי שיש לו מנה רוצה 200,

ולעולם לא תסתיים שאיפתו לגשמיות.

אך אם אדם התעלה בתורה וזכה למעלות רוחניות,

הוא נקרא בן תורה,

והוא לא להוט כל כך אחרי הגשמיות,

אז אפילו אם יחסר לו הקמח והגשמיות,

לא יחסר לו רק מעט.

אז הוא הרגיע אותם, אין הרבה אוכל עכשיו,

כמו בימים ימימה.

אבל

כמה שיש יותר תורה,

אז יש פחות גשמיות.

אבל אם יש יותר גשמיות,

רוצים עוד יותר גשמיות,

ואז זה הולך, הכול בהתאם.

אז תרבו, תרבו בתורה,

ואז לא תצטרכו הרבה גשמיות.

אפשר יהיה להסתפק במועט במצב שאנחנו נמצאים, מה לעשות?

לפעמים המצב,

מצב קשה קורה לפעמים. ניסיונות, יש ניסיונות בחיים,

ורוצים לראות באיזה תנאים אתה מוכן.

זו לא חוכמה ללמוד תמיד שיש הכול.

חוכמה כשאין, כמו שהגאון

יצא לגלות שלוש שנים,

ולהמשיך להיות הגאון גם בחוץ.

גם כשאתה גולה ממקום למקום, זו חוכמה.

אבל אם רק מתיש התנאים הם מרביים,

אז זו לא חוכמה כל כך גדולה.

ומדי פעם השם בודק.

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן.

בלתי אלא מן עינינו.

רואים את המן,

אותו דבר כל הזמן.

רוצים לראות פירות, צבעים, זה בואו שם.

זה הניסיונות, יש ניסיונות. גם במן היה ניסיונות.

גם במן.

אז זאת אומרת, תמיד אדם לא מסתפק.

אבל אם בן אדם יש לו שאיפה לרוחניות,

הוא בוחל, בוחל בגשמיות.

ממש. מי שבאמת,

הסטייפלר היו מגישים לו מראקים וכל מיני תבשילים.

אף פעם הוא לא אכל אותם חם.

אף פעם. הוא לא יכול להפסיק עם הספר עד שאומרים לו האוכל,

האוכל, האוכל.

אחרי שעה, שעתיים, שלוש, ארבע, הוא היה אוכל. למה? הוא לא יכול להפסיק. איך הוא יפסיק?

הוא באמצע הלימוד. איך הוא יכול להפסיק?

איך הוא יכול להפסיק?

הוא לא היה מרגיש גם רעב.

לא מרגיש. היה לומד 36 שעות רצוף.

בזקנותו 24 שעות רצוף.

נו, איפה הגיבורים פה שיכולים?

איפה הוא?

מי שמבין מה זה רוחניות,

אין דבר שמשגע יותר מזה,

ככה אומר אור החיים הקדוש.

זה להשתגע אחרי התורה.

להשתגע ממש.

אבל לא טעמנו עוד את הטעם הזה. צריך להגיע לטעם הזה.

להיות משוגעים אחרי התורה.

טוב, אנחנו לא יכולים לשיר, אנחנו בשבוע שחל בו.

אבל צריך להגיד תיקון.

רחל

בצהריים

ולהשתדל

לקרוא הרבה בענייני החורבן,

במה קרה לעמנו, מאיפה אנחנו אחזים היום,

במה הדרכים לתקן.

לא פשוט.

לא פשוט.

המצב לא פשוט.

אבל אנחנו קרובים לסוף.

קרובים מאוד לסוף.

אני מודה לכם על ההקשבה,

ואני מכוון לקיים מצוות חכמים.

רבי יחנן יאמר כשיוא ומאיר,

וסונגות ברכות ובכל זכות ישראל,

לפי כוח רבו לנו תורו ומסווד.

שנה אמור אדונו וסלמם, סבבו יחדיל תורו ויעדו.