שבועת שווא אחת דוחה מאה זכויות חלק ג' | הרב אמנון יצחק שליט"א

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'אל תדחנו' (עמודים כד-לא) מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

חומר איסורו

כתוב בתורה פרשת יתרו (פ"כ פ ז)" "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא אלקיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא שמו לשוא ."

וידועים דבריו הנפלאים של הרב אבן עזרא על הפסוק הזה וזת"ד: ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואילו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא ביזה את המלך בפרהסיא. ואם כך למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילוהו לשונו לתת את פיו לחטוא את בשרו לזכרו לשוא.

והכלל: לא מצאנו בעשרת הדברות שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא.

ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע, ואם אתה תוכיחנו למה נשבעתה עכשיו, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילתו בה כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבוע והוא להם לשון צחות. "ואילו לא היה בישראל היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף ולהוסיף ולהוסיף מכה על מכותינו ."

ואני אראה שגעונם. כי הרוצח אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו.

גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות חומר איסורו כה או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלי שום הנאה! 

ובכלי יקר ובכלי יקר כתב בזה גם כן דברים נוראים וזת"ד: אמרו רז ל" (שבועות לט.) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא, ועוד למדו רז"ל שבכל העבירות נפרעים ממנו, ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, וא"כ בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש.

וטעמו של דבר מבואר בלשון "לא תשא", שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא אילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן, כך הנשבע בשמו יתברך יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך, והנושא את שמו יתברך כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו, דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, ואם כן דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן "כי" לא ינקה ה', לשון כי, הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל.

והוא הדבר אשר דברנו בשם ה', כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים איך ימחול לו הקב"ה?

והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיוכל לפייסם? וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים? שהרי נגע בכולם. לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה כי לא ניתן למחילה כלל!

ואין להאריך יותר בחומר השבועה ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה כי זה ידוע ומפורסם, ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשונינו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל, לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין́ אדם לחבירו יש דין למטה, ובעון פלילי זה לית דין ולית דיין.

טעם למה שא"א למחוק את העון הזה העון הזה

כתוב בפסוק "כי לא ינקה לא ינקה". ובאמת קשה למה שונה חטא זה מכל העבירות. שכל העבירות ע"י תשובה כן אפשר לנקותם, וחטא זה א"א לנקותו.

וראיתי דבר נחמד בספר פרדס יוסף (אות פט) שתירץ עפ"י מה שאמר הר"ר מאיר מפרעמישלאן זצ"ל. שלמשל אם בן אדם אוכל חזיר ב"מ, אז כתוב בספר הזכרונות שאותו אדם אכל חזיר, וכשעושה תשובה אז מוחקין מהספר ההוא כל השיטה ולא ניכר כלל, אבל כשכתוב בספר שנשבע בשם ה' לשוא, אף שעושה תשובה, א"א למחוק כל השיטה כי הרי אסור למחוק שם ה' ומוכרח להשאר!! וזה שכתוב "כי לא ינקה ."

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא שבועת שוא

המשנה באבות המשנה באבות (פ"ה מ"ט) אומרת: חיה רעה באה לעולם על שבועת על שבועת שוא ועל חילול השם. ויש להבין מה המדה כנגד מדה שיש בדבר. 

והנה המאירי מבאר שבשתי עבירות אלו, הוא מזלזל ומחלל את שמו הגדול של ה', ונעשה חשוב אצל הקב"ה כבהמה, ובעבור שהוא כאילו מחשיב את הקב"ה פחות ממדרגתו וא"כ גם הקב"ה מחשיבו פחות ממדרגת אדם, ולכן חיה רעה פוגעת בו.

ובספורנו פירש שתחת מיעוט בינתו וידיעתו בגודל כבוד שמים, מביא עליהם בהמה וחיה רעה נעדרת הבינה והדעת, והיא מענישתם. 

ובספר אלפא ביתא (לרב צבי הירש מנאדבורנא) כתב לבאר כך: כי האדם נושא את השם על עצמו, וזה הצלם אלקים שעל הפנים, וממנו יראים החיות. כמו שכתוב (בראשית ט' ב') "ומוראכם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית כל חיית הארץ" וכו'. וכשאדם חוטא בשבועת שוא אזי נושא על עצמו שם שמים לבטלה, ומסתלק ממנו הצלם אלוקים, ונדמה להחיה רעה כבהמה ודורסתו. וזה שכתוב חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא.

מסופר בגמ' בבא מציעא (דף פד:) מעשה נפלא עם ר' אלעזר בנו של רשב"י וזה לשון הגמ': כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר אוגנין בעיליתאי ולא תידחלין מינאי א"ר שמואל ב"ר נחמני אישעתיא לי אימיה דרבי יונתן דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה. כי הוה מתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא.

כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מילתיה ומר מילתיה נפיק קלא מעילתיה ואמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי, יומא חד הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא אמרה לה תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה אמרי רבנן כולי האי ודאי לאו אורח ארעא, איכא דאמרי רשב"י איתחזאי להו בחלמא אמר להו פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי אזול רבנן לאעסוקי ביה לא שבקו בני עכבריא, דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעילתיה לא סליק חיה רעה למתייהו וכו' ע"ש.

[תרגום: לפני פטירתו של רבי אלעזר אמר לאשתו: יודע אני שהחכמים כועסים עלי ולא יתעסקו בי כהוגן, ולכן השכיבי אותי בעליה ואל תתייראי ממני. אמר רבי שמואל בר נחמני: סיפרה לי אמו של רבי יונתן שאשת רבי אלעזר סיפרה לה, לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושנים שנה היה שוכב בעליה, והייתי עולה מידי פעם לבדוק בשערו, וכשנפלה שערה ממקומה היה יוצא משם טיפת דם (כלומר היה נשאר כבשעת מותו).

כשבאו שני אנשים לדון דין תורה, היו עומדים על הפתח של רבי אלעזר וכל אחד היה טוען טענותיו, ויצא קול מן העליה ואמר: איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי. יום אחד, רבה אשתו עם שכנתה, אמרה לה שכנתה: תהיה כבעלך שלא ניתן לקבורה. אמרו חכמים, אם כבר נודע לכולם שאינו חי, ולא נקבר, אין זה כבודו ולכן נקבור אותו. וי"א שאביו רשב"י נראה להם בחלום ואמר להם: גוזל אחד יש לי ביניכם ואין אתם רוצים להביאו אצלי.

הלכו החכמים להתעסק בקבורתו, ולא הניחו להם השכנים ממקום הנקרא עכבור, "כי כל השנים שרבי אלעזר שכב בעליה לא נכנסה חיה נכנסה חיה רעה בעירם בזכותו בעירם בזכותו"]. ע"ש המשך המעשה.

וכתב המהרש"א בזה, על מה שכתוב פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב. שהיה מכוין האמת מי הוא זכאי ומי הוא חייב, ולא פסק ביניהם שבועה ולא באו לידי שבועת שוא ולכך לא היה מגיע חיה רעה לעירם, מי רשאי להשבע רשאי להשבע́ וכדתנן בפרקי אבות חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא. 

המדרש תנחומא. בתחילת פרשת מטות הביא את הפסוק (דברים י' כ') "את ה' אלקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע ובשמו תשבע". מסביר המדרש "את ה' אלקיך תירא אלקיך תירא" שתהיו כאותן שלשה שנקראו יראה אלוקים ואלו הן אברהם איוב ויוסף. הוי את ה' אלקיך תירא. "אותו תעבוד" אם אתה מפנה את עצמך לתורה ולמצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר אותו תעבוד. "ובו תדבק ובו תדבק" וכי יכול להדבק בשכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד' כד) "כי ה' אלקיך אש אכלה" וכו'. אלא לומר לך כל המשיא את בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיה ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו ובו תדבק. "ובשמו תשבע ובשמו תשבע" אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי ́ להשבע ואם לאו אין אתה רשאי.

כמה עירות נחרבו בגלל השבועה בגלל השבועה

 מעשה בהר המלך שהיו לו שני אלפים עירות וכלם נחרבו על שבועת אמת. כיצד? אדם אומר לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני ואשתה כך וכך במקום פלוני, והיו הולכים ומקיימים שבועתן ואעפ"כ נחרבו. ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה... (מדרש תנחומא) ́

מעשה נורא בענין השבועה בענין השבועה

מסופר במדרש רבה פ' ויקרא (פ"ו פ ג)" : מעשה באשה אחת שנכנסה לבית שכנתה ללוש בצק, והיו לה שלושה דינרים קשורים במטפחתה. 

נטלה אותם והניחתם על גבי הסדין שעליו רגילין ללוש את הלחם. ושקעו בשיחה ולשו הדינרים בתוך הבצק ולא נתנו דעתם לכך ושכחו הדבר.

אחרי שנאפה הלחם לקחה והביאה אותם לביתה. לערב חזר בעלה מן החנות, ואמר לאשתו תני לי שלושת הדינרים האלה. מיהרה לבית שכנתה ואמר לה האם לא ראית את הדינרים שהבאתי לביתך כשבאתי ללוש העיסה? ולאותה שכנה היו שלשה ילדים. אמרה: אקבור בני אם אני יודעת מזה, וגרם העון שמת לה בן אחד! אמרה השכנה בלבה אם לא היה בידה אותו עון לא היה מת לה בנה בעודו בריא ושלם.

למחר שוב אמרה לה לשכנתה: שמא ראית הדינרים? חזרה ואמרה אקבור בני השני אם אני יודעת מהם, וכן היה שמת בנה השני! למחרת חזרה וביקשה משכנתה להודות על הכסף כי ראתה מה שאירע לה. 

היתה דנה בדעתה שנשבעה לשקר ונענשה על כך, לכן הלכה והפצירה בה שתגיד לה האמת, וגם בפעם השלישית אמרה לה אקבור בני השלישי אם אני יודעת עליהם. ומת גם בנה השלישי! 

למחרת אמרה האשה לבעלה: ראוי לנו ליכנס ולעשות תנחומי אבלים לשכנתנו ונעשה לנו אוכל ונאכל שם. לקחו שני ככרות והתבשיל והלכו לשם וכשחתכו את הלחם לברך המוציא מצאו הדינרים בתוכו!!

נמצא שהשבועה שנשבעה היתה על אמת, שהרי הדינרים היו ברשות בעליהם, מ"מ נענשה ומתו בניה רח"ל מפני שפיה היה ריקן לשבועה. 

ולא היתה צריכה לישבע כך וכך יהיה לי אם ראיתים, שהרי באמת ראתה אותם ושכחה, ולכן אמרו חכמים התרחק מן השבועה בין על אמת ובין על ובין על שקר. שיש ולאדם נדמה שנשבע לאמת לפי שהוא שכחן ונמצא שלא נשבע על האמת.

ובמדרש עשרת הדברות עשרת הדברות כתוב עה"פ "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" אל תמהר לישבע שקר, ואל תהי שבועה שגורה בפיך, כי רב עונש  יש בה, שהמורגל לישבע, אל יחסר נגע מביתו...

הנשבע לשוא נחשב כאילו עובד עבודה זרה עבודה זרה

ועיין בתנא דבי אליהו רבה אליהו רבה (פ' כו) שכתב: "אנכי ה' אלקיך" "ולא יהיה ולא יהיה לך" "ולא תשא את שם ה' אלקיך לשוא אלקיך לשוא" מה ענין זה אצל זה? אלא ללמדך שכל הרגיל בשבועת שוא ובשבועת שקר, הרי זה כאלו עובד עבודה זרה, ואינו עושה קורת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים שלמה.

וכל מי שאינו רגיל בשבועת שוא ובשבועת שקר הרי זה עושה קורת רוח לפני הקב"ה, ומקבל עליו עול מלכות שמים שלמה.

ובהמשך כתב שכל הרגיל בשבועת שוא ושקר אינו נוחל את חיי העולם הבא וכל מי שאינו רגיל בשבועת שוא ושקר נוחל את חיי העולם הבא!! ́