רדיפת הכבוד וגנותו - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

מציב יום דוד בן אלה יזכה לזיווג הגון מהרה תשובה שלמה שפע רוחני וגשמי וכל מיני דמיטיו אמן

אהב

רדיפת הכבוד וגנותו

בהמשך למגילת אסתר

מסופר בכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן

והמן הרשע מבחין במרדכי יהודי בשער המלך לא קם ולא זעם ממנו

והוא אומר בכל זה איננו שווה לי

בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך לא קם, יושב

הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק וברכה

שאל בשיחותיו

מה ראה המן הרשע להתבטא כך

המלך הוקיר אותו מעל כל השרים

כל אזרחי מדינות המלך אחשוורוש קורעים ומשתחווים להמן

חולקים לו כבוד ללא מצרים

אדם אחד בודד בעולם יושב בשער המלך

אינו קורע ואינו משתחווה לו נו נו אז מה בכך

בגלל זאת לומר

כל זה איננו שווה לי

הערכת המלך, השרים, המדינות, כולם, כל זה איננו שווה לי לכאורה

מרדכי היהודי בטל אצל כל המיליונים מיליונים

בני אדם לא איך אתה מרגיש בזמן בזה

אלא באורו שלתאוות הכבוד אין גבול

היא לא נעצרת בשום נקודה

כל זמן שחסר לאדם טיפה של כבוד,

מים שלם שהוא מקבל כבוד,

מצטער וכואב,

עד כדי שאינו שווה לי, כי אין בו מידה אחת של סיפוק.

מסופר במדרש היו עשיר גדול, שאחד החכמים היה שם בסעודה שהוא עשה, והיה לו שם שולחנות זהב וכסף,

והיה מאכלים מכל הסוגים, ופתאום הוא קם בעצבים ושבר שולחן ששווה 600,000 דידרים, נגיד,

משהו, משהו יקר יקר.

אז הוא שאל אותו, מה קרה?

הוא אומר, אני ביקשתי שיהיה פה זיתון עם סור, אם לא היה פה זית סורי, לא שווה כל הסעודה.

היה כל סוגי הזיתים, ואז סורי אחד לא היה,

בסדר, החליפו את הממשל שם, את המשטרה, לא יכולו להבין.

לתאוות הגבול, לתאוות הכבוד אין גבול,

ולכן אם חסר גרם אחד של כבוד,

זהו,

אינו שווה לי.

והמשנה אומרת במפורש, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם,

וככה קרה בדיוק

להאמון בין המי דעתו,

הוא יצא מן העולם בשביל הכבוד.

אז בואו נדבר קצת בגנות המידה הזאת של הרודפים,

הרי הכבוד.

מידה זו, חללים רבים,

היא פעילה מעולמות שלמים החריבה.

תראו היום את הממשלה ואת העומד בראשה ואת כל הלשעברים,

כל רודפי הכבוד שזרקו אותם מהכבוד,

והשילו מעליהם את גלימת הכבוד,

וחלק מהם אפילו עשו שטויות וטעויות וישבו בכלא והכול,

והם נותנים מוסר.

הכל נובע מהכבוד, מהקנאה והכבוד, מהקנאה והכבוד.

מהקנאה והכבוד.

לא ימין ולא שמאל ולא בטיח. קנאה וכבוד וכבוד וקנאה וקנאה מביאה שנאה,

ועושים מרי אזרחי ומהפכה חוקתית ומ...

מילים ופאפאפאם,

הכל זה קנאה וכבוד, זה נוזל להם.

שומעים את זה,

רואים את זה,

והם לא מתביישים אפילו,

והם לא מבינים את הקלון שנדבק להם בהתנהגות שלהם.

יש כאלה שקצת יותר חכמים,

כאילו מסתירים זה עד כמה שאפשר,

אבל חכמים קולטים הכול.

אבל זה המצב, יא חביבי, לא לומדים, לא לומדים.

כותב המשגיח רבי שלמה וולבט

בספרו עלי שור,

עילג בית עמוד רכה,

כל אדם

זקוק לערכה.

אדם שלא מעריכים אותו,

אדם כזה יכול למות, יכול להתאבד,

יכול להפסיד הכול. אתמול

האיש בן ה-13, אמנון יצחק סקריצקי,

אמר בדרשתו,

בדרשת הבר מצווה,

מעשה בבחור

שהזמין

אדם

מקבל הזמנה, לא מבין מי הזמין אותו, ועל מה ולמה, לשוויץ, עם כרטיס טיסה.

אז לפני שעולים למטוס, מברבים, הרים טלפון וברך.

הוא אומר לו, אני לא מכיר אותך. הוא אומר לו, מה זה, אנחנו היינו בישיבה ביחד.

נו, מה זה קשור אם היינו בישיבה? אתה הזמנת את כל הישיבה עם כרטיסים על חשבונך?

ולא, לא, אני חייב לך את כל מה שדעתי.

איך זה? אני לא זוכר אותך כל כך, שאתה עד כדי כך

משבח אותי.

הייתי מיואש, הייתי בבדידות בישיבה, חשבתי לעזוב, לחזור בחזרה לשוויץ, כבר הכנתי כרטיס, ההורים הסכימו.

ולפני שאני,

כמו שאומרים, עולה למטוס,

עוד אני ביום האחרון בישיבה,

ניגשת אליי מאחור, והצווארון של

ההוצאה היה ככה לא מסודר, סידרת לי,

ואמרת לי כמה מילות חום,

ואני פתאום הרגשתי שאני לא בודד, מישהו מתייחס אליי,

וככה התפתחה.

שיחה והכל, ופה ושם, ונרגעתי

מזה שאני עזוב ובודד והכל,

והחלטתי להמשיך בישיבה.

והיום אני תלמיד חכם גדול בשוויץ,

ויש לי משפחה מפוארת,

והכל זה בזכות מילות העדות שאתה נתת.

כל בן אדם אומר, הרב וול, בזקוק לערכה, חייו תלויים בזה.

ואמר, בשם הסבא מסלובודקה, זכר צדיק לברכה,

אדם לא יכול לחיות בהיעדר כבוד.

אם יתלו ממנו את כל מידת כבודו,

ימות באותו הרגע.

זה מסוגי העינויים שעושים השב״כ,

שעוצרים אנשים בתנאים,

ששוללים מהם כבוד עצמי,

ובחלק מהמקרים מתוך שאיפה שהם יתאבדו.

וככה לא תתברר האמת,

והכל יהיה בסדר.

נודע שהוא יתאבד, מה גרם לו להתאבד?

יש כאלה שמשאירים אותם, חוץ מכבודכם, ערומים לגמרי כל הזמן.

ועכשיו, נו,

כל מה שאתה עושה, רואים הכל במצלמות וזה, איזה הרגשה זו? מה זה, בעל חי?

צלם אלוקים?

זהו.

לא יאומן כי יסופר.

וזה אחד התרגילים.

גורמים לבן אדם לאבד את הצלם אלוקים מהבושה,

מחוסר כבוד,

מבדידות,

צינוק,

למעצר, ולא רואה עורך דין וכולי.

זהו, שיתאבד.

וככה הם יפטרו,

והעלילה תישאר.

לא יאומן כי יסופר.

במסכת כתובות דף ס' ז' מוזכרים כמה מעשים על עניים שהוצטרכו לסעודות גדולות יותר מסתם אנשים.

המעשה המדהים

המעשה המדהים

אירע עם היללת זקן.

אמרו עליו, על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים,

עני,

הוא היה בן טובים, ירד מנחסיו,

לקח לעני בן טובים,

סוס

נרקב עליו

ועבד

לרוץ לפניו.

ופעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו

ורץ הלל לפניו

שלושה מילין, שלוש קילומטר. למה?

כשהוא היה בן טובים ועשיר,

כך היה מנהגו

כשהוא רוכב על סוס

ורצים לפניו.

אז זאת אומרת,

יש חובה, וחזקת בו.

אדם כזה צריך לעזור לו,

שלא ירגיש את העניות, את הבדידות, את השפלות,

את המצב שהשתנה, שלא שפר עליו גורלו.

אז הלל קיים בעצמו.

קנה לו סוס

ועבד גם, שירוץ לפניו.

יום אחד העבד לא הגיע מסיבות כלשהן,

והוא יצא לרוץ לפניו.

זה כשהוא היה הלל הזקן, כן? לא בהתחלה.

הוא היה הלל הזקן.

איך ייתכן?

הנשיא הגדול הלל,

אם כל כבודו וגדולתו בתורה מבזה את עצמו עד כדי כך,

הרי יש דין, זקן ואינו לפי כבודו.

יש דברים שהתלמיד חכם הוא גדול מאוד.

אז התורה פותרת אותו.

כי זה לא לפי כבודו.

אחרים חייבים,

אבל הוא לפי כבודו פטור.

ונשאלת השאלה, מה עם כבוד התורה?

לראות את הלל רץ לפני מישהו, לפני הסוס?

מה עם כבוד התורה?

ומה עם ביטול תורה? עכשיו הוא רץ.

אז במקום זה הוא יכול ללמוד.

למה רץ וביזה את עצמו?

לספק תענוג של עני,

שירוץ לפניו עבד.

אמר על כך הגאון רבי חיים שמואלביץ,

זכר צדיק וברוך הוא.

לעיתים אפילו שיגעון של אדם

בתאוותו ל...

כבוד

זה לא רק צורך בלבד,

אלא זה פיקוח נפש של ממש.

ובלי הכבוד המדומה עלולו למות.

מידוע שבמקום של פיקוח נפש התורה נדחית.

רואים עד היכן מגיע טירוף של אדם,

הרי כבוד?

עד כדי סכנת נפשות.

אז לכן צריך לעשות זאת.

אז כמה צריך לזהה לא לבזות אנשים, אוי ואבוי, כי זה משפיל אותם, מוריד אותם?

אזל צומקה ועטה חיברה.

הדם שלו נבלע בעיברים ומופיע לבן, הוא נהיה חיבר כמו סיד.

מזה שפגעו בו והכול.

ואמרנו לפני כמה ימים שמה שהתפרסם, שילדה בת 11 התאבדה בגלל שעשו עליה חרם החברות.

כשלא נותנים כבוד,

אפילו לילדים, תראו לאיזה מצב יכולים להגיע.

אפילו שמדובר בצורך קיומי, כמו שאמרנו,

אבל עבודתנו להיות בין אלה שמכירים את ערך וכבוד עצמם,

ולא מאלה שתלויים באחרים שיכירו את מעלתם

וחיים בציפייה תמידית לטיפת כבוד מאת הסובבים אותם.

כל הרבנים הראשיים,

רודפי כבוד הם.

הם לא באים לתקן עולם במלכות שדית,

רק כבוד וכבוד וכבוד.

וזה מוציא את האדם מן העולם.

אז איך אתה נהיה רב ראשי? איזה רב ראשי אתה? רב ראשי.

למה ראשי? ראשי למה?

ראשי אולי ראש, ראש, מסכן, ראש.

רב ראשי, רב ראש.

כבוד, רק כבוד.

כבוד.

כבוד שכרוך בעבירות.

כן? כל מיני טקסים כאלה ואחרים שלא על פי רוח התורה וכו'.

בכלל זה יס-מן של הממשלה שצריך לעשות מה שהיא אומרת.

משנה מפורשת, זה מוציא את האדם משני עולמות. העולם הזה והעולם הבא, הם לא אכפת להם.

תן לי טיפת כבוד פה.

זה המן

של המן.

המן, היה בו כל הטעמים.

הכבוד נותן להם את כל הטעמים.

חי בדמיונות שמרעיפים עליו כבוד.

זה כת חנפים בדיוק כמוך, שאין להם חלק לעולם הבא.

הם לא זוכים לקבל פני שכינה.

הם,

בגלל הגלימה, ראו איזה גלימה, עם כמה עיטורים של חוט זהב,

וכולם כורחים ומשתחווים.

אבל יש אחד לא יכרע ולא ישתחווה,

ואז הם אומרים כל זה איננו שומד.

אז אדם צריך לעבוד על עצמו להכיר את ערכו.

אממ. אממ. אממ. אממ. הסברתי כמה פעמים.

אם אתה יודע שאתה חכם,

ואנשים אומרים שאתה טיפש,

למה אתה נפגע?

אם אתה הולך עם כובע,

ואחד אומר, תראה, זה הולך בלי כובע.

אתה תתרגש, תתפעל מזה,

תכעס,

תוכיח אותו ברבים, מה אתה לא רואה שיש לי כובע? הנה כובע, תגעו, תגעו, הנה כובע, הנה כובע, מה?

וכל מי ששומע שהוא אומר שאין כובע, וכולם רואים שיש כובע, הוא הטיפש, מה אתה חסר לך?

אין אחד שלא יודע שתיים, עוד שתיים זה ארבע, נכון?

אחד אומר, אתה לא יודע חשבון לך, אפילו שתיים, עוד שתיים אתה לא יודע.

אהה,

תיכנס איתו למריבה, מחלוקת, וזה.

תעשה עליו פצ'קווינים, מה, מה הולך פה?

יגידו, לא יגידו, זה לא מעלם, זה לא מוריד. ואם אתה טיפש, ויגידו שאתה חכם.

אז מה, אתה באמת חכם?

מאחד כל כך נהנה מזה שאומר שסוף סוף יש פה איזה חכם בסביבה, התחיל לשאול אותך שאלות, ואז יראו שאתה באמת טיפש.

אז יותר טוב שלא יגידו שאתה חכם,

כי זה יזמין לך קושיות,

תחשבו שאתה כבר מנדעומת.

בשורות הבאות

נוכיח שהסלידה מן הכבוד

זה לא רק הנהגה טובה וישרה,

אלא צריך להתרחק

מן הכבוד

כמו שהם מתרחקים מחטא ועוון.

הרמב״ם כותב על זה דברים נוראים בלקות תשובה, פרק זן, הלכה ג'.

ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה,

כגון זנות וגזל וגניבה.

כשם שצריך אדם לשוב מאלו,

כך הוא צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו ולשום מהן.

מן הכעס

ומן האיבה

ומן הקנאה

ומן התחרות

ומן ההיתול

ומן רדיפת הממון והכבוד

ומרדיפת המאכלות

ומכיוצא בהן.

מן הכול צריך לחזור בתשובה.

ואלו העוונות קשים מאותם שיש בהם מעשה.

שבזמן שאדם נשקע באלו,

קשה הוא לפרוש.

ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו וישאב בין מחשבותיו.

אז כעס, איבה, קנאה, תחרות, עיטול,

רדיפת ממון וכבוד ורדיפת מאכלות זה

עוונות קשים יותר מזנות וגזל וגניבה.

וקשה לפרוש מהם.

וכתב הרמחל הקדוש

בספר מסילת ישרים, סוף פרק יא,

כלל הדברים,

הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם.

ראוי הנקי להינקות ולהיטהר ממנו טהרה גמורה.

אז יצליח.

אז כבוד זה מהמכשולות היותר גדולים שיש לאדם.

וצריך להיטהר מזה ולהתנקות לגמרי,

ואז יצליח.

כי אם מעסיק אותו כבוד ולא כיבדו אותו, הוא לא יכול להתקדם בחיים שלו.

נגיד הוא בא לכולר, רוצה ללמוד,

ושם לא מחשיבים אותו, אז הוא כבר לא יכול ללמוד.

אז נגיד שהוא עוד אומר, אני אנסה במקום אחר,

אבל גם שם לא מחשיבו אותו. למה שיחשיבו אותו? מה קרה?

מה, אתה בא, צריכים לתת לך כבוד ככה בחבילות? מה קרה?

לא מחשיבו אותו גם. והוא, לפי דעתו ההמנית,

מגיע לו כבוד שכל העולם משתחווה ויכרע ויכיר בגדולתו.

ואין את זה.

אז בסוף הוא לא יהיה בכולל.

למה?

לא מכבדים.

בספר פלא יועץ, בערך כבוד,

כותב בין שאר דבריו,

וראוי לאדם לברוח מן הכבוד

כבורח מן האש.

כי אש

הוא עד אבדון תוכל.

כמו שאש אוכלת כל דבר,

גם הכבוד אוכל את האדם כמו אש, גומר עליו.

הוא בא שר וזועף הביתה, והוא מתנכל לילדים שלו, ומדבר לאשתו בחוצפה,

בגלל העצבים,

שלא כיבדו אותו.

תגידו, כל היום כיבדו אותו, רק בעלייה במדרגות,

ירד השכן ולא אמר לו שלום.

תראי, ראית? מתעלם ממני כאילו אני לא חי.

ואיזה מעסיק אותו, הוא כבר פולט מילים.

אחד התנאים לקנות תורה,

אומרת המשנה,

באבות, מתרחק מן הכבוד.

לא כמו אלה שמשחקים אותו,

הולכים ככה.

זה לא בורח מן הכבוד, זה מבליט את הכבוד.

זה כאילו אני ענב, אז מגיע לי הרבה כבוד. תראה, תראה איך אני...

ממש אני משקיע,

את הבוהן מכניס פה, ואת זאת סוגר פה, והולך ככה

עם כפיפות קומה, אתה מבין?

שממש כבר צריכים להוליך אותו, כי הוא לא רואה כלום.

אתה מבין?

כי מי נחשב בעיניו?

לא נחשב אף אחד, אז הוא לא רוצה להסתכל על אף אחד.

אתה מבין?

כי יכול להיות שצריך גם להנהן, אתה מבין? נחזיר.

נותנים לו קצת כבוד, אז הוא צריך גם להחזיר.

אז יותר טוב להתעלם, כאילו אני ענב, וככה אתה עובר, כולם מכבדים אותך, ואתה לא מכבד אף אחד.

כי כולם צריכים לכבד אותך.

אז למה כתוב במשנה, מתרחק מן הכבוד?

לא מספיק

להישמר?

להיזהר מן הכבוד?

למה להתרחק?

אם נתבונן, אז זה פשוט.

אם לא מתרחקים

כמתחווה קשת מן הכבוד,

קשה להינצל ממנו.

הרמ״ק,

בספרו תומר דבורה, פרק ב׳,

מציע תרופה לחולי של הגאווה.

ירגילו עצמם להיות בורחים מן הכבוד.

כל מה שיוכל.

כי אם יתנהג שיכבדו בני האדם,

הוא יתלמד בהם על צד הגאווה,

ויתרצה הטבע תמיד בכך,

הוא בקושי יוכל להירפא.

זאת אומרת, בן אדם,

אם הוא רגיל שיכבדו אותו,

זה יהפוך אצלו טבע,

ואחר כך להירפא.

יהיה קשה מאוד.

בכל שיוכל להירפא.

יש הבדל

מהותי בין הנעת הכבוד

לשאר תענוגי עולם.

בכל שאר הנעות,

כאשר אדם נהנה מהן עוד ועוד,

בגבול מסוים הוא נהיה שבע.

בבעל סיפוקו,

ואחרי זה כבר זה מאוס עליו.

בכל ההנעות ותענוגי העולם.

נגיד,

אתה מתאווה לגלידות.

יביאו לך גלידות,

שלוש קילו.

אתה אוכל ואוכל, אתה יכול לגמור את כל זה? אתה בסוף תקין.

ואם אכלת פעם, פעמיים, שלוש, שלוש קילו,

יותר לא תוכל לראות את הגלידה הזאת.

אבל בתאוות הכבוד זה עניין רוחני, לא גשמי.

זה תאווה רוחנית שאין בה ממש.

אני לא שייך לשבוע מזה.

אי אפשר

להרגיש מילוי.

כי כמה שאתה משער שמגיע לך, אז מגיע לך. ואם אתה משער שכל העולם, כולל מרדכי,

צריך,

אז אם זה לא כולל, זה לא שווה כלום.

שום דבר זה לא שווה.

בכל הנאות העולם,

אם נהנה אדם עד גבול מסוים, הוא שבע.

כי יש בית קיבול לתאוות, להנאות.

אבל בכבוד אין לה תכלית.

ולא מתעייפים מזה.

כמה שיתנו לו עוד ועוד ועוד.

וזה בחינת יש לו מנה, רוצה 200. יש לו 100, רוצה 200.

ולכן, מכבוד צריך להתרחק,

כי אומר הרמק הקדוש, בקושי יוכל להירפק.

הגאון בעל אבני נזר, זכר צדיק וברכה,

אומר על המשנה, הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

הוא אומר,

מקנאה ותאווה ניתן להימנע.

מכבוד

אין אפשרות להתרחק.

ומובא בספר השרף,

בשם האדמו״ר מקוץ,

זכר צדיק וברכה.

שלוש אכסניות מבקר כל אדם

בהילוכו על פני האדמה.

אכסניה של קנאה,

אכסניה של תאווה

ואכסניה של כבוד.

אז הוא אומר,

בשתי האכסניות הראשונות עברתי מהר

ונפ...

פטרתי מהן,

מהקנאה והתאווה.

שלישית של הכבוד,

נאלצתי להיאבק מרה,

עד שדימיתי בנפשי שכל גידיי מתפוצצים.

זה הסרב,

הרבה מקוצק, זכר צדיק ברוך הוא.

לא יאומן כי יסופר.

האנשים לא מבינים.

רוב הבעיות שיש לאנשים כל היום זה סביב הכבוד.

הם בכלל לא מבינים שזה עניין של כבוד.

בכלל לא מרגישים.

אבל כל העצבים וכל המתח וכל הזה וכל הזה,

הכל סביב זה.

לא ענו לו, ענו לו לא יפה,

לא החשיבו אותו, לא זה, לא הסתכלו עליו, לא...

אבל זה

עובד.

יש לך אירוע, את זה אני לא מזמין,

ואת זה אני לא מזמין.

זה לא מכבד אותי, זה לא זה, זה אני לא מזמין.

למה אתה לא מזמין אותו? אתם לומדים בזה? לא רוצה לראות אותו בכלל.

ש... איזה בלאגן.

האם אתה תשים לב

כל פעם על מה אתה מתמקד,

ואיך אתה עושה את החשבונות,

ואיזה מסקנות אתה מגיע, אתה רואה שהכול סביב הכבוד.

אז בשביל לא להכביד עליכם מאוד בעניין הזה, ושתוכלו באמת להתבונן, אני אניח אתכם היום כאן, ואת החלק השני אני אמשיך מחר.

זה כבד מאוד, הכבוד זה מלשון של כבדות.

כבד מאוד הכבוד.

אנשים מוכנים לסחוב את המשקל הזה של הכבוד, הכבד הזה,

מוכנים לסחוב אותו לכל מקום, לכל מקום הם סוחבים אותו.

זה כיבד אותי, וזה כיבד אותי, וזה כיבד אותי, וזה כיבד אותי, וזה כיבד אותי, וזה.

זה לא מכבד אותי.

כל הכבוד שאני סוחב, בשביל מה?

במה אני אסחב ככה?

יש אנשים שלומדים, ולומדים, ולומדים, ולומדים, ולומדים, ולומדים, והכול מסיבה אחת רק, כבוד.

שבסוף יהיה לו גלימה,

לא על שם שמיים, לא כלום.

גדולי ישראל האמיתיים, אתם ראיתם שמה מישהו, רב ראשי,

מעולם כל גדולי התורה האמיתיים יצאו נגד כל אלה שהולכים לרבן.

רבנות בכלל, נבחנים ברבנות,

לוקחים תפקידים,

רב שכונה, רב בטיח, רב זה, רב מעלית,

למה הם צריכים את זה?

כבוד וכסף.

אבל הם לא מבינים שהם אחר כך יתחייבו בשמיים,

קראו לך רב העיר.

אתה לא דאגת לעיר, אתה מבין? לא להלכות ולא לכלום, ולא לימדת את בני העיר ולא הוכחת אותם,

ולא שום דבר.

אתה רק נושא עוונות, רבנות מקברת את בעליה.

מה, אתה לא מאמין למשנה?

לא.

משנה לחוץ זה בשביל ללמוד, אבל בחיים צריך כבוד.

כל הכבוד.

אתם מכירים את השיר הזה? כל הכבוד.

ותמיד משתמשים בזה, כל הכבוד לצה״ל, כל הכבוד לזה,

כל הכבוד, כל הכבוד. יותר מאמין.

אמין לא היה לו כל הכבוד,

היה אחד שלא כיבד אותו.

אבל כל הכבוד, מחלקים כבוד. כל הכבוד.

להתראות בחלק ב' של הכבוד.

מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, נכנס ענן.

מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה, מישה,

מי שנכנס עדה, איי-איי-איי, מי שנכנס,

נכנס עדה, מערבים בשמחה.

מי שנכנס, נכנס עדה, מערבים בשמחה.

זה מותר, שמחה כמה שאתה רוצה,

אין שום בעיה עם זה.

אפילו על חשבון הכבוד.

כמו דוד המלך.

שהיה מפזז ומחרקר סביב ארון השם,

ולא אכפת לו מהכבוד.

ואומר, אונקלותי עוד מזאת.

אני מוכן להקל בכבודי עוד ועוד בשביל כבוד השם.

זה החוכמה.

צריך להיות חכם.

דוד המלך.

הריני,

מכוון לקיים צורך חכמים דור הייתא ושמחה דור הייתא ובמנו שיש לך סיבוב.

ואלא עשוד נעד רוען תנא הקדוש הלוואי.

וביחד אל יוגרשי אומר, עוסוב.