הרגיל בנר - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

אסטוול בן אנגודאי,

חזרה בתשובה שלמה וילך בדרך האמת תמיד, אמן.

הרגיל בנר, חלק ב'.

אמרנו, יש לו שלוש דרכים להסביר,

שמי שמקפיד על נר של שבת וחנוכה,

יהיו לו בנים תלמידי חכמים.

אז דרך נוספת עכשיו,

נקדים קודם יסוד

שמשמש גם כאבן דרך,

איך זוכים לבנים תלמידי חכמים.

המאירי הקדוש, זכר צדיק וברכה,

הוסיף דברים בבאור הגמרא.

לעולם יהא אדם זריז לקיים את המצוות,

ובקלה כבחמורה,

שאינו יודע מתן שכרן של המצוות.

למה צריך גם

לרוץ אחרי כלות?

כי אנחנו לא יודעים

מה מתן שכרן של המצוות.

מכל מקום יהיה ליבו סמוך

שאין השם מקפח שכר כל ברייה,

ומידתו לשלם מידה כנגד מידה.

גם אין מעבירין על המצוות.

אם אתה עוסק במצווה מסוימת, נגיד היא קלה אפילו, ותבוא לפניך עכשיו חמורה, לא מזניחים

את הקלה לעבור לחמורה.

אז הוא אומר, בדרך הערה אמרו חכמים,

הרגיל בנר חנוכה,

דרך חיבוב מצווה.

הביין לו בנים תלמידי חכמים

לקיים עליו

נר מצווה ותורה אור.

בהמשך דבריו,

דרך הערה אמרו חכמים,

ובאחד מגדוליהם,

שראה באחד

והיה רגיל בשתי נרות,

רוצה לומר של חנוכה ושל שבת,

בהידור ודרך חיבוב,

ואמר גברא רבא נפיק מהכה.

מפה יצאו אנשים גדולים.

וראה באחד שהיה רגיל באחד,

בהידור ובחיבוב,

ואמר גברא רבא

נפיק מהכה.

זאת אומרת, רק אדם גדול אחד יצא מהבית הזה,

וכאשר פטר כן היה.

זאת אומרת, אלה שהקפידו

בשתי הנרות האלה, נר שבת ונר חנוכה בהידור וחיבוב,

הוא אמר שיצאו מפה

אנשים גדולים,

לא אחד,

בקשורה שרק בנר אחד,

אז הוא אמר יצא אחד וככה.

ונראה שזה המכוון גם בדברי הטור

שהבאנו קודם, בשיעור הקודם.

ויהיה רגיל לעשות נר יפה.

דאמר רב הונא,

הרגיל בנר שבת,

מה זה רגיל?

נשתדל בו לעשותו יפה.

אביאנלה בנים תלמידי חפמי.

זאת אומרת, כשאתה מכין נר יפה,

מראים חשיבות וחביבות למצוות.

זה לא העיקר למלא שמן, מנסים פתילה וזהו.

יש קונים

או פמוטים, או כל מיני

כוסות יפהפיים עם זכוכיות,

תבואו אליי, תראו,

משהו יפה.

כן,

אז זה מי שמחבב את המצוות,

עושה אותן לא בפשטות,

כאילו העיקר לגמור את זה, צריך להדליק, מדליק וזה.

אז זה הטור כשאומר, נשתדל בו לעשותו יפה,

כי בזה מראים חשיבות וחביבות המצווה.

אז מדבריהם,

המאירי והטור,

מבואר שעיקר הנקודה בעניין הרגיל בנר,

זה הידור וחיבוב המצווה.

זה גורם לזכות לבנים עוסקים בתורה, תלמידי חכמים.

עכשיו, באור הדברים,

ידוע שהדבר שמשפיע ביותר על הבנים

זה כשרואים הורים שמחים

בלימוד תורה, בקיום מצוות.

זה נותן להם רצון ודחף להתנהל בדרך התורה והמצוות.

כאשר מצוות מתקיימות מתוך חיבוב ושמחה,

יהיה לזה קיום לדורות.

מבואר במפורש במסכת שבת,

דף קל,

תניא

רון בן גמליאל אומר,

כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה,

כגון מילה,

שש אנוכי על אמרתיך כמוצא שלל רב,

עדיין עושין אותה בשמחה.

באמת כך כתב השלה הקדוש?

צריך אדם להראות חביבות המצוות בפני ילדיו.

שיראו

כיצד ההורים מקיימים את המצוות בשמחה. כמו שאנחנו אומרים לפני כל קיום מצווה,

בשמחה, באהבה, בזריזות.

שאלו את הגאון הרב משה פיינשטיין, זכר צדיק וברכה,

איך ייתכן שרוב רובם של ילדי העלייה הראשונה של יהודי אירופה לאמריקה

זרו מדרך התורה והמצוות, רחמנא לצלן?

הרי ההורים שלהם, כשהגיעו לאמריקה, מסרו נפש לשמור שבת

והפסידו פרנסה בשביל זה.

זה תורה וזה סחרה?

ענה הגאון,

אסביר לכם.

כשאדם מפוטר מעבודה בשביל שמירת השבת,

עוזר הביתה

מתפילת שבת

ומתאונן,

בוכה,

על הגורל שנפל בחלקו להפסיד פרנסה בגלל מצוות השבת.

עוברת השבת עליו ומשפחתו

במרירות וצער על ההפסד.

שכל זה נגרם כביכול בגלל שהוא רוצה לשמור את השבת.

בצורה כזו לא נותר סיכוי שהבנים ירצו לקיים מצוות.

למה הם רומים?

המצוות גורמות עוגמת נפש.

אבל אם ירגישו שמחה ואושר על הזכות שהם שומרים שבת ומוותרים על הפרנסה,

זה ישתרש בקרבם

והם יצעדו בדרך אבותם.

באותה תקופה התפרסם סיפור,

יהודי פוטר מעבודה על רקע שמירת השבת.

בשונה מאחרים,

היהודי לקח את מכתב הפיטורין,

שם במסגרת

לנוי על אחת מקירות ביתו,

להוכיח ולהראות לבני הבית שהוא...

תיאה בפיטורים כתוצאה ממסירות נפש לדברים שבקדושה.

והקדוש ברוך הוא שילם לו שכרו מן השמיים בנחת,

בקדושה מהילדים שלו.

כולם יצאו יראים שלמים וגדולים בתורה ובמצוות.

על כן מוטל החיוב על כל אחד מאיתנו

להחדיר לבנינו ולבנותינו את התחושה של אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו

ומה יפה מאוד ירושתנו

בלימוד התורה ובקיום המצוות.

והנה,

נשלח לי.

שבת שלום ריבי ומורי שליטא.

נס גדול נעשה לנו בניסן.

חודש הניסים.

פתחנו לפני חצי שנה עסק חדש עם ברכתו של הרב.

תרמנו מטר.

היה לנו קושי רב,

אבל ברוך השם סוגרים את החודש בדרך נס.

החג קרב ובא.

יש הוצאות רבות

והתחייבויות לתשלומי.

בליבי התפללתי

איך אנחנו קונים בגדים לילדים

ועורכים קניות.

אתמול זיכו אותנו מביטוח לאומי

ב-33,500 קצבת נכות של הבן.

אה? אז הקדוש ברוך הוא דואג

רק להיות שמחים ובטוחים, שאב מסתכל עלינו מלמעלה.

אם נרים את העיניים נראה שהוא מסתכל

ונדע שהוא יודע בדיוק את מצבנו,

ואם הוא מחליט לתת, אין לו בעיה.

לא אלף אלפיים.

33,500. בדיוק מתי שצריך,

לפני החג הגדול, חג הניסים.

אם בוכים,

ילדים לא ירצו לעשות מצוות.

אם לא בוכים ושמחים במה שהשם גוזר ומתפללים,

יש אבא ששומע תמיד,

אצלו הקו לא סגור,

לכן כתוב, קווה אל אדוני,

חזק ויאמץ לבך,

עדיין זה לא בא,

וקווה אל אדוני.

מה זה קווה?

כמו קו טלפון?

יש קו בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אתה מחובר לקו.

אין בעיה.

הוא לא ענה עכשיו.

הוא יענה אחר כך.

קווי זה קווי.

לא לעזוב את הקו,

להיות בקשר כל הזמן.

אל תדאג, הוא יענה.

הוא יודע מתי לענות.

אם מקבלים את זה בקלות,

זה לא נרגש.

אבל כשמגיעים לצמצום כבר, כבר אין, אין, אין, אין, אין מוצא, כאילו, ואז זה בא בגל צונאמי של כסף.

33,500 שטרות נזרקים לאמצע הסלון

מהשמיים.

ועוד מס הכנסה,

השם אונס אותו שלם.

שלם!

הוא משלם.

סיפר הגאון רבי ישראל גנץ בפעם האחרונה שנכנסתי למעונו של הרב שך,

זכר צדיק וברכה,

שאלתי אותו מה הכי חשוב לדבר היום בציבור,

איזה מסר להעביר לדורות הבאים.

והוא ענה לי תשובה שבעיניי היא צוואה.

לכל דור ודור יש עניין מיוחד לעורר

ולהתמקד.

כשהיינו צעירים,

השכלה והאידיאלים למיניהם קלקלו ועשו שמות בכרם ישראל.

כיום ההשכלה כבר לא מעניינת אף אחד,

אבל שולטת עכשיו התחושה שרוצים לעשות חיים.

זה עכשיו הבלגן של החברה.

כל מי שמסתובב ברחוב מרגיש אווירת

אכול ושתה

כי מחר נמות.

וכאן באה העבודה שלנו להשפיע על הדור הצעיר,

להראות להם שיש לנו בעולם הזה חיים

של שמחה, בעולם הזה, לא עולם הבא.

צריכים להביט מסביב ולקלוט.

מי שלא קשור לתורה, מסכן, שאין לו באמת כלום.

הרי רוב המתאבדים זה בחברה החילונית.

יש לנו חיי אושר,

ועל זה צריך לדבר תמיד.

אשרנו,

מה טוב חלקנו,

אשרנו, מה טוב...

חלקנו אשרינו מה טוב חלקנו

ומה נעים גורלנו אשרינו מה טוב חלקנו

אשרינו מה טוב חלקנו אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו

דוגמה מוחשית איך להאהיב על הילדים תורה ומצוות.

ניתן ללמוד מהמעשה הבא.

הבן של הצדיק,

הגאון רבי אלעזר בריזל,

סיפר מזיכרונות הילדות.

אמא הצדקנית חזרה מבית הכנסת אחר תפילת שחרית של חג מתן תורה,

פנתה ברוב רגש לילדים ואמרה,

היום,

אחרי ששמעתי את ניגון ההקדמות,

שהיה כל כך מתוק ומרומם,

אני כבר לא זקוקה לאכול בכלל.

דבעתי מהמתיקות

של פיוט ההקדמות.

זה מכניס לילדים אהבה

לכל דבר.

הרב שך

היה רגיל למסור שיעורים בישיבה

שהיו לאות ולמופת

בידיעת התורה ושמחתה.

פעמים רבות,

אחר שחידש ותרץ קושייו,

הוסיף ושאל, איך אתם לא יוצאים בריקוד של שמחה?

עשיתי את זה כמה פעמים.

הייתי פעם בכולל, נתתי שיעור.

אחר כך כל הכולל קם לרקוד חידושים.

מגנא דפלפלה.

העיד הגאון רבי חיים קניבסקי שליטא,

שבדרך כלל,

בדרך זו

של ראש הישיבה, הרב שך,

הוא הנחיל לכל השומעים שלקחו חלק בתורתו,

את שמחת התורה בהבנה מחודשת תמיד.

גם תלמידיו של הרב שך נהגו פעמים רבות לקחת את הילדים מהחיידר

לישיבה שישמעו שיעור כלולי

של הרב שך.

למרות שהם לא הבינו מאומה מתוכן השיעור במטרה,

כדי שהם ירגישו

איך נאמר שיעור מריטחא דאורייתא,

בשמחת התורה,

כדי לחדד להם את ה'

אשרנו מה טוב חלקנו,

אשרנו מה טוב חלקנו,

אשרנו מה טוב חלקנו,

ומנע עם גורלנו,

וככה ישרישו בהם אהבת תורה ומצוות.

לכן,

נפל בחלקה של מצוות הדלקת נרות שבת בחנוכה,

שמתקיימות בדרך כלל מתוך שמחה ורצון,

בחשק רב,

להיות המגדלור של חיבוב מצוות.

כי כאשר החביבות והשמחה ניכרות לעין כול,

גם הבנים רואים ומשתוקקים לדבוק בדרך של אבא ואימא,

ששמחים ומאושרים מקיום המצווה,

וכך עולים ומתעלים להיות תלמידי חכמים.

זה שאמר רב הונא,

הרגיל בנר,

הביאן לבנים תלמידי חכמים.

זה האופן השני.

הצלע השלישית,

יש לעמוד בדברי רב הונא.

הרגיל בנר,

הדגש המיוחד שהוא אמר,

זה רגילות.

הרגיל בנר, מה זה הרגיל? מה זה הרגילות הזאת?

לכאורה מצינו דברים סותרים בנוגע לכוח הרגילות במילה דקדושה.

למשל, הנביא ישעיה זועק ומתריע

בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רחק ממני.

בתהי יראתה מותי מצוות אנשים מלומדה.

זאת אומרת, היראה מורגלת,

ולכן הלב רחוק ממני.

הם עושים את זה ברוטינה,

במחזוריות,

ועושים את זה בדרך הרגל,

בלי שום הרגש, בלי לב, בלי כלום.

זה הקדוש ברוך הוא מעניש.

אז רואים שרגילות יכולה להיות אסון.

וכך מורה הפסוק במשנה, כ.י.ז.

הוקר רגלך מבית רעך.

פן יסבעך ושנאך,

מפרש רש״י,

הוקר רגלך מבית רעיך,

אף על פי שהוא מקרב אותך,

מנע מלבוא שם יום-יום, פן הוא יסבע ממך ויסנה אותך.

הרי מזה רואים שהרגל יכול להרוס כל חלקה טובה.

הוא הופך כל קניין לחיצוני ועלול להביא לטיעוף ושנאה

במה שנוגע לעבודה בין אדם למקום

וגם ביחסים בין בני האדם לחברו.

לכן צריכים להיות זהירים מפני ההרגל.

מצד שני,

מצינו שכוח ההרגל הוא חיובי, הוא מועיל מאוד,

כמו שגילה לנו הגאון רבי ישראל סלנטר,

זכר צדיק לברכה.

הוא אומר, הדרך לפעול על תת ההכרה,

שהיא הפנימיות העמוקה ביותר בדעת האדם,

זה על ידי חזרה בלתי פוסקת

על מאמר חכמים זיכרונם לברכה אחד.

כל דבר

שהיו לומדים פעם,

אמוראים, תנאים וכו',

היו אומרים כל ממרה קטנה לפחות ארבעים פעם, עד שיהיה כמונח בכיס.

כל דבר חוזרים ארבעים פעם.

אם זה הספיק, הספיק, אם זה לא הספיק, עוד.

עד שזה יהיה מונח בכיס.

זאת אומרת, הרגילות של החזרה, חוזר, חוזר, חוזר, חוזר, יש בה תועלת.

כמו כן כתב הרמחל זכר צדיק וברכה

בהקדמה למסילת ישרים,

התועלת יצא מן החזרה וההתמדה.

תועלת יוצאת מזה שאתה לומד את הספר וחוזר ומתמיד.

מידוע, תקשיבו טוב,

הגאון מווילנה,

זכר צדיק וברכה,

קיבל תלמידים רק

מי שהיה מסוגל לחזור פעמים רבות על דבר אחד.

אם בן אדם לא יכול לחזור על כל מה שהוא לומד

עשרות פעמים,

אתה לא יכול להיות תלמיד שלי.

ועל כן שופכים תחינה כל יום בברכות השחר ולא שמים לב.

ויהי רצון מלפניך שתרגילנו בתורתך.

לא אומרים שתלמדנו,

אלא תרגילנו בתורתך, שיהיה לנו רגילות כל הזמן לשינן,

לשנן, לחזור לשנות.

טוב, אז מה הנוסחה הנכונה?

מתי נשתמש בהרגל

שיהיה טוב ומועיל?

ושלא יהיה גורם לנו לחיסרון בפנימיות,

והכול יהיה חיצוני.

הגאון רבי חיים מבולוז'ין, זכר צדיק ברכה,

אומר על הכתוב, הוקר רגלך מבית רעך,

פשוט.

במה דברים אמורים?

בסתם רעים?

אבל ברעים אהובים כמו איש ואשתו,

כל זמן שהם יחד יותר,

מתחזקת אהבה ביניהם.

אז רואים שאותה פעולה,

אדם שהולך לחבר, אפילו שהוא מזמין אותו כל הזמן, תבוא, תבוא אליי, תבוא אליי,

תבוא, תבוא, תבוא, תבוא, תבוא, תבוא, זה לא טוב, בסוף הוא ישנא אותו.

אבל באיש ואשתו,

כל זמן שהם יחד יותר,

מתחזקת האהבה ביניהם.

והרגילות לא גורמת לזה. זה כשהם באמת רעים אהובים.

אבל אם זה רק אינטרסים,

זה רוצה שהיא תעשה לו ככה, ותבשל, ותכין את זה וזה,

והיא רוצה שהוא יקנה לה, וזה וזה,

אבל אין ביניהם שום קשר אלא אינטרסים,

בעיה.

גם העוסק בתורה,

כל זמן שאדם עוסק בה ומשנן אותה במרגיל עצמו בתמידות,

התורה נדבקת בו יותר.

אבל אם חס ושלום תעזבני יום,

יומיים אעזבך.

אבל זה אינו רק מעוסק לשמה,

זה רק מי שמחובר באמת לתורה,

ושהתורה לא קורדום לחפור בה.

זה אומר מי חייבים.

והחסיד יעבד,

זכר צדיק וברכה,

אומר כי בדברים הבאים לפרקים

נאמר הוקר רגלך מבית רעיך,

אבל המתמיד בדבר אחד תמיד,

עד ששב אליו טבע שני,

אז תמיד זה חידוש אצלו.

ויש על זה את משל הברבורים והלחם.

בספר לעיר לאורות ולהשכיל מפרש מה זה המשל של ברבורים ולחם,

שרמז עליו ויעבץ.

עם ישראל ביקשו במדבר לאכול בשר.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו עליו השלום,

לא יום אחד

תוך אילון,

ולא יומיים,

ולא חמישה ימים,

ולא עשרה ימים,

ולא עשרים יום,

עד חודש ימים,

עד אשר יצא מאפיכם

והיה לכם לזרע.

מדובר בסלב,

עוף שמן וחשוב,

אבל אחרי אכילה יום-יומית של חודש שלם,

מה עשו בו עד שיצא להם האף?

מצד שני,

כולנו אוכלים לחם יום-יום,

עשרות שנים.

למה לא יוצא לנו מאף?

למה זה לא לזרע?

עוגות גבינה, דבש,

כל מה שאתה אוהב,

סטייקים,

תאכל כל היום אותו דבר,

יוצא לך מאף, לחם לא.

יש הבדל

בין דבר שאתה לא יכול לעמוד בלעדיו

לבין דבר שהוא מותרות.

הקב' ברוך הוא ברוב חסדיו יצר את מבנה גוף האדם,

שירגיש תמיד התחדשות וצורך לאכול לחם

שהוא חיוני לקיומו.

אבל שלא יחוש כך

בדברי מאכל שאינם צורך חיי נפש.

זה השם הטביע בנו.

זה ההפרש בין אכילת לחם

לאכילת ברבורי.

ככה גם ברוחניות.

אם התורה אצלנו כדבר שאי אפשר לחיות בלעדיו,

אז לא נמאס בהתמדת הלימוד,

אלא אדרבה,

תמיד זה יהיה חידוש בחינת משביעו רעב.

כמה שתשביע את עצמך בלימוד התורה,

אתה תהיה עוד יותר רעב, כי זה חיוני לקיום שלך.

אבל אם התורה נחשבת אצלך מותרות,

אם יהיה לי זמן אני אלמד, אם לא יהיה לי זמן זה מותרות.

שיחזר בפעם הראשונה על תלמודו,

כבר אז הוא יכול לחוש מיאוס ושנאה, חס ושלום,

די, די, למדתי מספיק, סוגר את הספר וגמר.

כי אצלו זה מותרות.

אבל אם זה חיוני כמו אכילת הלחם,

לכן כתוב, לכו לחמו בלחמי.

התורה נקראת לחם, לכו לחמו בלחמי.

אז אף פעם לא יימאס לך, אף פעם, הפוך, כל פעם זה יהיה חידוש.

תמביא לחם טרי על הבוקר, פח,

פיתות, סלוף.

לא נמאס אף פעם, לא נמאס.

גם לחם אתמול

לא נמאס.

אז למדנו, אם כן, כל הרוצה שהתורה והמצוות

יעשו עליו רושם טוב, ישפיעו,

עליו ועל בניו.

צריך לעסוק בתורה, במצוות, בקביעות,

וכן, בהתמדה,

בלי הפסקים,

לא בחינת מלומדה,

כדבר שמתרגלים בו ונעשה ללא חשק.

זה האסון.

אם זה אצלך בחינת מותרות, מלומדה, רק בשביל לצאת ידי חובה, זה יימאס.

וגם הילדים במשפחה ובסביבה יראו שזה

לא אהוב עליך במיוחד, זה נכפה עליך.

אבל אם רואים שאתה בא בשתוקקות בשמחה ואומר, לא להפריע לי עכשיו, אני לומד, החדר סגור, לא להפריע לאבא.

אבא לומד,

וכל הזה מסביב.

הילדים יודעים שדבר קדוש זה אבא לומד.

לכן הדגישת רד הונא,

זה הצלע השלישית,

הרגיל בנר,

אביין לבנים תלמידיו.

יש למצוא את האיזון הנכון בין חביבות והחשק

להתמדה ורגילות במצוות התורה.

וכך כתב חידושי הרים, זכר צדיק וברכה,

הרגיל בנר אין הכוונה לעשות את המצווה על צד הרגל,

אלא ביישוב הדעת,

כי החוכמה והשכל אינם מתיישנים ואינם באים לידי הרגל.

אדרבה,

יש להביא הערה והתחדשות אל תוך ההרגל וההתמדה,

על ידי שאדם חש חשיבות אדירה שבדבר,

שבלי תורה ומצוות

אין חיים, כי הם חיינו ואורך ימינו.

מי שיכלקל לדרכה באופן הזה,

ירגיש לעולם טעם חדש בעבודת השם שלו.

ככה הוא יזכה לראות בנים באמת תלמידי חכמים,

בחינת תורה מחזרת על אכסניה שלו.

כעין זה כתב הגאון רבי חנוך הנך מסוכצ'וב,

זכר צדיק וברכה.

נר

רומז למצוות.

הרגיל בנר, הרגיל במצוות.

נר רומז למצוות,

כלשון הפסוק, כי נר מצווה

ותורה אור.

לכן הרגיל בנר,

שמרגיל את עצמו להיות קבוע במצוות, הרגיל בנר הנגיל במצוות,

לקיים אותם תמיד בשלמות. הילדים רואים וזוכה לבנים, תלמידי חכמים.

יש עוד מאמר של חכמים.

מאן דרחים רבנן אביאן לה בנין רבנן.

מי שאוהב תלמידי חכמים,

יהיו לו בנים

תלמידי חכמים.

למה?

אם האבא מעריך תלמידי חכמים,

אז גם הילדים יעריכו תלמידי חכמים.

אבל אם האבא מזלזל בהם,

גם הם יזלזלו.

אז למה שהם ירצו להיות תלמידי חכמים?

אם זה מזו...

זל בעיני האבא,

אז זה לא מקצוע שאנחנו צריכים אותו.

אין לאן לרוץ.

אבל אם רואים את החשיבות אצל האבא, שהוא מכבד תלמידי חכמים,

בפרט אמיתיים כמובן,

אז ודאי שהילדים יהיו בסוף תלמידי חכמים.

אשרינו מתוך חלקנו,

אשרינו מתוך חלקנו,

אשרינו מתוך חלקנו,

ומנעים גורלנו.

אשרינו מתוך חלקנו,

אשרינו מתוך חלקנו,

אשרינו מתוך חלקנו,

ומנעים גורלנו.

ותהר לי בנו לעובדך באמת.

ותהר לי בנו לעובדך באמת.

ותהר לי בנו לעובדך באמת.

שטהר ליבנו לעובדך באמת,

מטהר ליבנו לעובדך באמת,

מטהר ליבנו לעובדך באמת.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שמרי שם בדקור עונג שבת ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שם בדקור עונג שבת.

על מקדשה מקדשה מקדשה מקדשה שמי היא שבת

על מקדשה מקדשה מקדשה שמעי שבת שבון שונו

ולעשות נחת רוע לתנוע כבודו שעושה את אותו דבר רבי חנני אומר, אני אומר, אני אומר,