כוחו של ניגון - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת תגניה בן בריהן,

מנוחתו עדן.

כוחו של ניגון.

נתנו סדרה ארוכה,

זמרים פסולים,

הבאנו ראיות מן התורה,

מן הנביאים,

מחכמים, מחכמי המוסר,

מהמבינים,

מהעולם,

מהמדע,

מהנישואים.

כמה מוזיקה שהיא לא כשרה מזיקה לבני אדם ואפילו לבעלי חיים ואפילו לצמחים.

אבל הנושא הזה אף אחד לא רוצה להתייחס אליו ולא לדבר בו ולא כלום.

כי כולם בסוף נמצאים בחתונות

עם זמרים פסולים

ושומעים מוזיקה בימות החול

וכל מיני דברים.

לכן כמעט כל הרבנים מתעלמים בכלל מן הנושא, באשר הם נכשלים בעצמם בדבר הזה.

אבל צריך לדעת שעם ניגון אפשר גם לעלות במעלות

ביראת שמיים.

דוד המלך היה מנגן,

וזה היה מרומם אותו.

והנביאים, כשלא שרתה עליהם

רוח נבואה, אז היו מביאים לפניהם מנגן,

מנגן כמובן, כשר, בניגון כשר,

ויכולים לקבל רוח הקודש.

אבל יכולים גם להפסדים גדולים מאוד ועצומים.

טוב,

בספר מנות הלוי על מגילת אסתר,

מעיר הערה גדולה

על סיפור המשתה של אחשורוש.

אחשורוש עשה משתה מושלם.

לא החסיר דבר,

והביא מכל דבר, ועשה הכל להרשים את העולם כולו.

וסיפק הנאות ותאוות

שכולם יהיו מרוצים ושמחים, לא יצא אחד שיגיד, אה,

היה שם זה, אה,

היה חסר זה.

ועשה את הסעודה בחצר גינת ביתן המלך

עם אילנות ופרחים, עם ריח משובח.

שם יריעות יריעות.

כרפות,

חור, כרפס ותכלת והרגמת,

הכין מראות יפות,

סידר מיטות זהב וכסף,

וכולם שותים בכלי זהב,

ויהן מלכות רב כי יד המלך, וכהנה וכהנה וכהנה.

יוצא שהוא דאג שכל החופים

של המשתתפים ייהנו,

ושריח,

ושרעייה,

ושמישוש,

ושתה.

אבל מה גדול הפלא?

לא מצאנו שהוא הביא תזמורת,

לא כל הזמר.

מה עם חוש השמיעה?

כזאת צעודה,

בלי תזמורת?

אנדלוסית לפחות?

משהו.

וכותב מנות הלוי לתרץ.

ולדעתי,

זאת הייתה הסיבה שלא היה שם כלי זמר?

כי כל אותם הדברים הנזכרים שהובאו שם,

יוכל המלך לתקנם

שלא יבוא שום נזק מהם.

זאת אומרת, הוא יכול לדאוג לכל דבר, שיהיה מתוקן,

ולא יבוא שום נזק, הכל בשליטה.

נותן יין, אז הוא יכול שאנשים יטעמו לפני ויראו שזה אין בסדר.

אוכל יטעמו שהוא טרי והכול בסדר והכול מוצלח.

כל דבר.

כלים שיש, נמצא ולא חסר. כל דבר הוא יכול לבדוק.

ולתקן.

אבל קולות אי אפשר לתקן.

מי יוכל לעצור את הקול אשר הוא ערב לזה,

שלא ישמע חברו שמזיק לו.

ולכן נפקד משם ולבדו.

יש מוזיקה,

לא כולם אוהבים את אותה מוזיקה.

ואם יתחילו במוזיקה מסוימת, נגיד 80-90 אחוז אהבו, 10 אחוז לא תאהבו, כל המשתה בעיניהם לא שווה כלום.

או שהמוזיקה הייתה צורמנית מדי ונכנסת באוזניים ופוגעת להם.

ואי אפשר לשלוט בזה.

מגישים לך אוכל וכל מיני דברים, אתה יכול להושיט את היד לקחת או לא לקחת,

אבל לא להכניס.

את המוזיקה לראש, אתה לא יכול.

ואם זה נכנס לא טוב,

אז זה יקלקל את כל המשתה.

אז הוא דאג שלא יהיה דבר כזה שאחד לא יהיה מרוצה.

והוסיף עוד תירוץ נפלא,

ואני שמעתי מפי זקן

טעם נפלא לאשר נפקד הניגון בסעודה ההיא,

ואני מוסיף את זה כתוספת טובה על הנשמה.

הקדמנו

שהכוונה העצמית למשתה הזה היה כדי שיתגאלו עם בני ישראל בפתב״ג המלך וביין משתיו.

ולמה שהיו הניגון במוזיקה דבר יערב לנפש?

לסיבת היותה מורגלת

בשמע זה בהיותה במרוא,

כנודע למי שלא יכחיש פשוטן של מקראות ואמיתתן.

זאת אומרת, למה מוזיקה היא ערבה?

והיא ערבה לנפש. למה?

משום שהנשמות שלנו רגילות לשירת המלאכים

בעולמות העליונים.

אז אנחנו אוהבים מוזיקה.

מורגלים.

עוד לפני שבאנו לעולם.

ויש אנשים שיערב עליהם כל כך

עד אשר יתבטלו חושיהם שהם כבר לא יודעים איפה הם נמצאים.

ורואים שיש אנשים ששומעים מוזיקה, קמים ורוקדים ומאבדים את החושים וזה, ועושים כל מיני תנועות ושטויות ואבנים.

ויש מהם, תקפוץ עליהם שינה.

למה? כי תתבודד הנפש לשמוע אל הרינה עד שתנוח גוף כפי גר המת,

כי רועה היא אותו.

וכשתיפרד מהשגיח בו,

יהיה כלא הים, יהיה ישן וירדם.

כמו בקטנים,

יונקי שדיים,

כי לא יירדמו עד שישמעו כל שירה.

וכשומעם

את השירה,

ערבה שנתם.

למה?

כי צלצו לכל מה...

נועם עדיין קבוע בנפשם.

למיעוט זמן יפרדם ממנו.

כי הם עוד תינוקות,

ולא מזמן הם עוד שומעו את השירה בעולמות העליונים.

וזה מתוק להם מאוד,

וזה ערב להם, ואז הם נרגעים, הם יכולים לישון.

וכן יקרה לחולים.

כי בהחלש הכוחות החומריים,

אז ינשאו הנפשיים לעומתם.

וכל שכן שישב האדם הבריא מבלי אכול ושתו ושומעו את הקול.

זאת אומרת, אדם

מרוב שהוא מרותק

למוזיקה שוכח מלאכול, שוכח מלשתות, זה כל כך משפיע עליו, ממלא את אישותו וכו'.

אז לכן נפקד התענוג הזה מן הסעודה הזאת.

לבל ימצא מי שימנע מלאכול.

ויורה היתר לעשות כרצון איש ואיש

ושערב לו שמנע מאכול.

ונמצאת מחשבת הצר בתלה.

זאת אומרת, כל מה שהוא רצה, שייהנו ויתאוו והקול מכל דבר שהוא הביא.

חלק יעמדו ליד התזמורת, כמו שאתם רואים,

ויסתכלו על המתופף, ויסתכלו על הגיטריסט וזה, ויעמדו שם כל הערב ולא זזים.

מה עם האוכל הכינו וזה, והוא רוצה שייהנו מהקול.

אז זה יכול לגרע את כל מה שהוא תכנן.

ויש כאלה שיירדמו,

ויש כאלה עם עייפות כזאת,

מוזיקה, תלוי איזה,

יכולה לגרום לאנשים לישון.

יש כאלה עם המתיקות של המוזיקה.

תמצית הדברים שהוא אומר,

הטעם שלו היה בסעודת אחשוורוש כלי זמר,

מפני שאם הם היו,

זה היה גורם לאנשים להתרכז ולהאזין להם במקום

לעסוק במאכל ובמשתה.

ובפרט אם היה שם זמר קפצן, כמו אלה חסידים שהלכו ללמוד איך להתנועה על הבמה,

וזה מושך את הציבור להסתכל איך טמבל כזה קופץ לצנוק.

הוא לא יודע בכלל לרקוד, אבל הוא עושה תנועות כאילו כאלה שיודעים,

וזה וזה וזה, וזה מצחיק את האנשים.

וזה עלול להסיח את הדעת מהסעודה.

והרי העיקר העיקרים היה שהתגאלו במאכלות אסורות שהוגשו בסעודה.

זה נכון שהיה שם מרדכי יהודי,

והשתייה כדת אין אונס והכל בסדר,

אבל היו שם גם גויים,

והיו שם גם יהודים.

אז לגויים מגישים משהו אחר,

מהמטבח של המן,

ומהמטבח של מרדכי אוכלים יהודים,

אבל כנראה הם ישבו שם קרובים אחד לשני,

ואז יכול להיות ששם הקודלי החזיר היו כאלה נוטפים, ואני לא יודע מה, ויכול להיות שמישהו כאילו לא שם לב,

או לא הרגיש,

או זה, לא עשו להם צלחות בכחול אדום,

כן, בשרי חלבי או משהו.

אז אחת המטרות הייתה להביא אותם לטמטום הלב.

גם המאכלות,

ומשאר ההופעות שהיו שם מלצריות גם,

וכולי.

בקיצור, כל הכוונה הייתה להחליט ישראל.

אמנם יש להקשות,

הרי מובא במגילת מסתרים לבעל הנתיבות, זכר צדיק וברכה,

שעיקר הכוונה של אחשוורוש הייתה לאבד את היהודים על ידי שישתו,

ומהשתייה יאכלו איסור.

וגם העמיד נשים לא צנועות, אני לא רוצה להגיד את השם שלהן,

כדי שיוכלו לעשות בהן כרצונן.

וזה הכוונה לפסוק חור כרפס.

היו צבעונים,

מלובשות בצבעונים, כדי שיסתכלו בהן,

ולא יחשבו בסעודה בתלמוד תורה.

וכשישאו עיניהם משם,

אז יראו את הנשים האלה המקולקלות ויתאוו להן.

אז חוזרת הקושייה.

הרי לצורך כך מתאים היה שיהיו שם כלי נגינה,

יפיקו קולות ערבים,

ועל ידי זה עוד יוכלו להימשך דבר עבירה, זה אחד מהדברים האסורים.

כמו שמובא במשנה ברורה,

שבסוף קמים ורוקדים בחורים ובתולות,

וכולי וכולי, בחגים,

במועדים.

צריך להזהיר על זה מאוד וכו'.

אז על ידי זה יכלו להימשך אולי על ידי עבירה.

אז למה לא העמיד בכל אופן כלי זמר?

כדי לתרץ את העניין,

תקדים לעמוד על טבעה של חוכמת המוזיקה.

מה המעלה שלה, מה החשיבות שלה ומה ההשפעה שלה.

מצד שני,

תהום פעורה

ממוזיקה פסולה,

שאדם יכול להידרדר לגמרי.

ואז נוכל להוסיף עוד

תירוץ על המנות הלווי.

בעיקר הדברים לקוחים מתורתו של המשגיח רבי מתיתיהו סלומון זכר צדיק ברכה,

עם תוספת נופך.

התורה מחשיבה את המוזיקה כעבודה נשגבה.

שערי הלוויים, השבט הנבחר מכלל ישראל,

עבודתם במקדש לשיר בכלי שיר ובפה על הדוכן.

הרמב״ן, זכר צדיק ברכה, בשער הגמול כותב

כי חינור

וכלי זמר במקדש

זה רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח,

שאין בה גשמיות דק כמו מוזיקה.

אין בה גשמיות דק כמו מוזיקה.

זאת אומרת, אתה לוקח כלים שהם גשמיים,

אתה לוקח תוף עם עור של פריו,

אתה לוקח כינור

עם שערות זנב של סוס,

אתה לוקח לעט ועושה ממנה את הטבע,

אתה לוקח דברים גשמיים.

ואתה מוציא מזה דבר דק, דק, דק, דק, שמגיע לרוחניות הכי נשגבה.

המאירי, זכר צדיק ברכה בפירושו על תהילים,

אומר על הפסוק, זמרו משכיל.

זאת אומרת, על ידי הזמרה, אז משכיל

נותן שכל להבין לשומעים,

ואפשר להבין את הדברים יותר על ידי הזמרה,

כי על ידיה מתפתח השכל.

זה המאירי הקדוש,

הדבר הראשוני,

אומר שזמרה מועילה,

היא מקשרה בניגון כשר,

היא יכולה לפתח לאדם את השכל.

בספר שמואל

מסופר

אבל שאול המלך,

כשהייתה מבעתת אותו רוח רעה,

אז הוא חיפש מי שינגן לו להסיר ממנו את הרוח רעה.

וכך כתוב, ורוח אדוני שרה מעם שאול,

ובעתתו רוח רעה מאת אדוני.

ויאמרו עבדי שאול אליו, הננה רוח אלוהים רעה מבעתך.

יאמר נא אדוננו,

עבדיך לפניך,

יבקשו איש יודע מנגן בכינור.

והיה בהיות עליך רוח אלוהים רעה,

וניגן בידו וטוב לך.

ויאמר שאול אל עבדיו, ראו נא לי איש מיטיב לנגן,

והביאותם אלי.

ויען

אחד מהנערים, ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית אללחמי,

יודע נגן וגיבור חיל, ואיש מלחמה ונבון דבר,

ואיש תואר,

ואדוני עמו.

אז רואים, בכדי להחזיר לשאול את רוח השם,

רוח הקודש,

נטל שאול המלך עליו השלום, את דוד המלך עליו השלום,

שהיה יודע לנגן בכלי שם.

והגמרא בסנהדרין צדיק ג',

מה זה יודע נגן?

שיודע לשאול בהלכה כהוגן.

אז צריך ביאור.

אז למה לא מפורש בפסוק שיודע לשאול,

ובכל זאת כתוב יודע נגן?

באר הגאון רבי דוד אקשב,

זכר צדיק וברכה.

אין דברים ואין כאן שום סתירה.

מדובר על שאלות עמוקות עם ניתוח דברים לעומק.

דוד המלך עליו השלום ידע כיצד שואלים

ואיך הוא השיג זאת?

על ידי ששלט גם בחוכמת הנגינה,

מסוגל היה לרדת לעומקם של העניינים.

כמו שאומר המאירי,

על ידי הזמרה, אז משכיל.

אז יודע נגן,

ממילא זה גורם שהוא יודע להקשות קושיות.

שאלות בהלכה כהוגן.

הגמרא במגילה ל״ב קובעת. אמר רבי שפטיה, אמר רבי יוחנן.

כל הקורא בלא נעימה,

בשונה בלא זמרה,

עליו הכתוב אומר,

וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

מתקף לאבייה.

משום דלא ידע לבסומי קאלה,

משפטים לא יחיו בהם כרת בעת?

זאת אומרת,

רבי שפטיה אומר בשם רבי יוחנן,

מי שקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה,

אז כתוב עליו,

כתוב פסוק

חזק מאוד,

וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים,

ומשפטים

לא יחיו בהם. בלי מוזיקה שאתה מנגן כשאתה קורא,

כמו תימנים, בכל דבר יש להם מנגינה,

בכל דבר, כל לימוד, כל סוג לימוד.

רש״י ניגון, משנה ניגון,

פסוק ניגון,

כל דבר, גמרה ניגון, הכל אחר.

כל דבר, כל הזמן בניגון.

אז מקשה עליו אבייה, מה?

בגלל שהוא לא יודע לבשם בכל משפטים לא יחיו בהם, אתה קורא עליו?

איך אתה יכול להגיד כזה דבר? אתה לוקח את הפסוק הזה ואומר אותו על מי שלא קורא בנעימה ולא שונה בזמרה? אתם שומעים שיש הבדל?

קורא בנעימה ושונה בזמרה. זה שני צלילים שונים, לא אותו דבר קוראים.

לפי מה שביארנו,

מובנים דברי רבי יוחנן,

שהוא מחמיר שכל מי שלומד בלא נעימה וזמרה,

זה נקרא, משפטים לא יחיו בהם.

כי הלומד בלא נעימה לא יזכור את הלימוד,

וגם לא ירד לעומקם של דברים.

ואם כן, נראה

כאילו מונע עצמו מלקבל את התורה,

ולכן עליו הכתוב אומר,

וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. מה פירוש?

הוא לא ירד לסוף הדברים בגלל שאין לו את המוזיקה.

לא יזכור וגם לא יעמיק להבין, כי המוזיקה מסייעת.

זמרו, משכיל.

זה מכניס שכל.

אז בסוף יש משפטים, אבל לא יחיו בהם, כי הוא לא ירד לעומקם של דברים.

בהקדמה לספר פאת השולחן, מהגרין שקאלוב

מביא המחבר כמה שיבח רבנו הגאון את חוכמת המוזיקה,

וככה הוא אמר, תשמעו מה הוא אמר.

רוב טעמי תורה

וסודות שירי הלוויים

וסודות תיקוני הזוהר,

אי אפשר לדעת בלעדה.

ועל ידה יכולים בני האדם למות בכלות נפשם מנעימותה.

ויכולים לחיות מתים

בסודותיה הגנוזים בתורה.

ואנחנו זכינו לכוון לשמץ מן הדבר הזה בפסוק.

עבדו, עבדו, עבדו, עבדו את השם בשמחה,

עבדו, עבדו, עבדו את השם בשים.

בואו לפניו, לפניו בירננה, בואו לפניו בירננה.

בואו לפניו, לפניו בירננה. בואו לפניו בירננה.

זה מחי המתים, הבאנו כמה דוגמאות.

בסן פרנסיסקו פרסמו את הסרטון.

שנה, אישה בקומה,

כל מה שעשו בשבילה,

מכל הסוגים,

גשמיות, רוחניות, צדקות, הכול לא עזר כלום.

צלצלו אליי, אמרתי לשיר עבדו,

ותנו לי לדבר איתה אפילו שהיא לא שומעת כאילו,

ואני אגיד לה מה שאני רוצה.

הצמידו לה, ואמרתי, עכשיו תתחיל לשיר עבדו.

הבעל בבית חולים של גויים התחיל לשיר עבדו, עבדו, עבדו,

חצי שעה ערב, פקחה את העיניים היום, היא בריאה וחיה, מנושמת,

והכל בסדר, ויש את התמונה שלחנו.

היא הייתה ממש צימוק.

זה כבר לא צורה של בן אדם.

אז אומר הגאון,

שיכולים לחיות מתים בסודותיה גנוזים בתורה.

והנה פסוק מהתורה.

מי ידע שהוא יכול לחיות מתים?

אבל צריך לעשות את זה עם נגינה.

אם היית קורא אותו ככה, כמו שאתה קורא,

מזמור לתודה,

דה דה דה דה,

עבדו את ה' בשמחה, בעוד פניו בלנד, זה משפיע משהו.

אולי, אולי אתה מבין מה אתה אומר, אולי,

כשאתה חוזר ואומר וחוזר ואומר,

אתה מוציא מהכוח של הפסוק דברים מדהימים, אחי את מתים.

מדהים.

ידוע שתבטא, חתם סופר, זכר צדיק וברכה,

אני מוכן לתת חלק מהעולם הבא שלי,

בכדי שיהיה לי חושן נגינה.

כי על ידה אוכל להגיע למדרגות גדולות ונשגבות יותר.

שמעתם?

חתם סופר, עם כל גדולתו, מעלתו והישגיו,

אומר שהוא מוכן לוותר על חלק מהעולם הבא,

בשביל

שיהיה לו את חושן הנגינה,

ואז הוא בטוח שהוא יגיע למדרגות נשגבות יותר ממה שהוא הגיע,

עם כל העמל תורה שלו והכל והכל והכל.

לא יאומן כי יסופר.

מה מעלת המוזיקה כשמשתמשים בה כראוי,

לא יאומן כי יסופר.

אני אמרתי פעם, אם היה לי את הניגון של אבא שלי, את הקול שלו ואת הניגון שלו,

הייתי יכול להחזיר בתשובה יותר ממה שאני עשיתי.

כי אני יודע כמה הוא השפיע עליי כשהייתי רק

שומע אותו הייתי בוכה.

לשמוע הפטרה שלו, איך שהוא קורא.

והוא ממש מספר את זה תוך כדי הניגון.

והיו לו ניגונים מיוחדים.

זה משהו לא יאומן.

הרבה תימנים יכולים להתעורר בסליחות של התימנים. סליחות של התימנים זה משהו שפונה אל הלב של הבן אדם, זה מפרק אותו, ממש מפרק אותו.

והרבה תימנים ששמעו בילדות,

לקחו אותם מבית כנסת והיו בה סליחות,

אחר כך פרקו עוד,

כשהם חוזרים עוד פעם מבית הכנסת ומגיעים לסליחות,

זו אפשרות שהם יעזרו בתשובה רק מהסליחות.

בגלל הניגונים.

מסופר על בעל הנחל אשכול, זה רק צדיק ברכה,

בעיר שלו התגורר ילד

שנתפס על ידי הגויים בגיל שבע.

נשלח אל הכמרים ששטפו לו את המוח בדעות כוזבות.

ההורים לא אמרו נואש,

ואחרי פעילות רבה עם שוחד רב במקומות נכונים,

נודע להם היכן הוא נמצא,

אבל בלתי אפשרי להגיע אליו.

עוד יותר להוציא אותו משם.

כעבור שבע שנים מת המושל,

בעלה מושל חדש,

ובאחר תחנונים רבים

הוא הסכים לבדוק את הנושא.

לאחר זמן אמר להם,

הדבר היחיד שעלה בידי,

לשכנע את הכמרים שתפגשו את הילד פעם אחת.

אבל לא יותר משלוש דקות.

האמא,

לא. ואם בסיום הילד יביע רצון לשוב לחיק המשפחה,

כך יהיה.

אם לא,

יישאר ברשות הכנסייה כל חייו.

זאת אומרת, יש לכם שלוש דקות לשכנע אותו,

אם הוא רוצה לחזור אליכם הביתה או לא.

ההורים

הבינו את גודל האחריות המוטלת על כתפיו.

מה עושים בפגישה של שלוש דקות?

הם חששו שהבן כבר הספיק לשכוח מקיומם אחרי שנים רבות.

בשלוש דקות

זה זמן קצר לדבר על ליבו.

הם מיהרו למעונו

של בעל הנחל אשכול, זכר צדיק וברכה.

הרגיע אותם ואמר, אני אלך עמכם לפגישה המדוברת,

ובעזרת השם הכל יהיה בסדר.

אבל אני מזהיר אתכם,

אל תוציאו מפיכם אפילו מילה אחת בשלוש דקות.

הגיע יום המפגש,

נועדים שלושתם,

אבא ואימא והרב,

הגיעו למקום,

מלא פסלים וצורות שתי וערב,

והושיבו אותם להמתין עד שיגיע הילד.

כעבור דקות

מופיע הילד לבוש בגדים יפים,

ועליהם צלג מתח בחדר.

ההורים מביטים בבן, לא מכירים את דמותו.

הוא רואה אותם

ולא מכיר אותם כלל,

כי עברו שנים רבות.

פתאום קם בעל הנחל אשכול,

פשט את הכובע והמעיל,

ומתחתם היה לו קיטל וטלית,

הלבוש של יום כיפור.

כיסה את ראשו

עם הטלית,

והחל לנגן בנעים.

לימד תפילת כל נדרה.

הדקות

הבודדות עברו

ודמו לנצח.

לקראת הדקה השלישית קם הילד לפתע,

זרק מעליו את כל הבגדים הטמאים וצעק

ונפל ישר לזרועותיה של האימא הדומה.

בדרכם חזרה לבית,

ביקשו ההורים מהמומים

מהנחל אשכול, יסביר מה הוא עשה.

אמר להם כל ילד

כשהוא הולך עם אבא שלו לבית הכנסת ביום כיפור,

אווירת ההתרוממות ויראת השמיים של פיוטי וניגוני היום הקדוש,

מציפים את ליבו ומטביעים בו חותם עמוק,

ולא במהרה הם נשכחים מליבו, כמו שאמרתי לכם, אם אתם מניחים.

לכן החלטתי לשחזר את המעמד של תפילת כל מדרה,

זה ודאי יזכור הילד ללא ספק. הוא כבר שכח איך נראים ההורים,

שכח מייד עוד,

אבל זה הוא זכר.

אז רואים שבזכות הניגון,

כל היידישקייט טבוע בלב,

וככה שב הבן בחזרה,

אל חיק אומתנו ואימו.

אפשר להגיע לדרגות רמות ונעלות.

במלכים ב' ג' ט' מבקש אלישע הנביא, קחו עבורי אדם שינגן לפניי,

כדי שתשרה רוח נבואה, ועתה,

קחו לי מנגן,

והיה כנגן המנגן,

ותהיה עליו יד אדוני.

אלישע צריך ניגון בשביל שתחזור אליו רוח הנבואה,

כי הנבואה הסתלקה מעליו.

אז כוח הניגון רב

חודר לעומק נפש האדם,

והוא מעורר בו זיכרונות מן העבר,

בהשראה לעתיד.

לכן חשוב שהניגונים יהיו ממקור טהור

ומאדם טהור.

למירת שמיים.

כי כוח הפועל בנפעל.

אם המשורר או הזמר

הוא אדם טמא במחשבותיו או במחשבותיו,

זה עובר עם המוזיקה.

עם המעבד שהכין את השיר, זה גם אותו דבר.

ועם המלחין, זה גם אותו דבר.

לכן צריך להיזהר מאוד,

כי זה יכול לטמא את הנפש והכוחות הטמאים של אלה שפעלו לניגון הזה ישפיעו על האדם.

תראו כמה יוצאים לתרבות רעה.

יש כאלה בישיבות ששומעים מוזיקה פסולה, ומוזיקה של גויים גם, ומוזיקה של זה.

וזה מושך אותם וסוחב אותם, והם מבזבזים המון זמן על זה, ובסוף הם יוצאים לרחוב, כי שם זה נמצא, ובישיבה זה לא נמצא.

והוא כל הזמן צריך לעשות את זה בסתר,

והוא לא מספיק ליהנות מכל מה שהוא רוצה ליהנות,

אז הוא גולש החוצה.

בתהילים כתוב, זמרו אלוהים, זמרו,

זמרו אלוהים, זמרו,

זמרו למלכנו, זמרו, כי מלך כל הארץ, אלוהים, זמרו, מסכים.

מבואר מהכתוב,

כדי

לזכות לבחינה של זמרו, צריך להיות מסכים.

לא כל ארחי פרחי,

מרוקנים מתורה ומצוות, יכולים לבוא ולשיר.

כי שירה נשמעת מהם, אין ספק,

שמביאה בכנפיה השפעה רעה.

במיוחד בנוגע להלחנת שירים,

שרק משכיל ראוי לכך.

ופרש הרדק,

תקיעת הכף

בנשיאת הכל ברינה,

הוא שווה לכל אדם.

זאת אומרת,

למחוק כפיים ולשאת קול, להרים את הקול, כולם יכולים, כולם שווים.

אבל לחבר שיר וזמרה אינו אלא למשכילים.

אני שומע לפעמים

שירים כאלה שחיברו מטומטמים,

זה לא יאומן כי יסופר. אתה לא יודע מה, מה הם רצו, מה זה, מה ההתחלה, מה הסוף, לאן הולך, מה?

לא יאומן כי יסופר. סתם

בליל מילים ופה ושם וזהו.

ואנשים חוזרים על זה, מדקלמים ויודעים בעל פה.

אם היו יודעים אנשים פרקי תהילים כמו שהם יודעים שירים בעל פה,

ש... איזה שכר היה להם בעולם העליון?

לא יודעים.

הם יודעים שירים.

תראה נוער.

אתה מתחיל שיר, הם גומרים. אתה מתחיל שיר, הם גומרים. אתה מתחיל שיר, הם גומרים. מה זה?

איך עושים שמחת תורה?

הם שירים, אבל איזה שירים? שירי קודש.

ואיך זה מרומם את הנפש של הבן אדם, וזה שמחת תורה. שמחת תורה כשאדם

מרים את עצמו על ידי השירה והפסוקים והדברים הנפלאים שהוא אומר,

לכבוד השם, לכבוד התורה, לכבוד זה, זה דבר שמרומם את הנפש.

אז לתקוע כף

ולשאת קול ברינה זה קול אדם.

אבל לחבר שיר וזמרה

אינו אלא למשכילים.

אז אנחנו נעבור לשירה הפסולה, אבל לפני כן אני רוצה לסיים בחלק הזה הטוב, ומחר נתחיל בחלק הפחות טוב.

אבל המזהיר,

הגאון בעל התניא,

זכר צדיק וברכה,

היה נוסע לפני החגים

ומבקש מהנהג לעצור בעיירה מזריץ',

ללמוד ניגונים של המגיד ממזריץ',

שאומר שעל ידי ניגוני צדיקים אפשר לחזור בתשובה שלמה,

ולהתעלות מאוד.

הבנים שלי שמעו את השירים שחיברתי

על משה הרועה הנאמן

בסדרה של דרש זמר,

שלקחנו את המדרש ועשינו מזה זמר.

ועל יצחק עולה תמימה וכולי, זה לבכות.

לבכות.

חיברתי כמה שירים,

בליל שבת

עליתי עם המיטה לישון,

ופתאום

שורה ועוד שורה ועוד שורה ועוד שורה.

הייתה לי בעיה איך אני אזכור.

אז חזרתי על כל בית שעלה בראשי,

ואלחנן היה מתארח אצלנו,

אני למעלה ולמטה.

וכתבי, אלחנן,

תשמע, אני אומר לך עכשיו מילים של שיר,

תזכור מה שאני אומר.

שיהיה לפחות עוד אחד שאם אני שכחתי שורה, הוא יזכור שוב.

וככה גמרתי

שניים או שלושה שירים באותו ליל שבת.

וכל שיר זה כמה בתים ופזמון.

שלוש, ארבע בתים לפחות בכל אחד,

זה פזמון, וכל זה צריך לזכור בעל פה, זה המצאה של עכשיו, כמו שאומרים, השם המציא לנו את הרעיון.

עוד מעט הבן שלי יעשה את זה.

מי ששרו את זה קודם, היו זמרים, לא קשרים כל כך,

אחר כך יתברר.

התחלפו,

כמו שאומרים,

אז הבן שלי, אישה, ישיר את זה,

יש לו קול נעים,

בעזרת השם, תראו מה אני צודק,

מה זה יכול לעשות לבן אדם.

אתה יכול ללמוד על משה רבנו בשיר אחד ולבכות.

הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא בעת חנן,

והשם יוחנן.

וואי וואי וואי, אחרי שאתה יודע מי זה משה רבנו,

הוא מתחנן, מתחנן,

והשם לא חנן אותו.

אין, לא מסכים

לשמוע את התחינות שלו.

515 תפילות מתפלל,

ואתחנן אל השם בעת ההיא, מתחנן, מתחנן, והשם לא חנן.

אל תוסף דבר עליי עוד בדבר הזה.

כשאתה שומע את זה עם הניגון, וואי וואי.

אז בעל התניא היה נכנס למגיד ממזריג' ללמוד ניגונים.

לפני החגים, כשהוא היה נוסע.

הגאון רבי ברוך בר, זכר צדיק ברכה הבעלה, ברכת שמואל, התברך בכישרון גינה מיוחד,

והיה מלחין שירי דבקות רבים.

וכאשר שר אותם,

הרגישו הנוכחים רוממותם הנשגבה.

אבל לפני כל שיר שהוא חיבר,

הוא הלך לרב שלו, הגאון רבי חיימא בריסק,

זכר צדיק ברכה,

היה קודם שר אותו בפניו כדי לקבל הסכמתו.

אם היה מסכים,

היה שר את השיר,

ואם לא היה מסכים, לא היה שר אותו לעולם.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר.

מי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שמי שנכנס אדר.

מרבים בשמחה! עכשיו, אנחנו יודעים שיש דין כזה,

מי שנכנס אדם, מרבים בשמחה.

אנחנו שמחים כל היום, מי שנכנס אדם, לא רק כשאנחנו שרים, מי שנכנס.

אז זה עולה לנו קצת שמחה.

אבל בלי השיר,

סתם יום רגיל.

אדם לא מרגיש שום דבר.

רק עם המוזיקה הזאת, עם השיר וזה,

זה מיד מכניס שמחה לבן אדם.

ועם שמחה אפשר להגיע לדרגות

גבוהות ומעלות נוראות.

אפילו נבואה.

ישמחו במהלכותך שומרי שומרי שמרי שבת וכור.

עונג שבת ישמחו במהלכותך שומרי שמרי שבת וכור.

עונג שבת,

עב, מקדשא, מקדשא, מקדשא שביעי שבת, עב, מקדשא, מקדשא שביעי שבת.

איך בן אדם יכול להרגיש ביום רביעי חמישי שבת, טעם של שבת?

אם הוא לא שר ישמחו,

הוא ירגיש טעם של שבת? מה לו בלשבת?

יום רביעי יום, יום חמישי.

כן, אבל הארת שבת מתחילה מיום רביעי,

לכן אנחנו שרים יום רביעי.

אנחנו כבר מרגישים את השבת, אבל בלי השיר

אתה לא מרגיש שום דבר.

אפילו אם ידברו איתך על זה, אפילו שאתה אומר, מזמור של יום,

היום יום אחד בשבת, היום יום שני בשבת,

שזה עניין להזכיר את השבת, זה מצווה דאורייתא, לזכור את השבת.

זכור את יום השבת, גם ביום חול.

כשאתה זוכר את השבת, אתה מקיים מצווה של שכירת השבת.

אז כשאנחנו שרים את זה, מקיימים מצווה.

אבל בלי זה, בלי השיר, אתה לא מרגיש את השבת.

אין, השירים מעבירים לך תחושות

והרגשות,

והפנימיות יוצאת החוצה,

לא כבויה.

הכל נמצא בפנים,

אבל צריך לתדלק. איך מתדלקים? עם השירים.

ועל ידי השירה אתה הופך להיות בן אדם שמח,

ואתה פתאום זה, ואתה מרגיש זה,

וכבר יש לך ריח ניחוח של השבת,

ויש לך זה, וכבר אתה חושב על הדרשות שיהיו,

ועל זה בבגדי שבת, בילדים הנחמדים,

והולכים לזה, וואי, וואי, וואי, איזה דברים.

רק משיר אחת תראה מה אפשר.

הריני,